בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
מסכת בבא בתרא - דף ד' ע"ב.

המקיף חבירו מג' רוחותיו

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ר"ח כסלו, תשס"ד
6 דק' קריאה 42 דק' צפיה
דברי המשנה ושיטות הראשונים
שנינו במסכת בבא בתרא 1 :
המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה את השניה ואת השלישית אין מחייבים אותו. ר' יוסי אומר: עם עמד וגדר את הרביעית מגלגלים עליו את הכל.

סתמה המשנה ולא פירשה, באיזו מציאות מדובר? מטעם מה מגלגלים עליו את הכל? האם מדובר בגדר של ארבע אמות למניעת היזק ראיה 2 , או גדר למטרת שמירה מבהמות? האם מדובר בגדר שבין המקיף לניקף, או בגדר חיצונית המקיפה את שניהם? 3

ואכן, בראשונים יש פירושים שונים בהסבר עצם המציאות של המשנה, וממילא יש הבדל ביניהם בהבנת סיבת החיוב.
לדעת רבינו יונה, מדובר במשנה בגדר שבין שניהם, במקום שמלכתחילה לא היה יכול לכופו משום שלא נהגו בו לגדור 4 , וטעם החיוב הוא 'זה נהנה וזה חסר'.
לעומתו כותב הרמב"ן שהחיוב מבוסס על דברי הגמרא 5 "היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות... אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ונוטעה'. ולמרות שמדובר בגדר חיצונית ולא בשטחו של הניקף, מכל מקום הרי זה מעין יורד לשדה חבירו.
נתמקד בשיעור זה בהבנת שיטת בעל המאור.

שיטת בעל המאור
בעל המאור כותב שמשנתינו עוסקת בבקעה, במקום שנהגו לגדור, וממילא מעיקר הדין היה המקיף יכול לתבוע את חבירו שישתתף עמו בבניין הכותל, למנוע היזק ראיה, כדברי המשנה הפותחת את המסכת. אלא שכיון שלא תבע אותו מראש - שוב אינו יכול לחייבו, אלא אם גדר מכל הכיוונים.
אלא שעל פירושו תמה הרמב"ן בספר המלחמות, מה בכך שהראשון בנה את הגדר בעצמו? אם מלכתחילה היה יכול לתבעו להשתתף בבנייה יחד, מדוע אם בנה לבד אינו יכול לתבעו להשתתף בהוצאות שכבר הוציא?
המאירי מציע לומר לשיטה זו, שמדובר שהמקיף בנה את הגדר בשטחו בלבד, ולא בין שניהם, ולכן יכול לומר שאינו רוצה להשתתף.
ועדיין יש להבין - מה בכך שהמקיף בנה בשטחו, מדוע זו טענה לטובת הניקף? הרי בכך רק חסך לו מקום?
היה אפשר לבאר על פי שיטת הרא"ה המובאת בנימוקי יוסף 6 , שכתב שאם אחד השכנים מציע לחבירו שהוא יבנה לבדו את הכותל בשטחו שלו - אין שומעים לו, משום שחבירו יכול לומר לו שהדבר מונע ממנו להשתמש בכותל 7 . אלא שבפשטות סברא זו נכונה רק בחצר, המיועדת לשימושים, אבל בקעה כלל אינה מיועדת לשימוש שוטף-וממילא גם הכותל, ולכן הסבר המאירי בשיטת בעל המאור צריך ביאור.

בעל ה'ברכת שמואל' מסביר באופן אחר את שיטת בעל המאור. ניתן להבין שחיוב בניית הכותל הוא חוב ממוני - על כל אחד משכנים מוטל לשלם דמי חצי הכותל כדי לבנותו יחד 8 . אולם, בעל המאור הבין שלא מדובר בחיוב ממוני הדדי, אלא בחיוב אישי המוטל על כל אחד בנפרד - למנוע היזק ראיה, ובניית הכותל אינה אלא אמצעי לממש חיוב זה. אמנם הם יכולים לסכם ביניהם לעשות זאת יחד, ולכן לכתחילה כל אחד בונה חצי, אבל אם אחד מהם בנה לבדו - הרי היה חייב לעשות זאת מצד עצמו, וחיובו של חבירו פקע מאליו.
ולפירוש זה אין לחייב את הניקף מדין נהנה, שהרי החצר עצמה לא הושבחה, ואין זה אלא מניעת היזק. אבל כאשר עמד וגדר את הרביעית ניתן לחייבו מדין נהנה, שאז החצר הפכה להיות שמורה מכל דבר, וניתן לעשות בה את כל השימושים, ונמצא שהיא עצמה הושבחה.

גובה החיוב
ובגמרא נחלקו אמוראים בשיעור החיוב: "איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר, חייא בר רב אמר הכל לפי דמי קנים בזול". ובהמשך אומרת הגמרא שתנא קמא ודאי סובר כרב חייא בר רב, ומחלוקתם היא בשיטת ר' יוסי שהלכה כמותו. בגמרא נאמרו מספר אפשרויות כיצד יסביר רב חייא את מחלוקת התנאים, שהרי לפיו אין מחלוקת בשיעור החיוב, ואחת מהן היא שהמחלוקת נעוצה בשאלה האם לאחר שגדר את הגדר הרביעית חייב הניקף לשלם גם על שלש הגדרות הראשונות: לתנא קמא פטור, ולר' יוסי חייב.
ודנו הראשונים בבאור סברת תנא קמא לפי הסבר זה - מדוע שיפטר הניקף משלש הגדרות הראשונות, הרי לאחר שנבנתה הגדר הרביעית הריהו נהנה מכולן בשווה?
אולם, רש"י כתב "שכבר יצא מהן זכאי בבית דין, שהיו שם ימים רבים ולא הועילו לו". ובאופן ראשוני דבריו אינם מובנים - מה בכך? עכשיו הגדרות כן מועילות לו!
והסביר זאת בעל המאור שמחלוקת התנאים היא מחלוקת האמוראים במסכת יבמות האם "קם דינא" או "הדר דינא" 9 .
על כך חלק הרמב"ן בספר המלחמות, וכתב שלא שייך לומר בסוגייתנו "קם דינא", וסברת תנא קמא היא שכיון שבתחילה ידע הראשון שהשני עדיין אינו נהנה, מחל לו. ולפי ר' יוסי - לא מחל.

קם דינא
ננסה להבין את מחלוקת האמוראים בדין "קם דינא", ואת מחלוקת הראשונים בסוגייתנו. הגמרא עוסקת בשני אחים, ראובן ושמעון. ראובן מת, ובא שמעון אחיו וייבם את אשתו. לוי הוא אדם נוסף, שיש ספק אם הוא בנו של ראובן או של שמעון. אם הוא בנו של ראובן, הרי הוא זכאי לירש אותו; ואם הוא בנו של שמעון - אינו מקבל כלום, ומספק הוא מקבל חצי.
אחר כך מת שמעון היבם, ובאו בניו לירש את נכסיו. כעת טוען לוי - ממה נפשך: אם אכן אני הוא בנו של ראובן, הרי מגיעים לי כל נכסיו של ראובן, ולא רק חצי; ואם אני הוא אחיכם, בנו של שמעון, מגיע לי חצי מכל נכסיו - ואני מוכן להחזיר, לצורך הספק, את החצי שקיבלתי תחילה מנכסי ראובן (מדובר שנכסי שמעון מרובים, כך שיש ללוי אינטרס בכך).

ר' ירמיה אומר שטענת לוי מתקבלת - "הדר דינא" (הדין חוזר), שהרי באמת ממה נפשך מגיע לו יותר. אולם רב חולק עליו ואומר "קם דינא" (הדין נשאר בתוקף). כיון שכבר הוכרע שמקבל חצי מנכסי ראובן מספק, הרי עכשיו כשטוען שאולי הוא בן של היבם - אין הוא יכול לשנות. לא משנים הכרעה משפטית בגלל ספיקות.
ואומרת הגמרא שמחלוקת האמוראים תלויה במחלוקת אדמון וחכמים במסכת כתובות: "מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו, אדמון אומר ילך בקצרה, וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר". מדובר על מי שהיתה לו שדה באמצע שדות אחרות שאינן שלו, והיתה לו דרך ללכת אליה דרך אחת מהן. ביום מן הימים הוא הלך למדינת הים, וכשחזר כבר לא היה יכול להוכיח היכן עברה שדהו. במקרה זה הדין ברור, שכל אחד מבעלי השדות יכול לומר שהדרך לא היתה אצלו, שאין מוציאים ממון מספק. מחלוקת התנאים היא במקרה שאחרי שהוכרע הדין שאינו יכול לתבוע מאף אחד שיתן לו דרך, קנה אחד מהם קנה את כל ארבעת השדות. לדעת אדמון "ילך בקצרה", כלומר כיון שעכשיו ברור שהדרך השייכת לו נמצאת אצל הקונה - על הקונה ליתן לו דרך. ולדעת חכמים, כיון שכבר הוכרע ביחס לכל אחת מהשדות שאינו יכול לתבוע משם דרך - אין הקונה חייב ליתן לו כלום, "קם דינא".

אכן הגמרא אומרת שאפשר להסביר את חכמים באופן אחר, לא מצד 'קם דינא', אלא כיון שהקונה יכול להחזיר בכל רגע את השדות למוכרים, ואז שוב בעל הדרך לא היה מקבל כלום - הריהו פטור כבר עכשיו.
ויש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה שהיו לאדם אחד ארבע שדות, אחר כך מכרם לארבע אנשים, ושוב קנה אדם שלישי את כולן. אם טעמם של חכמים הוא 'קם דינא', משמעות הדבר היא שהדין הראשוני הוא הדין הקובע, וכיון שהראשון היה בתחילה חייב לתת דרך, אין סיבה לפטור את השלישי. אולם, אם סברתם של חכמים היא שהקונה יכול בכל רגע להחזיר את השדות למוכרים הראשונים - הרי עדיין הוא יכול לעשות זאת.

הרמב"ם 10 כתב "מכר הלוה שדה ללוקח, ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני, וכתב המלוה ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו, הרי בעל חוב טורף מלוקח שני אותה השדה, ולוקח ראשון טורף אותה מבעל חוב, שהרי כתב לו, ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון, שהוא מכרה לו, ובעל חוב חוזר וטורף משני, וחוזר חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם". הראב"ד מקשה על כל כמה קושיות, ואחת מהן: מדוע הלוקח השני אינו יכול לומר לבעל החוב 'אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרינן שטרא למאריה', כמו מי שאבדה לו דרך - כיון שביכולתו להחזיר את השדה ללוקח הראשון - כבר עכשיו אין הבעל חוב יכול לגבות ממנו?

נראה שהרמב"ם יאמר, שקם דינא פירושו ללכת לדין המקורי, והרי מהלוה היה הבעל חוב יכול לגבות.
אכן בדברי בעל המאור אפשר לומר שהלכה כמאן דאמר 'הדר דינא', וסברת חכמים היא כפי שהתבארה לעיל.
אולם יש לשאול, הרי רוב הראשונים פוסקים 'קם דינא', ואילו כאן פוסקים כר' יוסי?
ויש לומר, שמקרה זה הוא שונה. כאן מלכתחילה היו חייבים לבנות יחד, ורק באמצע - לאחר שבנה גדר אחת - נפטר משום שכבר לא היה היזק ראיה, אך לבסוף כשיכול המקיף לתבוע את הניקף - יש לחזור לדין המקורי.


^ 1 פרק א משנה ב. בגמרא בדף ד ע"ב.
^ 2 ראה משנה ג', בדף ה ע"א.
^ 3 ראה בבא קמא כ ע"ב, רש"י ד"ה וגדר ותוספות ד"ה את גרמת לי.
^ 4 כמבואר בגמרא בדף ד ע"א שבאופן זה אין חיוב.
^ 5 בבא מציעא ק"א ע"א.
^ 6 דף א' בדפי הרי"ף.
^ 7 ואין הראשון יכול לומר לו שיתן לו את זכות השימוש במתנה, שיכול לטעון כנגדו שאינו רוצה ליהנות ממתנות.
^ 8 וכך מבואר בדברי הרא"ש סוף סימן ב' שכתב שאם מחל האחד לחבירו על בניית הכותל - המחילה מועילה "דתביעת ממון יש ביניהם והי כמו שנתחייב לו מנה ומחל לו עליו".
^ 9 ראה בהמשך השיעור.
^ 10 הלכות מלוה ולוה יט, ח.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il