ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הקדמות לספר הכוזרי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש עם ישראל סגולת ומעלת עם ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול תשס"א

הקדמות לספר הכוזרי


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' בן-ציון בן זהבה

תוכן עניינים:
א. האמונה - עצם החיים
ב. תחילת לימוד האמונה - הבנת ערכו של עם ישראל
ג. לעם ישראל מדריגת חיים מיוחדת - מדריגת אמונה מיוחדת
ד. הכוזרי - בירור "אמונת ישראל"
ה. ברכות התורה: מעלת ישראל, ומתוך כך חיבור לתורה
1. לעסוק בדברי תורה: ברכת המצוות
2. והערב נא: בקשה להשגת מתיקות התורה
3. אשר בחר בנו: הקשר בין ישראל לתורה
ו. שורש הייחודיות של עם ישראל
1. סגולת אדם
2. ההבדל בין שלשת בני נח במעשיהם
3. התייחסות נח לשלשת בניו
4. אברהם אבינו - המשך של שם - שורש המציאות של 'גוי גדול'

א. אמונה - עצם החיים
"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, אין עוד". כיצד ניתן לדעת את ה', ש"אין מחשבה תופסת בו כלל"? ידיעת ה' היא דרך פעולותיו, דרך התגלותו בעולם, דרך הקשרים שהוא יצר בינו לבין ברואיו. זהו לימוד האמונה.
מהי אמונה? האם אמונה היא השגה שכלית, חוויה רגשית עמוקה, או אולי שילוב של שניהם?
האמונה היא עצם החיים. נאמר בחבקוק - "וצדיק באמונתו יחיה" - אמונתו היא עצם חייו, היא לא משהו נלווה לחיים. השכל הינו נלווה לחיים, הרגש הינו נלווה לחיים, הדמיון הינו נלווה לחיים. לעומת זאת, האמונה היא עצם החיים. היא עצם הקשר שלנו, כבני אדם, כברואים, אל הבורא, אל מקור החיים, אל מקור הכל. אנחנו קשורים באמונה.
מהו אם כן מקומם של השכל והרגש? כמובן שאיננו מבטלים כוחות אלו, אך הם אינם אלא כלים, המגלים את עצמו של האדם. האמונה באה לידי ביטוי בשכל וברגש, אבל היא עצמה הרבה יותר עמוקה מהם.

על כן, לימוד אמונה תובע מאיתנו לימוד עומק המהות של חיינו, להכיר את חיינו.

ב. תחילת לימוד האמונה - הבנת ערכו של עם ישראל
ככל לימוד תורה, איננו לומדים אמונה איך שנראה לנו, אלא כפי שהדריכו אותנו גדולי ישראל. הדרכתו של הגאון מוילנא נמסרה ע"י ר' ישראל משקלוב - ש"היה אומר שילמדו ספר הכוזרי שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו".
קיימים ספרים רבים העוסקים במחשבת ישראל. מהו המייחד את ספר הכוזרי, שהביא את הגאון מוילנא להחשיבוו במיוחד, ולומר עליו ש"עיקרי אמונת ישראל תלויים בו"?
הנקודה המיוחדת שמדגיש הגאון על ספר ה"כוזרי", היא "אמונת ישראל ותורה". מכאן שלימוד האמונה הבסיסי צריך לעסוק בהבנת ערכו של עם ישראל. יש כל מיני דרגות ושלבים בלימוד אמונה. אבל הלימוד הבסיסי, היסודי, ההתחלתי, הוא העיסוק בעם ישראל.

ג. לעם ישראל מדריגת חיים מיוחדת - מדריגת אמונה מיוחדת

צדיק באמונתו יחיה. כל אחד במדריגת אמונתו שלו, במדריגת חייו, במדריגת נשמתו שלו. במובן מסויים, לכל צדיק יש את האמונה שלו, את דרגת הקשר בינו לבין ריבונו של עולם (כמובן, אין הכוונה שכל "תכשיט" יגיד שיש לו את האמונה שלו...).
כפרט - כך הכלל. לכל עם ישראל יש מדריגת אמונה מיוחדת משלו, שונה מאומות העולם. שום קשר ושייכות אין לנו עם אומות העולם באמונתנו! כי אמונה היא חיים, דהיינו קשר החיים עם מקור החיים. החיים שלנו הם חיי עם ישראל. כל אחד ואחד מאיתנו חי מתוך קישור ומתוך חיבור לעם ישראל, מתוך מה שנשמתו יונקת את כוח החיים שלה מעם ישראל. וממילא אנחנו צריכים ללמוד על הייחודיות של עם ישראל, להבין מה זה עם ישראל.

המאמר הראשון שבספר ה"כוזרי" - עיקרו הוא סביב הנקודה הזאת, לברר מהו יחוד החיים של עם ישראל. זהו יסוד לימוד האמונה.
במובן זה, נפרש את הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה" - ש"צדיק" זה כלל ישראל. כך רש"י מפרש בכמה מקומות, כשכתוב בתהילים "צדיק" - "צדיק כתמר יפרח", "וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק" - צדיק אלו ישראל, שהם צדיקו של עולם. יש צדיק עולמי, מיהו הצדיק העולמי? עם ישראל, כולו! "וצדיק - באמונתו יחיה" - כלל ישראל יש לו מדרגת אמונה שלו. מדריגת חיים, קשר של חיים אל מקור החיים, המיוחדים לו.

ד. הכוזרי - בירור "אמונת ישראל"
מתוך כך, מובנת החשיבות הגדולה של דברי הגאון - ללמוד את עיקרי האמונה דווקא דרך ה"כוזרי". למה? "אמונת ישראל ותורה" - מצד הקשר המיוחד שבין עם ישראל לקב"ה. מדריגת הקשר המיוחד שבין עם ישראל והקב"ה היא מדריגת האמונה הבסיסית של כל אחד ואחד מאיתנו. אם אנחנו נבנה את יסוד האמונה שלנו כמו גוי בריא, ישר, שמחפש קשר אל הקב"ה ומוצא איזשהו מסלול קשר בין נשמתו לקב"ה - אנחנו מפספסים את האמונה, את מדריגת החיים, המיוחדת לנו!

ה. ברכות התורה: מעלת ישראל, ומתוך כך חיבור לתורה
"אמונת ישראל ותורה" - אמונה שנובעת אמנם מתוך קשר של תורה, אבל היסוד מתחיל בישראל. ומתוך מדריגת הקשר המיוחד של עם ישראל, אנחנו מגיעים להבנת הקשר שבינינו לבין הקב"ה דרך התורה.
בברכות התורה אנו מברכים ג' ברכות:

1. לעסוק בדברי תורה: ברכת המצוות
הברכה הראשונה היא ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה". כמו שאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין".
על כל מצוה יש ברכה. גישה אל המצוה מתוך ברכה. הברכה יוצרת קשר, של מחשבה ודיבור, עם המקור האלוקי, לפני העשייה - "עובר לעשייתן".

2. הערב נא: בקשה להשגת מתיקות התורה
הברכה השניה (יש אומרים שהיא המשך הראשונה) היא ברכה להשגת הערבות של התורה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל..." - אנו מבקשים מהקב"ה שנזכה, שדברי תורה יהיו ערבים עלינו, שנרגיש את המתיקות שלהם.
למה צריכים לבקש? לכאורה, היעלה על הדעת שדברי תורה לא יהיו מתוקים?! הרי תורה היא אלוקית, היא שמימית! דבר ה'! מה יותר מתוק?!
לא כל כך פשוט. נכון, יש לנו נשמה קדושה מאוד, אבל הנשמה הקדושה שלנו מתגלית בתוך הגוף, בתוך חיי העולם הזה, בתוך חיי החומר. רגש שנמצא בתוך הגוף, שכל שנמצא בתוך הגוף - לא כל כך מסתדר עם תורה. כל זמן שהמציאות הגופנית היא ששולטת בנו בצורה חריפה - לא כל כך פשוט לנו ללמוד תורה. התורה היא אלוקית, היא שכלית שמיימית, שכל אלוקי עליון, ואילו אנו בשר ודם.

אפילו המציאות הרוחנית שלנו היא רוחניות חומרית. השכל, הרגש, הדמיון - עסוקים בדברים שקשורים לנו, לחיי הגוף שלנו. הגוף זה גוף, החומר זה חומר, התאוות החומריות הם תאוות, הם קיימות בתוכנו. אי אפשר להתעלם מזה.
לא פשוט לצאת מזה. להרבה אנשים, ביחוד המתחילים ללמוד גמרא, קשה מאוד ללמוד. להתעסק עם כל מיני דברים, היכי תימצי כזה והיכי תימצי כזה, וחילוקים ואוקימתות שכמעט בלתי מציאותיות, והבחנות דקות - ואיך כל זה קשור אלי, ומה זה נותן לי?
לכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה תפילה מיוחדת, שעם ישראל אלפי שנים מתפלל אותה, מבקש, מתחנן!

צריך לחשוב מה יש בתוך הברכה, בתוך המילים. כשאתה אומר "והערב נא ה' אלוקינו" - תחשוב על מה שאתה אומר. ריבונו של עולם, אני מבקש ממך, תזכה אותי, שארגיש את המתיקות של דברי תורה. שיזדכך החומר שבי, שיזדכך השכל שבי, שתזדכך ההבנה, שאזכה להבין מה זה תורה, ומה הוא כוחה של תורה, איך דיבור תוספות אחד הופך עולמות שלמים! כמה שורות בגמרא, רש"י או בתוס' שאתה לומד - עולמות שלמים נבנים מזה! "העוסק בתורה לשמה בונה פלטרין של מעלה" (סנהדרין צט), עולמות שלמים. צבא השמים, וכל מה שנעשה בארץ - הכל מכוחו של העוסק בתורה לשמה. ומקרב את הגאולה. צריך להתפלל לזכות להבין את זה.

3. אשר בחר בנו: הקשר בין ישראל לתורה
הברכה השלישית היא על עצם הקשר שלנו לתורה - ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים".
הגמרא אומרת במסכת ברכות (דף יא), שברכת "אשר בחר בנו מכל העמים" היא "מעולה שבברכות", זו הברכה הכי גדולה. אומר רש"י - "המעולה שבברכות התורה". מה כתוב שם? "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה".

לכאורה עניינה של ברכה זו אינו מובן. מה ענין בחירת עם ישראל קשור לברכות התורה? אמנם הבחירה בעם ישראל היא דבר חשוב, אך לשם כך היה ראוי לברך ברכה מיוחדת. ואכן, אנחנו מברכים "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו... ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה". ברכה מיוחדת על הבחירה האלוקית שהקב"ה בוחר בעם ישראל באהבה. אבל מה זה נוגע לתורה? עכשיו אני הולך לעסוק בתורה! אני לא עוסק עכשיו בעם ישראל! נברך - "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר נתן לנו תורת אמת, ברוך אתה ה' נותן התורה".
אבל לא כך תיקנו. ולא רק שלא תיקנו כך, אלא שהגמ' אומרת כי זו המעולה שבברכות, שבברכות התורה - ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים".
משמעות הדבר - שאנחנו ניגשים לתורה מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים", מתוך ההכרה בערך האלוקי המיוחד של עם ישראל.

אני לא ניגש לתורה כי יש תורה - הקב"ה נתן תורה, אז אני ניגש לתורה. הקב"ה נתן את התורה - אבל מי אמר שאתה בכלל יכול לגשת לתורה? הגמרא אומרת בסנהדרין (דף נט) - גוי שעוסק בתורה חייב מיתה! ומי שמלמד לגוי תורה - כתוב עליו דברים נוראים. איך יכול להיות דבר כזה?
אכן, התורה לא ניתנה לאנושות, התורה היא אלוקית! וניתנה לנו! "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". התורה ניתנה לכלל ישראל, לעם ישראל. לכן, תיקנו אנשי כנסת הגדולה את מטבע הברכה העיקרית שלפני לימוד התורה דווקא בלשון זו.

זה מה שהגאון אומר על ספר הכוזרי, "שהוא קדוש טהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו". "אמונת ישראל ותורה". מתוך שאנחנו מבינים מה זה עם ישראל יש לנו אפשרות לגשת לתורה, באופן אמיתי ונכון.

ו. שורש הייחודיות של עם ישראל

1. סגולת אדם
ייחודיותו של עם ישראל אינה מתחילה בהופעת עם ישראל, אלא עוד לפני כן. כפי שאומר ריה"ל ב"כוזרי" - מאדם הראשון כבר אנחנו רואים הבדלים, לא כולם שווים. אדם, שת, אנוש, קינן מהללאל... הדברים באים לידי ביטוי במיוחד בפרשת נח ובפרשת לך-לך.

2. ההבדל בין מעשיהם של שלשת בני נח
חורבן העולם מסביב. חורבן מוחלט של כל האנושות, הכל נכחד. "קץ כל בשר בא לפני, הנני משחיתם". חוץ מ'תיבת נח'. מי נשאר בתוך התיבה? נח, ושלשת בניו, ואשתו של נח ונשי בניו. שמונה אנשים נשארים - מכל האנושות כולה. "ויבוא נח מפני מי המבול אל התיבה" - הם לא נכנסו כל כך מהר לתיבה, אלא כשראו ממש את המבול הולך ומתגבר, כדברי חז"ל.
תיבת נח משמרת את ההמשכיות של העולם, היא מהווה את התמצית של העמים השונים העתידים לקום על חורבות העולם הקודם.

לאחר היציאה מן התיבה, אומרת התורה - "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". וברש"י (חז"ל) - עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק מתחילה בנטיעה אחרת.
"וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אהלו". מה זה "ויתגל"? התרגום אומר - התגלה. התפשט. היה חם לו עם הבגדים. אולי היין חימם אותו. ויש מפרשים - התגלגל, שיכור - 'הולך כמו שיכור'. אתה רק נוגע בו קצת - מיד נופל על הריצפה, ומתגלגל על הריצפה.
"וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ". חם ראה את ערותו, והוא הולך ומספר לאחים שלו.

מה עושים האחים? "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית, וערות אביהם לא ראו". בניגוד לחם שראה, הם לא ראו!
התורה מדגישה: חם - שהיה בתוך הבית, בתוך האוהל - רואה את ערות אביו. מה הוא עושה? כלום, מה איכפת לו? שיהיה ערום. לא רק שאינו חס על כבוד אביו, אלא הוא הולך ומספר לאחים שלו. בשביל מה הוא מספר? מה אתה הולך לספר להם? אתה בתוך הבית, תעשה משהו! כנראה, שזה 'חומר' לסיפור... (תיכף נראה שחז"ל ממשיכים את זה יותר מזה).
לעומת חם, שם ויפת - לוקחים את השמלה, עם מחשבה, מיד! שמים את השמלה על אחוריהם, הולכים אחורנית, וזורקים את זה על אבא שלהם. ומכסים אותו. איזו מחשבה! קודם כל, למנוע את הבזיון של אבא שלהם. ודבר שני - אפי' לא לראות! עדינות מוסרית!
"ויקץ נח מיינו, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" - בחוץ הוא סיפר לשני אחיו שהוא רק ראה את ערות אביו. אבל כאן כתוב "וידע את אשר עשה לו". מה הוא עשה? הגמרא בסנהדרין מביאה מחלוקת אמוראים: אחד אומר סירסו, ואחד אומר רבעו.
זה מזעזע! שלשה בנים של אדם אחד, שארית הפליטה של כל האנושות כולה. איזה עולם! חם, לעומת שם ויפת. שמים וארץ. בכלל, כאילו, אין קשר. חם - שיא השיפלות המוסרית, ובניגוד לו שם ויפת.

אבל, אם נתבונן בפסוק, נשים לב שגם בין שם ויפת יש הבדל - כתוב "ויגד לשני אחיו בחוץ, ויקח שם ויפת את השמלה, וישימו על שכם שניהם". "ויקח שם" - נכון, יפת גם השתתף. אבל זה לא 'הראש' של יפת. יפת לא היה יוזם, הוא לא בר-הכי ליזום דבר כזה. "ויקח שם את השמלה", הוא תופס את אחיו ואומר לו - בוא נכסה את אבא. "וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו". שניהם כיסו. אבל שם הוא היוזם.

אנחנו רואים, שאע"פ ששלושתם בנים לאבא אחד - הם שונים. שם - עדינות מיוחדת, אצילות מיוחדת. יפת - מצטרף לשם. חם - הניגוד המוחלט של שם.

3. התייחסות נח לשלשת בניו
בהמשך, אומרת התורה - "ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"...
רש"י מסביר - "ארור כנען" - אתה גרמת לי שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלה הגדולים שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה.
"ויאמר ברוך ה' אלוקי שם, ויהי כנען עבד למו, יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם, ויהי כנען עבד למו". זאת אומרת, יש פה רוח הקודש, נבואה, אמירה שהיא בוודאי בעלת משמעות נצחית. הקב"ה כותב דברים אלו בתורה לדורות עולמים. כלומר, הקב"ה חותם על הדברים האלו חותם נצחי.

חילוק עצום קיים בין הבנים. כנען הוא התמצית של חם, התמצית העיקרית, ובהמשך - גם של בני חם. בני חם מתרכזים סביב כנען, ורואים זאת בכמה מקומות. אולי גם עצם העובדה שכנען זכה בחלקים של א"י, והשם של ארץ ישראל הוא: 'ארץ כנען', מבטא את זה שכנען תופס את המקום המרכזי אצל חם. אם כן, הקללה היא על כנען, או על חם בכלל - "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו".

ההיפוך של חם - שם. "ויאמר ברוך ה' אלוקי שם". מה פירוש "ברוך ה' אלוקי שם", וכי הקב"ה "אלוקי שם"?! וכי הוא לא אלוקי כל העולם כולו, אלוקי כל הברואים כולם?!
אמת, הקב"ה ברא עולם ומלואו, ואף על פי כן הוא נקרא "אלוקי שם". הוא מיוחד לשם, הוא מייחד את שמו ואת שכינתו - לשם.
"יפת אלוקים ליפת, וישכון באהלי שם, ויהי כנען עבד למו".
"יפת אלוקים ליפת" - התרגום מפרש - "יפתי ה' ליפת". כלומר - ירחיב. וכן רש"י כותב "מתורגם יפת - ירחיב". רחבות של חיים, רחבות טכנולוגית וכדו'. אכן, עמי יפת, כפי שאנחנו מכירים אותם היום - עמי אירופה, ואמריקה נמשכת מהם, הם מפותחים מאוד מבחינה טכנולוגית. שפע של חיים.
הרב צבי יהודה זצ"ל היה מסביר - "יפת" מלשון יופי. "יפת אלוקים" - יתן להם טעם מיוחד של יופי, שייכות מיוחדת לאסתטיקה חיצונית, של החיים בכלל.
במילים אחרות - חיצוניות החיים ביופי וברחבות, זה עניינו של יפת.

"יפת אלוקים ליפת". הנושא הוא "אלוקים". "אלוקים - יפת" - יתן יופי ורחבות. למי? "ליפת". "וישכון" - מי? הנושא של הפסוק הוא אלוקים (זהו פשט הפסוק; ברמת הדרש דרשו חכמים אחרת), "וישכון" - אלוקים - "באהלי שם". ליפת - יופי, אסתטיקה, התפתחות חיצונית גדולה, רחבות של חיים. אבל לשם - שכינה. הקב"ה שוכן באהלי שם.
אנחנו מוצאים פה חלוקה של האנושות לשלושה זרמים השונים מאוד אחד מהשני. זרם אחד - חם - ארורים, מקוללים, תת רמה אנושית, הם ברמה של "עבד עבדים"! יפת - שלימות חיים חיצונית. שם - שלימות חיים פנימית, שכינה, דביקות באלוקים, "אלוקי שם".

4. אברהם אבינו - המשך של שם - שורש המציאות של 'גוי גדול'
ואכן, אנחנו רואים, שמן היסוד, מאחרי המבול - האנושות מחולקת לשלושה זרמים.
יותר מזה בפרשת 'לך-לך' - "ויאמר ה' אל אברם". אנחנו מוצאים את סדר-הדורות של שם באופן מיוחד. הדגשה מיוחדת של זרעו של שם. אחרי שהתורה סיכמה את כל 70 אומות העולם, התורה, הקב"ה, חוזר עוד פעם על תולדות שם. "שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתיים אחר המבול, ויחי ארפכשד... שלח... עבר... פלג... אברם...".
אחרי אברם - "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך". הקב"ה מודיע לאברהם אבינו לעזוב את המשפחה, לעזוב את הארץ - לעזוב את הכל. לך אל הארץ שאני אראה לך, ולמה? כי אני עושה אותך לעם גדול. מושג חדש. יש עמים בעולם, ויש 'עם גדול'. ערך מיוחד של חיים.

מההתחלה אנחנו רואים שהאנושות מחולקת. יש בה גוונים שונים. ניגודים שונים. כוחות שונים לחלוטין. ומתוך כך, במהלך הדורות, אברהם אבינו מופיע, ואליו הציווי "לך לך", למה? "ואעשך לגוי גדול". הקב"ה הוא שעושה אותנו לעם גדול. לא אנחנו עושים את עצמנו עם גדול. סדר הבריאה הוא כך. סדר ההתגלות של החיים האלוקיים בתוך הבריאה הוא באופן כזה, שנוצר עם גדול.
"עם זו יצרתי, לי תהלתי יספרו", ומתוך כך "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים". בעזרת ה', נחזה בכך במהרה בימינו.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il