ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת וירא תשס"ג | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (64 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (64 ד')

מוצש"ק פ' וירא תשס"ג

פרשת וירא תשס"ג


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
הישוב בית אל

מדרגת הראייה של אברהם אבינו
"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום... וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו". אברהם אבינו רואה שתי ראיות. מה אברהם רואה בדיוק במראה הראשון? התורה לא מפרשת. כשיחזקאל ראה מראה הוא פירש מה הוא ראה בפרוטרוט, במעשה מרכבה. חכמינו ז"ל מפרשים את הדבר, יחזקאל דומה לבן כפר, שפתאום נראה אליו המלך. הוא מתפעל, מתרשם ומפרט בדיוק את כל המראה הנפלא. ישעיהו דומה לבן עיר, בן כרך, שגר בעיר המלוכה. הוא רואה מידי פעם את המלך, ועל כן הוא לא כל כך מפרט, אלא רק מתאר באופן כללי את פגישתו עם המלך. "וארא את ה'". הוא מפרט אך לא כיחזקאל. אברהם אבינו בכלל לא מפרט מה הוא ראה. הוא דומה לבן פלטין, בן המלכות, הנמצא בבית המלך. הוא רואה כל יום את המלך. זה לא משהו מיוחד. זה מראה רגיל אצלו. כפי שחז"ל אומרים קודם לכן, שאברהם אבינו הכיר את בוראו בן שלוש שנים. אברהם חיפש מיהו בעל הבירה, עד שהתגלה אליו. אברהם נמצא בביתו של ריבונו של עולם ורואה אותו. זו הגדולה של הראיה, שאינה מתפרטת.

"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו". המראה השני הוא כבר הופעה יותר נמוכה ויותר מפורטת. גם היא הופעה עליונה אלוקית, אלו היו מלאכים. אברהם רגיל לראות מלאכים. מלאכים היו מסתובבים אצלו. כמו שאדם רגיל לראות אנשים כך אברהם רגיל לראות מלאכים לכן הם נקראים כאן אנשים. אך כעת אלו הם מלאכי אלקים שבאו לבשר לו בשורות, להודיע לו הודעות. זו מדרגה אחרת, שכבר אפשר לפרט אותה. יש דברים עליונים אלוקיים למעלה מפירוט, אך כאן זו כבר מדרגה נמוכה יותר.

ברית המילה
הקדוש ברוך הוא נגלה לאברהם לאחר ברית המילה. כפי שאומרים חז"ל, שהקדוש ברוך הוא בא לבקר את החולה.
"'ומבשרי אחזה אלוק' - אמר אברהם: אחר שמלתי את עצמי הרבה גרים באו להתדבק באות הברית. אילולא שעשיתי כן מהיכן היה הקדוש ברוך הוא נגלה אלי? זהו שנאמר 'וירא אליו ה'".
כלומר, אברהם הבין שהוא זכה לגילוי של ריבונו של עולם אליו כתוצאה מברית המילה. אברהם הזדכך, עלה, התרומם וכבר רואה מראות אלוקים חיים. על הפסוק הזה מבאר המשך חכמה בפרשה הקודמת: אצל אדם הראשון , מהרגע שאדם חטא, לא נזכר שהקדוש ברוך הוא נראה אליו. הוא שמע קול אלקים מתהלך בגן, שומעים את דבר ה' ולא רואים. וכן בהמשך אצל נח - הוא רק שומע את ה' המדבר אליו. עד שבא אברהם. אמנם קודם שהוא מגיע לארץ ישראל, כאשר הוא מצטווה לעלות לארץ ישראל נאמר רק "וידבר אליו", אך בארץ ישראל הוא כבר רואה. כאן אברהם בונה מזבח "לה' הנראה אליו". אומר המשך חכמה, "מבשרי אחזה אלוק" - מה הפירוש? הרי את הקדוש ברוך הוא אפשר לראות רק בעזרת כוחות הרוח, הכוחות העליונים ביותר של הנשמה. רק על ידם ניתן לראות את הגדולה האלוקית, את אור ה' שהוא למעלה מכל השגה. יש צורך בזכות עליונה לשם כך. אם כן כיצד ניתן לומר "מבשרי", שהוא החלק הנמוך שבאדם? ועונה - יש מכשירי ראייה. כשמעבדים את החול הוא הופך לשקוף ומפסיק להסתיר. כשממשיכים ומזככים מצליחים אפילו לחדד את הראיה, עד שניתן לראות דרכו דברים שלא נראים בעין רגילה. החומר שמפריע הופך לחומר שמסייע. קודם ההזדככות החומר מעכב את הראיה האלוקית, ומושך את האדם למטה, לנטיות החומריות. אחרי שאדם מזכך את כוחותיו החומריים - לא רק שהם מפסיקים להפריע אלא הם מוסיפים ומאפשרים התעלות יותר עליונה. זו הבחינה של ברית המילה, שבה אדם מזכך את הבשר וזוכה לראיית פני ה'. לא זוכים רק להסרת ההפרעות, שזו הבחינה של הערלה שמפריעה, אלא זוכים להגיע למדרגה גבוהה יותר של התרוממות לראייה חדשה.

אופיו של אברהם אבינו

כל הסיפור של אירוח המלאכים, הנדמים כאנשים, מלמד אותנו על האופי של אברהם אבינו, על מידת החסד הגדולה שלו. הכול נעשה בזריזות. הוא חולה אך בכל אופן יושב ומחכה בחוץ בחום היום ורץ לקראתם, ואחר כך רץ להכין את האוכל. הוא לא רק מכניס אורחים אלא עושה הכל בהידור היותר גדול שאפשר לעשות. "והוא עומד עליהם", הוא לא יושב איתם. הוא עומד ורואה אם הם צריכים עוד משהו, כל מה שאפשר לעשות בכדי שירגישו יותר טוב.

לאחר מכן הקדוש ברוך הוא מודיע לו שהגיעה העת להעניש את סדום, ואברהם מסרב פקודה. הוא מנסה ללמד זכות. אברהם מבין שיש פעמים שצריך לשאול, לבקש, לעמוד כביכול מול ההחלטה האלוקית. בעצם זה כבר רמוז בדבר ה': מדוע הקדוש ברוך הוא מספר לו אם לא בשביל שיבקש רחמים? כפי שנאמר אצל משה רבנו, שהקדוש ברוך הוא אומר לו "הרף ממני", כלומר הוא רומז לו שהוא יכול לעכב. כך גם כאן, אברהם מבין שהוא צריך לנסות לעורר רחמים. ועל זה אומרים חז"ל, "אמר רבי אבא: נשבעת שאין אתה מביא מבול על העולם! מבול של מים אין אתה מביא, מבול של אש אתה מביא?! אם כן לא יצאת ידי שבועה!". מה ההבדל בין מים לאש? "אמר רבי לוי: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?'. אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש אין עולם". אתה לא יכול לתפוס את החבל בשני הקצוות, להשתמש במידת הדין ולקיים את העולם. אומר לו הקדוש ברוך הוא, "אהבתָּ צדק ותשנא רשע על כן משחך אלוקים אלוקיך שמן ששון מחבריך". פשט הפסוק היה יכול להתפרש כך: אהבת את האנשים הצדיקים, האנשים שעושים דברים צודקים, ושנאת את האנשים הרשעים. והנה באים חז"ל ומפרשים אחרת: אהבת לצדק את בריותי, ומאנת לחייבם. מתבאר שאהבת הצדק היא באופן של הצדקת הבריות. זה אברהם אבינו, אוהב את הבריות, מקרבן לתורה. וכל בקשתו של אברהם אבינו היא למען שמו יתברך, שלא יתחלל, שהרי כולם הם בריותיו ושל הקב"ה ולא לכבודו שיהיו כלים ונאבדים. על כן הוא מלמד עליהם זכות.

מהו באמת קידוש השם?
חכמינו ז"ל אומרים: עשרה נסיונות נתנסה אברהם, ועמד בכולן. נסיונות קשים. עוד בטרם בואו לארץ ישראל הוא נלחם בפסילים, שבר אותם, נכנס לכבשן האש. בא לארץ ישראל על פי צו ה'. הקדוש ברוך הוא מבטיח לו ששם הוא יברך אותו, והנה "ויהי רעב בארץ". אך אברהם לא מהרהר. בכל נסיון, בשלב ההתנסות, מופיע צמצום בהתגלות ה' בעולם. אברהם הולך ומספר לכולם שהוא דבק בה' ועל פי הצו שלו הוא עולה לארץ, והנה כשהוא מגיע יש שם רעב. הרעב כל כך קשה, שאברהם לא יכול להישאר בארץ. מה עם דבר ה'? הוא סיפר עליו לכל הסביבה, בכל מקום שהיה שם. למה הקדוש ברוך הוא לא שומר עליו? למה הוא עושה לו את זה? מדוע אברהם נתקל בקושי הזה? וכשהוא מגיע למצרים פרעה לוקח את אשתו. וכי ריבונו של עולם לא יכול כביכול לשמור על אוהבו היחיד בעולם? זה לכאורה לא קידוש השם, כי אם ההיפך. מתחלל שמו של ה', שהצדיקים נפגעים. אלו הם נסיונות שאברהם צריך להתנסות בהם, ועל ידי זה הוא מתדבק יותר בריבונו של עולם. וזה נחשב לקידוש השם, לא לחילול השם. כך מתקדש שמו, בכל נסיון יותר ויותר. שהנה אברהם אבינו לא מהרהר אחרי הנהגתו של ריבונו של עולם, ,הוא יודע שכל מה שה' עושה הוא לטובה, שכך טוב לו וטוב לעולם. כולם מהרהרים ושואלים, לא כולם במדרגה של אברהם. אבל הסדר של ההנהגה האלוקית הוא שצדיקים צריכים להתנסות, ולעמוד בנסיון, ובכך מקדשים את השם. דווקא אז רואים את מידת דבקותם של הצדיקים בריבונו של עולם, שהם לא מהרהרים אחר מידותיו. גם כשהם מקבלים ייסורים הם מקבלים הכל באהבה - הם מודים לריבונו של עולם גם על הטוב וגם על מה שלא כל כך טוב. כל נסיון שאברהם עובר - יש לו שני פנים לכאורה: צד אחד הוא מה שאחרים רואים, מה שהתקשורת אומרת, מה שהציבור אומר, והצד הפנימי, מה שקורה באמת, שאברהם מתעצם באמונתו, מתעלה ומתקדם ומגלה את עומק דבקותו בריבונו של עולם. וזהו בסופו של דבר קידוש השם האמיתי, אף על פי שהסביבה לא היתה מגדירה זאת כך.

בנסיון האחרון של העקידה, שיש אומרים שהוא הקשה והגדול מכולם, אברהם מצטוה להעלות את בנו לעולה. מה אומר העולם? איזו מין דת זו? איזו מין תפישת עולם זו? זו אכזריות! לא מובן, כולם שואלים, הרי אברהם חינך לאמונה של רחמים, של אהבת הבריות, של קיום החיים, לצו של "וחי בהם" והנה כעת הוא עצמו עושה בדיוק להיפך על פי צו ה'. כל העולם שואג, איזו מין הנהגה זו?! זה נראה כחילול השם! אברהם מצטוה לעשות את רצון ה' בדבר הקשה ביותר שאפשר לעשות. מדוע הוא צריך לעמוד בנסיון כזה? דווקא אברהם הצדיק, שהולך נגד כל הזרם, שדבק בעשיית רצונו של ריבונו של עולם, מדוע הוא צריך להתנסות בזה? אלא שאברהם צריך לעלות לפסגה גבוהה יותר, ולשם כך צריך לנצח קשיים, לגייס את כל כוחות הנפש לעשות את רצונו של ריבונו של עולם ואז כל הכוחות מתעלים למדרגה נפלאה. זהו נסיון. רק הצדיקים יכולים לעמוד בנסיונות, ואילו אחרים יכולים לפרש את הנסיון בדיוק להיפך, לומר שזה רק מרחיק מהיהדות. יש אנשים שיש להם קושיות על ההנהגה האלוקית בפרשה, אך התורה היא נצחית ולעולם תהיה דוגמא לקידוש שם שמים. כנראה שמה שאנשים מבחוץ רואים ואומרים זה לא העיקר. העיקר הוא האמת הצרופה עצמה.

הגמרא במסכת ברכות אומרת שאם תלמיד חכם הולך ברחוב ולפתע מתגלה שיש בבגדיו כלאים - הוא צריך לפשוט אותם באמצע הרחוב לעיני כל. אסור להישאר רגע אחד עם בגדי כלאיים. ואם הוא לא פושט - במקום שיש חילול השם אין כבוד לרב ומותר לקרוע את בגדיו מעליו! כך פוסק הרמב"ם. מה יגידו הבריות, כאשר יראו אדם חשוב מתבזה כך? יאמרו: איזה מין קיום מצוות? היכן כבוד הבריות?

לפני כמה שנים, חברת בגיר, שבדרך כלל יש לבגדיה אישור שאין בהם שעטנז, קיבלו מחו"ל בגדים שהיה בהם שעטנז. החברה פרסמה התנצלות ואזהרה לציבור. ראה את זה אחד מהאנשים העוסקים בחיפוש אחר פגיעה ביהדות ובתורה, והוא כתב בעיתון בשץף קצף כתבה של זלזול ופגיעה במצווה, ושאל מה זו המצווה הזו? כך הציבור רואה את הדברים. הציבור הרחב, הנאור, ההומני. הוא חושב שאם אדם יצטרך חס ושלום לפשוט את בגדיו ברשות הרבים הרי זה חילול השם. לכאורה עדיף שיעבור על איסור כלאיים, ולא יהיה חילול השם. כך אומרים הציבור הרחב, אך לא כך אומרים חז"ל. הם אומרים שרגע אחד של עבירה הוא חילול השם. בכך שהוא יפשוט את בגדיו הוא דווקא יקדש שם שמים ברבים. הוא יתייסר על קיום המצוות, על קיום רצונו של ה'.

אם כן, גדרי חילול השם וקידוש השם אינם נקבעים לפי העיתונות, לא לפי התקשורת ולא לפי מה שהציבור אומר, אלא לפי מה שאדם עושה מצווה או עבירה. וככל שאדם מתאמץ יותר על קיום המצווה ועושה אותה בפני יותר אנשים קידוש השם גדול יותר.. יש להתבונן בכלל במושג של קידוש השם,למשל קידוש השם של עשרה הרוגי המלכות - כשאדם גדול מת, מה אומר העולם? "איפה ההשגחה של ה' על הצדיקים המקיימים את מצוותיו?". העולם לא חושב שזה קידוש השם. איך מרגישים התלמידים כשרבם, רבי עקיבא, נהרג על קידוש השם? זה יכול לגרום משבר נורא בישיבה, בציבור שהולך אחר אותו מנהיג. לכאורה זה ההסבר הפשטני, זהו נזק לתורה, מתחלל שמו יתברך. וכל הציבור מזדעזע ויכול חלילה וחס לאבד את אמונתו. והנה אנו זוכרים אותה תקופה של הרוגי מלכות, שקידשו שם שמים. איך הם יכולים ללמד תורה בפרהסיא, והרי אחר כך יהרגו אותם ויתחלל השם, וכולם יראו את ההתנשאות של האומות עלינו, ואנו, הציבור הצדיק, נרגיש עצמנו פגועים? אולי היה עדיף שרבי עקיבא לא ילמד תורה תקופה מסוימת בגלל הסכנה. כנראה שגדרי קידוש השם וחילול השם אינם לפי מה שאנשים חושבים. המצוות מעמיקות את הדבקות של העם לה' דרך הייסורים. זה עניינו של קידוש השם - אדם מוסר את נפשו על התורה וכולם רואים ששום מכשול לא עוצר בעדו. זה מתחיל בדוגמא של אברהם אבינו, שמוסר את כל כוחותיו לשם שמים, לוקח את בנו יחידו ומוכן להעלותו לעולה, וממשיך דרך כל הדורות. יחד עם זאת בכל פעם שהייתה צריכה להיות מסירות נפש היה גם פן של כאב ומחשבות אחרות. העיקר והקובע הם התוצאה הסופית, המסירות לעשות רצונו של ריבונו של עולם. זה מטביע באומה את רצונו של ריבונו של עולם. לא צריך להימנע מעשיית מצוות בכדי למצוא חן בעיני אחרים, להימנע מלעשות מצוות מחשש פן אחרים לא יבינו את המעשים בצורה נכונה וכדומה. כל חשש כזה מביא רק לחילול השם. תדאג לריבונו של עולם כמו שהוא רוצה ולא כמו שאתה רוצה, ואפילו שכל מעשיך יהיו לשם שמים, לתורה יש הדרכות כיצד באמת לקדש שם שמים - לעשות את מצוות ה' ולא לעבור על רצונו.

"האיש נגד הזרם"
כך נתנסה אברהם אבינו בעשרה נסיונות, ועמד בכולם. אברהם העברי הולך מעבר אחד וכל העולם מהעבר השני. "האיש נגד הזרם". הרצי"ה היה מזכיר את הדבר הזה. אני זוכר שאחרי מלחמת ששת הימים, בג' אלול, ציפינו מה הרצי"ה יגיד. אולי הוא יאמר שוב דבר נבואה, כפי שאמר לפני המלחמה: "איפה שכם שלנו? איפה חברון שלנו?" ופתאום פרצה המלחמה והנה חברון, שכם ויריחו היו בידינו. אז בג' אלול עשינו אוזנינו כאפרכסת, והוא אמר משפט שאני זוכר עד היום "עוד מעט אנחנו נהיה במצב של אברהם העברי שכל העולם מצד אחד ואנחנו מצד אחר". כל העולם נגדנו. גם מרן הרב, איש האמת, במקום שחשב שהתורה אומרת כך הוא נאבק על דרכו, בין אם הסכימו עמו ובין אם לא. כך היה גם מורנו הרב צבי יהודה. הייתה תקופה שהוא יצא נגד "אגודה" מפני שהתבטאו בכמה ביטויים של פירודים בעם ישראל, ויצא נגד המפד"ל מפני שבאוניברסיטת בר אילן היה מרצה שכתב ספר הסטוריה שהיו בו ביטויים חמורים ביחס לאברהם אבינו, והרב צבי יהודה לא יכול היה להבין כיצד משאירים אותו כמרצה במקום זה. המפד"ל היו מזועזעים מהחריפות שבה נקט הרב צבי יהודה. כולם היו נגדו. באותם הימים הוא ניגש אלי לאחר אחת התפילות ואמר לי: זוהי תחושה השייכת לתלמיד חכם, שהוא מבודד והעולם לא מבינים אותו. מעשיו משונים בעיני העולם, אבל הוא עושה מה שהוא חושב שצריך לעשות באמת. סדר עבודת ה' הוא להתכוון לעשות את רצונו של ריבונו של עולם. לגבי הידורים, דברים שאינם מצוות מעיקר הדין ואנשים לא מבינים אותם, אומר בעל המסילת ישרים במשקל החסידות, שיש לשקול פעמיים קודם עשייתם, שכן לפעמים אנשים עושים מעשי חסידות ומזיקים. אבל זה רק במעשי חסידות. בדברי הלכה יש לעשות את המצווה עלינו ללא כל התחשבות במה שאנשים חושבים. אין לשנות שום תג ותג בענייני ההלכה. כשההלכה תובעת עניין מסוים, עשייתו היא קידוש השם הגדול, כיוון שרואים את הדבקות הגדולה בעשיית רצון ה' על אף אי הנעימות ללכת כנגד הזרם.

הסבר פרשת העקידה
מרן הרב מסביר את פרשת העקידה באופן נפלא. כל מילה ומילה בפרשת העקידה מבטאת את עומק מעשיו של אברהם אבינו. "ויהי אחר הדברים האלה". חז"ל מפרשים: אחר דבריו של שטן שקיטרג על אברהם אבינו, או אחר דבריו של ישמעאל ליצחק שהתגאה בכך שמילתו הייתה קשה יותר בשל גילו. אך אומר הרב: "ויהי אחר הדברים" אחר כל מה שהתרחש, לא רק באותו הדור אלא ביחס לכלל הדורות מבריאת העולם. הגיעה השעה שאברהם אבינו יתעלה למדרגה העליונה של דביקות העליונה בריבונו של עולם ויעלה עימו את כל העולם. אחרי כל ההתקדמות והנסיונות של אברהם אבינו הגיעה השעה להתרומם לפסגה העליונה ביותר, לגלות את מסירות הנפש הגדולה ביותר. בנסיון הזה ריבונו של עולם איננו דורש מאברהם לבטל את האהבה שלו לבנו יחידו, אלא הוא רוצה שאברהם יתרומם עם כל אהבתו והקשר הפנימי שלו ליצחק בנו. ויעלה הכול למעלה, לעולם פנימי יותר. יעלה את הנשמה למקורה כביכול.

אברהם מקבל את הדברים, "וישכם אברהם בבוקר" שואל הרב: לשם מה היה צריך לכתוב שהוא השכים בבוקר? אלא שאברהם נח בלילה בישוב הדעת. לכאורה אחרי צו כזה לא יכולה להיות כלל מנוחת הנפש, אך אברהם אבינו כל כך שלם באמונתו, שהוא אינו מאבד את מנוחת הנפש ומכין את עצמו לקראת קיום הצו האלוקי. "ויבקע עצי עולה" - אברהם מכין את כל הפרטים. לשם מה כותבת התורה את כל הפרטים הללו? התורה לא כותבת ממש את כל מה שעשה אברהם, אלא את המעשים המלמדים אותנו שאברהם מכין את הכול מראש, ולא סומך על כך שימצא בדרך עצים. הוא עובד קשה לבקע ולהכין את העצים, עם כל הקושי הכרוך בכך בשל גילו,כדי שהכול יהיה בשלמות, שלא יהיו אחר כך תירוצים. הכול כפי שריבונו של עולם רוצה. חז"ל אומרים שבזכות העצים שביקע אברהם אבינו נבקע ים סוף לעם ישראל. כלומר המעשה הזה ביטא את הכוח של ההתגברות הרוחנית על הקשיים, על המידות, על הטבע הפנימי של אהבת האב לבנו. הרצון לעשות את דבר ה' היה כל כך חזק ועל כן הצליח לנצח את החומר. והניצחון הזה של הרוח על החומר הביא גם לניצחון הרוח על החומר בהמשך, בבקיעת ים סוף. שום דבר טבעי לא יכול לעמוד בפני עם ישראל בדרכו, שהיא דרכו של אברהם אבינו.

"ויהי ביום השלישי וירא את המקום מרחוק". קודם אמר לו הקדוש ברוך הוא ללכת "אל אחד ההרים אשר אומר אליך". בכל יום שהולך אברהם לעשות את רצונו של ריבונו של עולם הוא מתעלה ועולה בעוד מדרגה. ביום השלישי מגיע אברהם למדרגה משולשת של שלמות מסוימת, "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". לא נאמר כאן שהוא ראה את ההר מרחוק, כפי שהוזכר קודם בדברי ה' אליו, אלא את "המקום". מילה זו מזכירה לנו את הנאמר אצל יעקב - "ויפגע במקום וילן שם... אין זה כי אם בית-אלוקים וזה שער השמים". אכן זהו אותו מקום, הר המורייה. עניין זה בא לבטא את הקשר בין העקידה לעניינו של יעקב אבינו. עניינה של העקידה היה להשלים באברהם מדרגה מיוחדת. אברהם אבינו נקרא "אברהם אוהבי", שהיה אוהב את הבריות. מידת האהבה מתבלטת בו בכל גודלה ותפארתה, ועל כן הוא צריך להשלים את עצמו, שתהיה בו גם מידת היראה. זה בא לידי ביטוי אחר כך אצל יעקב אבינו שהוא כולל את שתי המידות יחד. וזה בדיוק מה שאומר המלאך לאברהם לאחר עמידתו בנסיון - "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", כעת התגלתה בך גם מידת היראה בכל שלמותה. כעת לא רק הצד הימני של החסד בולט, אלא מופיע גם הצד השמאלי של הדין. זהו עניינה של העקידה. מכאן שורש הכוח העצום של ישראל למסור את הנפש, להידבק בצורה מוחלטת בריבונו של עולם ללא שום חיסרון.

כ"ה שנה להקמת היישוב בית-אל
"מעשה אבות סימן לבנים". גם אנחנו ב"ה מושפעים ומכוונים על פי התכונה הזו של האבות, חוזרים לארץ ישראל, מתייגעים ומתאמצים עליה. בדיוק היום מלאו כ"ה שנה להקמת היישוב בית-אל. "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם". הקדוש ברוך הוא מברך את אברהם " כה יהיה זרעך". כל הנביאים ניבאו ב"כה", "כה אמר ה'". ביום הזה, בכ' במרחשון, קיבלנו אישור לעלות לבית-אל. המשפחות הראשונות הגיעו למחנה. עדיין היה אסור להקים יישוב, אבל בערמה עשתה ממשלת בגין, ואמרה שזה חלק מהמחנה הצבאי. הגענו לכאן. גרנו בקראוונים קטנים. המשפחה שלי קיבלה קראוון של 21 מ"ר. היינו משפחה עם שישה ילדים. הבן הבכור שלי למד בישיבה לצעירים. זה היה בתחילת החורף. אחרי חודשיים הוא לא הרגיש טוב ורצה לחזור הביתה, אבל אמרתי לו שאין מקום. הוא חייב להישאר בישיבה. אין מקום לחולה לשכב. בחודש וחצי הראשונים לא היו לנו מים בקראוון. היה לנו ילד קטן בן שנה וחצי, שבכל פעם שהיה צריך לשטוף ולנקות אותו היה צריך ללכת לברז רחוק ולהשתמש במים קרים. הייתה חלוציות. לאחר חודשיים שהיינו כאן, והתאמצנו ועברנו את כל הקשיים, בשמחה כמובן, אבל זה בכל זאת היה קשה, בא הצבא ועשה בירורים והודיע שאין כאן מקום להקמת יישוב. כל השטח הזה דרוש לאימונים של המחנה. נמשכו דיונים כל הלילה מה לעשות. למחר בבוקר קמנו, קבוצה קטנה של אנשים, והחלטנו שנוסעים לסגן שר הביטחון לדבר איתו. קמנו לפנות בוקר והמתנו לו במשרד ללא כל הזמנה מוקדמת. הוא התחיל לצעוק עלינו: - איזה אנשים משונים אתם! מגיעים למקום לפני שאתם בודקים שיש אדמות ושניתן לבנות ולגור במקום. אתם לא מבינים שזה לא שייך, והמחנה הזה חייב להתקיים שם. כך במשך חצי שעה הטיף לנו "דרשה מוסרית" על מה שעשינו. לאחר מכן הצענו לו שנסתכל יחד במפה ונבדוק אם אכן אין מקום. הראנו לו שאפשר לקיים את המטווחים בצד המזרחי, ובצד המערבי מעבר לכביש יש מקום לגור. הוא הסתכל ובחן את הדברים ואמר: טוב, בסדר. קיבלנו אישור וחזרנו להקים את היישוב מחדש, לאחר שהחריבו אותו בערב הקודם , בעקבות ההחלטה הקודמת. לאחר שהתחלנו לבנות במקום החדש הגישו נגדנו בג"ץ בטענה שאלו הם שטחים של ערבים, ובמשך חצי שנה הוקפאה הבנייה. כך היו התמודדויות יומיומיות. נסענו דרך רמאללה, ולפעמים זרקו עלינו אבנים ושברו לנו את שמשות המכוניות. כך נבנית ארץ ישראל .

ב"ה עכשיו, לאחר 25 שנים, היישוב גדול. עוד לא מספיק. בעז"ה נתרחב לכיוון דרום. רמאללה תהיה השכונה הדרומית של בית-אל. גם בירושלים היו פעם שכונות ערביות שכיום הם יהודיות, כמו קטמון ובקעה. גם פה תהיה שכונה שפעם הייתה ערבית ותהיה שכונה יהודית. זהו החזון הפשוט שאנו מייחלים לו. וכמו שלפני שהגענו לארץ ישראל זה היה נראה דמיון שנצליח להאחז ולהתיישב בארץ, כך היום זה נראה רחוק וקשה ולא נראה באופק פיתרון ל"בעייה הערבית", אך גם בעיה זו היא זמנית. גם החלום של היישוב כאן היה נראה לא מציאותי. כשאנשים מהשכונה שגרתי בה שמעו שאני מתכוון לעלות לבית-אל, שאלו אותי: למה? למה אתה עוזב? כאן אתה נותן שיעור בכל יום בדף היומי בצורה מסודרת וקבועה, שם בהתנחלות לא תחזיקו מעמד, יורידו אתכם, למה אתה נכנס לעסק הזה? כבר סיפרתי פעם, שכשהיינו כאן בשנה הראשונה, כשעוד גרנו בבסיס הצבאי, התחילו לבנות כאן את בית המדרש. זה היה המבנה הראשון של היישוב. אני חושב שלא היה לזה תקדים באף יישוב בארץ ישראל ובעולם בכלל. יום אחד החלטנו לנסוע לקיים את השיעור ב"נפש החיים", שלמדנו בסוף כל סדר ב' בבית הכנסת של המחנה, כאן בין החפירות של היסודות של בית המדרש. הצטרף אלינו אורח מאמריקה, שהיה קרוב משפחה של אחת המשפחות. הוא הסתובב קצת באזור ושאל – של מי הבתים שם? - ערבים. ושם? - ערבים. ושם? - ערבים. אז מה אתם עושים פה? הוא היה מאוד מבוהל. כעבור שנה, הייתה פה חנוכת הבית לחדר האוכל, והוא שוב בא לבקר את משפחתו. הוא ניגש אלי ואמר - לפני שנה, כשאמרתם לי שאתם רוצים לבנות פה יישוב, חשבתי שאתם הוזים, לא נורמליים. אני רואה שזה התגשם! מה היה כאן בסך הכל? כמה קראוונים וחדר האוכל. אבל הוא אמר שהוא רואה כיצד מתגשם החלום. ב"ה. יש להודות לריבונו של עולם על כל העבר. זה היום המתאים להודות על הכול. זכינו להקים ישוב מבוסס, יישוב של תורה, של קדושה, של חסד. ועלינו להתפלל על העתיד, שבעז"ה ב-25 השנים הבאות תגדל פה עיר גדולה ורחבה, כפי שאמרנו, כולל השכונה הדרומית. ולא רק כאן בבית אל, אלא בעז"ה שכל הישובים יגדלו ויפרחו . צעקתו של מורנו הרב צבי יהודה, "איפה יריחו? איפה שכם? איפה חברון?", תמשיך להדהד וכולם יחזרו להיות ערים יהודיות. ובעז"ה יסדרו לבני דודינו מקום בארצות ערב הרחבות, ולא יצטרכו להצטופף במקום כל כך צר וקטן, וריבונו של עולם יקבץ גלויותינו ונזכה מהרה לגאולה השלמה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il