ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ריח שדה אר ברכו ה' | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית תולדות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תולדות תשס"ב

ריח שדה אשר ברכו ה'

לפרשת תולדות



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

המטעמים שטעם יצחק
יצחק אבינו מבקש מעשו שיביא לו מטעמים "בעבור תברכני נפשך בטרם אמות". צריך להבין לשם מה צריך יצחק את המטעמים האלו, האם אפשר לומר חס וחלילה שיצחק התאווה לבשר ויין, מי שנאמר עליו שישב בארץ הנגב, שחז"ל פרשו - מנוגב מכל תאווה, יבקש לאכול מטעמים? והקב"ה יחד שמו עליו בחייו וקראו "אלקי יצחק" ופירש רש"י (בראשית כ"ח פסוק י"ג): "אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני, משום שנאמר (איוב טו, טו) הן בקדושיו לא יאמין, כאן ייחד שמו על יצחק לפי שכהו עיניו וכלוא היה בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו".
וגם על פי הפשט, האם שבגילו המופלג, בן מאה עשרים ושלוש שנה, עדין הוא תאב לאכילת בשר ושתית יין?

נראה שיצחק בקש להכשיר את לבו לברך את בנו מתוך שמחה של מצווה, כדי שעל ידי כך תשרה עליו השכינה, ותתקיים הברכה. ומצאנו שהנביאים היו משרים עליהם השכינה על ידי שמחה, (שבת ל, עמוד ב) שנאמר "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". וכן אין שמחה אלא בבשר ויין, ובפרט שהיו אלו אצל יצחק כקרבנות, כמו שאמרו חז"ל על המטעמים "שני שעירי עיזים" שפסח היה (מובא בבעל הטורים), או שהיו כשני השעירים של יום הכיפורים (מדרש). ובספר "משך חכמה" מפרש זאת על פי מאמר חז"ל, שהמביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב בכורים, והמשקה לתלמיד חכם יין כאילו הקריב נסכים, ואם כן אכילה שכזאת היא הכנה טובה לברכה.

נוסף לכך, נראה שיצחק בקש בסעודה זו להביא לקרוב לבבות בינו ובין עשו בנו, וגדולה לגימה שמקרבת לבבות, ועל ידי כך יוכל לברכו באהבה ובלב שלם ותתקיים הברכה. ולכן מצאנו שהוא מקרבו אליו, ומבקש שינשק אותו "גשה נא ושקה לי בני" (כז, כו), וכל זה לקרוב של אהבה. וכך עשה גם יעקב כאשר בירך את נכדיו, קרב אותם אליו "ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם" (מח, י) ומפרש אור החיים הקדוש שכל מה שאמר יעקב באותה שעה היה "התחיל לעורר האהבה של קדמונים וכו'", היינו, לעורר אהבה כהכנה לברכה.

אולם נראה שיש לכך עומק נוסף, כבר עמדו המפרשים על כך כיצד בקש יצחק לברך את עשו הרשע איש ציד איש שדה ולא את יעקב "איש תם יושב אהלים"? אלא שיצחק בקש לברך את עשו בברכות הגשמיות של עולם הזה, בהיותו מוכשר לזה, וכשמו כן הוא עשו- לשון עשייה, ואם יהיה ראוי לכך יזכה למלכות של הנהגה בכל עניני הרשות של עולם הזה, וזהו אומרו "הוי גביר לאחיך". וליעקב הועיד יצחק את הברכה הרוחנית, המוזכרת בסוף הפרשה (בראשית כ"ח):
"ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים לאברהם".

באופן כזה ישלימו שני האחים זה את זה ויסייעו זה לזה בתיקון העולם. יעקב יעסוק בתורה ובמושכלות, ועשו יעשה הכל כדי שיעקב יוכל לעסוק בכך. ויעקב אחיו יוכל להיות כולו מסור לעולם הרוחני, כאיש תם יושב אהלים.

כפי שנראה מהגמרא עבודה זרה, דף ב, שלעתיד לבא יאמרו מלכות הרשעה (רומא - אדום) מזרעו של עשו "אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: ריבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה". משמע שזה התיקון שלהם, ואם היו עושים כן היו ראוין לקבל שכרן.

ולפי זה אפשר לטעום טעם נוסף בבקשת יצחק להביא לו מטעמים, מפני שרצה לבודקו, אם יוכל להכין מטעמים מעסקי עולם הזה, שיהיה בהם טעם של קדושה, וזה יוכיח לו שעשו ראוי לעשיה הגשמית שהועד לה.

והנה כאשר יעקב הביא לו את המטעמים וירח את ריח בגדיו, ועל ידיו היו עורות עיזים, וידוע ש"אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן. כריח שדה אשר ברכו ה' - שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כן דרשו רבותינו ז"ל" (רש"י בראשית פרק כז פסוק כז), היינו שהעשיה הגשמית, שבדרך כלל ראויה להיות מאוסה אצל עובדי ה', נכנס בה ריח של קדושה, ריח חקל תפוחין קדישין, שישראל נמשלו להם.

והנה כאשר עשו בא והביא גם הוא מטעמים נחרד יצחק ואמר "ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל וגו'" ופירש רש"י "מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו" (כ"ז ל"ג ). לאיזה טעמים הוא התכוון?
נראה לבאר זאת ע"פ המדרש, שהאבות הצטיינו במידת "כל", אברהם בכל שנאמר:
"וה' בירך את אברהם בכל" יצחק מכל שנאמר: "ואכל מכל", יעקב כל, שנאמר: "כי יש לי כל".

בכל אלו קשה מכל להבין את המיוחד ביצחק שנאמר בו "מכל" מה המשמעות שבפסוק זה "ואכל מכל" שיכולה ללמד על יצחק ? אלא נראה לבאר כך: יעקב הצטיין במידת "כל" שהיא הסתפקות, ובטחון בקב"ה . לעומת עשו שאמר "יש לי רב" לשון רבוי יעקב האמין שכל מה שיש לו ניתן לו לפי צרכיו, וממילא לא חסר דבר. וכשיצחק טעם ממטעמיו של יעקב הרגיש בחוש את הטעמים הללו של יעקב ואמר "ואכל מכל". ולכן כשחזר עשו עם המטעמים שלו, ויצחק הרגיש בהבדל שבשניהם, אשר את הברכה שברך את יעקב ואמר "גם ברוך יהיה".

(מכאן גם מובן מדוע יצחק אינו יכול לברך מעתה את עשו, ועשו פונה אליו הברכה אחת לך אבי", מפני שאת הברכה הרוחנית אינו יכול לתת לו, ואת הברכה הגשמית כבר נתן ליעקב).

מדוע ההשגחה הייתה שיעקב יקבל את הברכות באופן זה

לאחר כל האמור לעיל, עדין יש להבין מדוע הוליכה ההשגחה העליונה את הדברים כך, שיעקב יקבל את הברכות המגיעות לו בדרך עקלקלה שכזאת?
נראה לומר שזה סדר הדברים הראוי, כי לכתחילה ראוי לעסוק בתורה בלבד, שתלמוד תורה כנגד כולם, ומי שעוסק בתורה פטור מכל המצוות, שאפשר לעשותן על ידי אחרים, אבל משנתברר שתיקון העולם בעניני דרך ארץ לא יוכל להעשות על ידי אחרים (ע"י עשו), נאלץ יעקב לקחת על עצמו משימה זו. וכאשר צוותה עליו אמו ללכת לקבל את הברכות עשה זאת בעל כורחו, מובא במדרש (בראשית רבה סה): "וילך ויקח ויבא לאמו, אנוס וכפוף ובוכה". כאילו בעל כרחו עושה זאת, כי כך צריך להתייחס לכתחילה לדרישה לעזוב את למוד התורה, אולם משקבל את הברכות הגשמיות עשה את המוטל עליו בכל כוחו, ביושר ולשם שמים, (כפי שנראה אותו עובד אצל לבן בכל כוחו, ביושר ובאמת, למרות שלבן מחליף את משכורתו עשרת מונים, ויחד עם זאת יעקב מעיד על עצמו "תרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים"), וכך הרגיש יצחק בו את טעם "כל", כל טעמים שבעולם - הרוחניים. והריח בו ריח שדה אשר ברכו ה'.

יש להבהיר, שהעדיפות שיש לעסק התורה על עסק המצוות, הוא כשאפשר לעשותן ע"י אחרים, אבל כאשר אי אפשר לעשותן על ידי אחרים, משתנה היחס אליהם והם הופכים ליעוד עיקרו שלשמו נוצר. כך משמע מהגמרא (מועד קטן ט, עמוד ב):
"כתיב (משלי ג) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים - ישוו בה, וכתיב (משלי ח) וכל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים".

משמע, שיש מצב ש"כל חפצים" אף חפצי שמים אינם שווים לתורה. אולם יש מצב ש"חפצי שמים" שווים לתורה. וזו הייתה המציאות כאן שיעקב אבינו נטל על עצמו את הברכות בעסק עול מלכות שמים.

אפשר לומר, שכל הברכות שבקש יצחק לתת לעשו שייכות לבכור, שעליו מוטלות עבודת הקורבנות, שהן עמוד העבודה, ושרשם בעבודה שבלב זו תפילה, להביא ברכה בחיי שעה של עולם הזה. ומידה כנגד מידה, בזכות לחם שמים "אשה לה'", אנו זוכים לכך שיתברך לחם הארץ, מטל השמים ומשמני הארץ.

אלא שעשו היה איש שדה, ולא רצה את עבודת הקרבנות, ואמר "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", ובכך ניתק בין עולם הזה הגשמי ליסוד הרוחני שלו, שנמשך מעבודת הקורבנות, ולכן לא היה ראוי לברכה. לעומתו יצחק ידע לשלב זאת חיי אמונה בעבודת השדה, זרע את השדה, וגם יצא לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה, ואמרו חז"ל שיצחק קרא להר המוריה שדה. נמצא, שהוא חיבר בין העולם הרוחני לגשמי. ובאופן זה עבודתו היא "ריח שדה אשר ברכו ה'", ואת המידה המיוחדת הזאת מצא גם ביעקב וברכו.

נראה שסדר הדברים הוא כפי שמצאנו את השתלשלות בריאת העולם, על דרך מה שאמרו חז"ל: שעלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין ושיתף עמו מידת הרחמים. וכך גם יעקב אבינו, במחשבה היה צריך להשאר איש תם יושב אהלים, אולם למעשה מתברר שצריך ליטול על עצמו עניני יעקב ולעתיד לבא, כאשר יתוקן עולם במלכות ש-די, ויתקיים "ורעו זרים צאנכם", אז יזכו גם אומות העולם לברכה הגשמית ויחזרו הדברים כפי שעלה במחשבה תחילה.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il