בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פקודי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

שיחה לפרשת פקודי - שקלים, תשע"א

מעלת המשכן

מבריאת העולם להשראת השכינה * המשכן בכח והמשכן בפועל * המשכן במדרגת משה * הערבות בקיום המצוות * השלמות במחצית השקל * האחדות בחודש אדר

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ט אדר א' תשע"א
11 דק' קריאה 44 דק' צפיה
מעלת המשכן 1
מבריאת העולם להשראת השכינה
סיימנו השבת את ספר שמות, ספר ההופעה של ריבונו של עולם בעולמו. הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פט, ג), וההטבה השלמה היא על ידי שהבריאה והאדם יהיו שותפים בעשיה שתזכה אותו בטוב הזה. טוב שמקבלים במתנה הוא לא טוב שלם, אך טוב שמגיע לאדם על מעשיו שייך לו והוא לא חיצוני. אם כן, בריאתו של העולם היא על מנת שהבריאה תתחבר לבוראה, תתנהג בצורה מושלמת ותקבל את הטוב השלם. אבל העולם מוגבל ומצומצם וכשהקב"ה ברא את אדם הראשון מיד הייתה נפילה, נפילה איומה ונוראה שגרמה מיתה לעולם. הקדושה התפזרה. עוברות אלפיים שנות תוהו, העולם מתמודד עם ניסיונות לעלות ונופל, עשר דורות מאדם הראשון ועד נח, ואז העולם מוציא מתוכו משפחה אחת שהיא הנבחרת, היא מצליחה להתרומם ולהתרחק מהחולשות של הדור ומאז כל אנשי העולם הם בני נח. אבל עדיין התיקון לא שלם, אמנם נח הוא איש צדיק אבל רק יותר מדורותיו, יש לו זכות קיום בשונה משאר הדור שלו שנספה במבול. עוד עשר דורות עוברים ואז מופיע אברהם אבינו. אברהם מכיר את בוראו והוא זה שמתחיל לתקן את החטא הנורא של אדם הראשון. יצחק ממשיך את דרכו של אברהם ומוסיף עוד נדבך בהכרת ואהבת ה', כל אחד מהאבות הוא בחינה מיוחדת של הכרת ה' ועבודת ה', אברהם במידת האהבה ויצחק במידת הגבורה - התבטלות והמסירות נפש. יעקב אחר כך משלב את שתי המידות הללו גם יחד במידת האמת, והעולם הולך לאט לאט ומיתקן מחטאו של אדם הראשון.
לאחר תקופת האבות אנו עוברים לעוד שלב בתהליך: ממצב פרטי של משפחה שעובדת את ה' לאומה. כדי לעבור את המהלך הזה צריך להיכנס למצב פנימי ונסתר, מצב של גלות, וכך משפחת יעקב יורדת למצרים ונהיית שם לעם. כשעם ישראל מגיע לבשלות בתוך מצרים מתחוללת יציאת מצרים שהיא הופעה חדשה של הכרת ה'. עד יציאת מצרים ריבונו של עולם מתגלה אל האבות בהכרה עמוקה, פנימית וטבעית, הם ראו את ריבונו של עולם בתוך המציאות, לא בניסים מעל הטבע ששוברים את הטבע אלא הכרה בה' בתוך המציאות, האבות האמינו ובטחו בריבונו של עולם וחיו חיים של סייעתא דשמיא מיוחדת בזכות הליווי של ה'. כשהמשפחה נהיית לעם מגיע שלב חדש, יציאת מצרים היא הופעת אלוקית מעל הטבע שמנצחת את הטבע, כל העולם רואה את יד ה' ואצבע ה', הגילוי האלוקי הולך ומתעצם בקריעת ים סוף ומגיע לשיא עליון עוד יותר במתן תורה. עם ישראל מגיע לגדלות עצומה של אמונה: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא), "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שם יט, ט), עם ישראל מאמין בתורת משה, משה שמעביר את התורה ועל ידו היא ניתנת לישראל.
מכאן אנחנו ממשיכים לעוד שלב: השראת שכינה קבועה בישראל. כל הגילויים שדיברנו עליהם היו ניסים חד פעמיים וכעת עם ישראל מגיע לשלב כל כך עליון שהקב"ה אומר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם כה, ח), ריבונו של עולם יהיה בפועל בתוכנו, בגילוי ממשי - השכינה שורה באוהל מועד.

המשכן בכח והמשכן בפועל
ארבע פרשיות עוסקות במשכן, ובהם יש כמה וכמה חזרות. בהתחלה התורה אומרת את הציווי בהרחבה מפורטת: איך לבנות את המשכן, את הכלים, את הבגדים, ואחר כך התורה חוזרת וכותבת בהרחבה ובפרוט איך עשו זאת בפועל. הראשונים כבר דנו בשאלה למה צריך את החזרה הזאת, למה צריך לכתוב גם את הציווי המפורט וגם את הביצוע בפועל המפורט, הרי היה אפשר לכתוב לאחר הציווי שכמו שה' ציווה את משה כך בני ישראל עשו. לביאור העניין אני רוצה להביא את דברי הרב בשיחותיו לסעודה שלישית (שמועות ראיה), אמנם סיכומים אלו נרשמו בצורה תמציתית, אבל הרעיון הכללי נשאר. הרב מסביר שם שיש תפקיד לעצם לימוד התורה ויש גם תפקיד למעשה. הוא לומד רעיון זה מברכת התורה. ברכת התורה היא ברכת המצוות, כי אנחנו אומרים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה", אמנם יש בתוכה גם ברכת השבח שאנחנו משבחים על הזכות שקיבלנו את התורה, אבל הברכה היא ברכת המצוות. בברכת המצוות יש כלל שלא מברכים על ההכנה, לא מברכים על עשיית הסוכה או על קשירת הלולב אלא על קיום המצווה עצמה. התורה אומרת לבנות סוכות אך לא בתור מצווה עצמית אלא כדי שיהיה אפשר לשבת בהן. אם כל עניינו של לימוד התורה היה רק כדי לקיים מצוות והקיום הוא התכלית והמצווה, לא היה מקום לברכת התורה כי הברכה הייתה צריכה להיות על התכלית, ובכל זאת אנחנו מברכים ברכת התורה. מכך ניתן ללמוד שללימוד עצמו יש הערך המיוחד שלו, ערך פנימי ורוחני שפועל מלמטה למעלה לעולמות העליונים. הקיום בפועל ממשיך את השפע העליון מלמעלה למטה. הרב מסביר על פי רעיון זה את דברי חכמים במסכת בבא מציעא (פה, א) ונדרים (פא, א):
"על מה אבדה הארץ" (ירמיהו ט, יא), דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת (ע"פ הגהת הב"ח בנדרים) ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו' (שם יב ושם: "ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה"), היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה.
מסביר הרב שאת ההכרה בערכה של התורה מכל צדדיה לא השיגו החכמים והנביאים כי הם הסתכלו רק על צד הופעת התורה בפועל בעולם הזה, ומלאכי השרת גם לא השיגו משום שהם ראו רק את הצד העליון, הסגולי שפועלת התורה בעולמות העליונים. כל צד ראה רק חלק אחד והם לא ראו את השלמות שמתבטאת בברכת התורה, עד שכביכול בא הקב"ה בעצמו והסביר שהסיבה היא שלא ברכו בתורה תחילה, שלא הבינו שבתורה יש שתי הבחינות האלו גם יחד, גם הצד הסגולי והפנימי וגם הצד הקיומי שמופיע בפועל שהוא המעשה שנובע מלימוד התורה. הרב צבי יהודה היה ממשיך ואומר שבברכת התורה אפשר למצוא גם הצד של סגולת ישראל: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הוא היה מבאר באופן נוסף את הגמרא על מה אבדה הארץ והסביר שהכוונה היא שישראל לא התבוננו בעניינה של התורה מהצד שהיא ניתנה לישראל דווקא, לא התבוננו שריבונו של עולם בחר בנו מכל העמים ומתוך כך נתן לנו את תורתו, שמתוך הבחירה האלוקית בנו כעם סגולה זכינו בתורה. היסוד הוא ההכרה שאנחנו עם סגולה ומתוך כך גם יש לנו תפקיד ואנחנו צריכים לבצע אותו.
כעת אפשר להבין את עניינו של המשכן, שגם בו יש ענין כפול ולכן הציווי עליו כפול. יש בו צד סגולתי שהוא עליון ואלוקי ויש בו צד גלוי של ביטוי בפועל של הקשר בין ישראל וריבונו של עולם על ידי עבודת בית המקדש. לכן חז"ל אמרו בזוהר (שמות רמ, א) שבזמן שנבנה המשכן נבנה גם משכן למעלה, המשכן שכאן הוא גילוי של תוכן עליון, נישא ואלוקי למעלה. כך ניתן לדייק מלשון הפסוק: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, ח), המילה 'את' תמיד באה לרבות וכאן היא מרבה גם את המשכן העליון.

המשכן במדרגת משה
הזוהר ממשיך ואומר שכשמשה חיבר את חלקי המשכן נחלשו כל חלקי הסיטרא אחרא. כשהקדושה מתחילה להופיע בעולם מתבטל הקלקול. ירושלים וצור - כשזו מלאה זו חרבה (פסחים מב, ב). משה היה צריך בכוח להתגבר לבנות את אדני המשכן, וכשהוא בנה אותם נפלו האדנים של הסיטרא אחרא. חז"ל במדרש אומרים שרק משה רבנו יכל להקים את המשכן, אולי זה מסביר גם את דברי הזוהר כאן שהיה צורך בעוצמה מיוחדת על מנת להקים משכן עליון שיבטל את הזוהמה הרבה שיש במציאות של העולם הזה. לשם כך צריך עוצמה מיוחדת שהייתה רק למשה רבנו שנושא בקרבו את עניינם של ישראל בשיא הגדולה. יש במשכן מדרגה מיוחדת שקשורה דווקא במשה רבנו. את הפסוק: "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה" (שמות לט, לג) ממשיל הזוהר (רלה, א) לכלה שבהתחלה צריך להביא אותה אל החתן שיראנה כמו שכתוב: "אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה" (דברים כב, טז). יש כאן רעיון מאוד עמוק, משה רבנו מבטא את הגדלות של ישראל. הכוזרי (מאמר ראשון, מג) מדבר על כך שישראל הם מדרגה שונה משאר בני האדם ואת המדרגה האלוקית הזאת רואים בפועל אצל משה רבנו, הוא זה שמבטא את הכח הסגולי והעליון של עם ישראל. הגדולה הזאת צריכה להופיע במציאות בפועל ולשם כך צריך בית ומסגרת, וכמו כלה שבהתחלה מביאים אותה אל החתן, כך משה, בהתחלה הביאו את המשכן למשה ואחר כך משה בא אל המשכן, כמו שכתוב "ויבוא אליה". הזוהר ממשיך ומבאר דברים עמוקים על פי המשל ומבאר את הפסוק: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן" (שמות מ, לה) - כמו אשה שמתקשטת לבעלה ובשעה הזו לא מתאים שבעלה יבוא אצלה, משה לא יכול לבוא אל האוהל כי שכן עליו הענן, יש כאן שלב של התכוננות. המפגש של ישראל עם השראת השכינה במשכן הוא כמו חתן וכלה שנפגשים ביחד. על אותה הדרך מבאר הזוהר למה רק משה יכל להקים את המשכן, כמו מלכה שרק בעלה יכול להקים אותה.
יש מדרגות במשכן. יש משכן ויש בית המקדש. מה ההבדל בין המשכן למקדש - מביא הזוהר (שמות רמא, א) משל, כשמלך בא לאוהבו הוא לא מביא את כל המוניו כדי שלא להעמיס עליו יותר מדי, אמנם הוא בא עם עוזרים, משרתים, שרים וכו' אבל לא עם כל הפמליה. אך בביתו, המלך נמצא עם כל כבודו וכל צבאותיו. במשכן ההופעה הייתה מעטה כי זו דירה ארעית ובית המקדש הוא דירה למנוחת עולמים. מבחינה מסויימת ההופעה האלוקית בבית המקדש יותר גדולה ועוצמתית מאשר במשכן. אך מצד שני הזוהר כותב שאת המשכן משה בנה והמשכן במדרגה העליונה שלו. את המקדש שלמה בנה והוא במדרגתו - משה במדרגה אחרת לגמרי. מבחינה חיצונית במקדש שבנה שלמה הופיע שיא הגודל, ויחד עם התפארת והפאר של בית המקדש הייתה הופעה מיוחדת במינה בגילוי. במשכן ההופעה הייתה יותר פנימית ועוצמתית כי את המשכן משה בנה. צריך לדעת להתבונן במדרגות.

הערבות בקיום המצוות
ה"אור החיים" בפרשה על הפסוק: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" (שמות לט, לב) אומר:
כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה.
אמנם רק בצלאל וצוות של עושי המלאכה בנו את המשכן ולא כל ישראל, אך הפסוק: "ויעשו בני ישראל" לימד שבני ישראל מזכים זה לזה בבניין המשכן.
ואולי כי לזה רמז באומרו: "ואהבת לרעך כמוך", פירוש לצד שהוא כמותך כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלימותך.
לא כל ישראל יכולים לקיים את כל מצוות התורה. יש מצוות של כהנים, יש מצוות של לווים ויש מצוות של ישראל. אם כן, איך כל המצוות יתקיימו - על ידי כלל ישראל, כל אחד מקיים את המצוות שהוא מחוייב בהם וכך כלל ישראל מקיימים את כל תרי"ג המצוות, הוי אומר, שכשהכהן מקיים את המצוות המוטלות עליו כאילו גם הישראל קיים, וכשישראל מקיים את המצוות המוטלות עליו כאילו הכהן קיים. כל אחד שותף וכשאדם מסייע לחברו לקיים מצווה הוא מסייע לעצמו, זאת כוונת הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", כשאדם מסייע לשני לקיים מצווה הוא מסייע לעצמו. הסתכלות מיוחדת על פי הפסוק הזה, כלל ישראל ביחד מקיים את רצונו של ריבונו של עולם.

השלמות במחצית השקל
מכאן אנחנו עוברים למצוות מחצית השקל. כל אחד מישראל צריך לתת מחצית השקל, לא להרבות ולא להמעיט, כולם שותפים בעבודת בית המקדש בקרבנות הציבור - קרבנות התמיד וקרבנות המוספין. כל ישראל שותפים ביחד וביחד מקיימים את המצווה. בבוקר מביאים את קרבן התמיד וכלל ישראל מקיים את המצווה הזאת, זו לא מצווה רק של הכהן שמקריב את הקרבן אלא כלל ישראל מקיים אותה. כל אחד מביא חצי שקל כדי להראות שהוא רק חצי ולא שלם, על ידי השותפות נעשית השלמות. חז"ל אומרים (במדבר רבה יב, ג) שמשה רבנו התקשה במחצית השקל עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. מה הבעיה להבין מה זה מחצית השקל? אולי היה אפשר לומר שמשה לא הבין בכסף ולא ידע מה זה מחצית השקל, אז למה צריך להראות לו מטבע של אש ולמה מתחת לכסא הכבוד?
הוי אומר, שהמצווה של מחצית השקל שייכת למקום מיוחד של מטבע של אש מתחת לכסא הכבוד. אש יכולה לבטא את הדבקות. כסא הכבוד הוא כסא כבודו של ריבונו של עולם ומתחת לכסא הכבוד נמצאת נשמת ישראל וכנסת ישראל כולה. מחצית השקל שבה עובדים בבית המקדש היא בחינה של בסיס הופעת כבוד ד' בעולם. מחצית השקל שייכת לעם ישראל באופן מיוחד כי היא מבטאת שישראל הם הנושאים את כבוד ה' בעולם: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), ריבונו של עולם נודע בעולם על ידי ישראל, ישראל הם המרכבה לשכינה והם נושאים את כבודו של ה'. מטבע של אש שמאחדת את כל ישראל, כל ישראל מאוחדים ביחד בשיא העבודה, עבודת הקודש שהיא עבודת הקרבנות בבית המקדש ובכך הם נושאים את כבוד ה' בעולם.

האחדות בחודש אדר
כל זה, כשעם ישראל מחוברים, כשכל ישראל מאוחדים אחדות מלאה. זה גם עניינו של החודש הזה, אדר הוא חודש של שמחה כמו שאומרת הגמרא: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א), מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו. זה הזמן להתגבר על המתחים שיש בין האנשים, על הכעסים והביקורות. לא לטשטש את הדעות אלא להתרומם ולהבין שלמרות חילוקי הדעות יש דברים משותפים והמשותף גדול מאוד יותר מהדברים המפלגים. אנחנו לא צריכים שהקב"ה יביא אותנו למצב של "גדולה הסרת טבעת" (מגילה יד, א). אז כולם התאחדו, בזמן מרדכי ואסתר הסרת הטבעת גרמה לישראל לחזור בתשובה. עדיף שלא נגיע למצב של איומים נוראים מצד האומות ושרק בעקבות השנאה הנוראה כולם יתאחדו ויהיו מגובשים יחד נגד האויב. כך זה היה לפני מלחמת ששת הימים, סכנת המלחמה נמשכה כשלושה שבועות והמתח היה עצום, האם תפרוץ מלחמה ומי יודע מה יקרה. עובדתית, שכנים שהיו במריבות עצומות ולא דיברו אחד עם השני שנים היו לידידים, דאגו אחד לשני כאילו לא היה בניהם ריב וכעס. מה קרה, המריבות היו לכאורה צודקות, אנשים כעסו אחד על השני והיו בטוחים שהם צודקים, יכול להיות שזה היה נכון אבל פתאום הכל נשכח, זה נהיה קטנוני. כולם בסכנה ואף אחד לא יודע מה יקרה, המתח גרם לאחדות גדולה בישראל, כולם היו מאוחדים. גייסו את כל האוטובוסים של התחבורה הציבורית וכדי להגיע ממקום למקום היה צריך לתפוס טרמפים - כל המכוניות עצרו! לא עברה מכונית פרטית ליד אדם שהרים את היד והיא לא עצרה - הסכנה איחדה את כולם.
לא צריך לחכות לזה, לא צריך סכנה בשביל להתאחד. האחדות הייתה צודקת כי הסכנה שעמדה מולנו הייתה נגד כולם והמגמה הייתה משותפת - וזה עניינו של החודש הזה. יש מתחים בתוך עם ישראל ובתוך הציבור שלנו. כל אחד חושב שהוא צודק לגמרי והשני לא. אלה חושבים שצריך לסרב פקודה ואלה חושבים שאסור לסרב פקודה, כל אחד בטוח בצדקתו וכל אחד בטוח שהשני ממש הורס את העם ואי אפשר לקבל דבר כזה. אחד חושב שצריך לפרסם שאסור למכור בתים לגויים, השני חושב שזה חילול ה' והראשון חושב שהשני שבא להפריע הוא זה שעושה חילול ה'... יש דעות שונות ומה שאחד חושב שזו מצווה השני חושב שזו עבירה. אנחנו מפוצלים וצריך לדעת להתרומם מעל, לא לטשטש את הוויכוחים אלא לשים אותם בפרופורציות הנכונות. לא ליצור מצב שכאילו הקרע הוא העיקרי והמשותף הוא שולי רק בתפילות במנין..., אלא צריך לדעת לחפש את הדרך לעבוד ביחד כי יש הרבה מאוד משותף. קשה מאוד להכיל גם את ההבדלים וגם את היחד, זה מורכב, אי אפשר לאהוב בן אדם וגם לשנוא אותו - אבל בעל התניא אומר שזה אפשרי וזה גם נדרש, צריך לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע. וכשיש באדם גם טוב וגם רע אי אפשר לשנוא את כולו כי יש בו טוב אבל גם אי אפשר לאהוב את כולו כי יש בו רע. צריך לאהוב את הטוב שבו ולשנוא את הרע שבו. כשמתבוננים באופן עמוק מבינים שהמשותף רב מאוד. יש משותף עצום לכל הציבור הדתי, כולם שומרים על השולחן ערוך, כולם מאמינים בריבונו של עולם, במתן תורה וביציאת מצרים, כולם רוצים שכבוד ה' יתגלה בעולם. יש ויכוחים האם כבוד ה' יתגלה בצורה זו או בצורה אחרת - אך בהרבה פרטים אין ויכוחים. בעצם קיום המצוות אין ויכוחים אלא רק בפרטים ששייכים למצבים מיוחדים שבהם הדור נמצא. זה מצב חולף והוא לא אמור להתמשך תקופות ארוכות. קודם על צריך לעשות מאמץ פנימי נפשי על מנת להכיל את ההסתכלות הזאת, אחר כך צריך לחפש את הדרך איך לבצע בפועל את האחדות הזו, זה יותר מורכב כי כדי לעשות שלום צריך את שני הצדדים, כדי לריב מספיק צד אחד...
אני לא מדבר רק על האופן המעשי, שכשאנחנו מפורדים וכל אחד שומר על הייחודיות שלו ההצלחה קטנה אם בכלל, וכשמחברים כוחות גדולים ביחד ההשפעות הרבה יותר גדולות, אלא בצד העקרוני והמהותי זה עניינו של החודש הזה - להתרומם מתוך אחדות. גם בקטן ביישוב אפשר לראות את המצב הזה, לפעמים יש מתחים בין האנשים אבל בפורים מתוך השתיה כולם רוקדים ביחד ושמחים - נכנס יין וכל המתחים מסתלקים. זה עניינם של הימים האלה, לא שיהיה כך רק בפורים ולאחר מכן כל אחד יחזור לסורו אלא להמשיך את האחדות הזאת תמיד. זה אתגר גדול מאוד ואני חושב שזה האתגר של הציבור שלנו בזמן הזה, להתגבר על הקטנוניות, שאמנם הן לא קטנות, אבל הן קטנות ביחס למשותף. אני לא רוצה לזלזל בכל עמדה ועמדה ובוודאי לא בעמדות שלנו ביחס לאחרים, אך עדיין צריך לראות את הדעות האחרות ביחס נכון, אפשר להילחם על העמדה שלנו אבל לדעת לעשות את זה מתוך כבוד לעמדות האחרות. בית הלל לא פחדו להשמיע את דעתם של בית שמאי לפני דעתם, הם בטח חשבו שבית שמאי טועים והיו גם מחלוקות בעניינים שנוגעים בכרת, בית הלל חשבו שבית שמאי הולכים להכשיל אנשים באיסורי כרת, על דבר כזה אפשר לסלוח?! ואף על פי כן, הם היו מזכירים את דעת בית שמאי לפניהם ואחר כך אומרים את דעתם. בגלל זה הלכה כמותם, בגלל שהיו ענווים והזכירו את הדעה האחרת לפניהם. אם נזכה באמת להתרומם, ראשית כל באמת להכיל בתוך הנפש את ההסתכלות הזאת ואחר כך להתבונן איך להגיע ליישום של זה בפועל. אם ניקח את המסר של החודש הזה ונשתמש במעלה של האחדות בצורה הנכונה, בעזרת ה' אז, כשנהיה מאוחדים, נזכה לגאולה שלמה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו.**




^ 1.. שנת תשע"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il