בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אמור
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שיחה לפרשת אמור

להתקדם בעבודת ה'

כח הדיבור * בעלי מומים ועבודת ה' * קרבן העומר - הקדושה שבתוך המציאות * עניינה של ספירת העומר * גדלותו של רבי שמעון בר יוחאי.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ח אייר התשע"ג
13 דק' קריאה 42 דק' צפיה
להתקדם בעבודת ה' 1 *
כח הדיבור
קראנו השבת את פרשת אמור. המדרש בתחילת הפרשה, על המילים: "אֱמֹר... וְאָמַרְתָּ" (ויקרא כא, א) עוסק קצת בנושא הדיבור וכח הדיבור. המדרש פותח ואומר (ויקרא רבה כו, א):
ר' תנחום בר' חנילאי פתח: "אמרות ה' אמרות טהורות" (תהלים יב, ז), אמרות ה' אמרות טהורות אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן. אמר להם: למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמה של מים. ישן לו ולא עמד היכן הוא והיכן אמרותיו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא "וה' אלהים אמת" (ירמיהו י, י).
ראשית כל, אמירה שהיא שלמה, בטוחה ואמיתית לגמרי - היא רק אמירה אלוקית. כל אחד צריך להיות אמיתי כפי מה שהוא יכול, אך לא תמיד הדברים בידי אדם. המדרש מוסיף ואומר עוד:
רבי יודן בשם ר' יוחנן ור' ברכיה בשם רבי אלעזר ור' יעקב דכפר חנין ואמרין לה בשם ריב"ל: מצינו שעיקם הקדוש ברוך הוא ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (בראשית ז, ח), ובמקום אחר עקם שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר של טומאה מתוך פיו הדא הוא דכתיב: "מכל הבהמה אשר לא טהורה" (שם ז, ב), 'אשר טמאה היא' אינו אומר, אלא אשר לא טהורה היא.
אמרות ה' הם אמרות טהורות, הם גם אמיתיות והם גם לשון נקיה, צריך לדבר בלשון נקיה. הדבר השלישי שנלמד הוא שצריך לדבר דברים נכונים וח"ו לא לדבר לשון הרע. הדברים צריכים להיות אמיתיים, הסגנון צריך להיות יפה וטוב וגם התוכן צריך להיות מתאים, לא לדבר חס וחלילה לשון הרע ובמדרש יש אריכות גדולה בנושא של הזהירות הנדרשת בלשון.
הזוהר אומר שלכל דבר ולכל דיבור יש השפעות בעולמות עליונים, לא רק בעולם הזה. המעשים נעשים בעולם הזה והם משפיעים למעלה, וזו לשונו של הזוהר (אמור קה, ב), מתורגם:
בכל דבר צריך לעשות מעשה למטה כדי לעורר למעלה, ופרשה זו מוכיחה בהדלקת נרות ובקטורת הסמים שעליהם כתוב: "שמן וקטורת ישמח לב", האור והריח משמחים את הלב למטה, ומעשה הדלקת הנרות והקטרת הקטורת עושים שמחה למעלה, ואז יש התקשרות כראוי. רבי יהודה אמר: מזבח שלמטה מעורר מזבח שלמעלה, כהן שלמטה מעורר כהן שלמעלה. רבי יוסי ורבי יצחק הלכו בדרך, אמר רבי יוסי כתוב: "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד", "וכבדתו מעשות דרכך" - מובן, אבל "ממצוא חפצך ודבר דבר" מהו? ומה חיסרון ליום השבת אם ידבר דבר?
מהפסוק נלמד שאדם צריך לברור את דיבורו ולא כל דיבור אפשר לדבר בשבת, אלא בשבת צריך לדבר דברי קודש ולא דברי חולין. שואל הזוהר: האם זה חשוב מה מדברים? מה המשמעות של הדיבור?
אמר לו שודאי יש חיסרון, כי אין לך מילה ומילה שיוצאת מפי אדם שאין לה קול ועולה למעלה ומעורר מילה אחרת למעלה, ואם מדבר דיבורי חול ביום הקדוש הוא חיסרון למעלה, והקב"ה וכנסת ישראל שואלים מיהו זה שרוצה להפריד בזיווג שלנו.
אם מדברים דיבורי חול זה פוגם בקדושתה של השבת ואין השראה ושפע אלוקי. וממשיך הזוהר ואומר:
הדיבור שאדם מדבר בוקע אווירים ורקיעים, הוא עולה למעלה ומעורר דיבור אחר, ועל כן "ממצוא חפצך ודבר דבר". ומי שמעורר דיבור קדוש מפיו - הדיבור של תורה עולה למעלה ומעורר קדושת מלך עליון, ומתעטרים בראשו ונמצאה שמחה למעלה ולמטה.
כלומר, כוח הדיבור הוא כוח גדול שפועל, אפילו הקול הוא משמעותי ויש לו השלכות למעלה. זה מה שמלמד אותנו הזוהר, לתוכן של הדברים יש השפעה בעולמות העליונים ויש לזה השפעה על העתיד והעבר. מעשי האדם הם לא קטנים וחיצוניים כמו שהאדם רואה אותם, יש להם השפעות גדולות ועליונות. זוהי הפתיחה של הפרשה שלנו - "אֱמֹר... וְאָמַרְתָּ".

בעלי מומים ועבודת ה'
בהמשך הפרשה התורה מדריכה את הכהנים שאל הקודש צריך לגשת בטהרה, בלי מום בכהנים ובלי מום בקרבנות, לומר לנו שעבודת ה' צריכה להיעשות בשלמות גדולה. לא רק בשלמות הגוף אלא גם בשלמות הרוח - שלמות מכל הבחינות. היום אמנם אנחנו לא מקריבים קרבנות, אבל עדיין אנחנו מתפללים, וכמו עבודת הכוהנים בקרבנות, שהרי תפילות כנגד קרבנות תקנו (ראה ברכות כו, ב) כך יש להתיחס לתפילה. אם כן, כשניגשים לתפילה צריכים לגשת בלי מומים: בבהירות, בקדושה, בהיטהרות, להתפלל עם כוונה - עבודת ה' צריכה להיעשות בשלמות.
התעוררתי כאן לנקודה מסוימת. התורה אומרת שכהן בעל מום לא יכול לעבוד עבודה, גם אם המום לא מפריע לו לעבוד. זה לא יפה וראוי למשל אם השפה נחתכה. גם כהן שעשה עגיל בתנוך האוזן במקום שעושה מום, גם אם עכשיו הוא עשה תשובה ומצטער על העגיל, האוזן פגומה והוא נפסל מעבודת הכהונה. יש אנשים שנולדו עם מום, היום אסור להדיר את האנשים שיש להם קשיים מסוימים ואדרבה צריכים לשתף את כל בעלי הנכויות. למה לפגוע בהם ולהעליב אותם בכך שלא יתנו להם לעבוד כמו כולם? צריך שוויון! התורה מלמדת אותנו שהמטרה של עבודת ה' היא לא בשביל שאנשים ירגישו טוב, המטרה היא להראות את הגדולה האלוקית בעולם, וכדי להראות את הגדולה האלוקית בעולם עבודת ה' צריכה להיעשות בשיא השלמות, בצורה הכי טובה ומושלמת שאפשר. אני אתן כמה דוגמאות מעשיות שקשורות לחיים: אמרנו שהתפילה היא כנגד עבודת הקרבנות. מבחינה חברתית צריך לתת לכל אחד אפשרות לגשת לפני העמוד, בין אם יש לו קול יפה ובין אם לא, לא להדיר אנשים שמתפללים פחות יפה. אותו הדבר לעניין הקריאה בתורה צריך לתת לקרוא בתורה לכולם - אך תלוי מה התפקיד של התפילה. אם התפקיד של התפילה הוא לתת לכולם הרגשה טובה אז כך באמת צריך לנהוג, אך אם התפקיד של התפילה היא להבין שכעת אנחנו עומדים לפני ריבונו של עולם וצריכים לדאוג שהתפילה תהיה הכי טובה ויפה שאפשר - אז שליח הציבור והקורא בתורה צריכים להיות האנשים שיעשו את זה בצורה הכי מושלמת. שאלו אותי בבית הכנסת באיזה ספר תורה לקרוא כי אדם אחד הביא ספר תורה ישן והוא מאוד מבקש שיקראו בו, אמרתי לכתחילה בעבודת ה' צריכים לקרוא בספר הכי מהודר, רק אם אין ספר מהודר קוראים בפחות מהודר. לא צריך לקבוע את סדרי התפילה על פי כל מיני שיקולים של אדם שהם לא לטובת המגמה של התפילה. יש לנו אידיאל ומטרה, אנחנו למען המטרה ואנחנו לא לוקחים את כל עבודת ה' בשביל שתהיה לנו חוויה, נעימות, גמילות חסד וכל מיני שיקולים נוספים. כמובן שצריך לעשות גמילות חסדים, גם הפרשה שלנו מדברת על גמילות חסד אפילו לבעלי חיים באיסור של: "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח), זה נושא בפני עצמו ובודאי שצריכים לגמול חסדים ולהיות טוב לכל אחד ואחד, אך כל אחד צריך לעשות את מה שמתאים לו ואת התפקיד שלו, ולא לנסות לעשות דברים שהוא לא שייך אליהם. כל אחד במקומו וכל אחד בתפקידו, לכל אחד יש תפקיד וכהן שהוא בעל מום לא יכול לעבוד - יש לו תפקידים אחרים והוא צריך לשמוח בתפקידים שלו.
היה פה ילד בעל מום שישב ולמד, ולא היה בר דעת. בכל זאת, לפני הבר מצווה אבא שלו רצה שהוא ילמד לקרוא בתורה. הוא למד את הפרשייה, זה לא היה כל כך פשוט בשבילו, ונתנו לו לקרוא בבית כנסת אחד ולא שאלו אותי. אחרי שנה אבא שלו רצה שהוא ישוב ויקרא בתורה והפעם כן שאלו אותי. אמרתי שאין לתת לו לקרוא כי זה לא הסדר, קריאת התורה צריכה להיות באופן שיבינו את המילים ושהיא תהיה מפי בר דעת. אחרת זוהי לא קריאת התורה. גמילות חסד היא נושא בפני עצמו והיא לא שייכת לסדר עבודת ה' שלנו בתפילה. אני חושב שצריך לנהוג יפה במי שיש לו קשיים ולעודד מאוד את מי שאין לו דעת, לפתח אותו במידת האפשר - אך עליו לעשות את התפקידים שהקב"ה ייעד לו ולא תפקידים אחרים.
חשוב להבין את הדבר הזה. הדור שלנו דוגל בכך שהכלל מתבטל בפני הפרט באופן קיצוני. בקום המדינה זה היה בדיוק להפך, כל הפרטים היו למען הכלל, היו מוכנים למסור את הנפש כי צריכים להקים מדינה וליישב את ארץ ישראל, יכול להיות שגם אז זה היה קיצוני לכיוון השני. עכשיו נוצרה ריאקציה וכעת הפרט עומד במרכז. צריך למצוא את האיזון, בכל דבר צריך להיות איזון. ברור שצריך לגמול חסד עם אנשים, כמה שאפשר לקרב כל יחיד ויחיד שיש לו קשיים ולעודד אותו - זה ברור. אך מצד שני, לא יכול להיות שזה יהיה על חשבון דברים אחרים שייפגעו, צריך למצוא את האיזון הנכון בין שני הקטבים הללו, שתי המגמות הן נכונות אך שתיהן צריכות להיות מאוזנות ולא אחת על חשבון השנייה.

קרבן העומר - הקדושה שבתוך המציאות
אנחנו ממשיכים הלאה. בפרשה מוזכרת פרשת המועדות ובתוך פרשת המועדות אנו מצווים על קרבן העומר. ספירת העומר היא מענייני דיומא. התורה אומרת לנו שיש איסור חדש עד יום הקרבת העומר, ורק "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (כג, יא) הוא היום שבו מותר העומר. בזמן שבית המקדש קיים - הקרבן מתיר, ובזמן שבית המקדש לא קיים ואין קרבן - היום מתיר. לכאורה נשאלת השאלה, אם בזמן שאין בית המקדש קיים היום מתיר, זאת אומרת שביום עצמו יש הכוח של ההתרה, אז בשביל מה צריכים את הקרבן, למה בזמן שבית המקדש קיים רק הקרבן מתיר ולא היום? השאלה היא כמובן רק למאן דאמר שהיום מתיר מתחילתו (מנחות סח, א). אני רוצה להרחיב את השאלה עוד קצת: מה זה איסור חדש, האם מה שהתורה אסרה ואמרה לנו שעד היום הראשון של חול המועד פסח יש איסור חדש וכשמגיע היום האיסור פוקע, או שהיום הזה יוצר היתר לאכול מהחדש? במילים אחרות, האם יש איסור עד היום הזה וזהו או שנוצר היתר מכאן והילך.
הסיבה שאני חושב שיש משהו מיוחד שהיום הזה יוצר היא מלשונה של התורה: "עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג, יד), נראה שיש כאן משהו בעיצומו של יום, בכל מקום שהתורה כותבת 'עצם היום הזה' היא מתכוונת שיש ביום איזו עצמיות וייחודיות, כוח מיוחד, היום יוצר אפשרות לאכול מן החדש. צריך באמת ליצור אפשרות כזאת, כמו שאנחנו יודעים שחכמים תיקנו את ברכות הנהנין, וכל עוד שאדם לא מברך הוא לא יכול לאכול כי "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד, א. ברכות לה, א), רק אחרי שהאדם מברך: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (שם קטו, טז)הוא יכול לאכול. מה עושה ברכת הנהנין? ברכת הנהנין מתירה את האוכל, אבל איך היא עושה את זה? כשאדם מכיר בזה ומבטא את ההכרה שהכול שייך לקב"ה, כשהוא אומר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ' הוא מבטא את העניין שהכול של ריבונו של עולם, הוא מכיר בזה שהוא הולך לקבל דבר של ריבונו של עולם ולאכול משולחנו של מקום - זה כרטיס כניסה לארוחה, האדם יודע למה הוא בא. כך גם ביום שלמחרת השבת, לאחר היום הגדול של זכר ליציאת מצרים בא עוד יום מיוחד בעל עצמיות מיוחדת, לכן יש בו קרבן והקרבן הוא ביטוי לעצמיות של היום. הקרבן לא יוצר את העצמיות אלא מבטא אותה, כמו ביום טוב ושבת שהיום קדוש וממילא יש בו קרבנות. אם כן, בזמן שבית המקדש קיים בגלל עיצומו של היום היו מקריבים את הקרבן המיוחד של העומר - ההתרוממות של היום הזה מחברת אותנו עם הזכות והאפשרות לאכול מהתבואה של השנה החדשה. אם ככה השאלה מתעצמת, אם עיצומו של יום מחבר אותנו ועל פי זה מותר לנו לאכול מהחדש - למה בזמן שבית המקדש קיים צריך לחכות עד שיקריבו את הקרבן? הרי אמרנו שהקרבן לא יוצר את הקדושה אלא רק מבטא אותה. נראה לי לפרש, שבזמן שבית המקדש קיים המציאות החדשה היא שונה לגמרי. השראת השכינה בארץ ישראל ובכל העולם כולו אחרת - ולכן צריך "כרטיס" נוסף, "כרטיס כבוד", כדי לאכול מהתבואה החדשה. בגלל הגודל של המצב כשבית המקדש קיים גם השפע האלוקי יותר קדוש, לכן צריך קרבן שירומם אותנו כדי שנהיה ראויים לאכול מהתבואה החדשה.
נתבונן בביאורו של הרב זצ"ל את המחלוקת בין הצדוקים לחכמים (מנחות סה, ב), הצדוקים אמרו שממחרת השבת זה ממחרת לשבת בראשית ואילו החכמים אמרו שהכוונה למחרת יום טוב כי גם יום טוב נקרא שבת. אומר הרב (מאמרי הראיה, עמוד 180), שהצדוקים לא יכלו להבין שיכולה להיות מציאות כזו שאפשר לקצור בשבת, לכן הם פירשו ש'ממחרת השבת' זו שבת בראשית וממילא יוצא שיום הקצירה תמיד יהיה יום ראשון. זאת הייתה נקודת המחלוקת, הצדוקים הבינו שקרבן בבית המקדש ניתן להקריב בשבת, אבל ללכת לשדה, לקצור, לאסוף ולטחון ולהביא קרבן - זה לא, פעולות כאלו של חול לא שייך שיהיו בשבת. לעומתם, החכמים באו ואמרו שגם את החול אפשר לקדש. צריך להבין את הדבר הזה, קצירת העומר יכולה לצאת בשבת אם פסח יוצא ביום שישי, ואז קוצרים, גודשים ועושים את כל הפעולות עד שיהיה ניתן להביא את השעורים האלו כמנחה. ללמדנו, שגם את החול צריך לקדש, לקדש את התחלת העבודה של השדה שממנה נמשכת כל העבודה של הקיץ. השעורים הן התבואה הראשונה שנקצרת, החיטה נקצרת יותר מאוחר לקראת חג השבועות. זוהי הפתיחה לכל עבודת השפע שהקב"ה משפיע עלינו, "רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" (ויקרא כג, י). מכאן נמשכת ההכרה שהכול שייך לקב"ה, את הראשית אנחנו מביאים לו וכך אנו מרוממים את העבודה של כל השנה כולה. כמו לעניין כוונה במצוות, אם אדם מתכוון בתחילת עשיית המצווה זה פועל לכל משך זמן עשיית המצווה, גם בגט ובספר תורה. אדם שהתחיל לכתוב בכוונה כל הגט נחשב שהוא נכתב לשמה. גם בעבודת השדה, התחלנו לשם שמים, הקצירה הראשונה היא לשמו יתברך - כל עבודת השדה אחר כך מתרוממת ונעשית עבודה של קודש.

עניינה של ספירת העומר
מנין השם ספירת העומר - ספר החינוך אומר (מצווה שו) שכל הספירה היא לקראת חג השבועות. ואם כך לכאורה היה צריך לספור לאחור - ארבעים ותשע, ארבעים ושמונה וכן הלאה, אבל אם נתחיל את הספירה בצורה כזו ונאמר שיש עוד כל כך הרבה זמן לחכות נרגיש תסכול ולכן סופרים מההתחלה, כך מסביר החינוך. לפי זה אמנם תלו את הספירה בעומר אך בעצם העניין של הספירה הוא לקראת חג השבועות, להתכונן ולספור עד שמגיעים ליום הגדול של מתן תורה.
הר"ן בסוף מסכת פסחים (כח, א מדפי הרי"ף) שואל למה אנחנו מברכים 'על ספירת העומר' ולא 'לספור'? בכל מצווה שבגופו שאף אחד אחר לא יכול לעשות במקום האדם יש לברך בל', 'ל ספור', כך למדנו במסכת פסחים. מסביר הר"ן, שמכיוון שהעומר כבר היה ביום הראשון, אם כן הספירה היא אחרי שכבר הוקרב העומר וממילא הלשון של 'על ספירת העומר' נכונה יותר. אם היו מקריבים את העומר בשבועות והיינו סופרים לקראתו היה מתאים יותר לברך 'לספור את העומר'. כך הר"ן מתרץ ומדבריו אני מבין שכל עניינה של ספירת העומר קשורה עם העומר. לא כמו שביאר החינוך שהמצווה קשורה עם מתן תורה.
באופן בולט יותר ניתן לראות את העניין הזה אצל אלו שנוהגים לומר 'היום יום אחד ב עומר', הכוונה בכך שאומרים 'בעומר' היא שיש ספירה שסופרים לקראת משהו ויש ספירה בתוך משהו. יש לאדם חבילה והוא סופר כמה דברים יש לו בתוך החבילה. אם כן, אנו סופרים את ימי העומר, כמה ימים יש בתוך העומר, העומר הוא העניין. אחרי שהתבוננו בכך שהעומר היא מצווה מאוד מיוחדת, בשבילה ישראל נכנסו לארץ והיא ראשית של כל מהלך עבודת השדה, התבואה החדשה שעכשיו מותרת, המצווה הזאת היא מצווה שצריכים להתבונן בה ולהפנים אותה. אנחנו סופרים לימי העומר עד שמגיעים לחג השבועות, ונראה שזה מתאים גם לפי מה שהמקובלים סידרו לנו, שמתחילים לספור בכל שבוע מידה נוספת, מתחילים במידה הגבוהה ומסיימים במידה התחתונה. אם כן, העומר הוא השיא ולאט לאט אנחנו משלשלים את ההופעה הזאת עד שלמות ההופעה של כל הימים, הספירה הזאת קשורה עם העומר. אחרי שאדם בנה לעצמו בניין שלם של הכרה שכל החלק המעשי של העולם קשור בה', אז ניתן לעלות לעוד מדרגה, למדרגה של מתן תורה.
הימים האלו של ספירת העומר הם ימים קדושים, משום מה במהלך הדורות אירע מה שאירע והימים האלו כאילו נעשו לימי האבל. אני מדגיש את ה'כאילו' כי בעצם עדיין יש בימים האלו צד עליון, צד עליון שמחבר בין פסח לשבועות, מין חול המועד ארוך ושבועות הוא עצרת, הוא הסיום של פסח. הימים האלה הם ימי ביניים, ימים עם קדושה מיוחדת. דווקא בגלל שיש בהם קדושה מיוחדת הם צריכים זהירות מיוחדת, ואם אין מלוא הזהירות יכול להיות שיקרו ארועים כמו שקרו בעבר. אך עדין, הימים האלו הם ימים גדולים ויחודיים ולכל יום יש הייחודיות שלו.
הספירה שאנחנו סופרים היא ספירה כפולה, גם שבועות וגם ימים, ספירה של כל יום כי בכל יום יש משהו מיוחד. בהלכה יש מחלוקות האם אדם ששכח לספור יום אחד יכול להמשיך ולברך על הספירה, המחלוקת מביעה את הצדדים שיש בעניינה של הספירה - אם המצווה היא בכל יום ויום, גם אם שכח יום אחד למחרת יש לו מצווה נוספת, כל יום ויום צריך לספור. אך אם המצווה היא אחת וכוללת את כל הימים, אם שכח פעם אחת האדם כבר לא עושה את המצווה בשלמות והוא לא יכול לברך. זאת אומרת שבעצם יש שני צדדים לספירה, תמיד במחלוקת זה 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' (ראה עירובין יג, ב), וגם בתורה כתוב באופן שניתן להבין בשני האופנים השונים וממילא יש בכך מחלוקת. יוצא אם כן שבאמת יש כאן שני צדדים, יש לכל יום ויום מיוחדות אך יש גם למציאות של ה'יחד' הזה עניין מיוחד, השלמות של ה'יחד'. צריך לזכור שאלו ימים מיוחדים, וצריך לנצל כל יום ויום עם הייחודיות שלו. המקובלים באו ונתנו לנו הקדמה שלכל יום ויום יש בחינה של מידה מסויימת וייחוד מיוחד. כך גם בכל השנה כולה - כל יום הוא מיוחד, אין יום שדומה לקודמו, ואם אדם לא מיצה יום מסויים הוא לא יכול להשלים את מה שהוא יכל לעשות ביום ההוא. חשוב לדעת את ערכם של הימים.

גדלותו של רבי שמעון בר יוחאי
אני אביא דבר נוסף מדברי הזוהר על הפרשה (ויקרא קו, ב) מתורגם:
רבי שמעון הלך בדרך ואיתו רבי אלעזר, רבי אבא, רבי חייא, רבי יוסי ורבי יהודה. הם הגיעו לתעלת מים ורבי יוסי החליק, נפל לתעלה ונרטב. אמר רבי יוסי שהלוואי שלא היו תעלות מים כאלה. אמר לו רבי שמעון שלא יאמר דבר כזה, לכל דבר בעולם יש תפקיד, על אחת כמה וכמה לתעלת מים הזאת שתפקידה להוביל מים לשדות ואסור לומר עליה דבר כזה. בכל דבר שיש בעולם יש ערך וכל דבר שהקב"ה ברא הוא ברא לצורך. רבי שמעון פתח ואמר 'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד', לא כתוב רק על דברים מסויימים אלא על הכול - אפילו נחשים, עקרבים ויתושים, אפילו אלו שנראים מזיקים, על הכל נאמר 'והנה טוב מאוד'. כולם שמשים של העולם ומנהיגים את העולם אלא שבני אדם לא יודעים את התפקיד שלהם ולכן הם חושבים שתפקידם להזיק.
רואים את ההשגחה בחיי רבי שמעון בר יוחאי, ולכן מיד בהמשך הסיפור ניתן לראות באופן מוחש את קיום דבריו:
בעוד שהם ממשיכים והולכים, הם ראו נחש שהולך לפניהם. אמר רבי שמעון שאם הנחש הולך לפנינו הוא הולך לעשות לנו נס, רץ הנחש ופגע באפעה, סוג אחר של נחש מסוכן מאוד שמי שרק מסתכל עליו כבר נפגע, הנחש נלחם עם האפעה ושניהם מתו. הגיעו לשם רבי שמעון בר יוחאי והמלווים שלו, ראו את שני הנחשים מתים ואמרו 'ברוך ה' שעשה לנו נס', בהכול עושה הקב"ה שליחותו ואין לנו לנהוג קלון בכל מה שה' עושה. על כך כתוב 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו''.
זהו סיפור מאוד מעניין, רבי שמעון אומר משהו והקב"ה נותן לו דוגמא חיה לדברים שלו. אתן דוגמא נוספת: רבי שמעון היה במערה, וכשהוא יצא הוא ראה ציפורים עפות ומצודות פרוסות לציפורים, כשהוא שמע בת קול שאומרת 'דימוס' הציפור ניצלה מהמצודה, בשמים מכריזים שהציפור הזאת נתפסת וציפוא אחרת לא - כשרבי שמעון ראה כך הוא אמר שהוא יכול לצאת מהמערה, אם הכל מהשמים אין לו סיבה להישאר במערה, אם לא הכריזו עליו שהוא יתפס הוא לא יתפס. כך אומר הירושלמי (שביעית ט, א). כשאני למדתי את הדברים התפלאתי, האם לפני שרבי שמעון בר יוחאי ראה את המראה הזה הוא לא ידע שהכול מהשמים?! הוא לא ידע שיש השגחה ואם הוא לא צריך להיתפס הוא לא יתפס?! ודאי שהוא ידע, אלא שהוא אמר שאסור לסמוך על הנס - אם כן גם לאחר שהוא ראה את המראה עם הצפורים אין לסמוך על הנס, מה השתנה? התשובה היא שהשתנה דבר אחר, רבי שמעון בר יוחאי פתאום הרגיש שהוא נמצא במדרגה של טבע חדש, הוא רואה את ההשגחה האלוקית בפועל ומי שחי באופן כזה זה לא נס אצלו אלא זה הסדר, הוא חי בסדר חדש. אותו העניין כמו הסיפור הקודם, אצל רבי שמעון בר יוחאי המדרגה הייתה כזאת שהיה ניתן לראות איך הנחשים לא מזיקים - אלא מועילים. זאת הייתה המדרגה של רבי שמעון בר יוחאי, הוא לא ידע או האמין שהכל מושגח - הוא ראה שהכל מושגח. במדרגה כזאת ניתן גם להתנהג שלא על פי הסדר הרגיל, זה כבר לא נקרא לסמוך על הנס.





^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il