בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

כלל ישראל

חיים ציבוריים

מתקדמים לחיים ציבוריים על פי התורה * איך יוצאים למלחמה * האחריות ההדדית בציבור ובישיבה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ד אלול תשע"ג
9 דק' קריאה 31 דק' צפיה
מתקדמים לחיים ציבוריים על פי התורה
ראשית כל, ברוכים הבאים בעיקר לתלמידי שנה א'. שימחתם אותנו בכך שבאתם לישיבה. בסוף השנה הקודמת יצאה קבוצה של בוגרים ללמד ולהרביץ תורה (בהוד השרון), התפנו קצת ספסלים ואתם ממלאים אותם. כך זה בכל שנה. הבוגרים יוצאים להרביץ תורה ולהתעלות במדרגות חדשות נוספות, והחדשים נכנסים. אני מקווה שבעזרת ה' תרגישו פה טוב ובבית, תוך זמן קצר תיכנסו לעניינים ותעלו במעלות הקודש. אני אומר את זה גם לשנה א', אבל גם לכולם.
פרשת השבוע היא פרשת שופטים, המתחילה במצווה כללית: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח). את המצווה הזאת לא זכינו לקיים הרבה שנים, ולכן דרשנו את הפסוקים האלה בצורה אחרת במשך הדורות. "שופטים ושוטרים" יש תפקיד של שופט ויש תפקיד של שוטר. התפקיד של השופט הוא להכריע מה הדבר הנכון שיש לעשות, והשוטר הוא זה שמממש בפועל את הדברים. דרשנו את הפסוקים האלה כמתייחסים אל הצד האישי שהציווי אמור לכל אדם ואדם, כל אחד צריך בינו לבין עצמו להיות גם שופט וגם שוטר, לברור לעצמו את הדרך הנכונה ולאחר שהאדם ברר לעצמו את הדרך צריך כוחות כדי ליישם את הדרך הזאת בפועל. לפעמים אדם יודע מה הוא רוצה בדיוק לעשות, אבל קשה לו, מפריעים לו מבחוץ ומבפנים, וכדי להתחזק ולהתגבר על כל הקשיים הוא צריך להיות השוטר של עצמו, למנוע את עצמו מדברים שאינם ראויים ולדחוף אותו אל דברים שצריך לעשות. זה בצד האישי.
אבל בעצם התורה לא מדברת על הצד האישי אלא על עם ישראל כעם, עם ישראל צריך לחיות כעם שיש בו בתי משפט ומשטרה. אנחנו עכשיו ברוך ה' בתהליך של חזרה לעצמנו, כבר יש לנו מדינה ויש לנו משטרה. האם למשטרה שלנו מתכוונים הפסוקים? האם לשופטים שיש לנו היום מתכוונת התורה? אנחנו חושבים שהתורה מתכוונת לשופטים מסוג אחר, אבל בהחלט אפשר להגיד שאנחנו מתקרבים אל האפשרות של קיום המצווה הזאת. זה שיש לנו מדינה ויש מסגרת של חיים, גם אם היא לא מושלמת – זו התקדמות. היה צריך קודם להקים את המדינה ולקבץ את הגלויות ורק אחר כך אפשר לבסס מערכת משפטית נכונה ומשטרה שפועלת על פיה. אנחנו מתקדמים. גם העובדה שיש לנו עכשיו משטרה זה חלק מהתהליך של ההתקדמות, זה בדרך למשטרה המושלמת שתעבוד לפי הדרכתה של התורה. גם בתי המשפט, הם כבר לא אותם בתי המשפט של הגויים שהיו בחוץ לארץ, עכשיו יש לנו כבר בתי משפט יהודיים. יש אנשים שאומרים שזה עוד יותר גרוע, בתי משפט יהודיים שלא דנים על פי התורה זה צורם, ועוד כאשר דנים בארץ ישראל שלא על פי התורה זה ממש מכאיב - אבל זה הסדר של התהליך, כך מתקדמים לקראת המטרה. היום בצד בתי המשפט יש בתי דין בישובים ובערים שדנים על פי דרכה של התורה, בתי הדין הללו הולכים ומתרבים, עם ישראל הולך וחוזר אל עצמו ואנחנו מתקדמים. כשפוגשים את הפרשה הזאת בדור הזה צריך להרגיש שהנה אנחנו מתקרבים לקיומה של המצווה הזאת, "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", יש לנו כבר שערים, לפני כן לא היה לנו "שְׁעָרֶיךָ" ולכן לא היה אפשר לתת שופטים ושוטרים. כעת כבר יש ברוך ה', יש ערים, ועכשיו צריכים לחזור בתשובה שלמה ואז השופטים והשוטרים יפעלו על פי דרכה של התורה.
כל הפרשה הזאת עוסקת במצוות של הציבור, ואנחנו בדור שלנו מתקדמים לקראת זה. יש ציווי נוסף בפרשה: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (שם יז, טו). כשלא הייתה לנו מדינה, כשהיינו מפוזרים בכל הארצות היינו צריכים לפרש מה הרעיון שיש במצווה הזאת, איך אפשר ליישם את הציווי הזה גם כשנמצאים מפוזרים בחוץ לארץ. הפירוש שיכל להיות הוא שכל אחד צריך להיות מלך של עצמו, להנהיג את כל כוחותיו "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ" עליך זה על כל אחד, ועליך זה על כלל ישראל. שיהיה מנהל לחיים, שאדם ישלוט על עצמו וכל הכוחות שלו יהיו מכוונים על ידי השכל, על ידי החכמה. כמו שיש לאדם רמ"ח איברים כך יש לו רמ"ח נטיות ושאיפות, יש באדם כוחות שונים וצריך לכוון את כולם, שכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שכולם יפנו אל הכיוון הנכון, שכולם יחיו בהרמוניה מתוך מגמה אחת של קבלת עול מלכות שמים. מעל המלך אין מישהו חוץ מאשר ריבונו של עולם, וכך כל אחד צריך להיות בבחינת מלך שאין עליו שום יראה חוץ מאשר יראת ה', לא יראה מבשר ודם ולא יראה אף מאחד, אלא רק מריבונו של עולם.
גם בנושא הזה של המלכות אנחנו מתקדמים, ברוך ה'. יש לנו כבר מסגרת מדינית, ויש לנו גם שלטון למדינה. הוא לא מושלם, יש מה לתקן ויש לנו הרבה ביקורת עליו, מכאיב לנו המצב שהמלכות במדינת ישראל היא עדיין רחוקה מתורה, אבל אנחנו מתקדמים והולכים כל הזמן. צריך לראות את הדברים בעיניים פקוחות, אנחנו קוראים את הפרשה הזאת ויכולים להגיד שהנה אנחנו מתקרבים לקיום בשלמות של המצווה של: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". בינתיים אנחנו מקיימים את המצווה אבל לא בשלמות. ברוך ה' יש לנו הנהגה מתוכנו, אנחנו בני חורין בארץ ישראל, בחרנו בעצמנו בשלטון שלנו, אבל זה שכולנו עדיין לא מתוקנים זה מה שגורם למצב שהשלטון לא שלם ולא מתוקן, אבל אנחנו בדרך, הולכים ומתקדמים. אני לא יודע האם אנחנו כבר במחצית או בשליש של התהליך הזה של ההגעה לשלמות של מלכות מתוקנת, מלכות שמקבלת על עצמה עול מלכות שמים.

איך יוצאים למלחמה
אנחנו ממשיכים בפרשה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם כ, א). מדובר כאן על מלחמת רשות, עם ישראל יוצא למלחמה מול עם שיותר חזק ממנו. האם זה הגיוני - יוצאים למלחמה עם "עַם רַב מִמְּךָ", ואומרת לנו התורה שלא לפחד. הכהן ניגש ומדבר אל העם: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (שם, ג). והרי הם יותר חזקים! אז למה לא לפחד - "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". התשובה היא שאתם יותר חזקים. לכאורה הם יותר חזקים, אבל בעצם אתם יותר חזקים, כי ה' אלוקיכם הולך עמכם. זאת אומרת, שכשישראל יוצאים למלחמה הם שואלים באורים ותומים, מבקשים רשות מריבונו של עולם, מתייעצים עם הסנהדרין ורק אז הולכים למלחמה. הולכים עם סייעתא דשמיא, ואם הקב"ה נותן את הסכמתו, על פי ה' ועל פי החכמים שעושים על פי ה' - אז "אַל תִּירְאוּ", לא צריך לפחד.
אבל, התעוררה לי שאלה. השוטרים ממשיכים לדבר אל העם ואומרים: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה" (שם, ה), זאת אומרת שאנשים ימותו במלחמה ולכן מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו או שארס אישה, כל אלה לא יצאו למלחמה שמא ימותו במלחמה. כלומר משמע שזו לא מלחמה שכולם יחזרו ממנה חיים, ואם כן, למה לא לפחד - אדם לא יודע מה יהיה גורלו, המציאות של המלחמה היא מציאות שיש כאלה שנהרגים, אם התורה הייתה אומרת שכולם יחזרו בריאים ושלמים אז הכול טוב, ואנחנו מאמינים באמונה שלמה ולא מפחדים, אבל אם מדובר על כך שבאמת יהיו נפגעים - במצב כזה אדם מפחד, מה יהיה אתו. ולמרות זאת התורה מצווה לא לפחד - למה לא לפחד?! הרי יהיו נפגעים!! אלא שיש לנו כאן הדרכה מאוד מעניינת, התורה אומרת שלא ניקח בחשבון את השיקול האישי. עם ישראל ינצח במלחמה, ולכן לא צריך לפחד. התורה לא מבטיחה מי ינצל, אבל בשורה התחתונה עם ישראל ינצח, ולכן אל תפחדו. כשאדם הולך למלחמה הוא לא הולך עם גישה פרטית אלא כללית. עכשיו אנחנו הולכים להילחם כציבור, וכציבור אנחנו ננצח, מה שיהיה עם כל אחד ואחד נשים בצד. זו תפיסה ציבורית, לצאת מהחשבון האישי והפרטי, לחשוב על טובת הציבור ולא לפחד. אם צריך למסור את הנפש אנחנו נמסור את הנפש וננצח. כך נראה לי הפשט של הפרשה.
איך מפרשים את הפסוקים במציאות של ימינו - המילים "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ" מתארים מציאות של מלחמה. לא שאלנו באורים ותומים כי אין לנו אורים ותומים, אבל המלחמה שבה אנחנו נמצאים היא מלחמת הגנה שהיא מלחמת מצווה ואין בה צורך של החלטת הסנהדרין ולא של האורים ותומים. האויבים נלחמים אתנו - אין לנו ברירה. מלחמת התגוננות היא מלחמת מצווה ללא צורך בהכרעה של סנהדרין ובשאלה באורים ותומים. זו המציאות שאנחנו נמצאים בה, וגם אם אין לנו מסגרת כזאת שהכהן ניגש ומדבר אל העם, התורה אומרת לנו להתרומם, לא לפחד, כי ריבונו של עולם איתנו. ברוך ה', כל הזמן אנחנו מרגישים את ריבונו של עולם איתנו. במלחמה יש גם נפגעים אבל אנחנו כציבור, כעם - הולכים כל הזמן ומנצחים, והאויבים שלנו הם המנוצחים.
כמובן שאפשר לקחת את הדברים כמשל ולומר שיש אויבים גשמיים ויש אויבים רוחניים. אך באמת גם האויבים הגשמיים הם רוחניים. כל מי שבא להילחם בישראל הוא בא להילחם עם ריבונו של עולם ולא רק עם ישראל "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פג, ד-ה), בעצם המלחמה היא נגד ריבונו של עולם - "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ" (שם ב), הם אויבי ה', והם באים להילחם נגד עם ישראל כי ישראל הם אלה שנושאים את שם ה' בעולם. כל מלחמה היא בעצם מלחמה רוחנית.
יש מלחמות רוחניות אישיות, האדם נמצא במלחמה נגד האויב האישי שלו, נגד יצר הרע שלו - והוא מרגיש שהאויב שלו הוא "עַם רַב מִמְּךָ", יותר חזק ממנו. היצר הרע הוא חזק, קשה להתגבר עליו, מה עושים - ואז ניגש הכהן ומדבר אל העם, לא לפחד! במלחמה נגד היצר הרע הקב"ה עוזר לאדם, הקב"ה כל הזמן עוזר לאדם (קידושין ל, ב), ולכן צריך לבטוח. אם אדם אומר שהוא מרגיש שההתמודדות הזאת היא שלא לפי כוחותיו - יכול להיות שלפי הכוחות הגשמיים כך זה נראה, אבל באמת ריבונו של עולם עוזר לו ולכן אין גבול לכוחות שלו. האדם יכול לנצח ולכן מה שהוא צריך לעשות זה רק לבטוח בקב"ה, לא לירא ולא לפחד, לדעת שיש לנו כוח לנצח את האויבים, וכגודל הביטחון כך גם גודל הניצחון.

האחריות ההדדית בציבור ובישיבה
הנושא האחרון בפרשה הוא פרשת עגלה ערופה. "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה" (דברים כא, א) אם נמצא הרוג ולא יודעים מי הכהו - האחריות היא של הזקנים והשופטים שצריכים להגיד שידיהם לא שפכו את הדם הזה, אנחנו לא הזנחנו את הטיפול בו, הוא לא יצא מאתנו רעב תשוש במצב של סכנה, אנחנו ליווינו אותו וטיפלנו בו (סוטה מו, ב). פרשה זו מלמדת אותנו על האחריות של כל אדם לפי המדרגה שלו. זקני העם ושופטיו אחראים על כל העיר, על כל הציבור, ועליהם להרגיש את האחריות הזאת שלא יהיה חס וחלילה מצב של הרוג בדרך, ואם נוצר מצב כזה הם צריכים לעשות חשבון נפש, לבקש כפרה, הם אומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" (שם ז) ואף על פי כן הם צריכים להביא עגלה ערופה. כל המציאות של הציבור תלויה בראשי הציבור, כל אחד לפי מדרגתו. ראש העיר אחראי על העיר, ראש קהילה אחראי על הקהילה ויש לו אחריות יותר קטנה וכן הלאה. בסופו של דבר לכל קבוצה וחברה יש אחריות הדדית, ואנחנו צריכים ללמוד מזה לימוד גדול.
כאשר אדם חי בחברה הוא צריך לחשוב לא רק על עצמו - איך הוא מתקדם, איך הוא יותר מצליח ואיך הוא יותר טוב - אלא לחשוב איך כולם מתקדמים, איך הציבור מתקדם. ללמוד תורה לשמה פירושו של דבר הוא לא לשמו, לשמי - אלא לשם התורה, כדי שהתורה תופיע, זה ה"לשם שמים" האמיתי שבלימוד התורה. אני לא בא ללמוד תורה בשביל האני שלי, בשביל שאני אהיה יותר תלמיד חכם ויותר טוב, אנחנו לא לוקחים את התורה בשבילנו אלא אנו מוסרים את עצמנו בשבילה, כדי שהתורה תופיע, כדי שאור ה' יתגלה, כדי שכבוד שמים יתגלה. אם זאת המטרה, אם כך אנחנו מסתכלים, אז התורה מופיעה לא רק אצלי, לא רק אצל הפרט אלא אצל כולם, אני רוצה שהתורה תופיע ואני שמח שהיא מופיעה בכל מקום ומקום ולא רק על ידי. כמובן שכל אחד צריך להשתדל לעשות כל מה שאפשר כדי שהתורה תתגלה בו, ועם זאת לחשוב על ההדדיות, על היחד.
אני אתן כמה דוגמאות: האחריות ההדדית בישיבה. לא בכדי הוקמו ישיבות בישראל. היה אפשר שכל אחד ילמד בבית המדרש שליד הבית שלו והיו תקופות שכך למדו, ופה ושם אנשים הלכו ללמוד אצל רב מסוים. עם הזמן התפתחו ישיבות. הנצי"ב מוואלז'ין היה הראשוןשהקים ישיבה ועם הזמן הוקמו עוד ישיבות, מתוך ההכרה וההבנה שעל ידי כך שכל התלמידים ישבו יחד בבית המדרש, שיתקבצו רבנים תלמידי חכמים שילמדו יחד, יגרם ריבוי אורה של תורה. אם כן, מה שצריך לעשות הוא שכל אחד יהיה עירני שלימוד התורה בישיבה יהיה יותר טוב, לא לחשוב רק על עצמו אלא על כל הישיבה. יש לכך נפקא מינה למשל, אם אדם חושב רק על עצמו הוא יכול להגיד שעכשיו נוח לו ללמוד בחדר או במקום אחר לבד, או להקשיב לשיעור וכדומה. אך אם אחד ילך למקום זה והשני ילך למקום אחר, האווירה של הלימוד בבית המדרש תיחלש וזה ישפיע על כולם. לכן כל אחד צריך לחשוב שהוא צריך ללמוד באופן שמחזק את כולם. כשאני בא לשיעור - אני חושב לא רק על עצמי, אלא אני גם חושב איך השיעור יהיה יותר טוב.
וכן הלאה, אני מדבר על לימוד התורה ואני מדבר גם על כל היחסים שבין אדם לחברו, אדם צריך לראות את עצמו כחלק מהכלל, כחלק מכל הציבור ולעשות מאמצים גדולים לתרום. להיות קצת "פראייר", לא לחשוב רק על עצמו אלא לתת. אני יכול גם להבטיח שמי שיחשוב כך לא ייפגע בלימוד, אלא רק יתעלה. גם אם אדם יחשוב שזה קצת פוגע לו בלימוד - תמורת הקצת הזה שנפגע הוא יקבל סייעתא דשמיא ובסופו של דבר ההצלחה שלו תהיה הרבה יותר גדולה. צריך לחשוב על הדברים האלה כי בדור שלנו האווירה של הדאגה האישית מאוד חזקה, צריך לצאת מהמציאות הזאת ולחשוב על הציבור. זה מה שאנחנו לומדים מתוך הפרשה שלנו.
אנחנו מתחילים עכשיו את זמן אלול, ועניינו של החודש הזה הוא התכוננות לקראת הימים הגדולים, הנוראים, השמחים והמרוממים. כל יום ממש יקר וצריך למצות את המירב שאפשר. גם את השבת צריך לנצל טוב. כשדיברתי על היחד אני מתכוון גם שכולם אחראים שהשבת כאן תהיה מאוד יפה ומרוממת - הארוחות והתפילות. גם בקביעות של הלימוד, מוצאי שבת הוא זמן יוצא מן הכלל, בקיץ הוא קצר אבל עכשיו מט"ו באב הלילה מתחיל להיות ארוך יותר ובמוצאי שבת יש סייעתא דשמיא גדולה. המנהג של הישיבה צריך להיות שחוזרים על חמשת הדפים של השבוע במוצאי שבת, יושבים קבוצות קבוצות וחוזרים, וכשכל בית המדרש יעשה את זה - זה יהיה פלאי פלאים. איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, עושים את זה כמה בחורים, האחרים לומדים מהם וככה האווירה הולכת ומתפשטת. זה כל כך מתאים לחודש אלול. כך נעשה את אלול מרומם מאוד מאוד, ובעזרת ה' נזכה בימים הנוראים הטובים לכתיבה וחתימה טובה לנו ולכל ישראל.




^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il