שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • ריבית, השקעות ובנקים

ריבית בפרעון חוב לפנים משורת הדין

undefined

כולל דיינות בית אל

ז כסלו תשע"ז
שאלה
בס"ד כבוד הרבנים שלום: שאלה: לוויתי 100,000 ₪ והחזרתי את כולו בתשלומים לא שווים על פני 3 שנים ללא שטר, כעת בא המלווה וטוען שאני חייב עוד 4,000 ₪ נוספים ואני בטוח שהוא טועה מפני שיש לי מחברת מסודרת של חובות שאני מציין בה כל תזוזה בחובות, כעת השאלה: איך עלי לנהוג כדין – מחשש ריבית שאני לא יחטא ולא יחטיא את המלווה? מדובר ברב שידוע כקפדן גדול ואני חושש שיזיק לי בכעסו חלילה? האם מותר לי לשלם מפני השלום ולספוג את הסכום מפני החשש מקפידה ע"י שאני ייתן לו במתנה גמורה את ה-4,000 ש"ח? בתודה מראש
תשובה
תחילה יש לציין, שטענות שבין שני צדדים צריכות להתברר בפני ב"ד, ואי אפשר להכריע במח' ע"פ שמיעת צד אחד בלבד, לכן אי אפשר להשיב על גוף מקרה זה אלא לברר את ההלכה באופן כללי. עוד אקדים ואומר, שההלכה לא משתנה בין ת"ח לאדם רגיל. (מלבד מקרים מסוימים שחכ' ראו לנכון שלא להטיל גזירה מסוימת על ת"ח כיון שהם יודעים הלכה ולא יטעו בה, ונח' האחרונים אם ובמה יש בימינו דין ת"ח.) אם תלכו לב"ד או לשלושה חכמים שתקבלו עליכם, ע"מ שיכריעו את הדין בהלוואה זו, בטוחני שגם ת"ח הידוע כקפדן יקבל את הכרעת הדיינים לאיזה צד שיהיה, ולא יקפיד בשומעו את דברי תורתנו הקדושה. ואם אתה הולך ע"פ דין התורה, אינך צריך לחשוש מהקפדה. למעשה, ישנם שני אופנים בהם אתה רשאי לתת למלווה את ה4000₪, אע"פ שודאי לך שאתה פטור, ואין בזה משום ריבית: 1. לתת לו בתורת פרעון ע"פ דבריו, לפנים משורת הדין, אך בנפרד מהפרעון שלפי חשבונך. 2. להמתין זמן שלא יהיה סמוך לפרעון, שהוא 30 יום, או לפחות שבוע, מהיום האחרון שסיימת לפרוע את החוב לפי חשבונך, ואז לתת למלווה במתנה גמורה את הסכום שהוא טוען שאתה חייב. הרחבה ומקורות: ע"פ הנראה מדבריך, מדובר בהלוואה בעל פה. אתה הלווה, טוען ברי (ברור לי בודאות) ששילמתי, והמלווה טוען ברי שאתה חייב לי עוד 4000, שלא סיימת לשלם. כיון שזו מלוה על פה, לך יש נאמנות לומר פרעתי, ועל המלוה שהוא המוציא להביא ראיה שלא שילמת, ואם לא מביא, אין הוא יכול להוציא ממך כלום. אומנם, חכ' תקנו שבועת היסת על כל טענת כפירה, ומקובל במקרים מסוימים לפדות את השבועה בכשליש מסך התביעה, מ"מ כאן לא שייך לומר שחייב מצד זה, ע"פ מה שעולה מהפוסקים וכן הוא בכמה פסקי דין, שחיוב ממון במקום שבועה צריך להיעשות ע"פ התרשמות ב"ד מהטענות. וכאן שלא נתבררו הטענות בב"ד, אתה פטור לגמרי. עפ"ז עולה, שאין הלווה רשאי לגבות ממך את ה-4000 הנוספים בלא ראיה. השאלה שאנו צריכים לדון בה כעת, האם כשאתה רוצה לתת למלוה את הסכום שאינך מחויב בו, משום השלום בניכם, בתורת מתנה גמורה, האם אין בכך ריבית: המשנה בב"מ (עה:) אומרת, שיש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת. ריבית מאוחרת היינו, שאחר שהחזיר לו הלוואתו, שולח לו דורון או מעות ואומר שהוא בשביל מעותיו. כלומר, אסור לתת או לעשות הנאה למלווה גם אחר פירעון החוב, וזה נקרא במשנה ריבית מאוחרת. לדעת הרמב"ם, איסור זה הוא אף אם שולח בסתם ואינו מפרש מדוע שולח, אא"כ המתנה היא דבר מועט שרגיל לתת לחברו. ולדעת הרא"ש וסמ"ג האיסור הוא כאשר מפרש שנותן בשביל שהלווה לו מעותיו, או כשנותן מתנה מרובה אפילו אם אינו מפרש, מפני שנחשב כאילו פירש זאת. וכתב הב"י, שבמתנה מרובה אסור אפ' אם רגיל לתת מתנות כאלה, משום שנחשב כנותן בפרהסיא שאסור בכל מקרה. מרן בשו"ע (יו"ד, קס, ו) העתיק את לשון הרמב"ם, משמע שפוסק כמותו, והרמ"א בהגהתו הביא את הרא"ש וסמ"ג, משמע שפוסק כמותם. הש"ך בדעת הרמ"א כתב שאם מתכוון לריבית אסור אפי' אם נותן סתם, ורעק"א כתב, שהרמ"א מתיר כשאינו מפרש, אפ' אם מתכוון לריבית. מיהו, מוכיח הב"י מתוס' (גיטין כ: ד"ה וכותב), שריבית מאוחרת אסורה דווקא סמוך להלוואה, אבל מופלג הרבה מותר, אפ' נותן מתנה מרובה. והביאוהו להלכה הש"ך והחוו"ד. ע"פ כל הנ"ל עולה, שסכום של 4000 ₪, אין להתיר לתת במתנה, כיון שזו מתנה מרובה שאסורה לכו"ע, ולדעת הב"י אפ' אם רגיל אסור, כ"ש שלא נראה כלל רגילות לתת מתנות סכומים כאלו. ויש לעיין, האם בכלל יש איסור ריבית במצב של ספק פירעון, ובפרט במקרה זה שאתה טוען בוודאות שאתה פטור, אך בכל זאת רוצה לשלם משום השלום: האחרונים דנו לגבי ספק בהלואה, אם ב"ד רשאים לפסוק פשרה, שהרי אם הלוה לא חייב כ"כ, לכאורה יש בזה משום ריבית, שאסור לתת אפ' מרצונו הטוב. הערך שי בשם יד אליהו פסק לאסור, אך המנח"י ע"פ האבנ"ז פסק להתיר. ומ"מ גם בין האוסרים כתב בדרכ"ת בשם הטוטו"ד, שע"מ להימנע מצורך בשבועה מותר לפשר, ולא הוי בכלל ריבית. כל זה לעניין לעשות פשרה לכתחילה. אך במצב שיש ספק אם פרע הכל, כתבו הברית יהודה והמנחת יצחק ע"פ הראב"ד בתמים דעים, שכל שנותן משום ספק בפירעון אין בו משום ריבית, כיון שבא לצאת מספק גזל. והוא הדין כשבא לצאת ידי שמים, מותר אע"פ שלא מתחייב בדיני אדם (בפרט שזה ריבית מאוחרת). אך את המקרה שלנו לא ברור שאפשר לדמות לספק, כיון שללווה ברור ששילם את מלוא הסכום! אכן, בברית יהודה הוסיף לחדש, והסכים עימו המנח"י, שאפ' אם פטור גם בדיני שמים, אלא שיש לו צל של ספק שמא בכל זאת הוא חייב, אין בזה משום ריבית. אלא שסיים, שעדיף בזה לכתחילה להפריד בין הפירעון הודאי, לבין מה שנותן מספק, בכדי זמן מופלג (עיין בדין זה להלן). והמנח"י הוסיף שלרווחא דמילתא יאמר להמלוה: אם איני חייב לך כסכום שאני נותן, יהיה העודף בתורת מתנה. אך במקרה שלנו נראה לי שלא שייך להוסיף את זה כיון שזו לכו"ע מתנה מרובה. כל זה כתב בספרו ברית יהודה. אכן, בספרו 'ברית יהודה - עיקרי דינים' (שהוציא 20 שנה מאוחר יותר) הוסיף בשם המשנת רבית, במקרה ממש כמו שלנו שהלוה ברי שפטור אלא שרוצה לשלם ע"מ להשקיט טענות ומריבות, שנראה להתיר לתת את הסכום הנוסף אפ' ביחד עם הפרעון. אך מסיים שם בצ"ע. ונראה שאפשר להתיר בזה ע"פ דין הגמ' ב"ב (ל:) 'עביד איניש דזבון דיניה', כלומר שאדם עשוי להוציא ממון לקנות דבר שהוא שלו ממי שמחזיק בו, כדי להימנע מדין ומריבות. ויש להסתפק, כיון שבגמ' שם מדובר במכר, ומניין שדין זה נכון גם בהלואה לעניין ריבית? אומנם, ההר צבי אכן כתב שאפשר לומר טענה זו גבי הלואה כדי לפטור עצמו משבועה, וכן מובא מעשה מהחזון איש (בספר נחלת אליהו) לגבי מלווה שטעה ותבע יותר מהמגיע לו והלווה רצה לשלם כדי לא לריב עימו, וע"פ גמ' זו הורה להיתרא שאין בזה ריבית. א"כ, עפ"ז עולה לדינא, שאפשר להתיר לתת למלוה את הסכום בתורת פרעון לפנים משורת הדין, עכ"פ בנפרד מסכום ההלואה. כיון שהברית יהודה התיר במקרה שיש צל של ספק. והמנחת ריבית, בברי שפטור אך רוצה להשקיט המריבה, רצה להתיר אפ' נותן בשעת הפרעון, ואע"פ שנשאר בצ"ע, נראה שעכ"פ מודה להתיר במקרה שנותן שלא בשעת הפרעון. ועוד לנו להתיר מדין עביד איניש דזבון לדיניה, וכמו המעשה הנ"ל של החזו"א. אפשרות נוספת אם עברו 30 יום מתום הפרעון, שהוא לכמה שיטות זמן מרובה, לתת לו את הכסף בתורת מתנה, כפי שכתב הב"י והובא להלכה בש"ך, שאחר זמן מופלג לא הוי בכלל ריבית מאוחרת. וכיו"ב נראה מהמנח"י שהבאנו לעיל. אומנם כמה הוי זמן מופלג, כתבו האחרונים שלא נתברר בפוסקים מהו; אם הוא עד שתשתכח ההלואה ובכל הלואה לפי עניינה, או שמא שנה, לעומת זאת מספר מרבה תורה משמע שאחר יום הוי זמן מרובה, ותמהו עליו האחרונים, והחכמת אדם כתב שהוא אחר כמה ימים, והביאו הברית יהודה, ונראה שמסיק כן להלכה. ובספר מלוה ה', האריך להוכיח שסתם זמן החשוב לעצמו הוא 30 יום, כגון לעניין ראיית חבר לשהחיינו או לדין לפרקים בברכות הראיה, ועפ"ז הכריע לומר ש30 יום נחשב זמן מופלג. א"כ נראה לי, כיון שזה מידי דרבנן, אפשר לסמוך על המקילים עכ"פ להמתין חודש, ואם גם זה אי אפשר לכל הפחות שבוע, בין תום פרעון החוב לפי הסכום שאתה טוען שאתה חייב, לבין נתינת התוספת שהמלווה טוען שמגיע לו, בתורת מתנה גמורה. אומנם, נראה שההיתר הראשון הוא מרווח אף בלא היתר זה. מקורות: מלוה ע"פ: שבועות מ:,מא:, שו"ע חו"מ ע,א, פז,א. שבועת היסת: שו"ת דברי מלכיאל ב קלג, משפטי ארץ ב עמ' 459- שבועה בימינו בביה"ד הרבני- הרב נתן חי, פסקי דין באתר 'פסקים': מס' 312, 399, 492. ריבית: ב"מ עה:, טור ב"י ושו"ע יו"ד ס' קס וש"ך ס"ק י, קסא, קע והחונים שם, ובדרכ"ת שם. שו"ת מנח"י ט,פח, ברית יהודה להגאון ר' יעקב בלוי, ח"א פ"ה אות ז הע' טו ואות י והע' לה, וכן בעיקרי דינים א הע' יג, תורת ריבית ג, מלוה ה' פר' ח הע' 83, משנת ריבית ג,יג הע' טז. נחלת אליהו פסקי דינים פד, הר צבי יו"ד קלח. הרב ש. ידידיה לוי
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il