בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וירא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שיחה לפרשת וירא

אוהב צדק

להקשיב לקול הפנימי * עבודת ה' מתוך חיבור לכלל * איך אברהם אהב את הרשעים * חשיבות קביעת מקום לתפילתו * מעלת הרצון * לא לשקוע בחוויות

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ד חשוון תשע"ד
13 דק' קריאה 42 דק' צפיה
להקשיב לקול הפנימי
נפתח בדברי חסידות של בעל "מאור עינים", רבי נחום מצ'רנוביל - מתלמידיו של המגיד ממעזריטש, על הפסוק: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א). כל גדולי החסידות אומרים, ולא רק הם, שדברי התורה נצחיים וכל מה שיש בתורה נוגע לכל זמן ולכל אדם. "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'", לא כתוב בפסוק אל מי ה' נראה, זאת אומרת שאל כל אחד ואחד ה' נראה. לכל אדם ואדם בכל יום באים הרהורי תשובה, מחשבות על שיפור על רצון טוב, רצונות חיוביים, זאת בעצם בחינה של הופעה אלוקית שנראית לאדם, הקב"ה מתגלה אל האדם, מזרז אותו, דוחף אותו ומעורר אותו להיות יותר טוב, יותר מתוקן ויותר שלם. הדברים אמורים גם על אנשים שהם במצב של נפילה, שהם ממרים "בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא", גם שם "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'", בכל המצבים מתגלה ומתעוררת אצל האדם התעוררות שכזאת. כשהאדם שם לב להתעוררות הזאת וחפץ להתחזק, אז - "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל", נפתח לו פתח "כְּחֹם הַיּוֹם", הוא מתחיל להתלהב ולנסות להיות יותר טוב, לתקן ולהתקרב. והנה הוא רואה שלושה אנשים ניצבים עליו, בזוהר כתוב (בראשית צח, א) ששלושה אנשים זה אברהם, יצחק ויעקב. כלומר, כל אדם שמתעורר, יושב פתח האוהל, מתלהב בעבודת ה' ואומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם, יצחק ויעקב'! (ראה תנא דבי אליהו, פרק כה), הוא רוצה להיות כמה שיותר מתוקן, כמה שיותר שלם, כמו שהפסוק אומר: "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל".
כמובן, כוונתו של הרעיון הזה ללמד אותנו שהאדם צריך להיות ער כל הזמן לדיבור הפנימי שלו, להקשיב לעצמו וכשהוא שומע קול פנימי שקורא לו להתחזק - לשמוע לו. לא לוותר, לא לדחות אותו ולהדוף אותו, לא למצוא כל מיני תירוצים שיעכבו אותו, אלא לתפוס כל התעוררות ולהשתמש בה לטובה. זה רעיון אחד מבעל ה"מאור עינים".

עבודת ה' מתוך חיבור לכלל
נביא רעיון נוסף, מה"קדושת לוי", רבי לוי יצחק מברדיטשוב. הוא מדבר על פסוקים נוספים בפרשה שלנו: "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יז-יט). אברהם אבינו הוא העמוד שעליו כל עם ישראל עומד, הוא עבד את ה' בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו. אברהם התבונן בטוב ה' הגדול שה' נתן לו וניסה לחשוב מה הוא יכול לעשות יותר ממה שכבר עשה, הרי כל מה שהקב"ה נותן לו זה מעל ומעבר! אברהם התבונן בזה ובא לידי הכרה שהוא צריך לעבוד את ה' לא רק בעצמו, אלא גם עם כל הכוחות העתידים לצאת ממנו, שהרי באמת כל הכוחות העתידיים לצאת ממנו כבר טמונים בו. לכן אברהם כיוון בעבודתו שהוא לא רוצה לעבוד את ה' עבודה פרטית אלא עבודה כללית. הוא רוצה לעבוד בשם כלל ישראל למרות שעדיין לא קיים כלל ישראל, כלל ישראל נמצא בפוטנציאל בתוכו, ואברהם עבד בשם כל מה שעתיד להתפתח מהגרעין הזה, ממנו. זה מה שהפסוק אומר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'", ה' יודע שאברהם יצווה - מלשון צוותא, יחד עם בניו וכל הצאצאים שלו הוא מתכוון לעבוד את ה'. בזה אברהם עשה שני דברים שהיו לטובת עבודת ה' של כל הדורות, כל הדורות כולם טמונים בו בכח, והבכח הזה עובד עכשיו את ה'. זאת גם התחלה של עבודת ה' לכל צאצאיו במשך כל הדורות. לכל אחד יש כבר התחלה שממנה הוא יכול להמשיך את עבודת ה' בצורה יותר בטוחה ושלמה כי כבר יש יסודות. מבאר ר' לוי יצחק שזה מה שאמרו חכמים: "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב", אין הכוונה מתי אני אהיה כמו אברהם, כמו יצחק וכמו יעקב - אלא אדם צריך לשאול מתי הוא יקשר את עצמו לשורש שלו, שורשו של כל אחד מתחיל באבות, והוא צריך להיות מחובר אל הפנימיות, אל היסודות של עצמו. מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, מתי הם יתקרבו אל הנקודה שלי שנמצאת באבותי.
ר' לוי יצחק נותן לנו שיעור בהתבוננות, כשאדם עובד את ה' זאת לא עבודה פרטית, אלא כל אדם הוא צאצא של הרבה דורות והוא מקור של הרבה דורות. הוא חוליה בשרשרת ארוכה מאוד - הוא ממשיך את הדורות שלפניו ומתוכו בעזרת ה' יהיה המשך של דורות רבים, וכל מה שהוא עושה נובע ממה שהיה לפניו ופועל על מה שיהיה אחריו בעתיד. כשאדם מודע לזה וחושב כך - כל עבודתו הופכת להיות עבודה כללית, הוא לא עובד באופן פרטי והוא לא איש פרטי, הוא חלק משרשרת ארוכה והפעולה שלו פועלת על כל השרשרת, למעלה ולמטה. כשהוא עובד את ה' הוא מרומם את כל השורשים שהיו לפניו וממשיך לרומם את כל מה שיהיה אחריו.
זאת העבודה הכללית. כך פעלו האבות. הגמרא במסכת ראש השנה (לב, ב) אומרת שאפשר לומר את הפסוק: "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" (שם כא, א) בתור חלק מפסוקי זכרונות, כי פקידה היא גם זיכרון. נשאלת השאלה: הרי לא מזכירים בראש השנה בפסוקי הזכרונות זיכרון פרטי אלא רק זיכרונות כלליים? אומרת הגמרא שמכיוון שבאו מהם רבים - כרבים דמיא. האבות הם השורש של כל האומה ולכן הם לא פרטיים.
לא כל אחד הוא השורש של כל ישראל, אבל כל אחד הוא חלק בשרשרת ארוכה מאוד מאוד וממנו יהיו תוצאות עצומות. עשיתי פעם חשבון שכל אדם אחרי עשרים דורות הוא צאצא של אולי מיליון אנשים. אם אנחנו עושים את החשבון שלכל אדם יש שני הורים וארבעה סבים, שמונה הורי סבים וכן הלאה - נמצא שעשרים דורות למעלה בערך מיליון אנשים קשורים אתו, וכן רבים יצאו ממנו ויהיו קשורים אתו בהמשך בעתיד. האדם הוא לא פרטי , אדם כולל בקרבו עבר ועתיד, הוא צאצא של אלפים ורבבות ואב לאלפים ורבבות, זה מטיל עלינו אחריות גדולה לחיות ולעבוד את ה' בכלליות. כמובן, שעבודה כללית עוד יותר גדולה היא שהאדם לא חושב רק על השרשרת שבה הוא נמצא, אלא הוא חלק מכל האומה כולה, ועליו לעבוד בשם כל ישראל. המקובלים כבר תיקנו שלפני כל מצווה אדם יאמר שהוא עושה אותה בשם כל ישראל, כי כשאדם עובד את ה' לא כפרט אלא ככלל - זאת עבודת ה' מסוג אחר. נוסיף על הדברים ונאמר שזאת הכוונה בכך שאדם חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם, יצחק ויעקב - האבות היו כלליים, ומתי גם אני אעבוד את ה' בצורה כללית, מתי אני אצא מהפרטיות ואעבוד את ה' בצורה כללית.

איך אברהם אהב את הרשעים?
אנחנו ממשיכים בפרשה. אברהם מלמד זכות ומתפלל על מנת להציל את אנשי סדום הרעים והחטאים. חז"ל אומרים לנו (בראשית רבה לט, ו) שאברהם עומד מול ריבונו של עולם וכביכול דן איתו - מה זו ההתחכמות הזאת, הבטחת שאתה לא מביא מבול לעולם, אז מבול של מים אתה לא מביא אבל מבול של אש אתה מביא? אברהם ממשיך ואומר לה' שאם אתה נוהג על פי המשפט - העולם לא יכול להמשיך ולהתקיים. לכן, אם אתה רוצה את קיומו של העולם אי אפשר לנהוג על פי המשפט. אמר לו הקב"ה: "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (תהילים מה, ח), ומפרשים חז"ל את הפסוק - אהבת לְצָדק את בריותי ותשנא להרשיעם. לולי פירושם של חז"ל, היינו אומרים שהכוונה היא שאברהם אוהב צדק שונא רשע - שונא את הרשעים שעושים רשע ואוהב את הצדיקים שעושים טוב, אך חז"ל מבארים את הפשט של הפסוק כך שאהבת לְצָדֵק את בריותי ותשנא להרשיעם .
אבל צריך לשאול למה אברהם מלמד זכות על אנשי סדום? הרי האנשים האלה פועלים נגד ריבונו של עולם, הם חוטאים, מחללים שם שמים - יותר טוב שהם יכלו מן העולם. זה מה שנראה במבט השטחי, שעדיף שהרשעים יכלו מן העולם כדי שלא יהיה רְשע. אבל גם הרשעים הם בריותיו של הקב"ה, "אהבת לְצָדֵק את בריותי", בריותי שלי. לדוגמה אם אבא מספר לידיד שלו שהבן שלו סוטה מהדרך והתנהגות שלו ממש רעה, הוא פוגע באחרים וירד לתחתית המדרגה. מה האבא מצפה שהידיד יעשה עם האמירה הזאת של האבא, הרי זה הבן שלו, הוא מצטער עליו מאוד מאוד, הוא גם כועס על הבן, איך הוא מתנהג, הבן הזה פוגע בו והוא מבזה את כל המשפחה. האבא מצפה שהידיד יאמר לו: "אל תדאג, זה יעבור, זה זמני, אל תיקח את זה ללב, הוא הבן שלך ובעזרת ה' הכל יהיה לטובה ועוד תשבע ממנו נחת". הוא לא יאהב אם הידיד יאמר: "גם אני הרגשתי שהבן שלך מידרדר, ראיתי שהוא באמת לא בסדר, הוא מעצבן את כל הציבור, זה באמת לא לכבודך וזה בזיון למשפחה". האבא רוצה שהידיד יעודד אותו וינחם אותו. כך אברהם עליו נאמר "אהבת לְצָדֵק את בריותי ותשנא להרשיעם", הרי אותם רשעים אלה בריותיו של הקב"ה והקב"ה ברא אותם כדי שיתקיימו, כדי שיתקנו את עצמם. בתפילה כשהאדם מבקש: "החזירנו בתשובה שלמה לפניך" הוא צריך להתפלל שהרשעים יחזרו בתשובה, וה"יערות דבש" אומר שהאדם צריך להתפלל ברפאנו שהרשעים יבריאו, כדי שיוכלו לחזור בתשובה. אם רשע חולה והוא ימות הוא לא יספיק לחזור בתשובה ולכן צריך להתפלל שה' ישלח לו רפואה שלמה כי אז יכול להיות שהוא יתעורר לחזור בתשובה.
זה פירוש: "אהבת לְצָדֵק את בריותי ותשנא להרשיעם". הצדיקים הבינונים לא מבינים את זה ורק הצדיקים הגמורים אוהבים את הרשעים הגמורים (רבי פנחס מקוריץ), לא מפני שלא אכפת ולא כואב להם, אלא מפני שהם מסתכלים לעומק העומקים ורואים שיש גם ברשעים הגמורים נקודת טוב. אצל מי שהוא צדיק גמור החדות של ההסתכלות בהכרת הצדיקות גדולה מאוד ואפילו אצל רשע גדול הוא יכול להבחין בצדיקות שממנה אחר כך יכולה לצמוח תשובה גדולה. מי שלא כזה, מי שהוא לא מושלם בצדיקות - לא יכול לראות אצל הרשעים את הדברים הטובים. הרב מדבר על זה באורות התשובה. צריך לשאוף להיות צדיק כמו אברהם אבינו. לא מפני שלא אכפת לנו מהרשעה שיש בעולם ולכן אנחנו אוהבים את כולם, אכפת לנו מאוד, אבל אנו מבינים שהרשעות הזאת יכולה להיות מתוקנת, מתעלים מעל המבט החיצוני. זה היה אברהם.

חשיבות קביעת מקום לתפילתו
אחרי המעשה הזה, יש עוד דבר שהייתי רוצה לעמוד עליו. "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'" (בראשית יט, כז), ולומדים חז"ל במסכת ברכות (ו, ב) מכך שכל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים עליו "הי עניו, הי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו". רבנו יונה מיד שואל שם - מה כל כך מיוחד בזה שאדם קובע מקום לתפילתו, עד כדי כך שכשהוא מת אומרים עליו "הי עניו, הי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו"? מה הוא עשה? והוא מסביר שאין הכוונה לקביעות מקום בבית הכנסת, הרי כל בית הכנסת הוא קדוש, הכוונה היא למקרה של אדם שלא יכול ללכת לבית הכנסת כי הוא גר לבד במקום מבודד והוא קובע מקום לתפילתו. היחס שלו לתפילה כל כך רציני עד שהוא עושה את הדבר הלכאורה לא חשוב הזה - קובע מקום לתפילתו. היחס שלו לתפילה הוא כל כך טוב עד שאפילו בפרט הזה הוא מטפל ומשתדל שיהיה לו מקום קבוע. וזה סימן שהתפילה הזאת מאוד מושלמת. הצל"ח מבאר שם שכשאדם מתפלל במקום מסוים - באותו המקום כבר חלה קדושה, כשהוא מתפלל שם עוד פעם הקדושה שהייתה במקום הזה מתוספת לתפילה שלו, וכל קביעות שאדם ממשיך ועושה באותו מקום, המקום סופג קדושה ממעשה המצווה שנעשה בו. לכן אומרים עליו "הי עניו, הי חסיד" - כי הוא רוצה שיהיה חיזוק לתפילה שלו, הוא לא חושב שלמעשים שלו מצד עצמם יש ערך כל כך גדול והוא צריך עזר, הוא נעזר במקום כי בו נוצרה קדושה מכל התפילות שהוא כבר התפלל, והוא תולה את הצלחת וקבלת התפילה שלו במקום, יש כאן איזו בחינה של ענווה.
גם הרב מפרש את הגמרא הזאת באותו אופן (עין איה ברכות פ"א, נה), והרב פרנק מסביר באופן נוסף, בצורה פרקטית מאוד: אדם שהוא תחרותי וגאוותן לא יכול להיות במקום אחד, לא יכול לקבוע מקום לתפילתו. הוא נמצא בבית כנסת אחד ואם לא קראו לו לעלייה המתאימה הוא מקפיד וכועס ולא יכול להתפלל כבר בבית הכנסת הזה, וכך הוא עובר ממקום למקום. זה דרכם של אנשים שהם מקפידים על כבודם. אך למי שהוא עניו לא משנה אם קראו לו או לא, הוא יודע לספוג את העלבונות או שאפילו לא רואה בזה עלבון. כנראה שהרב פרנק אומר את הדברים מניסיון, שהוא ראה אנשים שמחליפים מקומות, כועסים, מקימים בית כנסת אחר, גם שם רבים והולכים לבית כנסת שלישי... אך הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו.
אנחנו נפרש את הדברים בעוד פירוש, שמסתמא כבר אמרו אותו: מקום יכול להיות פיזי ויכול להיות גם מקום רוחני, כשאדם הולך להתפלל הוא נכנס לאטמוספירה חדשה. כתוב שמי שנכנס לבית הכנסת יכנס שיעור של שני פתחים (ברכות ח, א), וראיתי שר' נפתלי אומר שזה כמו מי שעובר במעבר גבול. כל מי שעובר במעבר גבול בודקים שהוא לא מכניס דברים אסורים, צריך לשלם מיסים וכו' - וכך כשאדם נכנס לבית הכנסת הוא צריך לעבור בדיקה שהוא לא מכניס דברים שלא שייכים. כך המהר"ל מבאר, האדם צריך להיכנס שיעור של שני פתחים - פתח אחד כדי לעזוב את כל מה שהיה לאדם בחוץ, ופתח שני כדי להיכנס פנימה. אפשר להסביר את זה במובן הפשוט והמקומי ואפשר להבין את הדברים גם במובן הרוחני והפנימי - כשאדם הולך להתפלל הוא מכניס את עצמו למקום רוחני מתאים, עכשיו הוא הולך לעמוד לפני ריבונו של עולם ולדבר איתו - זו מדרגה מיוחדת במינה, זו מדרגה של האבות. הקביעות הזאת זה דבר שורשי, אברהם אבינו בא אל המקום הזה ששם הוא עמד לפני ה'. הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו.
אני רוצה לספר לכם היום על הרהור שהרהרתי בתפילת ערבית. אמרנו: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) – צריך להסביר איך אדם יכול לאהוב את ה' כשהוא לא רואה אותו. אפשר להמחיש את זה, מה קורה אם מישהו שם לאדם כל יום מתחת לדלת כסף והוא כותב לו 'מאת י', יום אחד האדם צריך עזרה בתחום מסוים, ואז ההוא כותב לו שהוא המליץ עליו אצל פלוני והוא יכול לגשת אליו ויקבל ממנו עזרה, וחתום - י'. האדם לא יודע מי זה! הוא עוזר לו פה ועוזר לו שם, אבל האיש הזה נסתר, לא מכיר אותו ולא יודע מי זה. כל בעיה שיש אותו נסתר עוזר, לפעמים הוא גם כותב לאדם אזהרה מקושי צפוי שיכול להתרגש עליו אבל שלא יפחד כי זה יעבור, ושוב חתום - י'. האדם כבר רוצה לראות אותו, מי זה האיש הזה שעוזר לו כל הזמן!
איך היחס אל האיש הבלתי ידוע הזה, הוא כל כך טוב מכל הצדדים, כל דבר שהאדם צריך ההוא מסדר לו. אפשר לאהוב גם את מי שלא מכירים, גם בלי לצייר אותו בצורה של דמות, גם בלי לדעת איך הוא נראה, יש כאן איזה כוח טוב שמסייע ועוזר כל הזמן. לפעמים יש קושי איך אוהבים את ה' - צריך פשוט לאהוב את ה', אני לא מכיר אותו, לא יודע לצייר אותו ולא יכול לצייר אותו, אבל אני אוהב אותו כי הוא טוב לכול, הכול ממנו, הוא מקור החיים ומקור כל המציאות. כשאדם עומד לפני התפילה הוא צריך להכניס את עצמו למקום הרוחני הזה, לראות את טוב ה', שלמותו, איך הוא מטפל בכל אחד ואחד בכל ישראל ובכל העולם - ואז הוא עומד וקובע מקום לתפילתו, קובע מקום מבחינה רוחנית. כך הוא נכנס לעולם הרוחני הזה של שייכות לריבונו של עולם, כך הוא עומד לפני ה'.

מעלת הרצון
נתבונן בעוד איזה נקודה או שתיים מפרשת העקדה. אברהם הולך לעקוד את יצחק בנו, אבל בסוף נמנע ממנו לעקוד. בכל הדורות אנחנו אומרים שאפרו של יצחק צבור על גבי המזבח (ברכות סב, ב. תענית טז, א. זבחים סב, א ועוד) – ויש לשאול: הרי בסופו של דבר יצחק לא נעקד ואין אפר כזה?! אלא שנכון שאברהם לא ביצע את המעשה, אבל הוא הלך לעשות אותו עם הרבה רצון ונכונות להקרבה, הרצון היה בכל שלמותו והוא הגיע עד הרגע של המימוש - אבל הוא לא מומש. ללמדך, שרחמנא ליבא בעי, הקב"ה לא צריך את המעשים, הוא צריך את הלב. צריך את הרצון, בדרך כלל הבחינה של הרצון היא על ידי המימוש, אדם שיכול לבצע את המצווה ולא ביצע זה סימן שהוא לא כל כך רצה, אדם שרצה ורצה ובפועל לא יכל לקיים את המצווה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. זה נוגע לתלמידי הישיבה שרוצים ללמוד הרבה, להספיק הרבה ולפעמים זה יותר מהאפשרות שלהם, רוצים להספיק יותר מהיכולת ובסוף לא מבצעים את מה שרוצים. אם אדם מתאמץ ככל יכולתו, זה מה שהקב"ה רוצה ממנו. ריבונו של עולם לא רוצה את התוצאות - הוא רוצה את הרצון .
לפעמים אדם משתדל יותר מידי וגם זה לא נכון, אם אדם ישב כל יום וילמד עד שלוש לפנות בוקר, אחר כך כל היום הוא עייף ולא מרוכז, והוא גם עומד כי אחרת הוא ירדם, התוצאות הן שהוא לא זוכר את מה שהוא לומד כי הוא עייף, ובכל זאת הוא ממשיך בסדר הזה כל יום - זה לא נכון. צריך לשמור על הכוחות ולהגיע ללימוד הכי יעיל שאפשר. אם אדם לומד באופן הנכון, הוא עושה את מה שהקב"ה רוצה ממנו. אם הוא מספיק יותר או פחות זה כבר לא בידו, הוא עשה את כל המאמצים, דבק בקב"ה והגיע באמת למיצוי של עשיית רצון ה'. רחמנא ליבא בעי, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים (מנחות קי, א). את זה אנחנו לומדים מהעקדה, אברהם אבינו רצה מאד, למרות שבסופו של דבר הוא לא מימש - זה מספיק.

לא לשקוע בחוויות
מהעקדה למדתי עוד לימוד. אברהם אבינו מתבקש לעשות את הדבר הכי קשה שיכול להיות - לקחת את בנו יחידו שנולד לעת זקנותו ולעקוד אותו. הרי אברהם כל כך ציפה שיצחק יוולד, והקב"ה הבטיח עליו הבטחות רבות וגדולות - והנה ריבונו של עולם אומר לו: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (בראשית כב, ב). ריבונו של עולם רוצה שאברהם יגלה כאן מסירות נפש של אהבת ה', שאת כל היקר לו הוא יתן לריבונו של עולם. מצד אחד זה קשה, ומצד שני יש כאן יכולת ביטוי של החיבור הכי גדול של האדם אל ריבונו של עולם, יותר ממסירות נפש. אברהם מקבל את התפקיד הזה והוא הולך עם רצון מלא לעבוד את ה', כולו שייך לריבונו של עולם, הוא נותן את הכול. אברהם כבר מוכן לתת את הכול, "וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת" (שם י) ואז הקב"ה אומר לו - עצור. אברהם חושב: אני רוצה למסור את הנפש, כבר הגעתי לרצון הזה לעשות את הכול - והמלאך קורא ואומר: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (שם יב), אברהם לא מבין למה, אולי הכוונה שלו לא היתה שלמה, למה זה נעצר, למה הקב"ה מונע ממנו לבצע את מסירות הנפש הגדולה הזאת?
יש כאן לימוד: תעשה מה שהקב"ה אומר, אל תתמכר לחוויה. למרות שאתה רוצה מאוד - עצור, עכשיו ה' לא רוצה. בעצם כל עניין העקדה מההתחלה הוא כזה: בהתחלה הקב"ה אומר לאברהם שיהיה לו בן ואי אפשר להאמין לזה בכלל, ה' אומר שהבן הזה ימשיך את אברהם וממנו יצאו כל הדורות, ואז הקב"ה אומר לו להקריב אותו, מה הולך פה. הקב"ה מלמדנו על משמעת לקב"ה. אברהם מסכים להקריב - ואז פתאום המלאך אומר לו לא להקריב. זאת הדרכה חשובה מאוד, אדם צריך לזכור לא לשקוע באמצעים, לא לשקוע ברגשות ובחוויות - לזכור כל הזמן שאני עושה את רצון ריבונו של עולם. כשהוא רוצה אני עושה, וכשהוא אומר לי לא לעשות אני לא עושה. ניתן לזה דוגמא - אדם חולה ביום כיפור צריך לאכול, יש עליו מצווה לאכול, אבל הוא לא רוצה לאכול אלא לצום, הוא רוצה את החוויה של יום כיפור,הוא רוצה לבטא את המסירות לריבונו של עולם. אל תכתיב לקב"ה איך לעבוד אותו , אתה צריך לשמוע בקולו ואם הוא אומר לך לאכול אתה הולך לקיים עכשיו מצווה לאכול ביום כיפור בלי תחושות לא טובות, פיקוח נפש דוחה יום כיפור. זה טוב שאדם מפתח כל מיני רגשות בעבודת ה' - אבל בשליטה. ברגע שהקב"ה אומר לאדם שלא יקיים את המצווה הזאת אלא מצווה אחרת, מיד עליו לקבל ולעשות את רצונו של הקב"ה. צריך להתבטל כלפי שמיא ביטול מלא, טוב שאדם מתמלא ברגשות ובכוונות , אבל ברגע שאומרים לאדם לא, עליו לקבל את ההוראה בשלמות. עבודת ה' של התבטלות מוחלטת כלפי ריבונו של עולם.
העקדה זה המסר הכי גדול של דבקות האדם בריבונו של עולם. כל יום אדם אומר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" הוא צריך להגיד שאם הקב"ה יתבע ממני את כל הנפש - אני אתן אותה. לא בדיעבד, לכתחילה, כי זה מה שהקב"ה רוצה. אנחנו אומרים את זה פעמיים ביום, ואם נהיה כל הזמן בתודעה חזקה שאנחנו גם מתכוונים לזה - זה יתן לנו כוחות לעבוד את ה' כל היום. אם אנחנו מוכנים למסור את הנפש אז אנחנו מוכנים גם להתאמץ יותר גם בלימוד, גם בתפילה, גם במעשים וגם בכל ההתנהגויות שזה לא ממש מסירות נפש אלא רק מאמץ קטן. לשקוד יותר על התורה, להתפלל עם יותר כוונה ותשומת לב, להתייחס יותר יפה אל הבריות, לעשות את רצון ה' בכל פרט ופרט.
כל שנה כאשר אנחנו קוראים את הפרשה הזו, פרשת העקדה, אנחנו מתמלאים ברצון לדבקות ומוכנות לעבוד את הקב"ה בלי גבול. אברהם אבינו הוא פורץ הדרך, ואנחנו אומרים - "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם, יצחק ויעקב", שנזכה באמת להגיע למקום הזה.



^ 1.. שנת תשע"ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il