ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

התערבות בין חברים | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


י מרחשון תשע"ז

התערבות בין חברים


הרב עזריה אריאל

שאלה:
שלום,
שני חברים (שאינם חובשי כיפה) בעבודה "התערבו" על תוצאות הבחירות בארה"ב, כך שמי שטועה יביא ארוחה לצוות בעבודה.
1)האם יש בעיה הלכתית ליהנות מהארוחה? (הרי גם אם אסור להתערב, אפשר להתייחס לזה גם כמתנה...)
2)שאלו אותי חברים בעבודה, האם יש איסור בהתערבות כזו? (כאשר היא נעשית לשם השעשוע, ולא על מנת להרוויח כסף)
אני מבקש מהרב לנמק, ואם אפשר, לפרסם את התשובה בימים הקרובים (לפני הארוחה הזו...)

תשובה:
לשואל, שלום וברכה!
התערבות מסוג זה הינה חסרת תוקף ואינה מחייבת את המפסיד. כללית לא רצוי להתערב, אבל לאחר מעשה, אם הצד שהפסיד רוצה בכל זאת לתת את מה שאמר, כשעשוע ברוח טובה, מותר להשתתף בארוחה. זאת, בתנאי שלא לוחצים עליו לקיים את "התחייבותו" וברור שהוא עושה זאת מרצונו החופשי.

הרחבה:
1. על מנת שהתחייבות לשלם תהיה תקפה ומחייבת היא צריכה לכלול שני דברים: א. הסכמה אמיתית של המתחייב ("גמירות דעת"). ב. מעשה פיזי שמבטא את ההסכמה ויוצר קניין, ולא רק התחייבות מילולית. במקרה של התערבות, אם יקרה כך אתן כך, לרוב חסרים שני האלמנטים הללו.
2. נרחיב על טיב ההסכמה ו"גמירות הדעת" הנדרשת, והאם היא קיימת במקרה של התערבות. במשנה (סנהדרין פ"ג מ"ג) נאמר ש"משחק בקוביה" פסול לעדות. מדובר במשחק שמי שמנצח בו מרוויח כסף, ויש שתי דעות במשנה ובגמרא על סיבת הפסול: לדעה אחת (של רמי בר חמא) גביית הרווח מן המשחק היא סוג של גזל, מפני שהצד המפסיד לא התכוון באמת לשלם, והוא התחייב רק כי חשב שיזכה, מה שנקרא "אסמכתא": הוא סמך שיקרה משהו מסוים, וטעה. נמצא שלא גמר בלבו לשלם. אך לפי הדעה השניה (דעת רב ששת) אין בזה גזל, והפסול לעדות הוא רק באדם שזהו עיסוקו הקבוע, כתחליף לעיסוק מועיל ביישובו של עולם.
3. מדוע רב ששת סובר שאין זו "אסמכתא"? על כך נאמרו במפרשים שני הסברים מרכזיים: א. כאשר אדם מתערב במשחק קוביה, שיש בו עניין של מזל ואינו תלוי בכשרון וניסיון וכדומה, הרי הוא יודע שזהו סיכון ממשי ובכל זאת נכנס אליו, ולכן התחייבותו תקפה (ובתנאי שהכסף היה במקום בשעת ההתערבות והמשחק, כדי שהדבר ייחשב כמעשה קניין - רמ"א בחושן משפט סי' רז סי"ג וביאור דבריו בערוך השלחן שם סעיף לה). לעומת זאת התחייבות שמותנית בהתרחשות כלשהי שתלויה בכשרונו של המתחייב היא "אסמכתא" פסולה, מפני שיש חשש שהוא התחייב בטעות, מתוך הערכה שגויה של יכולתו. כמו כן, אם אדם מתחייב על דבר שאינו תלוי בו אלא באחרים, כי חשב שהם ינהגו בצורה מסוימת ולבסוף התברר לו שטעה, גם זו "אסמכתא" פסולה (רש"י בסנהדרין כד ע"ב ורמ"א הנ"ל). ב. בכל התערבות הדדית, מאחר שכנגד התחייבותו של זה יש התחייבות מקבילה של הצד השני הוא מוכן לסכן את כספו בתמורה לסיכוי לקבל את כספו של השני, ואין זו "אסמכתא" (דעת רבנו תם בתוספות שם, הובאה גם כן ברמ"א, אבל דעתו העיקרית כשיטה הקודמת, ראו בערוך השלחן שם סכ"ה: "וכן הכריע הרמ"א").
4. לדעת רוב הראשונים ההלכה היא כדעת רב ששת שהמשחק בקוביה איננו גזל ו"אסמכתא", והדבר פסול רק כשהאדם מתפרנס מכך ו"אינו עוסק ביישובו של עולם". וכך פסק הרמ"א (חו"מ סי' שע ס"ג): "וכבר פשט המנהג כסברה האחרונה לשחוק בקוביה". אך מן הראוי לציין לדברי ערוך השלחן (סי' רז סל"ה): "הרבה עבירות חמורות נמשך משחוק הקוביה, ושומר נפשו ירחק מזה ותבא עליו ברכה".
5. ברם, גם לפי דעת הרמ"א, המקרה שאנחנו דנים עליו הוא "אסמכתא" חסרת תוקף: תוצאת הבחירות בארה"ב איננה עניין של מזל גרידא כמו קוביה, וגם אינה תלויה במעשהו של המתחייב אלא בהתנהגותם של אחרים, מליוני אזרחי ארה"ב. אם כן זוהי "אסמכתא". יתכן גם לומר שמה שעומד למבחן הוא כשרונו של המתחייב, דהיינו בקיאותו בפוליטיקה ובתרבות האמריקאית ויכולתו להעריך מראש את התוצאות, וגם במובן זה זוהי "אסמכתא", כי המהמר לא שקל באופן סביר את האפשרות השניה (וכידוע, אכן התוצאות הדהימו את רוב הציבור). אם כן, אין כל הצדקה לדרוש מהצד המפסיד לממש את התחייבות. (אמנם לדעת רבנו תם הנ"ל אין זו "אסמכתא", כי בהתערבות זו ההתחייבות הדדית, אבל הרמ"א הכריע שלא כדבריו, כאמור).
6. במקרה שהצד המפסיד תופס זאת כשעשוע גרידא ומזמין את חבריו מרצונו החופשי, האם מותר לאכול? הדבר לא כל כך פשוט. הרמב"ם (הלכות גזילה פרק ששי הל' ז-י) פסק להלכה שהמשחק בקוביה אסור (ודנו המפרשים האם פסק כרמי בר חמא או הבין שגם רב ששת מודה בדין זה, עיין בכסף משנה ובלחם משנה בהל' עדות פ"י ה"ד), וכתב: "דְּבָרִים הַרְבֵּה אָסְרוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם גָּזֵל, וְהָעוֹבֵר עֲלֵיהֶם הֲרֵי זֶה גַּזְלָן מִדִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן מַפְרִיחֵי יוֹנִים וְהַמְּשַׂחֲקִין בְּקוּבְיָה... הַמְּשַׂחֲקִין בְּקוּבְיָה כֵּיצַד? אֵלּוּ שֶׁמְּשַׂחֲקִין בְּעֵצִים אוֹ בִּצְרוֹרוֹת אוֹ בַּעֲצָמוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְעוֹשִׂין תְּנַאי בֵּינֵיהֶן שֶׁכָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּאוֹתוֹ הַשְּׂחוֹק יִקַּח מִמֶּנּוּ כָּךְ וְכָךְ - הֲרֵי זֶה גָּזֵל מִדִּבְרֵיהֶם; אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְצוֹן הַבְּעָלִים לָקַח - הוֹאִיל וְלָקַח מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם, דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהֶתֶל, הֲרֵי זֶה גָּזֵל. וְכֵן הַמְּשַׂחֲקִין בִּבְהֵמָה אוֹ בְּחַיָּה אוֹ בְּעוֹפוֹת, וְעוֹשִׂים תְּנַאי שֶׁכָּל שֶׁתְּנַצַּח בְּהֶמְתּוֹ אוֹ תָּרוּץ יָתֵר יִקַּח מֵחֲבֵרוֹ כָּךְ וְכָךְ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ - הַכֹּל אָסוּר, וְגָזֵל מִדִּבְרֵיהֶם". מדבריו עולה שגם כאשר הבעלים מסכים לכך ברצון חופשי, עצם לקיחת הממון בדרך של משחק היא סוג של גזל. ולעניין זה אין כל הבדל בין כסף לבין שווה כסף כלשהו כגון ארוחה במסעדה.
הדבר מעורר תמיהה: הרי בוודאי מותר לקבל מתנה, כפי שכתבת בשאלה, ואם האדם נותן מרצונו החופשי במה זה שונה ממתנה, ומה בכך שהמתנה ניתנה רק בגלל תוצאה של משחק? יתכן שיש כאן אומדן דעת של האדם, שלמרות שהוא מביע את הסכמתו היא לא אמיתית. כך אפשר להבין מהשולחן ערוך (חושן משפט, הלכות גזילה סימן שע סעיף ג), שהעתיק את לשון הרמב"ם בהשמטת המשפט המודגש "שברצון הבעלים לקח", ומשתמע מכך שלדעתו הגזל הוא מפני שהצד המפסיד לא נותן את התחייבותו בלב שלם.
יתכן גם שלדעת הרמב"ם זהו סייג שעשו חכמים כדי למנוע גזל: גם אם ברור שבמקרה מסוים יש הסכמה מלאה, המקרה הזה יגרור מקרה שני בהסכמה מאולצת ומחשש לאי נעימות, ומקרה שלישי תחת לחץ חברתי, וכן הלאה. לכן קבעו חכמים כלל גורף לאסור קבלת רווח ממשחקי קוביה.
7. כאמור, הרמ"א פסק להתיר משחקי קוביה, ובהם התיר אפילו לדרוש מהמפסיד את התחייבותו. נראה בבירור שלדעתו גם במקרה שהוא אכן "אסמכתא", והמפסיד פטור, מותר לקבל ממנו כאשר הוא מתנדב לתת. לעומת זאת השולחן ערוך (סי' שע ס"ג) הביא, כאמור, את לשון הרמב"ם, ומאידך (בסעיף הבא) הביא גם את הדעה שמותר לשחק בקוביה באופן אקראי, ולא ברור לגמרי מהי הכרעתו למעשה (עיין שו"ת יביע אומר ח"ז חו"מ סי' ו, שלדעתו השו"ע אוסר את הדבר לגמרי, ולאור זאת אסר לנוהגים כשולחן ערוך להשתתף בהגרלת הפייס, אך רבים הקלו בפייס משיקולים מיוחדים שקיימים לגביו, ואין כאן המקום להאריך).
8. ברם, מסתבר לענ"ד שגם אם הרמב"ם התכוון לאסור אפילו מתנה בעקבות התערבות, השו"ע לא הזכיר מקרה זה (וכאמור, השמיט את המשפט על רצון המתחייב). ועוד, שייתכן שהרמב"ם אוסר זאת רק כאשר הצד שניצח הולך ולוקח בעצמו את הזכייה שעליה התערבו, והבעלים מביע את הסכמתו במפורש או בשתיקה, כלשונו: "שֶׁכָּל הַנּוֹצֵחַ... יִקַּח מִמֶּנּוּ כָּךְ וְכָךְ... אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְצוֹן הַבְּעָלִים לָקַח, הוֹאִיל וְלָקַח מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם". במקרה זה יש יותר חשש שאין זו הסכמה אמיתית. לעומת זאת כאשר הבעלים נותן באופן אקטיבי - אין כאן חשש גזל. ייתכן מאוד גם, לענ"ד, שהרמב"ם אוסר את הדבר רק במשחקים שמקובל לערוך בהם התערבות על כסף, כמו הדוגמאות שציין, מפני שבהם יש חשש גדול מטשטוש ההבדל בין מקרה למקרה, אימתי האדם נותן ברצון או לא, וגם קל להתמכר לעיסוק קבוע במשחקים כאלו (וכך אפשר להבין גם מפירושו למשנה בסנהדרין פ"ג מ"ג, שבו נקט כדעה "שאין עוסקין ביישובו של עולם"). לעומת זאת התערבות מופשטת על נושא אקראי וחד פעמי, גם אם היא "אסמכתא" לא מחייבת, אין כל כך מקום לאסור באופן גורף קבלת מתנה לאחר מעשה מנדבת לבו של המפסיד. וכן מצאתי בשו"ת פתוחי משפט (סי' יג עמ' רג בהערה), שחילק כעין זה בין התערבות להטלת גורל, וכתב שמה שנאסר הוא רק דבר שאפשר להיגרר לעיסוק קבוע בו. ומצאתי בס"ד ראיה לסברה זו מהריטב"א (שבת קמט ע"ב) שהסביר את האיסור לשחק בקוביא אע"פ שאינו "אסמכתא": "אפילו הכי אסור לעשותו, שאין לאדם לזכות בממון חבירו שלא ברצון שלם, וכשמפסיד חבירו הרי הוא עצב ואינו נותנו לו בלבב שלם. ועוד, שמא ילמדו לעשות כן בקבע ולא יהיו עסוקים בישובו של עולם, כן נראה לי".
מכאן המסקנה שמותר להשתתף בארוחה זו; לנוהגים כרמ"א - הדבר פשוט, ואילו לנוהגים כשולחן ערוך - על פי השיקולים דלעיל.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il