בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

"ועשו לי מקדש"

המשכן: מדרגת קדושה מיוחדת * ההופעה האלוקית בעולם מסורה לישראל * בניין בית המקדש בזמננו * השראת השכינה במקום המקדש * גילוי רצון ה' בעולם * בדי הארון קבועים בו

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ו' אדר תשע"ג
11 דק' קריאה 46 דק' צפיה
"ועשו לי מקדש" 1
המשכן: מדרגת קדושה מיוחדת
קראנו השבת את פרשת תרומה, בה נאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). הקב"ה משרה שכינה בישראל. השראת השכינה נמשכת ממעמד הר סיני ומעמד הר סיני נמשך מיציאת מצרים. הקב"ה בחר בנו מכל העמים להיות לו לעם, קידש אותנו, נתן לנו את התורה ועשה אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש.
הזוהר אומר (שמות קכא, א; ראה שיחה לפרשת משפטים תשע"ב) שמאהבתו את ישראל הקב"ה בתחילה עשה אותם ממלכת כהנים, אחר כך עשה אותם לגוי קדוש, ואחר כך מדרגה נוספת: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ז, ו). יש גוי קדוש ויש עם קדוש, אלו מדרגות שונות. אחר כך ריבונו של עולם העלה את ישראל למדרגה נוספת של "אנשי קודש" (שמות כב, ל) ולבסוף אפילו עוד יותר מזה: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג). בתחילה מדרגה של כוהנים, אחר כך מדרגה גבוהה יותר של גוי קדוש, עם קדוש ואחר כך אנשי קודש. קודש היא מדרגה גבוהה יותר מקדוש, אך גם בתוך קודש יש מדרגות: אנשי קודש הם לא הקודש בעצמם. מדרגה גבוהה עוד יותר היא: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה", ישראל עצמם הם הקודש. את כל זה אומר הזוהר בפרשת משפטים. "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד), הקדושה שבישראל מתפשטת מהמקור העליון. ריבונו של עולם קדוש, הוא מקור הקודש וממנו נמשכת הקדושה לישראל, ריבונו של עולם מעלה אותם ממדרגה למדרגה. עכשיו, כשישראל כבר קיבלו את התורה והם במדרגה של קרבה אלוקית, בא הביטוי לקדושה הזאת: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". זו התוצאה של הקשר העמוק בין ישראל לאביהם שבשמים והקרבה האלוקית שהקב"ה קירב את ישראל וקידש אותם.

ההופעה האלוקית בעולם מסורה לישראל
אומר המדרש בתחילת הפרשה (שמות רבה לג, א):
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב). משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: "ועשו לי מקדש".
ישראל ואורייתא וקוב"ה חד הוא. הקב"ה לא יכול לפרוש מן התורה, התורה נתונה לישראל ולכן: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". הפירוש העמוק של הדברים הוא שהקב"ה נתן לנו את התורה, ונתינת התורה היא לא רק מתן הדרכה אלוקית כיצד נתנהג וכיצד נעשה, אלא התורה היא כלי אומנתו של הקב"ה, בתורה הקב"ה ברא שמים וארץ. "'בראשית': בשביל התורה שנקראת ראשית" (רש"י בראשית א, א), על פי התורה שנקראת ראשית הקב"ה ברא את עולמו, הסתכל בתורה וברא את העולם (זוהר שמות קסא, א), ה' נתן את התורה לישראל ובמובן מסויים ישראל הם בעלי התורה, התורה נשואה להם וביכולתם להשתמש בתורה, בכלי אומנתו של הקב"ה ולקיים את העולם! זה עניינם של ישראל, על ידי קיום התורה מתקיים העולם. הוי אומר שכביכול ההופעה האלוקית בעולם מסורה לישראל, ישראל ואורייתא וקוב"ה חד. "עשו לי קיטון שאדור אצלכם", "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
צריך להתבונן בגדולת המעמד הזה של ההופעה האלוקית הקבועה בישראל. לפני כן פגשנו את הגדולה האלוקית בניסים ובנפלאות, במצרים, על הים, ובמעמד הר סיני כשריבונו של עולם התגלה עלינו ושמענו את קולו. אלו היו הופעות חד פעמיות. מכאן ואילך: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), קביעות. עדיין לא קביעות של מקום, כי המשכן הוא מקום מיטלטל והוא רק הכנה לקביעות של בית המקדש, אבל יש כאן כבר קביעות של שכינה. החיבור בין כנסת ישראל, ריבונו של עולם והתורה, מתבטא בתוך בית המקדש, בארון, יש בארון לוחות העדות, התורה, ויש מעליו שני כרובים שפניהם איש אל אחיו. שני הכרובים כביכול מבטאים את הקשר בין ריבונו של עולם ובין כנסת ישראל. הארון והכרובים, ריבונו של עולם, כנסת ישראל והתורה. משם הקב"ה מדבר, כביכול: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" (שם כב), משם הקשר בין הקב"ה לבין ישראל על ידי משה.

בניין בית המקדש בזמננו
לפני כמאה וחמישים שנה התעורר דיון על הקרבת קרבנות בבית המקדש. המעורר הגדול היה הרב קלישר, הוא דן עם גדולי הדור ורצה שהם יסכימו לכך שהגיע העת לעלות לארץ ישראל, לבנות מזבח ולהקריב קרבנות. הוא כתב לבעל שו"ת "בנין ציון" וה"ערוך לנר" (ר' יעקב עטלינגר). בעל "בנין ציון" (סימן א) השיב לו בחודש תמוז תרכ"ב:
על דבר אשר העלה מעכ"ת נ"י בספרו היקר שחובה מוטל על כל ישראל להשתדל גם בזמן הזה טרם ביאת משיחנו להקריב קרבנות במקום המקדש על ידי בניית המזבח כמו שהקריבו בימי עזרא טרם בנין בית שני כדתנן סוף עדויות ורצה בחסדו להביע לו דעתי על זה.
ה"בנין ציון" מאריך כאן שהראיות שמביא הרב קלישר לא מספיקות כדי שבעטיים יהיה אפשר לבנות את המזבח, אדרבה יש מדבריו ראייה הפוכה. הוא מביא את הראייה של הרב קלישר מהספרי:
ראיה מן הספרי המובא בדברי רבינו הגדול הרמב"ן בפ' ראה בפסוק: "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ה), וזה לשונו: וטעם לשכנו תדרשו שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית ד' ותאמרו איש אל רעהו "לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב" (ישעיהו ב, ג), ובספרי (דברים פיסקא סב): "'לשכנו תדרשו': דרוש על פי נביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד" וכו' עכ"ל, הרי שהזהיר לבל נמתין עד שיבוא נביא לאמר לנו עלו ודרשו ה' וזבחו לאלקים תודה רק אנחנו נעלה ונדרוש כאשר לאל ידינו ואח"כ יזכינו וישלח לנו נביא ונתחייבנו להשתדל בעוז ותעצומות וחיל עד מקום שידינו מגעת, כמו שנאמר: "זכור ה' לדוד את כל ענותו כו' עד אמצא מקום לה'" (תהלים קלב, א-ה).
הרב קלישר רצה להוכיח מהספרי שצריכים לחפש את מקום הר בית ה' עוד לפני שנביא יבוא! השיב ה"בנין ציון" שמכאן דווקא מוכח שיהיה צורך שיהיה אז נביא בישראל. על כל פנים, התעורר דיון גדול על שאלת חידוש העבודה בבית המקדש בזמן הזה.

השראת השכינה במקום המקדש
הסימן הבא ב"בנין ציון" עוסק בשאלה האם מקום המקדש עדיין נמצא בקדושתו. הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ו, טז) אומר שמאז בית ראשון הקדושה לא זזה ממקומה, קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. הראב"ד חולק על זה ואומר שעזרא ידע שהבית העתידי יתחדש בקדושה עליונה ומיוחדת, וכל הקדושה שהוא קידש זה היה רק לזמנו, לא קדושה תמידית. ה"בנין ציון" עוסק בנושא הזה ומכריע על פי הסוגיות שהלכה כמו הרמב"ם. גם הרב זצ"ל כתב על כך תשובה מאוד מאוד רחבה ועמוקה, זו אחת מהתשובות הגדולות של הרב (משפט כהן, סימן צו). אני זוכר שהייתי בשנה הראשונה או השנייה בישיבת "מרכז הרב" וביקשנו מהרב צבי יהודה שידריך אותנו איך ללמוד לפי שיטת הרב זצ"ל. הרב צבי יהודה אמר לנו שצריך ללמוד את שיטת הלימוד של הרב מתוך כתבי הרב, והתחיל ללמוד אתנו יחד את התשובה הזו. אז זה היה נראה לנו מאוד רחוק לעסוק בענייני בית המקדש, למדנו אתו פעם אחת או פעמיים וזה נפסק. אבל במשך השנים ראיתי את התשובה הזו, איך הרב ניגש אל הנושא הזה מההתחלה. ראשית כל הוא מביא את כל הפסוקים שמדברים על בית המקדש, המשניות, הברייתות, התוספתות, מה מתקבל מהם להלכה, האם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, או לא לעתיד לבוא. הרב ממשיך ומביא את סוגיות הגמרא, שיטת הרמב"ם, הראב"ד בבירור הראשונים - היקף עצום ושיטתי מיוחד במינו. מתאים מאוד לרב שידע בעל פה את כל הפסוקים, המשניות והתוספתות, והוא יכול לראות את התמונה בשלמותה. זו השיטה של הרב, מהכלל אל הפרט. על כל פנים, הרב משיב שם תשובה רחבה מאוד שלהלכה גם הראב"ד מסכים שגם אם אין כרת, יש איסור גמור להכנס למקום המקדש.
בסימן השלישי בשו"ת "בנין ציון" הוא מביא תשובה בשם בנו. הרמב"ם כתב שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, "שקדושת ירושלים והמקדש מפני השכינה ושכינה אינה בטלה" (הלכות בית הבחירה ו, טז). מקשה על זה בנו: הרי כתוב שבמקדש השני היו חסרים חמישה דברים ובין השאר נאמר שהייתה חסרה השראת השכינה (יומא כא, ב). אם כן, איך ניתן להבין את דעת הרמב"ם שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא כי השכינה לא בטלה? ומביא שם, שדברי הרמב"ם הם על פי התנחומא (בובר שמות, סימן י) שגם לאחר שהמקדש חרב השכינה נמצאת שם, אפילו אם חרב הבית לגמרי ונשאר שם רק הר, עדיין השכינה שם, וכן יש מדרשים מפורשים שהשכינה שורה במקדש גם לאחר החורבן. אז קשה מהגמרא במסכת יומא שכותבת שלא הייתה השראת שכינה במקדש שני.
את תשובתו הוא פותח בהנחת יסוד, שלמרות שהדברים עומדים ברומו של עולם יש לבאר אותם על פי פשוטם: הגמרא במסכת סנהדרין (לט, א) אומרת שכופר אחד שאל את רבן גמליאל על דברי חכמים שבכל מקום שיש עשרה יש שכינה, איך זה יכול להיות, כמה שכינה יש בעולם?! רבן גמליאל קרא למשרת שלו, נתן לו מכה ושאל אותו: "למה השמש נמצאת בבית" (למה נתת לשמש להיכנס?)! השיב לו המשרת: מה זאת אומרת, הרי השמש נמצאת בכל מקום? רבן גמליאל ענה בזה על השאלה של אותו כופר. השמש מאירה בכל העולם כולו, בכל מקום שנותנים לה להיכנס. כשאדם פותח את החלון והשמש נכנסת, השמש לא עוזבת את השמים ונכנסת דרך החלון, אלא האור שנאצל מהשמש מתפשט לכל המקומות שאין בהם מחסומים המונעים ממנה לעבור. כך היא השכינה. אם האור של אחד מאלף אלפי השָמַשים של הקב"ה מתפשט בכל העולם כולו, השכינה על אחת כמה וכמה! האור האלוקי מתפשט בכל המציאות, בכל מקום שהמציאות לא חוסמת את האור הוא נכנס. בכל מקום יש אפשרות שתופיע אורה של השכינה. השכינה עצמה גבוהה גבוה מעל גבוה, יש בזה מדרגות, כפי הקרבה אל המקור כך העוצמות של הופעת השכינה. כך יש שכינה ששרתה בבית ראשון, שם כתוב ששלמה לא יכל להכנס אל הבית כי הענן מילא את הבית (מלכים א ח, יא), אור ה' הופיע באופן ממשי כל כך עד שהבית כאילו התמלא, וכך היה גם במשכן. יש מדרגה פחותה מזאת, שרק ההתפשטות של האור מופיעה, ממרחקים, על כך אנחנו אומרים שאפילו "כל בי עשרה שכינתא שריא" (סנהדרין לט, א). בבית השני ודאי שהשכינה הייתה, אבל היא לא הייתה באותה דרגה שהייתה במקדש הראשו. זאת כוונת הגמרא ביומא, ומה שאמר הרמב"ם שהשכינה לא זזה ממקומה הכוונה היא בדרגה בסיסית יותר, לא בדרגה של הבית הראשון, השכינה שורה במקום בית המקדש כל הזמן. כנראה שלאחר חורבן הבית השני המדרגה של הופעת השכינה במקום המקדש היא אפילו לא אותה דרגה שהייתה בבית השני, כי גם בבית השני היו ניסים בבית המקדש, הייתה הופעה של מציאות אור ה' כביכול. עדיין ראו שיש משהו על טבעי בבית המקדש.

גילוי רצון ה' בעולם
ראינו את דברי חז"ל ש"כל בי עשרה שכינתא שריא", אבל לא רק עשרה, גם חמישה שעוסקים בתורה שכינה שורה ביניהם, גם שלושה, גם אחד שעוסק בתורה השכינה כנגדו. ניתן להסביר כפשוטו, כשאדם עושה מצוות ה' שהיא גלויה, הוא מאיר עכשיו את אור ה', רצון ה' מתגלה על ידו וזו הופעה של שכינה. לכן אנחנו מתפללים ואומרים "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" (תפילה לפני הנחת תפילין, ראה שיחה לפרשת משפטים תשע"ב), כשאדם מקיים מצווה רצון ה' מופיע. כשהאדם לוקח טלית שהיא מצוות ה' ומתעטף בה, בשונה מפעולות גשמיות אחרות כגון אכילה, ההתעטפות הזאת לא מבטאת שום דבר אחר מלבד הופעה אלוקית, רצון ה' מופיע. אנחנו מקיימים את המצווה, מתגלה על ידינו אור ה' ואור ה' הזה נמשך מהציווי האלוקי, רצונו מתחבר עם רצוננו, זהו חיבור בין ההופעה האלוקית בעולם ובין מקורה. אנחנו מייחדים את קודשא בריך הוא ושכינתיה ובאותה שעה מתחבר רצון האדם עם רצון ה', ההופעה האלוקית עם מקורה. כך מתגלה בעולם הזה רצונו של הקב"ה, הנמצא למעלה מכל המציאות והאדם נקשר למשהו שמעל לכל המציאות, לרצון ה' העליון והבלתי מושג שהתפשט והשתלשל אלינו בתורה. יש כאן חיבור מיוחד במינו, חיבור בין הצד האלוקי ובין התקיימותו של הצד האלוקי. חיבור של קודשא בריך הוא ושכינתיה. כל מצווה שאדם עושה היא הופעה של שכינה, צריך להיות מודע לגודל העניין הזה, למפגש העצום הזה בכל מעשה מצווה שאדם עושה. הרב מדבר על זה באורות, הרב אומר שפעולה שכזאת היא מעין מפגש פסגה בין נשיאים. בתקופת המלחמה הקרה כל העולם התרגש מכך שהוחלט על מפגש בין נשיא אמריקה ונשיא רוסיה, מפגש בין שני הכוחות הכי גדולים בעולם הזה, למפגש כזה יכולות להיות משמעויות לכולם לכל העולם. כשאנחנו מקיימים מצווה זה מפגש חשוב עוד יותר מאשר המפגש שהיה בין הנשיאים ההם, הנשמה שנמצאת בנו בעולם הזה נפגשת עם הרצון האלוקי המתגלה מעל כל העולמות. זהו מפגש עם נשיא נשיאי העולם, ומפגש כזה משפיע על כל העולם כולו. עשה מצווה אחת והכריע בכך את העולם כולו לכף זכות (קידושין מ, ב). זה גילוי של הופעת שכינה.
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" זו עוצמה גדולה יותר. זו עוצמה של הופעת השכינה, לא רק על ידי הפרט אלא על ידי כלל ישראל. ברוך ה', אנחנו מתקרבים לזה. ההתקדמות בשלבים, בהתחלה הייתה התקבצות לארץ ישראל, אחר כך פרצה מלחמת השיחרור אבל לא הצלחנו לכבוש את העיר העתיקה, אחר כך במלחמת ששת הימים ב"ה כבשנו את העיר העתיקה, וכעת אנחנו עומדים בפתח הכניסה להר הבית. אמנם זה בידינו מבחינת השלטון אבל מבחינת ההלכה עדיין אי אפשר לבנות את בית המקדש. אנחנו עומדים כבר בגבול של החומה האחרונה לפני הבניין של בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.

בדי הארון קבועים בו
אני רוצה לעמוד על עוד נקודה. בתוך המקדש והמשכן נמצא הארון, ובארון יש הלכה מיוחדת שהבדים של הארון לא יסורו ממנו: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה, טו). בשולחן, במנורה ובמזבח הזהב, בכל הכלים שהיו בהם בדים היו מסירים את הבדים אחרי שהגיעו למקום מנוחה, אבל בארון יש הלכה מיוחדת שהבדים לא יסורו ממנו. מה הסיבה לכך - ר' לוי יצחק מברדיטשוב היה אומר שחכמים אומרים שכל הכלים שבבית המקדש הם כנגד האדם וכנגד העולם, מה שיש בכל העולם כולו יש באופן תמציתי בבית המקדש, גם מה שיש באדם יש בבית המקדש. לאדם יש מח, לב, רמ"ח איברים ושס"ה גידים, הרמ"ח איברים והשס"ה גידים הם כנגד רמ"ח מצוות העשה ושס"ה מצוות הלא תעשה. כל איבר הוא ביטוי של תוכן עליון ואלוקי גבוה מאוד. יש איברים פנימיים ויש חיצוניים יותר, וכך גם יש מצוות תמידיות; מצוות האמונה, מצוות ייחוד ה', מצוות יראת ה' ואהבת ה', אלו מצוות שצריך תמיד לקיים ולא להפסיק את קיומם אף לרגע. יש מצוות זמניות, ציצית ותפילין הם רק ביום ולא בלילה, שבת, שמיטה, מצוות זמניות התלויות בזמן.. כך גם בבית המקדש: הארון הוא כנגד המצוות הקבועות, התמידיות. זה מה שמרומז בכך שהבדים לא יסורו מהארון, תמיד צריך להחזיק את הארון, תמיד צריך להיות מקושר. גם כשהוא כאילו מונח יש בו בדים המבטאים את כך שהמצוות הללו תמידיות. תמיד צריך לקיים ותמיד צריך לזכור אותם. כשאדם מקיים את המצוות האלה הוא נושא את הארון במוחו, בראשו.
חשבתי על עוד פירוש. המשמעות של הבדים שצריכים להיות תמיד בארון הוא לומר לנו שהארון צריך להיות מיטלטל, הוא לא ארון שקבוע במקום הפנימי בלבד. את התורה שבארון צריך לקחת לכל המקומות, לא רק בבית המדרש אדם עוסק בתורה, מתעלה ומתרומם. גם כשהוא בחוץ, גם כשהוא בשווקים וגם כשהוא מסתובב, בכל מקום צריך שהתורה תהיה עם האדם. הארון נמצא בכל המקומות. צריך לזכור את הדבר הזה, לא להיות רוחני ולהתעלות רק בתורה ובתפילה, להיות מרומם גם באכילה ובכל מעשה אחר. כל החיים צריכים להיות מרוממים, תמיד ללכת עם הארון, שהבדים לא יסורו ממנו.
ראיתי ב"משך חכמה" עוד פירוש: הבדים מחזיקים את הארון. מי הם נושאי התורה, התורה יכולה להתקיים על ידי מחזיקי התורה, אלה שתורמים ותומכים בתלמידי החכמים. ההחזקה הזאת צריכה להיות תמידית כי אחרת התורה לא יכולה להתקיים. צריך לעודד את נושאי התורה שצריכים תמיד לשאת את הארון. אחר כך הוא אומר פירוש הפוך: כתוב שהארון היה נושא את נושאיו (סוטה לה, א), בעצם בכלל לא היה צריך לשאת את הארון, כשהיה צריך לצאת לדרך הארון היה מתרומם ומרים את אלה שמחזיקים אותו. באופן רוחני, באמת התורה מחזיקה את אלה שמחזיקים את התורה. אלו שתי דרשות, בישיבה הוא אמר שצריך לתת כבוד גדול לאנשים שתורמים, הם מחזיקי התורה ובלעדיהם התורה לא תתקיים, וכשהוא בא לבעלי בתים, מחזיקי התורה, הוא אמר שהתורה נושאת אותם. הגמרא אומרת שהעני אומר לנותן הצדקה: "זכה בי", אמנם העשיר נותן אבל הזכות שהוא מקבל גדולה פי כמה מהכסף שהעשיר נתן. שתי הדרשות נכונות, באופן פנימי התורה מחזיקה את כל העולם, התורה מחזיקה את נושאיה. באופן חיצוני, אם אין קמח אין תורה. זה היה עניינו של הארון.
אם כן אחרי שישראל מתקדשים ועולים במעלות הקודש, מתוך מתן תורה באה המדרגה של "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". החסידים אומרים שכל מצווה ומצווה היא תמידית בכל אדם ובכל שעה. מצוות בניית המקדש היא מצווה כללית לכלל ישראל, ועדיין היא תמידית בכל אדם ובכל מצב. כל אחד ואחד צריך לעשות בתוכו מקום להשראת השכינה, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", להיות כלי להופעת השכינה. הכלי הזה צריך להיות טהור, זך ומתאים להופעת השכינה, ומתוך שנבנה את הכלים הללו בתוכנו, נזכה לבניין בית המקדש, על זה אנחנו מתפללים ומשתדלים, שנזכה בעזרת ה' לקיום "ועשו לי מקדש" בכל המובנים.




^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il