בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • משעבוד לגאולה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

חוגגים באמצע הדרך?

איזו משמעות יש לגאולה ללא תורה? יתר על כן, איזו משמעות יש לחרות ללא תורה? הרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ובחג הפסח עדיין לא קיבלנו את התורה! עיון בשאלה זו, ומתוכו כניסה אל שולחן הסדר, אל 'פסח מצה ומרור' ואל ארבעת הכוסות.

undefined

הרב אליהו ברין

כ"ט אדר, התשס"ד
10 דק' קריאה 41 דק' צפיה
על מה החגיגה הגדולה בחג הפסח?
חוגגים באמצע הדרך?
אל סדר ההגדה אנו נכנסים מן הפסוקים הבאים:
ורב - כמה שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי. רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים. שדים נכונו ושערך צימח ואת ערום ועריה.

בפסוקים אלו כתובים שני דברים שנראים הפוכים זה מזה: מצד אחד 'ותרבי ותגדלי' וכו', עם ישראל בנה את צורתו הישראלית והיה מאוד מוכן לגאולה, אבל מצד שני "ואת ערום ועריה". גאולת מצרים מופיעה כשאנו רק בתחילת הדרך, עדיין לא מצוידים בעוצמות רוחניות. יש בעם ישראל ששים ריבוא ופוטנציאל גדול, אבל בפעל אנו ריקים כמעט לגמרי. "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", כך אומרים מלאכי השרת לרבונו של עולם. "בשטח" אנו לא רואים מהי הזכות והיתרון הגדול שיש לעם ישראל, בגללם הבדיל אותו הקב"ה להיות לו לעם סגולה. עם ישראל שקוע במ"ט שערי טומאה, ואם כן מהו ההבדל בין המצרים לבין ישראל?

התשובה הפשוטה לשאלתם של המלאכים היא, שאמנם בפועל עם ישראל עדיין שקוע בטומאה, אבל רק לו יש פוטנציאל לקבלת התורה. אך אם זו התשובה, עולה שאלה אחרת: מדוע אנו לא מספרים בליל הסדר על העיקר? לכאורה, היה מתאים יותר שנספר על מעמד הר סיני, שהוא הפיסגה העליונה של הגאולה, שם היינו ראויים לשמוע דברי אלוקים חיים, בעוד שביציאת מצרים לא היינו ראויים. אמנם, משה רבנו יוצא אל הגאולה מהר סיני, שם נגלה לו הקב"ה בסנה הבוער. מלבת האש הזו נתגבש ה'בצק' הראשוני ליצירת הגולם הלאומי. אולם, הר סיני נמצא רק ברקע. בפעל - יציאת מצרים אינה קשורה ואינה משולבת עם מתן תורה, והדבר תמוה.

למעשה שאלה זו הינה שאלה ישירה על חג הפסח: חג הפסח נקרא "זמן חרותנו", אולם לא מובן איזו חירות היתה בפסח? והרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"! התורה היא המשחררת ומנתבת את כוחות האדם מן הכח אל הפעל בצורה השלמה ביותר, בצורה בה הוא נגאל מכל תאוותיו. כיצד, אם כן, חג הפסח הוא חג החרות? למה דווקא כאן אנו חוגגים את לידת האומה?

מציאות חדשה וראשונית בפסח
שאלה זו מובילה אותנו אל יסוד חשוב, שהוא המפתח לסוד יצירת המציאות של עם ישראל. בכל בוקר אנו מברכים בברכות התורה "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו". בברכה זו אנו רואים, שהבסיס לנתינת התורה הוא הבחירה האלוקית בעם ישראל מבין כל העמים. אין כאן סדר טכני, אלא עניין מהותי: הבחירה היא יצירה אלוקית משמעותית כשלעצמה.

היצירה האלוקית הזו מביאה בכנפיה התחדשות במציאות כולה, כעין בריאת העולם. כך אנו למדים מדברי המהר"ל 1 , שעומד על מצוות קידוש החודש בה נצטוו ישראל: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". אין כאן ציון טכני של זמן אלא עניין מהותי, שהגאולה צריכה להתחיל ממצוות קידוש החודש, אותה אנו מציינים גם בשבת החודש. יש קדושה מיוחדת בחודש הראשון, והגאולה מתחילה מראש חודש ניסן. ההסבר לכך הוא שיש כאן התחדשות של הזמן, הופיע בעולם זמן חדש. הגאולה אמנם נמצאת במרכז החודש, בט"ו, כשהירח מלא, אבל החודש כולו מקבל מימד חדש. חודש הגאולה אינו המשך רגיל של מה שהיה, אלא הוא מקבל משמעות ומציאות חדשה לגמרי, הנסללת מתחילה ועד סוף. כך יוצא, שהגאולה היא מימד זמן אחר, ובעצם - מעל הזמן.

זוהי נקודת המהות שמוצא המהר"ל גם בעניין החמץ והמצה - נקודת ה"מעל הזמן". המצה היא מעל הזמן, ואילו החמץ נוצר מהשתהות והתעכבות. משך הזמן שעובר מרחיק אותנו מן הנקודה הראשונה, מנקודת המוצא. זה החסרון שיש בעולם, שהוא אינו משמר את מה שנמצא בנקודה הראשונית שלו, את האלוקות שנמצאת בבסיסו. גאולת מצרים שהיתה כולה בחיפזון באה לתקן את העניין הזה. העובדה שישראל לא יכלו להתמהמה ולכן אכלו מצות לא היתה משהו מקרי, שהרי כבר בפסח מצרים נצטוו ישראל "על מצות ומרורים יאכלוהו". החיפזון הוא לא משום שלא היה זמן, אלא יש לו משמעות עצמית. המצה היא מציאות ראשונית, שמבטאת את העובדה שלא הכל כפוף לזמן.

באופן דומה מסבירים את הסיבה לכך שפסח נקרא בתורה "שבת" 2 . עד שהופיע בעולם חג הפסח, קדושת הזמן בעולם באה לידי ביטוי בשבת. השבת היא נשמת העולם, והיא מבטאת שהקדושה נמצאת במציאות עצמה, ובכל דבר שקיים בעולם. לאחר לידת האומה הישראלית בפסח יש פיתוח והרחבה של ה"שבתיות" שבעולם. נשמת העולם הפכה להיות גורם פעיל, שמפתח ומעלה את המציאות כולה לתעודתה. מציאות חדשה נוצרת, ולכן שותפים בה כל גורמי המציאות בעשרת המכות ובקריעת ים סוף. נוצרה עובדה חדשה, והיא שכל המציאות תלויה וכרוכה במה שהתחדש כאן.

המעלה האלוקית של עם ישראל
הבנו שמדרגת עם ישראל היא מדרגה חשובה בפני עצמה, עוד לפני מתן תורה, אך עדיין שאלתנו במקומה עומדת, מדוע אין אנו חוגגים רק כשנגיע לפסגת הגובה שלנו, מדוע אנו לא מחכים למתן תורה?

במתן תורה אנו עוסקים בכל מה שהצליח לצמוח בנו עד שנהיינו ראויים לקבל תורה. זו פיסגה שנבנתה אחרי יציאת מצרים על ידינו. יציאת מצרים, לעומת זאת, מבטאת את המדרגה שאינה תלויה בנו, את המדרגה האלוקית, שבאה על ידי "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ה'". הצד האלוקי בגאולה הינו יצירה מוחלטת שאינה תלויה - ושאינה יכולה להיות תלויה - במדרגה שאנו נמצאים בה, אלא היא כל כולה אלוקית. אמנם מנקודת מבט מסוימת, נראה שיציאת מצרים היא גאולה חומרית ומתן תורה הוא מדרגה רוחנית, וכמו שאומר המהר"ל שבפסח מקריבים קרבן שעורים שהוא מאכל בהמה ובשבועות עולים בקודש, ומקריבים קרבן חיטים. המבט הזה הוא כמובן נכון, אולם הוא רק צד אחד של התמונה, הצד שלנו. אצל הקב"ה יציאת מצרים היא מעשה אלוקי גמור, מציאות שהקב"ה עצמו יוצר. זו מציאות עַד שאינה בת חלוף, אין אפשרות להפחית את הבחירה האלוקית בישראל ואפילו לא בכהוא זה. היות עם ישראל מרכבה לשכינה ובבואה של שם שמים בעולם - הוא דבר שכל כולו אלוקי במהותו.

אם כן, יציאת מצרים אינה רק 'אמצע הדרך' מבחינה מסוימת היא מהווה פסגה מיוחדת במינה, אליה אנחנו לא מגיעים אפילו במעמד הר סיני.

המצה אותה אנו אוכלים בחג הפסח מבטאת את אותה הויה האלוקית לה זכינו, אנחנו אוכלים מצה ולא חמץ כדי לבטא שאנחנו מצידנו מבטלים כל שמץ של משהו אנושי וארצי, אפילו משהו שיכול להיות חיובי בצד האנושי. אנו משמרים את נקודת הראשית כמות שהיא, "ושמרתם את המצות", את הקמח והמים כמו שהם.

גם המצוות האחרות שמוזכרות בהגדה: "בדמיך חיי בדמייך חיי" - דם פסח ודם מילה, מבטאות את אותו עניין. ברית המילה פוגשת את האדם מישראל כשהוא עדיין אינו בדעתו. מתקינים את גופו, חושפים אותו מכל הטמטומים והכיסויים שמכסים את המהות הפנימית, ומאפשרים לה להיפתח אל הקדושה דרך ברית המילה. זוהי מצוה שמטרתה לחשוף את המהות, לא ליצור בנו משהו נוסף ובכך להתקדם אלא להחזיר אותנו למקוריות, לשורש המציאות לפני שהיא התכסתה והתעבתה. גם קרבן הפסח מבטא את שימור המקור: "שה פזורה ישראל" - קרבן הפסח מבטא את היותנו עמו של הקב"ה, וש"שבטך ומשענתך המה ינחמוני". זהו קרבן של התבטלות כלפי הקב"ה. החוויה שחווים בהקרבה היא ההתכנסות לאל העליון, אל המהות הנפלאה האלוקית שחופפת עלינו כאן וגואלת אותנו מכל מאסרינו. רק בזכות הכח האלוקי אנחנו כאן, בלא שיש לנו כל זכויות מצידנו.

בין פסח ושבועות לחגי תשרי
כל מה שנכנס לתוכנו ביציאת מצרים - צומח ועולה מעצמו מ"ט ימים, עד למתן תורה. "וספרתם לכם ממחרת השבת" - מאותה שבתיות ראשונה תספרו את עצמכם. העצמיות שלנו הולכת ומביאה את עצמה ממילא אל מתן תורה.

זהו האופי של החגים פסח ושבועות, לעומת אופיים של חגי תשרי. לחגי תשרי קודם חודש אלול - חודש התשובה והרחמים, שיש בו עבודה אנושית גדולה מאוד, עבודה של התקרבות לה' ושל ניקיון פנימי. הדגש בימים אלו הוא להחזיר את כל הכוחות שבנו אל יושרם, ולכן אומר המהר"ל 3 שבסוכות כל השמחה היא באסיף היבול, שהנה כל מה שנבנה ונאגר ראוי לעלות אל הקודש ולשוב אל בוראו. לעומת זאת, בפסח ובשבועות העבודה מצידנו פחות בולטת, יש רק ספירה מידי יום ביומו, ובה המהות מדברת בעד עצמה. עצם הופעת השכינה כשה' גואל אותנו מחוללת את העצמיות הישראלית. עצמיותנו צומחת מעצמה, ומביאה ממילא את מתן תורה. מתן תורה נקרא "שבועות" - הוא כולו נסמך על מה שאנחנו סופרים, על מה שהתעלינו וצברנו.

חרות בלי תורה?
חג החרות?
הבנו את המעלה הגדולה והמיוחדת של חג הפסח, אולם עדיין עלינו להבין מדוע נקרא החג 'חג החרות'. הרי חז"ל הגדירו את החרות כנובעת מהתורה - "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ואם כן איזו חרות מתגלית בפסח, כשעדיין אין תורה?

החרות שבאביב
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמר שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם 4 :

מלבד פסוק זה, מודגש בעוד שני מקומות בתורה שהפסח צריך לחול דוקא בחודש האביב. מהו הקשר המיוחד בין חג הפסח לבין האביב?

האביב הוא מושג החובק את כל האנושות. בכל האומות ובכל השפות יש שירי אביב, כל המציאות מתעוררת מהתרדמה הארוכה של החורף, הכל פורח ושוקק חיים, והבריאה נמצאת בשיא ססגוניותה. המהר"ל עומד על כך שהתחנות של האקלים בטבע - הקיץ, האביב וכו' - מקבילות למהלך חייו של עם ישראל. התורה עצמה קשרה את הרגלים בעונות השנה ואת חג הפסח במיוחד, שהרי כל הצורך בעיבור השנה הוא כדי שחג הפסח יחול באביב. בספר "עולת ראיה" כותב הרב קוק שדווקא בארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, מורגש האביב בתפארת הופעתו. האביב שמדובר עליו בפסח, האביב של ארץ ישראל, אינו דומה לאביב שחשו במצרים. באביב של ארץ ישראל אנחנו נושמים את החרות שלנו.

שתי דרגות של אהבה
אם כן, האם תוכן החירות בחג הפסח הוא יופי הבריאה בכל הדרה? האם הכוונה היא ש"נצא לשדה, נלינה בכפרים"?

כך כותב הרב קוק בתחילת פירושו לשיר השירים:
יש אהבה לשם ה' יתברך שהיא מצד הבריאה והודה, חסד ה' המלא עולם וטובו על בריותיו, ויש אהבה כזו שהיא מורגשת בנפש מצד עצם מעלת הנפש לאהוב את הטוב הגמור.

יש אהבה שבאה מצד הבריאה והודה. יכול אדם להסתובב בכל מקום, ולהתמלא בשירות ותשבחות לקב"ה. עולם כל כך יפה ברא הקב"ה, מלא גוונים והרמוניות מופלאות, וככל שמכירים אותו יותר יודעים כמה פלאי פלאות יש בעולם ובכוחות הסובבים אותו. כששאלו את אינשטיין אם הוא מאמין באלוקים, תשובתו היתה שככל שהוא מעמיק יותר בחקר הטבע ובעולם, הוא מבין שהעולם מתחיל משורשים הרבה יותר נשגבים מאשר המציאות שאנו רואים בעינינו, ושישנם מימדים בעולם שתמיד יהיו מעבר להשגת האדם. 'אם אתם רוצים', אמר, 'אפשר לקרוא לזה אלוקים'. ברור אם כן שהבריאה כולה אומרת שירה לקב"ה, וכאן בא חידושו הגדול של הרב:
יש אהבה כזו שהיא מורגשת בנפש מצד עצם מעלת הנפש לאהוב את הטוב הגמור. ואהבה זאת היא עיקר האהבה ויקרה מכל האהבה הנקלטת מבחינת המציאות, וכדי לצייר אותה באמת צריכים כל הציורים הרבים והגדולים שבשיר השירים. על כן 'אין העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל.

כל יופיה ונפלאותיה של הבריאה אינם כדאיים כיום שניתן בו שיר השירים, כי שיר השירים משורר שירה יותר עמוקה מאשר שירת עולם הטבע. שיר השירים משורר את שירת הטוב המלא בחדרי הלב בלא גבול, שחפץ לצאת מן הנשמה, ומכל מה שיקר וטוב ויפה במידותיו ובאישיותו של האדם. כל המעיינות הללו חפצים לצאת אל הפועל להיטיב לכל מי שאפשר. תמצית כל האהבות הטבעיות היא האהבה לה'. האהבה לה' היא תמצית כל המשלים שאנו מוצאים בשיר השירים - הרעיה והדוד, הכיסופים והקישורים, המרחקים וההתקרבויות וכל הביטויים העשירים כל כך הנמצאים בשיר השירים.

בכור ישראל לעומת בכור פרעה
מדוע נמשלה האהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל במשלים כל כך אנושיים, משולבים בכל כך הרבה יופי ותיאורי טבע?

התשובה לשאלה זו קשורה מאוד למהותו של חג הפסח. המהר"ל עומד על הקבלה מעניינת: בהקשר לגאולת ישראל ממצרים אומרת התורה "בְּנִי בְכרִי יִשְׂרָאֵל" 5 - הבכוריות של העולם משתייכת לעם ישראל. והנה, גם אצל המצרים אנחנו מוצאים בכוריות: המצרים היו עובדים לטלה, כי זהו המזל הראשון. גם מכת בכורות והדגש המיוחד על כך שגם פרעה היה בכור "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכל בְּכוֹר בְּהֵמָה" 6 אינו במקרה, אנו רואים מכאן שעניין הבכוריות והראשוניות קשור מאוד למהותם של מצרים ולפרעה מלכם.

מה מיוחד בראשוניות? במציאות הפשוטה, אם דבר מסוים יוצא ראשון לבריאה הרי זה מורה שהוא שלם יותר, ולעומתו מה שמופיע מאוחר יותר הינו פחות חשוב, שהרי שרק בסוף הוא יצא אל הפועל.

גם אצל עם ישראל מופיעה נקודת הראשית בהרבה דברים, אך יש בהופעה זו חידוש, ועל ידה עם ישראל מעלה למקום גבוה את הראשית הטבעית. אנו לא מחשיבים את הראשוני משום שהטבע בעצמו בצורתו הנמוכה הוא בעל ערך, אלא משום התוכן הפנימי, וזאת כאשר אנו מבינים ש"בני בכורי ישראל", כלומר שבכוריות יכולה להיות גם בכוריות נרכשת כמו יעקב שקונה את הבכורה מעשיו. אנו מבינים שהבכוריות יכולה להופיע כבכוריות של ערך, של פנים ומהות. אחרי ההבנה הזו, אנחנו שבים להוקיר גם את הבכוריות של הטבע בעצמו.

יופי הטבע והגאולה האחרונה
בפסח אנו אוחזים את הדברים כפי שהם בראשיתם. כל הכוחות הנפלאים הפורצים מהלב והדוחפים אותנו להיות מלאי טוב, לאהוב, לבנות ולהחיות כל דבר - הם באמת קשורים לטבע, קשורים לשמחת המציאות. הקב"ה ברא את ההרמוניה, היופי והחיים שבטבע מפני שהם אומרים שירה אמיתית, שירה אלוקית, הטמונה בתוך המציאות. אם תופסים את היופי רק בצורה חיצונית, אז נכון לומר "שקר החן והבל היופי", ולכן אחרי שבועות מועטים כל הפרחים קמלים והכל נשכח, ובדרך כלל אין פירות בתקופת האביב. הופעת הפרי באה לאחר שהיופי החיצוני מפנה את מקומו כדי שהתכלית תופיע. אולם, הראשוניות המופיעה היא כל כך יפה, עזה ומלאת כוחות, משום שבאמת דוקא הראשוניות מצביעה על העומק הנפלא שיש בכל כוחות הטבע, בה הכל מלא אור וחיוביות, כי מצד הבורא הכל אחד. מצד הבורא אין שום הפרש בין הבריאה הטבעית של העולם לבין הבריאה הרוחנית, וכך אנחנו תופסים את העולם בפסח: הכל מעשה ה' אחד הוא, בריאת היופי של העולם והופעת הערכים בעולם והמידות שמסוגלות לגאול את הכל הן ממש אחד, לא שני דברים נפרדים, ולכן הכוחות הטבעיים הללו בעצמם יהפכו לחופש ולאור.

כאשר אנחנו מתמלאים בפסח בחירות יחד עם לידת האומה אנחנו מתוודעים אל הכוחות שבתוכינו, הפרטיים והלאומיים. "משכני אחריך נרוצה" - עם ישראל עצמו משתוקק לרוץ ולמנות מ"ט ימים עד מתן תורה, הוא עצמו מלא פרץ עצום של אור וטוב חיובי, ויחד איתו נגאלת ההוויה. הטבע יוצר ממאסריו, הכל פורח והכל עולה ומתעלה.

במובן מסוים, גאולת הטבע הינה יותר נשגבה ממתן תורה, וזאת אם נדע שהתורה שנקבל היא מה שטמון בתוכנו, בהופעת החיים שלנו, בעצם היצירה האלוקית החיובית - יצירת הקדושה המהותית בעולם. התורה מופיעה אחרי הבחירה האלוקית בישראל, והיא מפרטת את מה שמונח בטבע החיים של עם ישראל ומתוך כך יש לה חיות, יש לה בניין וכך גם ערך של קיום.

מהלך הסדר
ליל הסדר - בחינת 'שיר השירים'
כשאנחנו יושבים מסביב לסדר וחוזרים אל הנקודה הראשונית הזו, אנחנו כולנו בבחינת 'שיר השירים'. אנחנו צריכים לחוש שמציאות החיים הישראלית שוקקת אהבה וטוב, כפי שהקב"ה ברא אותה. כיון שכך, מוכרחה המציאות לבוא אל תעודתה האחרונה, שבה נראה איך קדושת החיים היא אחת עם יופי העולם וטבעיותו, עם כל הכוחות היפים והססגוניים שאנחנו פוגשים במציאות. את החיבור הזה נפגוש רק בעתיד השלם.

פסח, מצה ומרור וארבעת הכוסות
במרכז הסדר אנחנו אוכלים 'פסח מצה ומרור', יחד עם ארבע כוסות של גאולה 'והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי', שעליהן אומר המדרש שהן כנגד ארבע מלכויות. הראשונים אמרו שתפקיד השתייה הוא להוליך את המזון לכל קצות הגוף, וכך ניתן לומר שבליל הסדר המהות הקיומית הזו של "פסח ומצה ומרור" מוּלֶכֶת על ידי ארבע התחנות, ארבע התמודדויות אותן עם ישראל צריך לעבור והוא מתקדם בהם מדרגה לדרגה.

הכוס החמישית
אחרי כל אלה אנו צועדים אל הכוס החמישית אותה אנחנו עדיין לא שותים, והיא הכוס של אליהו הנביא, בה אנחנו אוחזים ובונים את הגאולה האחרונה, עד שנזכה לשתות אותה שוב. הכוס החמישית היא פסגת המחשבה הראשונה, היא תהיה השלמת מעשה ה', שהרי ה' לא עושה מעשים חלקיים 7 . מעשה ה' של הגאולה הראשונה הוא מעשה אחד עם ה'גמר מלאכה' שבגאולה האחרונה. את כל המסע הנפלא הזה אנחנו חובקים בבת אחת בליל הסדר, וזו מהותו העליונה והנפלאה של כל חג החירות הזה, חג הפסח.


^ 1 גבורות ה', פרק ל"ה.
^ 2 בפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת", וקיבלו חכמים שהכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח.
^ 3 גבורות ה', פרק מ"ו.
^ 4 שמות לד, יח, וכן בפרק כג, טו ובדברים טז, א.
^ 5 שמות ד, כב.
^ 6 שמות יא, ה.
^ 7 ראה ישעיה סו, ט "האני אשביר ולא אוליד יאמר ה', אם אני המוליד ועצרתי אמר אלהיך".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il