ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"לא ילבש" בהצגה | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ט אייר תשע"ז

"לא ילבש" בהצגה


הרב עזריה אריאל

שאלה:
ביתי לומדת בחוג דרמה ובסוף השנה הן אמורות להעלות הצגה בפני קהל(כמובן לנשים בלבד לפי כל גדרי הצניעות), בהצגה היא אמורה לשחק בתפקיד של איש שהינו דמות בסיפור העלילה שעליה בנויה ההצגה, לשם כך היא אמורה ללבוש כל מיני פריטי לבוש של גברים כגון כובע ( של רב) וכדו’. שאלתי האם אין בכך עבירה על איסור לא ילבש, ואם יש בכך בעייה - מהו הפיתרון ע"מ שלא לעבור על איסור זה. תודה!

תשובה:
לשואלים, שלום וברכה!

מותר לכתחילה לשחקנית ללבוש פריט לבוש גברי כאשר מתקיימים כל התנאים הבאים: א. ההופעה מתקיימת בפני נשים בלבד. ב. השחקנית לובשת פריטים בודדים של לבוש גברי, כאשר מחד ניכר לכל הרואות שהשחקנית היא אשה, וכל אדם שהיה רואה אותה ברחוב היה יודע מיד שהיא אשה, ומאידך פריטי הלבוש מעבירים מסר שכעת מתכוונים להמחיז גבר. ג. פריט הלבוש לא יהיה נשק ולא תכשיט גברי.

ידוע לי על מוסדות חינוך תורניים שנוהגים כך, אפילו לגבי בנות בגיל מצוות.

ההיתר נכון גם לגבי שחקנים גברים המציגים דמות נשית, בהתאמות המתבקשות: א. ההופעה מתקיימת בפני גברים בלבד. ב. השחקן לובש פריטים נשייים מסוימים (כגון מטפחת), כאשר עדיין ניכר לכל שזהו גבר. ג. פריט הלבוש לא יהיה תכשיט, וגם לא יהיה איפור או כל טיפול קוסמטי בסגנון נשי.

מי שמקל כאשר מתקיים תנאי ג' ומצטרף לו גם תנאי א' או ב' - יש לו על מה לסמוך ואין למחות בידו, ובפרט בפורים, אבל אין זה היתר לכתחילה.

הרחבה:

1. הרמב"ם (הל' עבודה זרה פי"ב ה"י) פוסק: "לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים, הכל כמנהג המדינה. איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי איש - לוקין". ברור מדבריו שאפילו פריט לבוש אחד של המין השני אסור מן התורה.
לשון הרמב"ם הובאה להלכה גם בשולחן ערוך (יו"ד סי' קפב ס"ה), וכך הדגיש הרמ"א שם: "ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה".

2. כשנעיין בדבר, נראה שהלכה זו אינה פשוטה. בגמרא בנזיר נט ע"א יש שתי דעות מהו איסור "לא ילבש" מדאורייתא: תנא קמא סובר שהאיסור הוא להתחפש בבגדי המין השני כדי לשבת ביניהם, ולדעתו רק כוונה זו מסבירה מדוע התורה אומרת שזוהי "תועבה". ודעת רבי אליעזר בן יעקב שהאיסור הוא גם בנשיאת נשק על ידי אשה ויציאה למלחמה וכן "שלא יתקן איש בתיקוני אשה", כלומר, שלא יקשט את עצמו כמקובל אצל נשים. וכך תרגם אונקלוס בפסוק זה: "ולא יתקן גבר בתקוני אתא".
לפי דעת תנא קמא, נראה בבירור שאין איסור תורה בלבישת פריט לבוש אחד של המין השני, אלא רק בהתחפשות מלאה שבאמת מקשה לזהות. לעומת זאת מדברי רבי אליעזר בן יעקב, האוסר נשיאת נשק על ידי אשה, משתמע שאפילו בגד גברי אחד אסור, כלשון הבית יוסף (יו"ד סי' קפב), שראב"י אסר "בהנהו גווני דמצי למיתי מינייהו לידי תועבה, דמחלף איש באשה או אשה באיש, ואף על פי שאינו מחלף אלא בדבר אחד ובכל שאר דבריו הוא ניכר יפה אפילו הכי אסרתו תורה". רוב הראשונים שפסקו במפורש במחלוקת זו הכריעו כרבי אליעזר בן יעקב (בית יוסף, שם).

3. ברם, יש לעיין בפירוש דעת ראב"י. מלשונו: "שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה" יש מקום להבין שהאיסור אינו בעצם החזקת הנשק אלא בהליכה עמו למלחמה, דהיינו פעילות מתמשכת בסגנון גברי, וכך פירשו זאת כמה מפרשני התורה (ראב"ע, חזקוני ורבנו בחיי), שעיקר מטרת התורה היא למנוע את הליכת האשה למלחמה.
וכך משמע מלשון הספרי (כי תצא, פיסקא רכו): "לא יהיה כלי גבר על אשה, וכי מה בא הכתוב ללמדנו, שלא תלבש אשה כלי לבנים והאיש לא יתכסה צבעונים? תלמוד לומר 'תועבה', דבר הבא לידי תועבה, זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה כדרך שהאיש לובש ותלך לבין האנשים, והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים. רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה? תלמוד לומר 'לא יהיה כלי גבר על אשה', והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים, תלמוד לומר 'ולא ילבש גבר שמלת אשה'". מהמשפט הראשון בספרי מתברר שהיה מקובל שרק אשה לובשת בגדים צבעוניים ואילו דרכם של הגברים בבגדים לבנים. הספרי מעלה הוה-אמינא שאסור לאשה ללבוש לבנים ולאיש ללבוש צבעונים, והספרי שולל זאת, מפני שאין זה דבר המביא לידי תועבה, אלא רק בהתחפשות מלאה. רבי אליעזר בן יעקב חוזר על אותו משפט לגבי האיסור על האיש להופיע בתכשיטי אשה, ומחדש רק לגבי האיסור על האשה להופיע בבגדי גבר, שגם נשיאת נשק אסורה. מכאן שגם הוא מודה שאין איסור לאיש ללבוש בגדי צבעונים ולאשה בגדי לבנים, דהיינו שאין איסור בלבישת בגד שמיוחד למין השני! (1) וגם מלשונו כאן: "שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה" ברור יותר שהיציאה למלחמה היא חלק מהאיסור, ולא עצם לבישת הנשק (אם כי אפשר לומר שהיציאה למלחמה איננה תנאי לאיסור אלא הסבר לו, שזוהי תועבה מפני שלבישת הנשק מאפשרת לה לצאת למלחמה עם הגברים; על כל פנים לבישת בגד אחד שאינו נשק לא הוזכרה כאן).
כך הוכיח הב"ח (יו"ד סי' קפב) מן הספרי: "דאף [כאשר מתלבש כדי] להתדמות [לאשה] אין איסור אלא בדברים שהם עשויין לנוי ולקישוט, וכדאיתא בספרי... אלמא דבבגדים שאינן עשויין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור". לדעתו גם הרמב"ם סובר כך, שהרי כתב "לא תעדה אשה עדי איש", דהיינו קישוט. עוד דקדק כך מהדוגמאות שנקט הרמב"ם: "כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או שתלבש שריון", וכתב הב"ח: "שכל אלה הם נוי וקישוט לאיש" (2). אכן, השריון הוא כלי מלחמה, וכן המצנפת היא בגד קישוטי (השוו הל' מלוה ולוה פ"א ה"ז). לעניין הכובע יש לציין שברמב"ם סתם "כובע" הוא קסדה למלחמה, וכך פירש את המושג "כובע" גם כשהוזכר באופן סתמי (3).
כדברי הב"ח כתב גם הנצי"ב בפירושו לספרי (עמ' רנג; וראו גם דבריו בהעמק דבר דברים כב,ה ובמרומי שדה בנזיר נט ע"א): "דודאי מודה ראב"י דלשנות בגד אחד הנהוג לנשים, אבל אינו מיוחד מצד טבע להם, רק שנהגו כך, או להיפך, כמו לבנים לאשה או צבעונים לאיש, אינו עובר אלא אם שינה כל בגדיו ויבואו לידי תועבה כדעת תנא קמא. אלא משינוי לשון הכתוב, דכתיב 'כלי גבר' ו'שמלת אשה', הוסיף לדרוש דבדבר המיוחד לאיש, כמו כלי מלחמה... או בדבר המיוחד לנשים, כמו תכשיטין... עובר אפילו שלא יבואו לידי תועבה". בהמשך כתב שאמנם הרמב"ם לא פירש כך (ולא כדעת הב"ח, שסובר שזוהי גם שיטת הרמב"ם), ואעפ"כ "מכל מקום מה שנראה לי כתבתי". וציין שלפי דבריו יתיישב פסק הש"ך (סי' קפב סק"ז) והט"ז (שם סק"ד) שהתירו ללבוש בגד אחד של המין השני כדי להתגונן משמש או גשם, ראה להלן.
ומצאתי בס"ד שהדברים מפורשים כבר במאירי (נזיר נח ע"ב): "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ילבש איש שמלת אשה ולא אשה שמלת איש - אי אפשר לומר כן, שהרי כתיב 'תועבה היא', ואין כאן תועבה! אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ולא אשה שמלת איש ותשב בין האנשים, וכן שלא תצא בכלי זין למלחמה. כללו של דבר: שלא ישתמש זה בדבר הנהוג לזה דרך תחבולה והכנת ניאוף, וכן שלא יתקן איש בתקוני אשה כגון כחול ופקוס וכיוצא באלו". מפורש בדבריו שראב"י אינו שולל את הטענה היסודית בדברי תנא קמא שהחלפת בגד כשלעצמה מותרת, והאיסור שחידש הוא רק בדברים שעלולים לבוא לכלל ניאוף, כמו הליכת אשה לצבא או גבר המתאפר בסגנון נשי.
עוד מצאתי בס"ד שהמהריט"ץ (שו"ת מהריט"ץ הישנות, סי' נו) רצה לפרש כך, אבל חזר בו משום שלא ראה מי מהראשונים שיפרש כדבריו. זה לשונו: "עוד הוקשה לי בדברי ראב"י שאמר שלא תצא אשה בכלי זיין ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתקוני אשה, ולמה לו לפרש תקונים, ולא יאמר דמשמעות פשטיא דקרא שלא ילבש איש לבוש אשה וגם האשה לא תלבש לבוש המיוחד לאיש? מאי 'תקון' ומאי 'זיין'?! אשר על כל היה נראה לומר דראב"י לא אסר לבוש האשה לאיש ולא לבוש האיש לאשה, דהא לאו תועבה היא, כדקאמר ת"ק, אלא ודאי דלראב"י לא ישרו בעיניו דברי ת"ק דאומר דיושב בין הנשים וכו', דהעיקר חסר מן הספר, לכך אמר דמאי דקאמר קרא 'כלי גבר על אשה' דיקא נמי דלא אמר 'לבוש גבר על אשה', או הוה ליה למימר 'לא תלבש אשה שמלת איש' וגו', מאי 'לא יהיה כלי גבר על אשה'? אלא ודאי לא בא לאסור אלא כלי מלחמה. להכי נקט 'כלי', מלשון כלי מלחמה, שלא יהיו עליה [כצ"ל] כדי לצאת למלחמה, שזהו פריצות ותועבה. גם מאי דקאמר 'ולא ילבש גבר שמלת אשה' לא על לבוש האשה קאמר, דאם כן גם על הנשים היה לו לאסור עליהם לבוש הגברים, ולא קאמר קרא אלא כלי שהוא על כלי מלחמה. לכך אמר שלא הזהיר הכתוב על המלבוש, אלא העברת סרק על פניה ושאר מיני קישוטין. וזהו שאמר דלא יתקן בתקוני נשים, שהם הקישוטים... נמצא כפי זה יצא לנו דלראב"י לא אסר ללבוש האיש בגדי אשה, ולא אשה בגדי איש, אלא כלי גבר דרש על כלי מלחמה, ולא ילבש גבר אמר על תקוני הנשים שהם הקישוטין בכחול וסרק וכיוצא בזה. כך נלע"ד לפרש דברי ראב"י, אבל מה אעשה שלא ראיתי שום מפרש שפירש כן... הילכך כופף אני ראשי...".
הרי לנו חבל מפרשים חשובים שתפסו כך את פשט דברי ראב"י, ומסתבר לענ"ד שאילו היה המהריט"ץ רואה את המאירי (שקדם לו, אך נדפס רק בתקנ"ה) הסובר במפורש כדבריו היה נוקט כשיטתו הלכה למעשה.

4. באשר לאיסור על האיש "להתקשט בתכשיטי נשים", שלפיו הודו הב"ח והנצי"ב שענידת תכשיט אסורה, לענ"ד יש מקום לפרש באופן מיקל אף יותר: כוונת הספרי לאסור רק טיפולים קוסמטיים בסגנון נשי, כלשון המקבילה בגמרא בנזיר נט ע"א הנ"ל: "שלא יתקן איש בתיקוני אשה", ופירש המפרש (המיוחס לרש"י): "שלא יכחול ושלא יפרכס במיני [כצ"ל] (4) צבעונים של אשה", וכן ברא"ש ועוד ראשונים כגון המאירי הנ"ל. אכן, זהו מובנו של המושג "תכשיטי נשים" בכמה מקומות בדברי חז"ל (פסחים פ"ג מ"א, ועיין בגמרא שם מב ע"ב וברש"י ד"ה תכשיטי; מועד קטן פ"א מ"ז וגמרא שם ט ע"ב: "אלו הן תכשיטי נשים: כוחלת ופוקסת ומעברת שרק על פניה"; יומא עה ע"א. אך המושג מופיע גם במובנו המקובל כיום, עיין ע"ז פ"א מ"ח וכלים פי"א מ"ח). קיים הבדל מהותי בין ענידת תכשיט לבין מעשה התקשטות ואיפור, מפני שזהו מעשה שיש בו מימד של קביעות.
ראיה לדבר מסוגיית הגמרא במסכת שבת סב ע"א. במשנה שם נאמר שאשה שיוצאת בשבת לרשות הרבים כשהיא עונדת טבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת, מפני שאין זה מלבוש עבורה אלא משאוי, כי אין דרך הנשים בכך. ובגמרא נאמר שבאיש הדין הפוך: טבעת שיש בה חותם היא דרך מלבוש, וזהו איסור דאורייתא ברשות הרבים בשבת, ואילו טבעת ללא חותם היא משאוי. ושואלת הגמרא על חיוב החטאת: "והא הוצאה כלאחר יד היא!", כלומר, מאחר שאין דרך הנשים לענוד טבעת עם חותם, הוצאת הטבעת כשהיא ענודה על האצבע היא מלאכה שלא כדרכה, ומדוע חייבת עליה חטאת? ומשיבה הגמרא שתי תשובות: האחת: "אמר רבי ירמיה: באשה גזברית עסקינן", שאמנם גם עבורה אין זה כתכשיט אלא משאוי, אבל דרכה לענוד אותה לצורכי עבודתה ולכן ההוצאה באופן זה איננה משונה. ותשובה שניה: "אמר רבא: פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא, ומניחתה בידה עד שמגעת לקופסא. ופעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן, ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן". ובלשון הרמב"ם (הל' שבת פי"ט ה"ג): "טבעת שיש עליה חותם מתכשיטי האיש היא ואינה מתכשיטי האשה, ושאין עליה חותם מתכשיטי אשה ואינה מתכשיטי האיש. לפיכך, אשה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם - חייבין. ומפני מה הן חייבין? והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה לו, וכן האשה, אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה! מפני שפעמים נותן האיש טבעתו לאשתו להצניעה בבית, ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה, וכן האשה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן, ומניח אותה באצבעו בעת הולכה עד חנות האומן, ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן להוציאן, ולפיכך חייבין". הגמרא והרמב"ם לא עוסקים כלל באיסור "לא ילבש", אך משתמע, בפרט מהתירוץ על אשה גזברית, שאין כל מניעה שאשה תענוד טבעת גברית בימות החול, או שגבר ואשה יענדו זה את טבעתו של זה באופן זמני בדרך לקופסה או לתיקון.
אכן, בשו"ת תורה לשמה (מאת הבן איש חי, סי' ריד) הוכיח מסוגיה זו שאשה סוחרת רשאית לענוד טבעת גברית הנחוצה לה לחתימה, אלא שלדעתו טעם ההיתר משום שזהו צורך מלאכתה ולא לקישוט, והשווה זאת למה שהתירו כמה פוסקים ללבוש בגד אחד להגנה מגשם וכדומה, כדלעיל. ועדיין תישאל השאלה, מדוע הולכת הטבעת באופן זה לא נאסרה לפחות משום מראית עין? ולפי מה שכתבתי הביאור פשוט יותר, שבענידת תכשיט אחד אין כל איסור.
אולם הרמב"ם הנ"ל בוודאי אוסר ענידת תכשיט, וגם הראשונים על אתר במסכת שבת. הרמב"ן בשבת נז ע"א כותב: "ויש לדון בכאן להקל ולומר שלא נאמרו דברים הללו אלא בדורות הראשונים שהיה מנהגם לעשות חותם בטבעות ולא היה האיש יוצא בטבעת בלא חותם כאשה, אבל בדורותינו שאחד האיש ואחד האשה מנהגן בטבעת שאין עליה חותם והוא תכשיט להם מותר האיש לצאת בו... וזו הקולא רחוקה בעיני כל שכן להורות בה, משום שאין נאה ולא מותר לאדם להתקשט בתכשיטין של נשים, לא הותר לו אלא של חותם מפני צרכו ושהוא נאה לו לנהוג כאדם חשוב". הרי שלדעתו יש איסור "לא ילבש" גם בתכשיט אחד (ולדעתו אפילו כשנוצר הרגל גברי לענוד טבעות כאלו עדיין הדבר אסור). וכן כתב הר"ן שם, עכ"פ לגבי הדורות הקודמים: "לפי דורם שלא היו האנשים רגילים בטבעת שאין עליה חותם, וכיון שלא היו רגילין בו אפילו בחול היו עוברין עליה משום לא ילבש גבר שמלת אשה". לא ביארו הרמב"ן והר"ן כיצד הסבירו את פשט הגמרא לגבי האשה הגזברית, וכנראה הסבירו כדעת התורה לשמה, שענידה שלא לשם קישוט אלא לצורך מעשי כלשהו הרי זו מותרת. אם כן, קשה להקל למעשה כנגד דברי הראשונים והאחרונים הללו.

5. דיון נוסף בפוסקים בעניין "לא ילבש" הוא לגבי מטרת הלבישה. הרמ"א (או"ח סי' תרצו ס"ח) כתב: "ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא... ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה". מקור ההיתר בתשובת מהר"י מינץ (סי' טו), וכתב שני טעמים לדבר: א. ההגדרה "כלי גבר" ו"שמלת אשה" תלויה במנהג המקום, מה מיוחד לגברים ומה לנשים, ואיסור "לא ילבש" הוא ללבוש בגד שמיוחד למין השני. בפורים, מכיוון שמקובל להתחפש, אין בגד שמיוחד למין מסוים ולכן אין בו איסור "לא ילבש". טעם זה כמובן מתאים לפורים בלבד. ב. איסור "לא ילבש" תלוי בכוונת הלובש, ורק לבישה לשם התערבות של איש בין הנשים ולהיפך, או לשם התייפות, אסורה. התחפשות לשם שמחה איננה התייפות, ומותרת; וזהו הטעם שכתב הרמ"א הנ"ל: "מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא". טעם זה כוחו יפה גם להצגה.
רבים מהפוסקים דחו את נימוקי המהר"י מינץ, ואע"פ ששני היסודות שכתב (שאיסור לא ילבש תלוי במנהג המקום, ושלבישה תלויה גם בכוונת הלובש וצרכיו) מקובלים על רוב הפוסקים (5), יישומם לגבי התחפשות בפורים הוא חידוש שאינו פשוט כלל. כך, למשל, הב"ח (יו"ד קפב), שהתיר לאשה ללבוש בגד גברי כדי להתגונן מהקור, אסר את ההתחפשות בפורים וציין לספר יראים (סי' שפה-שפו) שכתב: "וללבוש אפילו עראי ודרך שחוק אסור, שהרי לא חילק הכתוב בין קבע לעראי; ולפי שראיתי בני אדם שלובשים מלבושי נשים עראי לשחוק, והוקשה בעיני, כתבתי כן" (6). והחילוק פשוט: האיסור הוא להתדמות למין השני, ואם כן לבישה כדי להיראות גבר היא עצם האיסור (7).

6. על כל פנים, בשילוב שני הגורמים: לבישת בגד אחד בלבד ולשם שמחה בלבד נטו הפוסקים להקל, על כל פנים שלא למחות ביד הנוהגים כך. כך לשון הפרי מגדים (או"ח סי' תרצו משב"ז סק"ה): "ויראה כשכל המלבושים של איש, רק מלבוש אחד של אשה, וניכרים הם, גם להרבה דיעות ביורה דעה קפ"ב אין איסור תורה כהאי גוונא, אין למחות בפורים". והובא במשנה ברורה שם (ס"ק ל) בלשון מסויגת.
אמנם ברמב"ם משמע שלא סבר כך, על פי תשובתו שהובאה בתחילת ספר מעשה רקח (ונציה תק"ב דף א ע"א), שם כתב על נשים הנכשלות באיסור "לא יהיה כלי גבר": "שבחופותיהם יתדמו לגוים ותצנוף האשה מצנפת או כובע ותקח בידה סייף ותצא במחול לפני האנשים והנשים בתועבה הזו, ולא יעלה בדעת שמפני היותה כלה הותר לה איסור תורה... וכבר היה זה נעשה במצרים והיו נכשלים בו גדולים עד שבטלנו אותו ומחינו זכרו. וכן היה החתן יוצא לאשה המקשטת אותו וזה מכלל עדי האשה ואסור לעשותו וראוי להיזהר מזה... וכן התינוקות לפעמים יקשטו אותם בקישוטי הנשים ויצבעו ידיהם בצבע שצובעות בו הנשים ידיהם...". מכאן שלדעתו האיסור נאמר אפילו בבגד אחד ואפילו בשעת שמחת חתן וכלה (שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' יד ויחווה דעת ח"ה סי' נ). ברם, יש לשים לב שמדובר כאן על נשיאת נשק, ואף יציאה במחול לפני גברים, וזה בוודאי כעין האיסור על נשיאת נשק והליכה למלחמה. אין להוכיח מכאן על החלפת בגד סתמי וללא כל הקשר של חוסר צניעות.

7. דיון נוסף בפוסקים הוא האם איסור "לא ילבש" נאמר רק כאשר קיימת תערובת גברים ונשים או חשש לכך. לשון הברייתא בנזיר נט ע"א הנ"ל, בדעת תנא קמא, היא: "שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים". לא ברור מדבריו האם האיסור הוא רק כאשר בפועל הולכים לשבת בקרב המין השני (כן כתב בדעתו הבית יוסף יו"ד קפב: "אבל כל שאינו הולך ויושב בין הנשים לא מיתסר מדאורייתא"); או שהאיסור הוא בעצם הלבישה על דעת לעשות כן בהמשך; או שמא האיסור בלבישה גם ללא כוונה כזו, משום שהיא מאפשרת את הדבר (הנצי"ב בפירושו לספרי כי תצא, עמ' רנג, התלבט בין שתי האפשרויות האחרונות). ר' אליעזר בן יעקב מפרש אחרת: "מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? ת"ל: לא יהיה כלי גבר על אשה", אם כי גם זו דוגמה להצטיידות גברית במגמה להתערב בין הגברים במלחמה. אך בהמשך: "ולא ילבש גבר שמלת אשה - שלא יתקן איש בתיקוני אשה", משמע שהאיסור גם כשאין תערובת עם הנשים (בית יוסף, שם, ושכן הלכה). אלא שגם על זו יש לומר, שטיפול קוסמטי לאיש רומז לכוונות לא טובות, וכפי שכתב המאירי בנזיר הנ"ל: "שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ולא אשה שמלת איש ותשב בין האנשים, וכן שלא תצא בכלי זין למלחמה. כללו של דבר: שלא ישתמש זה בדבר הנהוג לזה דרך תחבולה והכנת ניאוף, וכן שלא יתקן איש בתקוני אשה כגון כחול ופקוס וכיוצא באלו". כיוצא בזה כתב הסמ"ק (מצוה לג): "שלא ילבש גבר שמלת אשה שנאמר 'לא ילבש גבר שמלת אשה', פירוש: כדי לנאף. ויש בכלל זה העברת שער של בית השחי ובית הערוה בתער". כלומר, האיסור היסודי הוא בכוונה להתערב בין הנשים, וגם טיפול קוסמטי נקשר לכך. כמו כן משמע להדיא בב"ח (יו"ד סי' קפב), שבמלבושים שאין בהם קישוט האיסור הוא רק כשבפועל הולך ויושב בין הנשים, "דבלבישה לחוד ושלא לילך בין הנשים והאנשים אין איסור כלל לדברי הכל". וכן כתב בשו"ת שער יהושע (לר' יהושע רפאל בנבנישתי, מרבני קושטא לפני כארבע מאות שנה, יו"ד סי' ה, עמ' רד), שהכל מודים שהאיסור הוא דווקא כשיש תערובת (ונדחק לפרש שגם הרמב"ם התכוון לכך, למרות שלא הזכיר זאת במפורש), ורק ב"תיקוני אשה" יש חומרה מיוחדת ששקולה לתערובת (עיין שם ביאורו). ולפי דרכו התיר תחפושות בשמחת תורה, כאשר חלק מהגברים הרוקדים מתחפשים לנשים (8). אחיו, בעל כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף, או"ח תרצה), חלק על ההיתר בפורים, ובין השאר כתב: "אבל ללבוש האנשים בגדי נשים והנשים בגדי אנשים, ושוחקין האנשים עם הנשים אלו עם אלו, או לפחות אלו בפני אלו, ויכול הדבר לבא לידי זימה, הא ודאי אסור"; ומבואר שבקהל הומוגני מותר. גם הנצי"ב (בפירושו לספרי כי תצא, עמ' רנד) כתב שאפילו בהתחפשות מלאה בכל הבגדים "יש לומר דמותר כשאין יכולים להלוך בין הנשים או להיפך", כלומר, כשאין כל אפשרות כזו. לפיכך, בנדון שבשאלתנו, הצגה של נשים בפני נשים בלבד, ניתן לצרף סברה זו להיתר.
ראיה מסוימת להיתר התחפשות, עכ"פ מדאורייתא, כשאין כוונת ניאוף: הרמב"ם (הל' ע"ז פי"ב ה"י) פסק שאנדרוגינוס אינו מתעטף כאשה, וכן בארחות חיים (דיני פאות הראש והזקן, ג) ובחינוך (תקמג) וברמ"א (קפב ס"ה). מקור הדברים בתוספתא בביכורים פ"ב ה"ד: "דרכים ששוה בהן לאנשים... ואין מתיחד עם הנשים, כאנשים; ואין נזון עם הבנות, כאנשים; ואין נעטף ומספר, כאנשים; ואין מיטמא למתים, כאנשים", אך יש בתוספתא זו גרסאות ופירושים שונים, ולפי חלקם דין זה אינו קשור ל"לא ילבש" אלא להלכות אבלות או מצורע (עיין מאירי יבמות פד ע"א ו'תוספתא כפשוטה' בביכורים שם). משתמע שמותר להם ללבוש בגדים הדומים לאיש, כשם שמותר להם להתייחד עם אנשים (על פי השו"ע אה"ע סי' כב סי"ב, עיין בחלקת מחוקק ס"ק טז; אך עיין בגר"א שם). נראה שטעם הדבר, שאפילו על הצד שהוא נקבה אין איסור תורה בלבישת בגדי איש שלא לשם ניאוף, ומכיוון שקשה להורות לו ללבוש כל הזמן בגדים שאינם מיוחדים לא לאיש ולא לאשה העדיפו חז"ל שיתלבש כאיש מאשר כאשה.
יש להעיר, שמלשון הבית יוסף הנ"ל שלדעת תנא קמא "כל שאינו הולך ויושב בין הנשים לא מיתסר מדאורייתא" מבואר שיש איסור מדרבנן על כל פנים אפילו כשאין תערובת. נראה שלמד זאת מהגמרא שם על "תיקוני אשה", הסרת שיער בית השחי, שאומרת שגם לדעת תנא קמא, שלדעתו הפסוק לא עוסק בכך, הדבר אסור מדרבנן. אולם לדעת הפוסקים הנ"ל שהקלו בזה נראה שבהעדר אפשרות לתערובת אין כל איסור, ו"תיקוני אשה" הם חומרא מיוחדת בגלל אופיו הנשי של המעשה או כוונותיו.

8. סיכום הדברים: הרמ"א פסק שאיסור "לא ילבש" ו"לא יהיה כלי גבר" נאמר אפילו על פריט לבוש אחד, וכך ניתן להבין מהרמב"ם והיראים. זאת, על פי דעת רבי אליעזר בן יעקב. ברם, מלשון ראב"י בגמרא ובעיקר בספרי משתמע שאם לא מדובר בהתחפשות כללית אין איסור בכל פריט לבוש אלא רק בדברים מסוימים: לאשה - החזקת נשק, ולאיש - התקשטות בסגנון נשי. זוהי דעת המאירי, המהריט"ץ (להלכה ולא למעשה), הב"ח והנצי"ב. לשיטה זו יש מקום לומר שגם ענידת תכשיט מותרת, ויש לזה ראיה מסוימת מהגמרא, ומה שנאסר הוא רק טיפול קוסמטי כלשהו; אך הרמב"ם, הרמב"ן והר"ן אסרו גם ענידת תכשיט.
דעת רוב ככל הפוסקים שאיסור "לא ילבש" נאמר גם כאשר הלבישה היא לשם שמחה, כגון בפורים. ואע"פ שהתירו לבישה לצורך טכני כגון הגנה מגשם, לא הותרה לבישה שמטרה להידמות למין השני, אפילו לשם שמחה. אולם בשילוב שני צדדי ההיתר, בגד יחיד ושמחת פורים, הכריעו אחרונים שאין למחות ביד המקילים (פמ"ג ומשנ"ב).
יש שכתבו שכאשר אין תערובת גברים ונשים אין איסור "לא ילבש" אפילו בהתחפשות מלאה.
ולפי מה שביססנו את הצד הראשון להקל, מסתבר לענ"ד שבהצטרפות שאר השיקולים לקולא יש להתיר לכתחילה.

הערות שוליים:

1. היה מקום לפרש את המעבר בין ההוה-אמינא לבין לשון ראב"י באופן אחר: בתחילה הציע הספרי לפרש שחובה להפריד לגמרי את בגדי הגברים והנשים ושלא יהיה שום שיתוף ביניהם, אלא הלבנים לגברים והצבועים לנשים, כהצעה לצורת חלוקה, מפני שבדרך כלל אלו לובשים לבנים ואלו לובשות צבועים. ובמסקנה התחדש לדעת ראב"י שרק בגד שמיוחד לגברים אסור לנשים ולהיפך, ואם יש בגדים שמשותפים לשני המינים הם מותרים. ולפי זה אין בסיס לפרש שגם בגד המיוחד למין השני הותר אם אינו בעל אופי מובהק. ברם, קשה להבין כיצד ההו"א נובעת מלשון התורה "כלי גבר" ו"שמלת אשה", שמשמעו: המיוחדים להם בלבד.
רבנו הלל, מפרש הספרי, גורס כנראה בדברי ראב"י: "לא ילבש חלוק של צורות ולא טלית של שלטים". הוא מפרש שראב"י מדייק מהלשון "גבר" ולא "איש" שמדובר על כלי מלחמה. נראה שלפי גרסתו בהוה-אמינא כל בגד נשי אסור לגברים ולהיפך, וראב"י מחדש שאמנם אפילו בגד אחד אסור, אבל רק כאשר הוא מצביע על אופי נשי או גברי מובהק: נשק מחד, ובגדים מיוחדים אלו מאידך (ולכן לא הוזכרו לבנים וצבעונים שברישא). לפי זה מותר ללבוש בגד אחד שאינו סממן גברי או נשי מובהק, אלא שכיום דרך הגברים ללובשו.
2. בבינת אדם (סי' עד) הקשה על הב"ח מהאיסור לשאת כלי נשק ולצאת למלחמה, אע"פ שאינו לשם קישוט אלא לצורך. אך נראה שכלי נשק במלחמה הוא צורך גברי במהותו, וגם יש חומרת יתר בהליכת אשה למלחמה מפני תערובת הלוחמים והלוחמות, כאמור.
3. כגון בפיה"מ פאה פ"ה מ"ח: "ומה שגדש ממנה על פני האדמה נקרא כובעות, מפני שדומה לכובע הברזל ששמים על הראש בשעת המלחמה". וכן בעדויות פ"ב מ"ד וטבו"י פ"ג מ"ב והל' שבת פי"ט ה"א והל' כלים פ"ח ה"ו (ובפיה"מ בכלים פכ"ז מ"ו לא פירש כך, אך שם מוכח מהמשנה שמדובר בכובע של בד, עיין שם). אכן, בתנ"ך בכל מקום שהוזכר הכובע הרי זה בהקשר מלחמתי (שמ"א יז, ה ושם לח; ישעיהו נט, יז; ירמיהו מו, ד; יחזקאל כג, כד; שם כז, י; שם לח, ה; דה"ב כו, יד). לעומת זאת בחז"ל הוזכר הכובע גם כפריט לבוש שגרתי (כגון בברכות כד ע"א ושבת קכ ע"א).
4. הב"ח שם כתב: "וכן כתב רש"י בפרק שני נזירים... שלא יכחול ולא יפרכס בבגדי צבעונין של אשה". ייחס את הדברים לרש"י (וכיום ידוע שפירוש זה אינו שלו), וגרס בו "בבגדי צבעונין", ולפי זה משמע שבגד קישוטי אסור. אך בש"ס וילנא הוגה על פי הריב"ן: "מיני", וכך הלשון ב'שיטה לחכמי איוורא' בנזיר שם. אכן המהריט"ץ הנ"ל התקשה בלשון המיוחס לרש"י כפי שהוא לפנינו: "וזה דייק רש"י ז"ל שכתב תקוני אשה שלא יכחול ולא יפרכס בבגדי צבעונין של אשה עכ"ל, ודברי רש"י קשים, דלא יפרכס ר"ל מלשון צביעה, וכן ההיא דאמרינן 'אין מפרכסין את האדם' פירוש: צובעים זקנו, אם כן היכי קאמר רש"י ולא יפרכס, שר"ל לא יצבע, ושוב כתב בבגדי צבעונים של אשה? א"כ אמת שלא יפרכס ר"ל שלא יצבע בגדי צבעונין של סרק שמעברת האשה על פניה, שלא יתקן האיש כן".
5. עיין ש"ך סי' קפב סק"ז וט"ז שם סק"ד. אמנם הראיה שהביאו מהיתר הראשונים להסיר שיער בית השחי או להסתכל במראה כדי להסיר צער איננה מוכרחת, שכן דברים אלו אינם "שמלת אשה" אלא נאסרו (להרבה פוסקים - מדרבנן) מפני שהם לשם התייפות, דהיינו שזהו מעשה בעל אופי נשי, ועל כך מסתבר לומר שכאשר המטרה שונה בתכלית אין זה המעשה הנשי. לאידך גיסא, הבינת אדם (סי' עד) הקשה על היתרם מהאיסור לאשה ללבוש כלי נשק, וראה לעיל הערה 2.
6. בנוסח היראים שבפני הב"ח נאסר במפורש גם בשמחת חתן וכלה, ובתועפות ראם העיר שלפי הנוסח שלפנינו אין ראיה מפורשת לאסור בשמחת מצווה כמו חתונה או פורים. לענ"ד אין זה מספיק: גם המהר"י מינץ אינו סובר שמצוות השמחה בפורים דוחה את האיסור, אלא הכוונה לשמחה מפקיעה את האיסור (והראיה שהתיר גם בליל מוצאי פורים, שעדיין רגילים להיות מחופשים בו, עי"ש), ואם כן הראיה מהיראים מוכיחה גם כנגד זה.
הב"ח הבין שכוונת היראים לאסור אפילו בגד אחד (ולשיטתו הנ"ל שבגד רגיל מותר נדחק להעמיד זאת במלבושים המיוחדים ליופי וקישוט), ואילו הש"ך הבין שכוונת היראים לאסור רק התחפשות מלאה עד שאינו ניכר אם הוא איש או אשה. לענ"ד משמע כב"ח מלשון היראים: "ומלבושים שרגילות נשי המקום להתקן ולהיות מלבושיהם חלוקים ממלבושי אנשים, מכולם יהא מוזהר שלא להתקן", דהיינו מכל אחד מהם; ועל זה כתב בהמשך לאסור אפילו בדרך שחוק.
7. לשון הב"ח: "ונראה לפע"ד דדבריו בזה דחויים המה ממ"ש הר"א ממיץ להדיא דאף במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא, אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצוה אינו דומה לעושה כדי לינצל מן הצער, וכן בדין, דלינצל מצער אי אפשר בענין אחר, אבל לשמחת חתן וכלה ולשמוח בפורים כבר אפשר בהרבה מיני שמחה ולא יעבור על לאו דלא ילבש". מלשון זו אפשר להבין שההבדל הוא ברמת הצורך, שכאשר הצורך ממשי ואין אפשרות אחרת הרי זה דוחה איסור לא ילבש ואילו כשהצורך אינו ממשי ויש אפשרות אחרת אינו דוחה; ולפי טעם זה היה מקום לדון על הצגה חינוכית שמעבירה מסר משמעותי, שאם אין דרך להציג ללא התחפשות זהו צורך מספיק לדחות. אך מסתבר שאין דבריו כפשוטם: וכי זהו פיקוח נפש הדוחה לא ילבש?! ומסתבר שהחילוק כנ"ל, שלהינצל מהצער אינו לשם התחפשות כלל, משא"כ כאשר המטרה היא התחפשות והידמות למין השני. ועיין ספר חסידים סי' ר-רא, שהתיר לנשים להתחפש ואף לשאת נשק לשם כך כדי שיחשבו שהם גברים ובכך למנוע תקיפה מינית, וכתב על זה: "עת לעשות לה' הפרו תורתך"! ועיין גם בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ד סי' עה אות ד) שדן בנשיאת אקדח ע"י נשים וכתב שאם אין זה פיקו"נ הדבר אסור אף לצורך, ואינו כחמה או צינה, כי היתר זה נאמר רק על דברים שנאסרו משום נוי, משא"כ נשיאת נשק, שהיא הידמות לאיש, עי"ש.
8. ביביע אומר ח"ט או"ח סי' עז אות ד דחה דבריו, על פי שיטת האוסרים בפורים ובשמחת חתונה, כנ"ל, אך נראה שהמציאות שדן בה בשער יהושע הייתה ללא ערבוביה כלל (אע"פ שחיזק את דבריו על פי המתירים בפורים).


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il