ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת לך-לך תש"ס | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית לך לך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תש"ס

פרשת לך-לך תש"ס


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

אתערותא דלתתא
"ויאמר ד' אל אברם, לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). בפרשה הקודמת כבר נאמר שתכננו ללכת לארץ כנען: "ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן וישבו שם" (בראשית יא, לא), וכאן, בתחילת הפרשה, זו הפעם הראשונה שהקב"ה מדבר עם אברהם. לומד מכאן הזהר, שכל דבר צריך להתחיל מהתערותא דלתתא, כלומר, כל דבר צריך להתחיל מהאדם, ואז בא הסיוע האלוקי - "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" - רק לאחר שאברהם התעורר ללכת לארץ ישראל, אז בא דבר ה' אליו: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך וכו'".

עזיבת העבר הרוחני
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". צריך לדקדק בכל מילה. אפשר היה לכתוב 'לך לך אל הארץ אשר אראך', ולמה צריך לכתוב "מארצך" - למה להדגיש מאיפה הוא יוצא? משמע מכאן, שרבש"ע אומר לאברהם: 'אתה צריך לצאת מהמציאות הנוכחית שלך. אתה צריך לעזוב ולשלול את כל מה שהיית בו עד עכשיו'. זו לא רק הליכה אל הארץ, אלא התרחקות ופרידה מהמקום הקודם, ולא רק המקום הפיזי, אלא גם הרוחני. כל עמדה רוחנית קשורה למקום הגאוגרפי בו אדם נמצא. יש קשר בין המקום לאופיים של החיים בו.

"וממולדתך" - בזמן האחרון, יש הרבה אנשים שמתכננים את החיים שלהם לפי כוכבים ומזלות. שואלים את האדם 'מתי נולדת - באיזה יום ובאיזו שעה?', ולפי זה נותנים לו תחזית, מה יכול לקרות לו, מה כדאי לו לעשות וכד'. כאן אומר רבש"ע לאברהם צא גם מחשבון המולדות שלך, מפני שאתה עכשיו עולה למדרגה עליונה, שהיא מעל המזלות.
"ומבית אביך" - הרבה אנשים מחפשים שורשים, כדי למצוא את המקורות שלהם, ועל פי זה לבסס את עתידם. ושוב אומר רבש"ע: 'עזוב גם את הענין הזה. אתה צריך להתחיל עכשיו דרך חדשה, שלא יהיה לה שום קשר עם העבר'. זו התחלה של דרך עליונה - אלוקית, שכל קישור עם העבר יפריע.
על כל הדברים האלו אומר הקב"ה לאברהם: 'קודם כל אתה צריך לצאת, ורק אח"כ להכנס".

מדרגת העזיבה ומדרגת הכניסה

הגמרא במסכת ברכות אומרת: "אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת... ואח"כ יתפלל". ופרשו, שצריך להכנס לתוך בית הכנסת כשיעור רוחב שני פתחים, דהיינו שמונה אמות, ולא להשאר להתפלל על יד הפתח. המהר"ל מפרש את המאמר הזה, ואומר ששעור שני פתחים פרושו: ראשית כל לצאת מהעולם שחוץ לבית הכנסת, ושנית להיכנס פנימה. יש כאן שני דברים נפרדים ושונים. קודם שאדם נכנס לבית הכנסת, קודם שהוא מקבל על עצמו את האוויר הקדוש של בית הכנסת, את התוכן של בית הכנסת, את המגמה שלשמה הוא נכנס, קודם כל הוא צריך לעזוב את האווירה שהייתה מחוץ לבית הכנסת.

לעזוב את חוץ לארץ ולהיכנס לארץ ישראל, אלו שתי מדרגות נפרדות. מדרגה אחת זו עצם עזיבת ארץ העמים שהיא טמאה, והנפטר מטומאת ארץ העמים, כבר זכה למדרגה אחת, ואחר כך הכניסה לקדושת ארץ ישראל. עצם היציאה מטומאת ארץ העמים, היא כבר מדרגה בפני עצמה.
הזכרנו לא פעם, שיש בחינת ביניים של 'לא חוץ לארץ, ולא ארץ ישראל'. הראגוצ'ובר, אומר שעבר הירדן, מבחינה מסוימת, היא לא ארץ ישראל, אבל היא גם לא חוץ לארץ, ונפקא מינא לדברים שצריך להביא מארץ ישראל, כגון האם אפשר להביא שתי הלחם מ"חטים שירדו בעבים".

הפסוק אומר ששתי הלחם צריכים לבוא "ממושבותיכם", כלומר, מארץ ישראל. שואלת הגמרא מה הדין אם ירדו מהשמים חטים, מצד אחד זה לא חטים של חוץ לארץ, ואולי הם טובות לשתי הלחם, אבל מצד שני הם גם לא חטים של ארץ ישראל ואולי הם לא טובות? האם מה שהתורה אמרה "ממושבותיכם", כוונתה שיהיו דווקא מהארץ, או שדי בכך שזה לא יהיה מחוץ לארץ? הגמרא נשארה בתיקו - בבעיה, האם עצם העובדה שהם לא גדלו בחוץ לארץ, זה כבר עושה אותם בגדר "ממושבותיכם", או שצריך דווקא את המעלה החיובית המיוחדת של ארץ ישראל.
רבש"ע אומר לאברהם "לך לך מארצך" - עזוב את טומאת ארץ העמים, עזוב את כל השקפת העולם שהייתה לך קודם, את התכונות, את האופי, את הכל! עכשיו צריך להתחדש! ראשית כל תלך, תצא משם, מארצך וממולדתך, ולא משנה כרגע לאן, אלא "אל הארץ אשר אראך" בהמשך.

ה' הנראה אליו - בארץ ישראל
"ויאמר ה' אל אברם לך לך... אל הארץ אשר אראך". 'אל הארץ אשר אומר לך' לא נאמר, אלא 'אשר אראך'. רבש"ע עדיין לא נראה אל אברהם, אלא רק מדבר אליו, אבל הוא כבר מודיע לו שיראה לו את הארץ. ובאמת אברהם הולך ומגיע לארץ ישראל, "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ", ואז - "וירא ה' אל אברם" (בראשית יב, ו-ז). בחוץ לארץ אברהם לא זכה לראות את המראה האלוקי אלא רק לשמוע את דבר ה', אבל כאשר הוא נכנס לארץ ישראל הקב"ה לא מדבר בלבד אלא גם נראה אליו. "וירא ד' אל אברם, ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו". מדרגה עליונה, מיוחדת במינה.

האור שמח אומר, שמאז חטא אדם הראשון, ריבונו של עולם לא נראה לאף אחד, אלא הופיע רק בדיבור. ברגע שהאדם חטא הוא שמע את קול ה' מדבר אליו, מחפש אותו, אבל לא ראה אותו. גם אל נח הקב"ה מדבר אבל לא נראה, עד שאברהם נכנס לארץ ישראל ואז ריבונו של עולם נראה אליו. על מנת לראות את רבש"ע צריך לעלות למדרגה מיוחדת עליונה, וזה עניינה של ארץ ישראל, מעלתה של ארץ ישראל, שבה יש נבואה במדרגות עליונות של ראיה.
מוסיף האור שמח ומבאר את הפסוק "מבשרי אחזה אלו-ה" (איוב יט, כו). דברי הפסוק קשים מאד! מה הפרוש מבשרי אחזה אלו-ה, והרי הבשר הוא דווקא המפריע לראות את ה'?! אילו היו לאדם רק כוחות רוחניים - רוח ונשמה ללא גוף - הוא היה הרבה יותר עליון, והיה יכול לראות את ה'. הגוף - החומר - מפריע לאדם ומוריד אותו, ומה זה 'מבשרי אחזה אלו-ה'?
משל לעפר שממנו עושים זכוכית. אם לוקחים את העפר הזה במצבו הגולמי ושמים על העיניים, הוא מעכב את הראיה, אבל אם יודעים לזכך ולעבד אותו, הזכוכית נהיית שקופה עד שהיא לא מפריעה בכלל לראיה. ולא זו בלבד! אפשר לעבד את הזכוכית לזכוכית מגדלת, למיקרוסקופ או לטלסקופ שלא רק שאיננה מפריעה, אלא אפילו מועילה לראיה. לוקחים דבר חומרי ומגושם, ועל ידי העיבוד והטיפול הנכון הופכים אותו לכח מסייע.

"מבשרי אחזה אלו-ה" - דווקא ע"י הגוף! עניינו של האדם לזכך כ"כ את גופו, שיהיה כ"כ טהור, כ"כ נשמע לרצון האלוקי, עד כדי כך שהוא לא רק לא מפריע לראיית פני השכינה ולעבודת ה', אלא שהוא נעשה כח מסייע - ומבשרי אחזה אלו-ה. הקישור שלנו לארץ ישראל הוא לכאורה קישור גשמי, טכני, אבל בעצם עניינה לרומם אותנו למדרגה עליונה, של ראיית פני השכינה. אברהם יודע לעשות את זה, וכבר בכניסתו לארץ רבש"ע נראה אליו.

קישור לארץ ומדרגות רוחניות
הפרשה מתארת לנו את התקדמותו של אברהם בעליה ממדרגה למדרגה, ובהתקשרותו לארץ ישראל, ובמקביל לחיזוק הקשר עם ארץ ישראל, הולכת ומתקדמת העליה הרוחנית שלו, דבר הבא לידי ביטוי בהבטחות האלוקיות על ירושת הארץ.

אברהם נכנס לארץ, מגיע לשכם ובונה שם מזבח, ורבש"ע אומר לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת". אתן - לשון עתיד. אברהם מתקדם בארץ - "ויעתק משם ההרה, מקדם לבית אל ויט אהלו, בית אל מים והעי מקדם" - ועולה גם ברוחניות - "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'". באלון מורה ריבונו של עולם נראה אליו, והוא בונה מזבח לה' אבל עדיין לא קורא בשם ה'. עכשיו הוא נכנס עוד לתוך הארץ, מגיע לסביבה שלנו, וכאן הוא בונה מזבח וקורא בשם ה'. ממשיך אברהם לעלות - "ויסע אברם הלוך ונסע הנגבה". אברהם נוסע דרומה לעלות במידותיו המיוחדות - מידת החסד. אברהם לא בא לבד, אלא "עם הנפש שעשו בחרן", עם עוד נפשות שהוכנסו תחת כנפי השכינה על ידי אברהם ושרה כדברי חז"ל "הנפש אשר עשו בחרן - אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים".

אברהם עובר עוד ניסיונות. יש רעב בארץ, ולאחר שריבונו של עולם אמר לו לבוא לארץ ישראל מגיע הרעב, והוא נצרך להזהר מלדבר בביקורתיות על ארץ ישראל גם בשעה שיש בה קשיים. אברהם יורד למצרים עם כל הקושי והסכנה שבדבר, ומכל ירידה הוא מוציא עליה גדולה - "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". אברהם הוא איש רוחני מאד, ולא ידע עד עכשיו ששרה יפה, מפני צניעות שהיתה בשניהם. פתאום נודע לו הדבר הזה.

קדושתו של הרב זצ"ל
הרב צבי יהודה היה מספר, שהרב זצ"ל לא היה מתבונן באשתו, עד כדי כך, שכשהיא הייתה רוצה לשאול את הרב שאלה, בלי שהוא יידע שהיא השואלת, (לגבי שאלות בענייני כשרות שהיו בביתו, הוא היה פוסק לחומרא לפי כל הדעות, אבל כשהיו באים אחרים לשאול, לפעמים היה פוסק לקולא כדי לחוס על ממונם של ישראל. על עצמו הוא החמיר ולאחרים הוא הקל, והיא רצתה לדעת מה הרב יאמר לאדם זר.) הייתה דופקת בדלת חדרו, משנה קצת את הליכתה ונכנסת. אשה נכנסת - הרב לא מסתכל. היא שואלת, והרב עונה בלי לדעת שזו אשתו.

גם לרב זצ"ל קראו אברהם, והיתה לו את המידה של אברהם אבינו - "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". המידה הזו לא פגמה באהבת הבריות. אברהם אבינו אהב את כל הבריות אהבה רבה. הוא היה מלמד עליהם זכות, והיה מכניס אורחים גדול. גם הרב, אברהם האחרון, היה מיוחד באהבת ישראל, וודאי מיוחד באהבת בני ביתו, שלא פחותים מאחרים, וכמובן כלפי אשתו. כנראה שאפשר לעשות את שני הדברים יחד, גם לאהוב את אשתו, וגם לא להתעסק בצדדים החיצוניים.
אברהם מתמודד עם הירידה למצרים, לא נופל לתוך זוהמתם, ועם כל הקושי הוא עולה משם מחוזק. הוא חוזר לארץ ישראל, "עד המקום אשר היה שם אהלו בתחילה... אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'". שוב הוא קורא בשם ה', ועכשיו, לאחר הנסיון, הוא קורא ביתר עוצמה.

עכשיו מגיע הנסיון עם לוט. אברהם לקח אתו את לוט, אף על פי שידע מהתחלה שהוא אינו מתוקן, אבל אברהם מקרב את כולם, וכל שכן את בני משפחתו. כשלוט מגיע להתנהגות כזו שהפער בינו לאברהם גדול כ"כ שהוא עבר את הגבול, הם נפרדים, ואז באה הבטחה נוספת ויותר גדולה של הקב"ה: "שא נא עיניך וראה, מן המקום אשר אתה שם, צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה, ולזרעך עד עולם" (יג, יד-טו). מקודם היתה הבטחה 'לזרעך', ועכשיו 'לך אתננה ולזרעך', ולא 'את הארץ' סתם, אלא "צפונה ונגבה וקדמה וימה".
יש המסבירים שאברהם ירד למצרים, כי הקב"ה לא אמר לו 'לך אתננה', אלא אמר לו 'לזרעך אתן את הארץ הזאת', והוא הבין שעדיין הוא לו זכה בארץ, ולכן הוא יכול לרדת למצרים. עכשיו אומר לו הקב"ה "לך אתננה ולזרעך עד עולם".

הקב"ה אומר לאברהם להסתכל על כל הארץ מהמקום אשר הוא שם, ובכך יש מעין קנין נוסף. אמנם הגמרא במסכת בבא מציעא דנה האם הבטה קני או לא, האם אדם יכול לקנות משהו ע"י הסתכלות על הדבר, ואומרת שהוא לא קונה אפילו מההפקר, אבל יש מצבים מיוחדים, שיש בזה משהו של קניין. כנראה שאברהם עמד על ההר הגבוה הקרוב לעפרה, "הר אברהם אבינו" (אני לא רוצה לקרוא לו בשם העבודה זרה הקרוי עליו), ממנו אפשר לראות ימה וקדמה צפונה ונגבה ממש, עד החרמון, הים התיכון, ים המלח וכו'.
הבטחת הארץ זה לא רק במובן הפיזי, אלא הבטחת מדרגה רוחנית שמבטאת ארץ ישראל, וכשההבטחה הולכת וגדלה, גם מרחבי האמונה הולכים ומתגדלים. ארץ ישראל, היא המקום שמבטא את שיא הגודל הרוחני שאפשר להשיג, ובגלל התחושה שהשולט בארץ הוא המוביל את הדרך הרוחנית בעולם, נאבקים על ארץ ישראל בכל הדורות. הכוזרי אומר שכבר המאבק הראשון בעולם, מאבקם של קין והבל, היה על זה. מתוך ההכרה שמי שארץ ישראל בידו, הוא הנושא את הדגל הנכון, את דגל האמת והאמונה הנכונה, מתוך זה יש מאבק בעולם בין הכוחות השונים על השליטה בארץ ישראל.

לאחר ההבטחה הגדולה באה מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. חכמינו ז"ל אומרים שהמלחמה הזאת הייתה בעצם נגד אברהם. בהתחלה הם רצו לנקות את כל הסביבה מידידיו של אברהם, וכשהוא ישאר בודד הם יוכלו להלחם בו. ארבעת המלכים האלה מסמלים את ארבע רוחות העולם. זו היתה מלחמה עולמית, מלחמה גדולה מאד, ובעצם כל כוונתה נגד אברהם, בגלל שאברהם הולך בדרך מיוחדת נגד כל העולם.
אברהם בא מעבר הנהר, וחז"ל אומרים ש"כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד". אברהם הולך נגד הזרם. כל העולם מאמין באלילים, עובד אלילים, דבוק בעבודת אלילים, ואברהם שובר את הפסילים, הולך נגד הזרם ופורץ דרך חדשה. בדורות ההם, דורות של גדלות, גם הטעויות גדולות, והדבקות באלילים היתה נוראה. כמובן שמעשה כזה מפריע לכל מהלכי החשיבה, לכל השקפת העולם ולכל האמונה, ועל כן הוא מעורר התנגדות והמלכים הללו מחפשים דרך לפגוע באברהם, וכפי שאמרנו בהתחלה הם תכננו לנקות את הסביבה ולבודד את אברהם, ואחר כך יהיה אפשר להילחם אתו. אברהם לא מחכה, הוא יוצא למלחמה ומנצח.

זו היתה המלחמה הראשונה בין ישראל לעמים, והתוצאה: "ויהי אחר הדברים האלה, היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד" (בראשית טו, א), והקב"ה מבטיח לו זרע. אחר כך באה ברית בין הבתרים, ו"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת". מקודם נאמר "לזרעך אתן את הארץ הזאת", ועכשיו "לזרעך נתתי" -נתון כבר מעכשיו, "מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני. ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים. ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" - ארצם של עשרה עממים. הרמב"ם אומר, שזהו אחד הפסוקים המבטיחים את גאולתנו העתידה, שהרי דבר ה' לאברהם על עשרה עממים, ועל הארץ הגדולה "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" עדיין לא התקיים, וודאי שזה עוד יתקיים. זה עומד להתקיים.

הרב אושפיזאי
לפני שבועיים נפטר הרב אושפיזאי, שהיה "זקן זקני הרבנים", ונפטר בן קרוב למאה שנים. הוא היה מבני האצולה, דורש דרשות, ומאד מקושר עם בית הרב. כל החיות שלו היתה מתוך קשר פנימי עם הרב, עם בית הרב ועם תורת הרב. גם כתיבתו היתה בסגנון דומה לזה של הרב. ביום פטירתו הסתכלתי בספרו, וראיתי שהוא כותב על הפסוק "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", שזו לא הבטחה מופשטת, אלא הבטחה שיש לה נפקא-מינא להלכה, שכבר בזמן אברהם אבינו ארץ ישראל ניתנה לישראל, ויש בה גדרי קדושה לגבי כמה דברים.

ראיה אחת, מהגמרא בירושלמי הדנה אם תבואה שהביאו מחוץ לארץ חייבת בחלה או לא. האם זה שהיא גדלה בחוץ לארץ, זה כבר פוטר אותה מחלה, או שהעובדה שמכניסים אותה לארץ ישראל וכאן עושים את העיסה, מחייבת אותה בחלה. מחלוקת תנאים בדבר: ר' עקיבא אומר שגם תבואה שבאה מחוץ לארץ ונכנסה לארץ ישראל חייבת בחלה, ומביא ראיה, שהרי כשישראל נכנסו לארץ ומצאו קמחים וסלתות, זה היה מחויב בחלה, אע"פ שקודם כניסתם לארץ זה גדל בידי זרים, ורק עכשיו ארץ ישראל נכנסה לרשות ישראל, וזה כמו להביא קמח מחוץ לארץ, לארץ ישראל. דוחה אותו ר' אליעזר ואומר שאין להשוות, מפני שארץ ישראל היתה מקודשת עוד לפני כניסת ישראל לארץ, שהרי "לזרעך אתן אין כתיב כאן, אלא לזרעך נתתי - כבר נתתי". כבר ירושה היא להם מאבותיהם, ואפילו מה שגדל לפני כניסת ישראל לארץ, קדוש בקדושתה של ארץ ישראל ולכן מחויב בחלה, אבל מה שמביאים מחוץ לארץ לא מחויב בחלה.

ראיה שניה - המשנה אומרת שבנות צלפחד קבלו שני חלקים מחלקו של חפר אבי צלפחד. חלק אחד ככל האחים, וחלק שני - חלק הבכורה של צלפחד אביהם שהיה בכור. שואלת הגמרא והרי יש דין שבכור אינו יורש בראוי כבמחוזק. כלומר, בכור מקבל פי שניים רק ממה שהיה ביד אביו בעת פטירתו, אבל מה שלא היה ביד אביו של הבכור, ונופל לאביו לאחר מכן, בזה הבכור לא מקבל מתנה כפולה. א"כ, למה הן מקבלות את חלק הבכורה, והרי ארץ ישראל לא היתה ביד אביו של צלפחד לפני מותו, וממילא צלפחד לא יכל לזכות בחלק הבכורה?
גם כאן עונה הגמרא: ארץ ישראל ירושה מאבותיהם. הארץ הזאת היתה של ישראל כבר מזמן האבות. אמנם אביו של צלפחד לא היה בארץ, אבל הארץ היתה ביד כל ישראל, כל אחד היה מוחזק בחלקו, ולכן בנות צלפחד מקבלות חלק בכורה.
כל זה נלמד מכך שחז"ל מדקדקים מהפסוק "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" - לא נאמר אתן אלא נתתי, כבר נתונה ועומדת.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il