ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שנים אוחזין בטלית - היחס בין השבועה לחלוקה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (52 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (52 ד')

ו' חשוון תשס"ט

שנים אוחזין בטלית - היחס בין השבועה לחלוקה

פתיחה למסכת בבא מציעא - דף ב' - ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

מקורות

- תוס' דף ב' ד"ה "ויחולקו".
- רש"י דף ב' ד"ה "במקח וממכר".
- גמ' ב': "דאי תנא מציעא"
רש"י ותוס' שם בסוגיא.
- רמב"ם הל' טוען ונטען פ"ט הל' ז', ט', י"ג.
- תוס' דף ז' ד"ה "מחוי ר' אבהו".
- רמב"ם הל' מלוה פי"ד הלכה י"ד.
- תוס' דף ז': ד"ה"ויחולקו".
- רמב"ם הל' גזילה פ"ד הלכה י'.
- טור חו"מ סי' ש' "הפקידו שניים זה מנה וזה מאתיים וכו'."

פתיחה אמונית למסכת בבא מציעא
בבא מציעא הינה השער האמצעי של מסכת נזיקין, ועוסקת בקשרים הממוניים שבין אדם לחבירו: מציאה, שומרים, קנייני כסף, ריבית, אומנים ופועלים.

לימוד דיני ממונות יכול להישמע לנו כלימוד עניינים טכניים, שאינו עיקר עבודת ה'. אולם חז"ל אמרו, שהשאלה הראשונה שנשאל האדם בבואו לדין היא "נשאת ונתת באמונה". כיוצא בזה אומר הגר"א, שאחת מהפעולות שעלינו לעשות כדי לקרב את הגאולה היא העמדת אנשי אמונה.
ואין לנו אלא להביא את דברי הרב קוק באורות התשובה (פרק יג, אות ה):
דרך התשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות, וכל המשפטים שבין אדם לחבירו הכלולים אצלנו בלימוד "חושן משפט", בכל הבקיאות הגרסאית היותר בהירה, וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית.
היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים, ומעמידה את הצדק האלוקי על בסיסו הנאמן, ונוטלת את מחץ הספק והנבוכה מתוך הנשמה, על ידי מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים.
אמנם צריך תמיד להכשיר את הלב ואת המח על ידי יתר חלקי התורה, וביחוד על ידי השפעה מוסרית ועיונית חזקה ורחבה, בטל האור של ההגיונות הפנימיים שבהכרות האלוקיות, האציליות, כדי שתהא הנשמה מוכשרת להתדבק יפה בצדק האלוקי שבחלק המשפטי של תורת החיים, ואז יבוא לה מקצוע זה כשמן בעצמותיה לרוממה ולשגבה.

והעיר על דברים אלו הרב צבי יהודה "עיין בספר הגה"צ ר' יוסף זונדל סלנט", שהיה רבו של ר' שמואל מסלנט. ר' יוסף היה תלמיד חכם והעמיד תלמידים הרבה אך לא היה רב, אלא עסק במסחר. הוא היה אומר: אי אפשר לו לאדם להיות ירא שמים אם לא למד כדבעי חושן משפט. ועוד הוסיף, שקשה להיזהר בדיני הנזיקין אם חסרות הידיעות בתורת המידות והמוסר.

שנים אוחזין בטלית: היחס בין השבועה לחלוקה

הקדמה
המשנה בתחילת המסכת אומרת "שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו ".
יש לעיין ביחס בין דין החלוקה לדין השבועה: האם החלוקה נובעת מהבירור שיש לבית הדין כתוצאה משבועתו של כל אחד, או שהשבועה היא דין חצוני, אך החלוקה עצמה נובעת מעצם התפיסה בחפץ?
כדי להבהיר את צדדי הספק, נקדים מהי משמעות הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה". כאשר אנו רואים חפץ בידו של אדם, אנו מניחים שהחפץ שלו, וזאת משני טעמים: "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" - סתם אדם יש לו חזקת כשרות ואין להניח שגזל את החפץ, וכמו כן אנו מניחים שאנשים שומרים על ממונם.

כאשר ראיה זו אינה קיימת, יחזור החפץ לבעליו. דוגמא לכך ניתן למצוא בדברי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (פרק י, הלכה א):
"בהמה או חיה שאינה שמורה אלא מהלכת בכל מקום ורועה, אינה בחזקת זה שתפסה מאחר שהיא ידועה לבעלים, כיצד הביא התובע עדים שהבהמה הזאת ידועה לו וזה התופס טוען אתה נתתה לי אתה מכרתה לי אינו נאמן, שאין היותה תחת ידו ראיה שהרי היא הלכה מעצמה ונכנסה ברשותו , לפיכך אם לא הביא ראיה תחזור הבהמה לבעליה וישבע היסת על טענה זו".


אולם קיים סוג נוסף של חזקה, והוא מבוסס על עצם התפיסה של האדם בחפץ, למרות שאין לו כל ראיה, אלא כל עוד אין לנו ראיות אחרות אנו מניחים שהחפץ שלו.
לסיכום, שני סוגי מוחזק יש: האחד מבוסס על ראיה, והשני על עצם המוחזקות במקרה של ספק.

בשנים אוחזין בטלית - ניתן לומר שכשם שאם אדם אחד אוחז בחפץ אנו אומרים שהחפץ לא הגיע אליו מעצמו אלא מסתבר שהוא שייך לו, כך אם שני אנשים אוחזים בחפץ אנו אומרים שהחפץ שייך לשניהם, וכיון שכך - יחלקו אותו ביניהם. אך אפשר לומר שכאן שתי המוחזקויות סותרות זו את זו, שכן אחיזת הראשון אומרת שהטלית שלו, ואחיזת השני אומרת שהיא של השני, ועל כן אחיזת כל אחד מקלקלת את אחיזתו של השני, וללא תקנה מיוחדת - לא ניתן לחלק ביניהם את הטלית.

מחלוקת הראשונים בהגדרת האחיזה
התוספות (ד"ה ויחלוקו) הקשו מדוע לא נפסק במשנתינו הדין "כל דאלים גבר", כפי שפסקה הגמרא בבבא בתרא לגבי ספינה ששני אנשים טענו לבעלותם עליה, ותירצו "דאוחזין שאני, דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ". מדברי התוספות מבואר שהחלוקה היא מדין ודאי, כל אחד ודאי תופס בחצי. לפירושם, הצורך בשבועה אינו אלא תקנה מיוחדת, כדברי ר' יוחנן "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא".

אולם בהמשך הגמרא משמע אחרת. הגמרא בעמוד ב' מביאה את משנת 'המחליף פרה בחמור': ראובן נתן לשמעון חמור וברגע זה קנה בקניין חליפין את פרתו של שמעון, שנמצאת עדיין בביתו של שמעון. אולם אחר כך התברר שהפרה ילדה, ואין יודעים את הלידה היתה לפני רגע החליפין, ואז היא שייכת למוכר, או שהפרה ילדה אחר כך והוולד שייך לקונה. במקרה זה הדין לפי חכמים "המוציא מחבירו עליו הראיה" ללא כל שבועה, ושואלת הגמרא מדוע במשנתינו יש להישבע? ועונה הגמרא: "התם דלא תפסי תרוייהו אמרו רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, הכא דתרוייהו תפסי פלגי לה בשבועה". ומבאר רש"י: " כיון דמחסר גוביינא במה שחבירו תופס , דהאי תפיס בכולה והאי תפיס בכולה, לא קים להו לרבנן להוציא ממון מחזקתו בכדי, כדאמרינן התם לרבנן דבעי ראיה, הצריכום שבועה". מפורש בדברי רש"י שהשבועה נצרכת לעצם החלוקה, כיון שתפיסתו של כל אחד נחלשת, שהרי לא יתכן שכל הטלית שייכת לשניהם.

דברי רש"י הינם למעשה פירוש לגמרא; כיצד יסביר אותה התוספות? אם כל אחד נחשב כתופס את חצי הטלית, מה בכך ש"תרווייהו תפסי לה"?

נראה שהתוספות יסכים שבשלב זה סברה הגמרא שהשבועה נצרכת לעצם חלוקה, אך למסקנה, שכדי ליישב את המשנה עם דעת סומכוס הוצרכה הגמרא לומר את דברי ר' יוחנן שטעם השבועה הוא "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו", תאמר זאת הגמרא גם בדעת רבנן, כפי שמפורש בהמשך (דף ג, א) "אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא", וכפי שמפורש גם בדף ה ע"ב "וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה? אמר ר' יוחנן כדי שלא יהא כל אחד ואחד"...

והנה כתב רש"י בדף ג, ב שאדם שחשוד לגזול - חשוד גם להישבע לשקר, ואין טעם להשביעו; וביאר הנחלת דוד שמטעם זה כתב רש"י בסוף דף ב ע"א שבמקרה שיש ודאי רמאי הדין הוא "יהא מונח עד שיבוא אליהו", שכיון שאין טעם בשבועה - אי אפשר גם לחלוק. אמנם, התוספות הקשו על רש"י מכך שהגמרא הסיקה שחשוד על ממון אינו חשוד על שבועת שקר, אך נראה שרש"י למד שזו מחלוקת הסוגיות. ועולה מדבריו שלדעת רש"י, דברי ר' יוחנן שטעם השבועה הוא מחשש גזילה - אינם למסקנה, אלא למסקנה טעם השבועה הוא בשביל עצם היכולת לחלוק, וכפי שנתבאר - מוחזקותו של כל אחד פוגמת את מוחזקותו של חבירו.

השלכות המחלוקת במקרים שונים
א) מה הדין כשאינם אוחזים?
כתב הרמב"ם (הלכות טוען ונטען ט, ז) בהביאו את משנתינו: "שנים שהיו אוחזין בכלי אחד... או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו, ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה".

הרמב"ם מוסיף על משנתינו מקרה נוסף - שנים שהיו יושבים בצד ערימה של חטים המונחת בסימטא. וכתב ההגהות מיימוניות שמדבריו נראה שדין החלוקה במשנה אינו דוקא אם שניהם אוחזים בחפץ. המגיד משנה חולק, וכותב שמדברי הרמב"ם נלמד שאף שנים שיושבים בצד סימטא נחשבים מוחזקים. בפשטות, מחלוקת זו תלויה במחלוקת רש"י ותוספות: אם נאמר שהשבועה נצרכת בשביל החלוקה, אין משמעות לכך שאוחזים, שהרי בכל מקרה אחיזת כל אחד נפגמת, והחלוקה אינה נובעת מהאחיזה. וכך גם משמע מלשון הרמב"ם בהלכה ט' "חולקים אחר שנשבעים".
אמנם, הרמב"ם עצמו מצטט את לשון ריו"ח "שלא יהא כל אחד הולך ותוקף" אך ניתן להסביר שכוונתו שהשבועה באה לברר שלא תקף האחד את השני.

ב) שבועה על מה שביד כל אחד:
בדף ז ע"א אומרת הגמרא שדין החלוקה הוא במקרה ש"תפיסי בכרכשתא", כלומר כל אחד אוחז בקצה הטלית. אך אם כל אחד אוחז בידו חלק ממשי - "זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה. מחוי לה ר' אבהו ובשבועה". האם דברי ר' אבהו שיש להישבע הם גם על החלק שכל אחד תופס בידו? כתב הרמב"ם (בהלכות טוען ונטען, ט, ט): "היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל". מבואר בדבריו שרק מדין גלגול שבועה יכול כל אחד להשביע את חבירו במה שתופס, ומשמע שאם כל הטלית תפוסה ביד שניהם - אין כלל שבועה. לעומת זאת, התוספות כתבו שכיון שטעם השבועה הוא שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ותוקף, אין סברא לחלק בין מה שבידו של כל אחד לבין השאר. ונמצא שהראשונים לשיטתם: לדעת התוספות, שגם אם "תפיסי בכרכשתא" נחשב כל אחד מוחזק בחצי ואעפ"כ נשבע - אין סיבה לומר שלא ישבע גם על מה שממש תופס. אולם לפי הרמב"ם שדין החלוקה אינו מצד המוחזקות, לא מצאנו שבועה אלא במקרה זה, אבל על מה שכל אחד מוחזק זוכה לא שבועה, כדין הרגיל של "המוציא מחבירו עליו הראיה".

ג) כאשר שניהם אוחזים ואחר-כך, רק אחד מהם:
כתב הרמב"ם בהלכה י"ג: "באו שניהם אדוקין בטלית ואמרנו להם צאו וחלקו את דמיה, יצאו וחזרו והרי היא תחת יד אחד מהן, זה טוען הודה ונסתלק ממנה וזה טוען שמכרתיו לו או נתגבר עלי וחטפה, המוציא מחבירו עליו הראיה". והביא המגיד משנה שהרמב"ן והרשב"א חולקים, וסוברים שבמקרה זה יחלוקו. לדעת הרמב"ם שכל אחד זכה בחצי מתורת ספק - מובן מדוע אם רואים את הטלית ביד אחד מהם והוא טוען שחבירו מכרה לו אין מוציאים מידו, שכן ספק מוציא מידי ספק. אולם אם נאמר שכל אחד זכה בחצי מתורת ודאי, כדעת התוספות, מובן מדוע נוציא מיד האוחז את כולה, שאין ספק מוציא מידי ודאי.

ד) שנים אוחזין בשטר:
במקרה שמלוה ולוה אוחזים בשטר, המלוה טוען שהשטר שלו והלוה טוען שהשטר נפרע, אומרת הגמרא בדף ז ע"א שהדין יחלוקו, כמו במשנה. כיצד חולקים? ניתן לאמוד את ערכו של שטר הלוואה בסך 100 ש"ח בשני אופנים: אפשר לחלק את סכום ההלוואה, ואפשר לחלק את שווי השטר בשוק, שהוא מעט פחות מ-100: אדם ישלם על שטר חוב של 100 ש"ח פחות מ100, נניח 80. והנה מדברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק י"ד הלכה י"ד) מבואר שחולקים בערך ההלוואה, כלומר הלווה משלם 50, ומדברי התוספות (דף ז ע"ב ד"ה יחלוקו) מבואר שחולקים בשווי השטר, כלומר הלווה ישלם 40. וגם מחלוקת זו מובנת מאוד לפי שיטתם: לפי התוספות החלוקה נובעת מהאחיזה הפיזית בחפץ, וכאן הרי אינם אוחזים בכסף אלא בשטר, ולכן חולקים את שווי השטר. לעומת זאת לפי הרמב"ם החלוקה נובעת מספק מהי האמת, ועל כן חולקים את שווי ההלוואה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il