בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שיעורים במסכת קידושין
לחץ להקדשת שיעור זה

מתנה על מנת להחזיר וגדרי הערמה

הסבר הסמ"ג שאי אפשר לצאת ידי חובה באתרוג שניתן על מנת להחזיר ללא תנאי כפול, ומתי אנו אומרים נותן מתנה כמערים (שיטות התוס' והר"ן).

undefined

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

יח תמוז ה'תשנ"ד
10 דק' קריאה 103 דק' האזנה
הקדמה
הגמרא בקידושין (דף ו, ב):
"אמר רבא הילך מתנה על מנת שתחזירהו לי - במשכון לא קנה, באשה אינה מקודשת, בפדיון הבן אין בנו פדוי, בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות... ועוד הא רבא הוא דאמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה דאמר רבא הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא ואם לאו לא יצא. אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין".


תוס' - מדוע אין צורך בתנאי כפול
נקדים תחילה דברי התוס' והר"ן שנזקקו לשתי שאלות שונות בסוגיא.
התוס' בד"ה "לא" מקשה מדוע אם נטל את האתרוג ולא החזירו לא יצא, והרי לא היה תנאי כפול כמשפטי התנאים ואין לזה ערך של תנאי ומדוע לא הוי מתנה גמורה, ומיישב התוס' שיש תנאים שאינם צריכים להיות כפולים כדי שיועילו בתור תנאי כמו שמוכח מכמה מקומות בש"ס. והכלל בזה הוא שיש דברים שכל אחד מבין מדוע האדם עשה את המעשה כגון אדם שדעתו לעלות לארץ ישראל והוא מוכר את כל נכסיו, ברור לכל אחד שהוא מוכר את נכסיו משום שהוא עולה לארץ ישראל ואין לו צורך בנכסים שבחו"ל, במקרה זה לא צריך תנאי כפול במכירה. אבל דברים שאינם ברורים לכל אדם אלא המצאה של מי שעושה את התנאי כגון בתנאי שעשה משה עם בני גד, שאם יעברו חלוצים למלחמה יקבלו נחלה מעבר לירדן, כאן זה לא דבר ברור, שהרי אנשים לא עושים תנאים כאלה שאין כאן קשר בין התנאי למעשה, במקרה כזה אע"פ שהוא תנאי עדיין לא ברור לנו באופן מוחלט שזו כוונתו לכן צריך לפרש את התנאי בתנאי כפול. ואצלנו באתרוג לא צריך תנאי כפול משום שברור שהוא אינו רוצה לתת את האתרוג במתנה לחברו אלא רק כדי שיברך עליו, וכדי שחברו יוכל לברך על האתרוג מספיק שיתן לו מתנה על מנת להחזיר, לכן לא צריך תנאי כפול.

(הרמב"ם סובר שרק באומר תנאי בלשון "אם" בעי תנאי כפול, אבל באומר תנאי בלשון "על מנת" לא בעי תנאי כפול והוא תנאי טוב, וע"פ זה לא קשה קושיית התוס'. אבל על כל פנים התוס' לא סובר כדעת הרמב"ם וגם בלשון "על מנת" צריך תנאי כפול).

ר"ן - מדוע אין בעיה של מתנה שאינו יכול להקדיש
הר"ן ועוד ראשונים מקשים על הגמרא שלנו "היכי אמרינן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה והא תנן בנדרים בפרק השותפין כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומתנה על מנת להחזיר הא לא מצי מקדיש לה". (מקור הדין מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה מופיע בגמרא בנדרים דף מח. הגמרא מספרת "מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו ואמר לחברו חצר וסעודה נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה. אמר אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים") והר"ן מיישב את הגמרא שלנו עם הגמרא בנדרים "לאו קושיא היא דאנן הא קא אמרינן כל מתנה שתהא בה הערמה, שמצד רעותא שבה אינו יכול להקדישה כי התם אינה מתנה דהתם גבי מתנת בית חורון איתמר שלא גמר להקנותה אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה שכיון שהיתה הערמה לא היה יכול להקדישה ומשום הכי אינה מתנה, אבל היכא דיהיב לה ניהלה לפי שעה אע"ג דאתני בהדיא שלא יקדישנה כיון שאין כאן הערמה מהניא".

יוצא אם כן, במילים אחרות, כאשר אדם עושה תנאי מבחינת המתנה, יכול המקבל לתת לאחרים את המתנה ואפילו להקדיש רק שהנותן עושה דרך למנוע את ההקדש על ידי תנאי שאם המקבל יקדיש תתבטל המתנה בנאי כזה לא אומר שלא נתן אלא רק שנתן מתנה בהמצאה של תנאי שמעכב את ההקדש דבר כזה לא פוגם במתנה לעומת זאת במתנת בית חורון האומדנא בדעת הנותן היא שמעולם לא התכוון לתת מתנה, זהו פגם בעצם המתנה כי מתברר שכלל לא התכוון לתת.
אפשר היה לשאול מדוע לא נאמר אף ב"מתנת בית חורון" שהאומדנא בדעת הנותן היא שהוא מתכון לעשות תנאי וממילא תהיה מתנה טובה, אלא צריך להסביר שעל פי אומדנא לבד אי אפשר ליצור תנאים ואם היה רוצה לתת מתנה בתנאי היה צריך להגיד במפורש 1 .
נעיר אגב מה יהיה הדין אם כן ינסה להקדיש את המתנה הזו לפי שיטת תוס' בגיטין.

מתנה על מנת שלא יוכל להקדיש
כאשר יתן מתנה בתנאי שהמקבל לא יוכל להקדיש ואחר כך המקבל יקדיש את המתנה יהיה הדין שההקדש לא יחול והמתנה תחול, ואע"פ שכאשר הקדיש עבר על תנאי ולכאורה המתנה צריכה להיות בטלה, באמת הדבר אינו כך כמו שמצאנו בתוס' בגיטין בדף פג. בנוגע לאדם שנתן גט לאשתו בתנאי שלא תנשא לפלוני והאשה הלכה לאחר שקיבלה את הגט ונישאה לאותו אדם שהגמרא אומרת שם שהדין במקרה זה "נמצא גט בטל ובניה ממזרים". ושואל התוס' מדוע הגט בטל, שהרי אם תאמר כך אם כן הנשואין לשני לא חלו וממילא לא עברה האשה על התנאי. כלומר שלפי התוס' צריך להיות הדין שהגט חל והנשואין לא חלו, ושואלים האחרונים מדוע פשוט לתוס שהגט לא בטל במצב כזה. אלא שמכאן מוכיחים שלתוס' הנשואין בטלים מלכתחילה והוא משום שנוצר כאן מצב של "סיבוב" שאין לו סוף, שהרי אם חלו הקדושין ממילא בטל הגט ואם הגט בטל הרי האשה עדיין אשת איש של הראשון וממילא לא תופסים קדושי השני ואם לא תופסים קדושי השני ממילא התקיים התנאי והגט לא בטל ואם הגט לא בטל ממילא תפסו קדושי שני ואם כן אין לדבר סוף והתוס' מכריע במצב הזה שהגט חל וקדושי השני לא קידושין. והאחרונים מסבירים שהסיבה לדבר היא שכל חלות שאדם רוצה לעשות והחלות עצמה מעוררת דבר שמבטל את החלות מעולם לא חל הדבר. לכן כאן שאם הקדושין יחולו הדבר יגרום שיתבטל הגט ואם יתבטל הגט ממילא יתבטלו הקדושין זה גורם שמלכתחילה לא יחולו קדושי השני וממילא לא פוקע הגט.

כעין דבר זה מובא בשו"ת רע"א באדם שנשבע שלא יתן מתנה ואחר כך נתן מתנה רע"א דן האם הוא עבר על השבועה, שהרי יש כלל - "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני" - וכיון שהיה אסור לו לתת את המתנה זה מעכב את המתנה לחול והיא בטלה וממילא אומר רע"א המתנה לא תחול והוא לא עבר על השבועה, והיינו שע"פ היסוד שראינו בתוס', שאם תחול המתנה זה יגרום שיהיה במעשה הזה איסור ואם יש במעשה איסור ממילא בטלה המתנה, לכן מלכתחילה לא חלה המתנה.

על פי אותו חשבון של תוס' אדם שקיבל מתנה בתנאי שלא יקדיש אותה ואחר כך הלך והקדיש לא חל ההקדש והמתנה לא בטלה והיינו משום שאם יחול ההקדש ממילא תתבטל המתנה ואם המתנה תתבטל ממילא יתבטל ההקדש ובמצב כזה מלכתחילה לא חל ההקדש ולכן המתנה לא בטלה.

סמך ליסוד זה נמצא בדין המשנה (קדושין נ, ב) "המקדש אישה ואחותה אינן מקודשות" כיוון שהקדושין של אחת סותרים את קדושי אחותה אינם יכולים לחול הגמרא אומרת שטעם הדבר "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו" היינו לא רק כאשר קידש את רחל ועבר זמן ואחר כך קידש את אחותה לאה בזה מפריעים קידושי רחל לקדושי לאה לחול, אלא אפילו כאשר הוא מקדש את שתיהן בבת אחת לא יכולים הקדושין לחול, כי קידושי האחת מפריעים לחלות קדושי אחותה. גם כאן היה מקום לשאול כיון שסוף סוף לא חלים הקדושין ממילא אין מפריע לקדושין לחול מחדש, היינו כיון שבטלו קדושי לאה יחולו קדושי רחל וכיון שבטלו קדושי רחל יחולו קדושי לאה, ושוב אם יחולו קדושי לאה בטלו קדושי רחל וכו' ובעצם נוצר מצב של מעגל אינסופי. רואים בגמ' שבסופו של דבר הדין הוא שלא חלים הקדושין וזוהי הוכחה ליסוד שראינו בתוס' שבמצב כזה, כאשר אדם רוצה לעשות חלות שתגרום למצב שיביא לבטולה אין הדבר חל מלכתחילה.

הסבר דברי "הסמ"ג" על פי הר"ן
על פי דברי הר"ן ש"מתנת בית חורון" היתה בהערמה וכיון שכך היא אינה מתנה לעומת "מתנה על מנת להחזיר" שהיא מתנה גמורה אלא שעשה תנאי, אפשר להבין דבר תמוה שמובא ב"הגהות מיימוניות" על הרמב"ם הלכות לולב פרק ח' הלכה י' בשם הסמ"ג שכאשר אדם נותן לאדם אתרוג בסוכות במתנה על מנת להחזיר צריך להזהר לעשות תנאי כפול ככל משפטי התנאים שאם לא יעשה כך לא יקיים המקבל מצות אתרוג. לכאורה הדברים תמוהים אדרבה אם לא יעשה תנאי כפול אפילו אם לא יחזיר המקבל את האתרוג יקיים את המצוה, כי כאשר התנאי לא נעשה כמעשה התנאים צריך להיות התנאי בטל והמעשה קיים.

נוכל להבין דברי הסמ"ג על פי דברי הר"ן, שכאשר האדם לא עשה תנאי כפול יש לנו אומדנא בדעתו שהוא אינו מתכון לתת מתנה כלל אלא הוא מערים כמו ב"מתנת בית חורון" ולכן לא הוי מתנה כלל. יצא כי הסמ"ג והתוס' חולקים בנותן מתנה על מנת להחיזר ולא בכל דבריו. הסמ"ג סובר זוהי הערמה היינו אנו מניחים כי הנותן כלל לא נתכווין לתת ואילו תוספות סוברים כי במקרה כזה התנאי קיים.

כיצד נגיד על פי תוס' מתנה שיש בה הערמה
לפי דברינו נצטרך לעיין בשיטת תוס'. תוס' אמר שב"מתנה על מנת להחזיר" לא צריך כלל תנאי כפול משום שכל אחד מבין והדבר ברור שהוא נותן את האתרוג כדי שחבירו יוכל לברך עליו ולא כדי לתת במתנה גמורה, [ובשו"ע כתוב יותר מזה, שאם נותן אתרוג לחבירו בסוכות אפילו אם לא אמר כלום הוי מתנה על מנת להחזיר אע"פ שלא עשה תנאי כלל] היינו מכח אומדנא, אנו מבינים שהוא נותן את האתרוג לחברו כדי שיברך ולא במתנה גמורה ולכן אנו עושים תנאי במתנה שהיא תהיה מתנה על מנת להחזיר, לעומת זאת הגמרא בנדרים לגבי "מתנת בית חורון" אע"פ שיש מקום לעשות אומדנא בדעת הנותן שנתן זאת במתנה על מנת שיתן לאביו לאכול מן הסעודה, בכל זאת האומדנא אומרת שזו מתנה בהערמה.

כדי להבין את התוס' מה ההבדל בין "מתנה על מנת להחזיר" ל"מתנת בית חורון" נקדים בגמ' בבכורות מסופר על ר' חנינא שהיה כהן והיה מקבל כסף פדיון הבן ודרכו היה להחזיר את הכסף לאבי הבן אחר הפדיון. פעם אחת בא אליו אחד לפדות את בנו ואחר שפדה ראה ר' חנינא שהוא ממתין, שאלו ר' חנינא למה הוא ממתין ואמר לו הלה שהוא מחכה לקבל את כספו בחזרה, אמר לו ר' חנינא אם כך לא חל הפדיון ואין בנך פדוי, שאם אבי הבן נותן לכהן מתנה גמורה והכהן מרצונו מחזיר את הכסף זה לא פוגם בפדיון אבל אם מלכתחילה מחכה האבא שיחזירו לו את הכסף אם כן הוא לא נתן כלום לכהן ולכן אין בנו פדוי. עד כאן הגמרא בבכורות. גם על הגמרא הזו יש לשאול לדעת התוס' מדוע לא נעשה אומדנא בדעת האבא שהוא נותן את הכסף במתנה גמורה על מנת שיחזיר לו את כספו אחר כך צריך להסביר שבדרך כלל אנו מסבירים את האומדנא שהוא נתן מתנה טובה ועשה תנאי, כיון שיש אפשרות לתת מתנה על ידי תנאי אנו אומדים שזו כוונתו, אלא שבעניין פדיון לא שייך לעשות תנאי משום שכתוב בגמרא שאסור לתת פדיון במתנה על מנת להחזיר כי נראה כ"כהן המסייע בבית הגרנות". לכן ודאי שר' חנינא לא רצה לקבל את הפדיון בתנאי על מנת להחזיר והמתנה לא חלה אף שהנותן היה רוצה לתת את המתנה בתנאי, באותה דרך נסביר את "מתנת בית חורון". הבן היה מודר הנאה מאביו ואסור היה לאביו לקבל ממנו הנאה, כשהוא נותן מתנה בתנאי שמהקבל יתן לאביו לאכול בסעודה הוא למעשה נותן הנאה לאביו על ידי כך וזה אסור, אע"פ שהאבא לא נהנה ישירות מממון בנו אלא על ידי המצאה של מתנה בתנאי. סוף סוף הבן עושה את התנאי מיוזמתו ורצונו ויתכן מאוד שיש בזה איסור. לכן מובן שלא הפכנו את "מתנת בית חורון" למתנה גמורה על ידי אומדנא, שלא נעשה אומדנא שדעתו היתה לתת מתנה בדרך של איסור ולכן אנו אומרים שלא היה בכוונתו לתת מתנה כלל והוא עשה בדרך הערמה.

רק כאשר יש לנו סיבה לומר שהתכוון לתת המתנה כמו שצריך אנו עושים אומדנא בדבריו ואומרים שכוונתו היתה לתנאי כפול כאן שבכל מקרה אסור לו לתת לאביו בדרך זו אין לנו סיבה לאומדנא זאת וממילא זוהי הערמה. 2

הסבר הקצות לדברי ה"הסמ"ג"
הגמרא ביבמות קו. אומרת שאי אפשר לעשות תנאים בחליצה היינו אדם שיחלוץ ליבמתו בתנאי, אע"פ שהיא לא תקיים את התנאי החליצה קיימת, כן מסביר ר' יוחנן את המושג "חליצה מוטעית כשרה" הינו חולץ על מנת שתתן לו מאתיים זוז ואע"פ שלא נתנה לו את הכסף החליצה כשרה. בהמשך אומרת הגמרא שם שדוקא שומרת יבם שנפלה לפני יבם שאינו הגון היא שאינה מחוייבת לשלם מאתיים זוז [שיכולה לומר משטה הייתי בך, כמו בדין הבורח מבית האסורין וביקש מאחד שיעבירנו את הנהר על מנת שיתן לו דינר אע"פ שזו פעולה ששכרה כמה פרוטות, יכול לומר לו הבורח משטה הייתי בך ואינו חייב לשלם אלא את שכר הפעולה הרגיל]. אבל ביבם הגון צריכה היבמה לשלם את הכסף. מקשה הרא"ש מדוע היא חייבת לקיים את התנאי ולשלם מאתיים זוז והרי בכל תנאי אין חיוב לקיים התנאי, אלא שאם יקיים את התנאי יתקיים המעשה ואם לא יקיים את התנאי יתבטל המעשה אבל לא מצאנו שיש חיוב לקיים את התנאי מסביר הרא"ש "כאן דאי אפשר לה לחליצה להתבטל הוה ליה כשכירות בעלמא". והיינו שבכל מעשה שיש בו תנאי באמת אין שום דבר שמחייב לקיים את התנאי, אבל בחליצה כיון שאי אפשר לעשות תנאים והחליצה חלה גם אם האשה לא תקיים את התנאי, אם כן התנאי שנעשה בחליצה אינו מקיים את המעשה ולכן הוא אינו מתפרש כתנאי רגיל אלא כשכירות ודינו כאדם האומר לחברו עשה לי כך וכך על מנת שאתן לך מאתיים זוז זאת אומרת שהתנאי שעשה היבם יצא מכלל תנאי ונכנס לכלל פסיקה שהיבם קבע כמה לשלם עבור מעשה החליצה וזוהי שכירות.

על פי הרא"ש מחדש הקצות שהוא הדין בתנאי שלא נעשה כפול כמשפטי התנאים. אמנם לא יהיה לו דין של תנאי אבל יהפך לשכירות לכן כאשר יתן אדם מתנה בתנאי שאינו כפול גם אם המקבל לא יקיים את התנאי המתנה קיימת, כמו שבחליצה אנו אומרים כי התנאי נהפך לשכירות כו גם לגבי מתנה בתנאי שאינו כפול המתנה קיימת התנאי נהפך לשכירות המקבל חייב לקיים את התנאי מדין שכירות. על פי כל זה נחזור לדינו של הסמ"ג כאשר יתן אדם אתרוג לחברו במתנה על מנת להחזיר ולא יעשה תנאי כפול המתנה קיימת והתנאי היינו החזרת האתרוג נהפך לשכירות יצא שהתשלום עבור המתנה הוא האתרוג עצמו, כאילו שאומר הנותן שהוא נותן מתנה והוא רוצה תשלום עבורה והתשלום בעד המתנה הוא החזרת האתרוג. במקרה זה דומה לחוב שיש לו אפותיקי, כי גביית החוב תהיה רק מהאפותיקי, כך גם כאן התשלום עבור המתנה הוא האתרוג הזה בלבד ולכן חייב להחזיר את האתרוג שקיבל. על פי הדברים הקצות מחדש עוד חידוש. כמו בחוב רגיל יש למלוה שעבוד בנכסי הלוה כמו כן כאן כאשר הוא נותן את האתרוג לחברו וחבירו חייב להחזיר לו את האתרוג יש לנותן זכויות של שעבוד באתרוג. כיוון שהאתרוג משועבד הוא לא בבעלות מוחלטת של המקבל וזה פוגע ב"לכם" ולכן המקבל לא יוכל לצאת בו ידי חובה. ואע"פ שבכל חוב שהלוה חייב כסף למלוה ויש למלוה שעבוד בנכסי הלוה אעפ"כ זה לא מונע מהלוה לקיים מצות אתרוג וזה לא פוגע ב"לכם" בכל אופן כאן הדין שונה. כמו שמובא בגמ' בפסחים דף ל' מחלוקת אביי ורבא האם בעל חוב "למפרע הוא גובה" או "מכאן ולהבא הוא גובה" דהיינו בעל חוב, מלוה שגובה בחובו קרקע האם רק משעת הגבייה הקרקע שלו או שכבר משעה ראשונה הקרקע שלו. ונ"מ אם המלוה הקדיש או מכר את הקרקע לפני שעת הגבייה לדעת רבא מכאן ולהבא הוא גובה ולכן ההקדש והמכירה לא חלו, לדעת אביי שלמפרע הוא גובה המכירה וההקדש חלו. הגמרא מסבירה כי טעמו של רבא הוא שכיון שביד הלוה לסלק את החוב מעליו בכסף אין כח ביד המלוה למכור או להקדיש את נכסי הלוה. אומר הקצות באתרוג שחייב המקבל להחזיר את גוף האתרוג אף רבא יודה שלמפרע הוא גובה, שהרי אינו יכול לסלק את החוב והשעבוד בכסף אלא צריך להחזיר את האתרוג עצמו. וכאן שאף רבא מודה שלמפרע הוא גובה והנותן יכול גם להקדיש ולמכור את האתרוג ממילא לא יכול המקבל לצאת בו ידי חובה כי אדם יכול לקיים מצוה באתרוג רק אם הוא שלו לגמרי וכאן שיש לנותן שעבוד באתרוג חסר ב"לכם". וע"פ כל הדברים מובן מה שמובא ב"הגהות מיימוניות" בשם הסמ"ג שאם לא יעשה תנאי כפול המקבל את המתנה לא יוכל לצאת ידי חובה באתרוג ולכן הוא מזהיר להקפיד לעשות תנאי כפול.


^ 1 הערת העורך: עיין ברמב"ן בר"ן בסוגיא בגיטין ששיטתו שהמתנה תיבטל.
^ 2 הרחבת ההסבר נאמרה ע"י הגרז"ן עצמו בהזדמנות אחרת.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il