ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עד המסייע | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (48 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (48 ד')

ט"ו מרחשון תשס"ג

עד המסייע

מסכת בבא מציעא - דפים ג' וד'



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

פרקי השיעור:
א. הצנת השיטות בדין עד המסייע
ב. כוחו של עד אחד
1. לעניין סוטה ומיתת הבעל
2. לעניין איסורין
3. לעניין שבועות
ג. ראייתו השלישית של הרא"ש לשיטתו וראיית הרמב"ן לשיטתו משומר שמסר לשומר.
ד. הגדרת המחלוקת בין הנימוקי יוסף והרא"ש
ה. הבנת המחלוקת בדין עד המסייע לאור החקירה במהות השבועה
ו. ההשלכות הנובעות מן החקירה במהות השבועה.
1. לגבי דין 'סימנים וסימנים ועד אחד'
2. לגבי מחלוקת הש"ך והתרומת הדשן בדין עד אחד המסייע ועד אחד מכחישו
3. לגבי מחלוקת ר' יקר והרשב"א (טור חושן משפט סימן ל'ד)
ח. נפ"מ לדינא בעניין גלגול שבועה על מי שאינו יכול להישבע
ט. הבנה חדשה במחלוקת רש"י ותוס' בריש המסכת


א. הצגת השיטות בדין עד המסייע
מדברי רבנו תם כאן בסוגיא יש ללמוד שעד המסייע פוטר משבועה, אומר הרא"ש (בסימן ג'). המהר"ם מרוטנבורג מביא ראייה לדברי רבנו תם ממקור הדין שעד אחד מחייב שבועה. הרי לא נאמר בתורה במפורש שעד אחד מחייב שבועה, אלא כתוב "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת"; והגמרא במסכת שבועות דורשת, לכל עוון הוא דאין קם, אבל קם הוא לעניין שבועה. כלומר, התורה לא מיעטה עד אחד אלא לעניין עוון וחטאת שעד אחד לא יכול לקום, וצריר דווקא שני עדים על מנת לענוש אותו, אבל לשבועה קם, ולא אמרה התורה לאיזה עניין שבועה קם - האם דווקא לחייב שבועה או גם לפטור? ולכאורה מה החילוק, "אבל כאן לעניין שבועה לא מיעטיה קרא" בין לחייב שבועה בין לפטור משבועה, ועוד קל וחומר הוא, איזה כח מרובה כח המוחזק או כח מי שאין מוחזק? הווי אומר - כח המוחזק, ואם עד אחד יכול לחייב את מי שמוחזק להישבע, קל וחומר שיכול לפטור אותו משבועה! אם כן ממקור דין חיוב שבועה בעד אחד, ניתן ללמוד גם שעד המסייע פוטר משבועה. כפי הידוע זוהי שיטת רבנו תם דס"ל דעד המסייע פוטר משבועה, אך הרמב"ן וראשונים אחרים חולקים על דעת רבנו תם (שהיא כנראה גם דעת הרא"ש) וסוברים שעד המסייע אינו פוטר משבועה. משבועת התקנה פוטר, אך לא משבועה דאורייתא.

ב. כוחו של עד אחד
1. לעניין סוטה ומיתת הבעל
כדי להתבונן באמת ביסוד המחלוקת, עלינו להתבונן בעצם מה כח עד אחד, באיזה מקומות יפה כוחו ועד כמה כוחו יפה. יש לנו כלל בסוטה ובמיתה, לפיו כשבא עד אחד ואומר שאשה שנסתרה גם זינתה, נאמן מגזירת הכתוב ; כמו כן אם עד אחד מעיד לאשה שבעלה מת, וממילא פנויה היא ורשאית להינשא, ההלכה היא שעד אחד נאמן (נאמרו טעמים בדבר למה עד אחד נאמן אף שאין דבר שבערווה פחות משעיים ואין כאן מקומם). אמנם, אין עד אחד נאמן לומר שלא מת הבעל במקום דקיימא לן שמת, וכל מה שהאמינתו תורה הוא לומר שמת. וכן לנבי סוטה שזנתה עד אחד נאמן כשני עדים ממש. אמנם אם בו זמנית כשהעיד שמת בעלה של אשה, בא עד כנגדו ואמר שלא מת, לא פוסקים ע"פ העד הראשון משום ש"עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא", אך אם בא עד אחד וטען שמת בעלה של אשה ואחר שבית דין התירוה להינשא ע"פ העד הראשון בא עד כנגדו ואמר שלא מת, אין העד השני נאמן כי העד הראשון נחשב כשניים אחר שנפסק הדין על פיו ולא הוכחש מייד, ו"אין דבריו של אחד במקום שניים".

2. לעניין איסורין
לגבי איסורין יש כלל שאומר "עד אחד נאמן באיסורין". אם יש חתיכה . שהיא ספק חלב ספק שומן, ובא עד אחד ואומר שזה חלש, או שומן, נאמן, ומקבלים את דבריו. אם בו זמנית יבוא עד אחד שיאמר שהחתיכה שומן היא, ועד אחר יבוא ויאמר שהחתיכה היא חלב, ודאי שלא נקבל את עדותו של אף אחד מהם, דהרי "עשא בהכחשה לאו כלום הוא". מה יהיה הדין אם יבוא עד אחד ויעיד על תתיכה שחלב היא ונפסוק על פיו, ואחר זמן יבוא עד אחר ויאמר החתיכה שומן, האם נאמר, כיון שעד אחד נאמן באיסורין ופסקנו על פיו הרי הוא כמו שניים ולכן נאמין לו כנגד השני, או שמא נאמר לא האמינה תורה לעד הראשון יותר מן השני? הריטב"א אומר שהשני מכחיש את הראשון והמוהרי"ק ושו"ע אומרים הראשון הרי הוא כשנים ואין השני יכול להכחישו. כל זה מובא בש"ך יורה דעה קכ"ז ס"ק י"ד.

3. לעניין שבועות
מכאן נבוא לדבר על שבועה. התורה חידשה לנו שעד אחד מחייב שבועה. מה יהיה הדין אם עד אחד בא וחייב שבועה, וכעת בא עד כנגד, ומסייע לצד השני? כגון דהתובע תובע מנה מן הנתבע ועד מסייע לתובע, ואם כן מחייב שבועה את הנתבע. כעת בא עד אחד ומסייע לנתבע ואומר שאינו חייב כלום; מה יהיה הדין במקרה זה? האם נאמר שכבר אתחזק חיוב שבועה וכעת העד השני שבא לסייע לנתבע נאמר עליו ש"אין עד אחד במקום שניים", או שנאמר שהעד השני מכחיש את הראשון ונסתלק חיוב שבועה? נחלקו הראשונים בדבר.


ג. ראייתו השלישית של הרא"ש לשיטתו
הרא"ש כאן מביא ראייה שלישית מדברי ר' חייא בגמרא.
במקרה שאדם תובע את חברו מנה, והלה כופר בכל, ובאים שני עדים שחייב חמישים, אומר ר' חייא שצריך להישבע שאינו חייב את החמישים הנותרים, כמו במודה במקצת, "דלא תהיה העדאת פיו יותר מהעדאת עדים". ונלמד הדבר בגמרא מפיו ועד אחד, מן הצד השווה שביניהם. אם פיו מחייב שבועה, קל וחומר שעדים יחייבו! אלא שמצאנו שמבחינה מסוימת פיו חמור מעדים, שכשאדם מודה שחייב, אפילו נגד עדים חייב? אם כן עד אחד יוכיח, כמו שעד אחד מחייב שבועה. קל וחומר שני עדים שמעידים שחייב חמישים, אומר הרא"ש, ואי ס"ד דעד אחד אינו פוטר מן השבועה, אז יש פירכא ללימוד: מה לפיו ועד אחד שאע"פ שמחייבים שבועה אין כיוצא בהן פוטר מן השבועה, שאם יבוא עד אחד כנגד העד המחייב שבועה, לא יפטור משבועה. אם כן יוצא שעד אחד חמור מעדים שכיוצא בהן פוטר מן השבועה, שאם יבואו שני עדים ויחייבו שבועה ויבואו כנגדם שני עדים לסייע לנתבע, יהיה הנתבע פטור מן השבועה! ואם כן, כיוון שלעד אחד יש חומרא על שני עדים נתבטל הקל וחומר של גמרא! אלא דעל כורחך, צריך לומר, שעד אחד המסייע הוא גם כן נאמן, וממילא כוחו של עד אחד אינו עומד כנגד עד אחד המכחישו. וממילא אין עד אחד טוב יותר מב' עדים במובן זה, אלו דברי הרא"ש.

ראיית הרא"ש אינה מובנת. הלא פשיטא לנו ש"עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא", אפילו נאמר שעד המסייע לא פוטר מן השבועה, ואם כן ודאי שעד יכול להכחיש עד, ודברי הרא"ש לא מתחילים כלל!! וכי רצה הרא"ש לומר שעד נגד עד בהכחשה לא יכול העד השני להכחיש את הראשון?!, הלא זה מוסכם על כולם שיכול להכחיש ולא מתורת עד המסייעו ומה שעד המסייע פוטר משבועה זה ניתן לומר בפיקדון וכדו', אך כשיש הכחשה, אין צריך לזה, דאפילו אינו פוטר מן השבועה כיון שמכחיש את הראשון אין חיוב שבועה, וממילא אין כאן סתירה לקל וחומר כלל, אפילו למ"ד ד"עד המסייע אינו פוטר מן השבועה"! על כורחך צריך לומר שלדעת הרא"ש, כיון שנקבע ע"פ עד אחד חיוב שבועה, אז אתחזק חיוב שבועה, נקבעה הלכה, ועד אחד שיבוא ויעיד כעת לא יוכל להכחיש את הראשון דהתורה האמינה לעד אחד לעניין שבועה כמו שניימו מה יכול העד השני לעשות? לסייע לנתבע, ולפטור אותו מן השבועה.

וא"ת שעד המסייע אינו פוטר משבועה ממילא נתקלקל הקל וחומר של הגמרא, לכן יש מכאן ראייה שעד המסייע פוטר מן השבועה, שכשבא עד אחד כנגד עד אחד המעיד לטובת התובע, ומחייב את הנתבע שבועה, נאמן העד המסייע לנתבע לבטל את חיוב השבועה לא בתורת מכחיש לעד . הראשון, אלא בתורת עד המסייע הפוטר מן השבועה, כך סובר הרא"ש. הנימוקי יוסף לא מבין כך כלל, לדעתו עד מכחיש עד אינו קשור לדין עד המסייע. וכשדן הנימוקי יוסף בשאלה זו הוא אומר: "דעת הרמב"ן דלא מבעיא דעד אחד פוטר משבועת התקנה, אלא אפילו משבועה דעד אחד מחייבו פוטר", ובהמשך דבריו: "אבל כשעד אחד מעיד לחייבו שבועה אפילו חייבו בית דין שבועה על פיו כל שבא עד אחד והכחישו, כבת אחת הוא כיוון שמחוסר מעשה". כיוון שעדיין לא נשבע - הרי זה בבת אחת ממש, "ומיהו היינו דווקא בעד אחד דמשוי ליה לסהדותא דקמא כמאן דליתא, אבל מה שחייבתו תורה שבועה, כגון מודה במקצת, א"נ שבועת השומרין, לא". כלומר עד המסייע יכול לסייע לבטל חיוב שבועה שעד גרם לחיובה, לא מתורת עד המסייע שפוטר מן השבועה, אלא מכיוון ש"עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא".

אמנם קי"ל שלאחר שנקבעה שבועה אין עד אחד יכול להכחיש עוד את העד המחייב שבועה, כך למדנו בדין סוטה. אך כאן הלא לא נגמר העניין דהרי אכתי לא נשבע ולכן יש כאן שני עדים המכחישים זה את זה בבת אחת ו"עד אחד בהכחשה לא כלום הוא", והשני מבטל את חיוב השבועה של העד הראשון. אך אין לומר שבאופן כללי עד אחד המסייע פוטר מן השבועה, כגון במודה במקצת ובשבועת השומרין, אלא רק כשיש הכחשה, עד אחד מול עד אחד אז יש כח בעד השני לבטל חיוב שבועה שנוצר ע"י הראשון.

ד. הגדרת המחלוקת בין הנימוקי יוסף והרא"ש
זו המחלוקת בן הנימוקי יוסף והרא"ש, ובעצם משמע שיש כאן מחלוקת האם נגמר העניין אחר שהעד אחד העיד וחייב שבועה, כן דעת הרא"ש שסובר שהעד השני לא בא בתורת מכחיש לעד הראשון אלא בתורת מסייע לפטור מחיוב שבועה (דאל"כ יתקלקל הלמוד של ר' חייא) ואם כן כמו שבעד נגד עד, העד השני פוטר ומסייע לבטל חיוב שבועה, כך גם במודה במקצת ושבועת השומרין. מאידך גיסא, הנימוקי יוסף אומר - מה פתאום? לא נגמר הדין, מה שפוטר עד אחד משבועה כשבא כנגד עד המחייב שבועה, פוטר מתורת עד אחד בהכחשה, ולא בתורת "עד המסייע"; נמצא, שיש כאן מחלוקת האם בחיוב שבועה של עד אחד כבר נקבע דין, ואתחזק חיוב שבועה, או שלא אתחזק חיוב שבועה.

כשאנו מתבוננים כאן אנו רואים שיש דיון שורשי מהו חיוב שבועה, האם פירושו שכשהיתה תביעה עם עד אחד, בית דין קבע שחייב שבועה, כמו חיוב ממון; כאשר יש ב' עדים ניתן לחייב ממון, אך בעד אחד לא ניתן לחייבו ממון אלא 'לשלם' שבועה, זה מין חיוב חדש. השבועה לא מבררת, או לפחות לא זה תפקידה העיקרי. ואם כן למה חייבנו שבועה? משום שיש עד אחד. לחייב ממון אי אפשר - כי צריך שני עדים, לפטור לגמרי אי אפשר כי יש כאן עד אחד שמעיד כנגד הנתבע, על כורחך קבעה התורה חיוב שבועה על הנתבע, ולכשתמצי לומר יתכן שאם לא ישבע וירתע אולי נרוויח, אבל אם ישבע לא נדע שום דבר דיתכן שמרמה. אך לא ניתן לפוטרו בלא כלום במצב שיש עד אחד כנגדו, ואם כן קבעה תורה שכמו שבב' עדים חייב לשלם כסף, בעד אחד חייב לשלם שבועה, מאידך, אפשר לבאר אחרת: עד אחד יצר לנו מצב שיש ספק האם חייב או לא, וצריך שבועה שתברר אם הנתבע חייב או לא; זאת אומרת העד יוצר ספק, חצי הוכחה. שני עדים יוצרים וודאות, ועד אחד יוצר ספק, שהשבועה תפקידה לבררו. - בזה פליגי הרא"ש והנימוקי יוסף :
הרא"ש אומר שכשהתורה מחייבת שבועה זה כמו חיוב תשלום. ואם כן כשבית דין קבע שיש חיוב שבועה הבית דין גמר את הדין, שחייב, וכעת הנתבע צריך "לשלם" שבועה. וכעת אם יבוא עד לסייע לנתבע יוכל לפטרו משבועה רק בתורת עד המסייע שפוטר משבועה, אך לא בתורת עד שמכחיש את העד הראשון, כי העד הראשון כבר נגמר דינו ונפסק על פיו, ואי אפשר עוד להכחישו.
הנימוקי יוסף אומר שלא נגמר הדין כלל, מה שאמרו שצריך הנתבע להישבע זה לא גמר דין, כי השבועה כל תפקידה הוא לברר, וכל עוד שלא נשבע לא נגמר כלום, ולכן העד השני שבא לטובת הנתבע הוא מכחיש את הראשון ועל כורחך פוטרו משבועה, ולא מדין "עד המסייע", וממילא מכאן אי אפשר ללמוד שוב הלכה לדין עד המסייע, אם כן פרק הנימוקי יוסף את ראיית הרא"ש בזה אף שלא דיבר במישרין על דבריו.

ה. הבנת המחלוקת בדין עד המסייע לאור החקירה במהות השבועה
אם כן אמרנו שהמחלוקת בין הרא"ש לנימוקי יוסף, או בין הרמב"ן לרא"ש, הוא האם חיוב השבועה הוא מעין חיוב תשלומי, למרות שהדברים לא מתבררים, או שיש כאן בירור. והדבר יסייע לנו להבין את דין עד המסייע בכלל. לפי שיטת הרא"ש שחיוב השבועה בעד אחד הוא חיוב "תשלום", אז ודאי שאם בכח העד לחייב את המוחזק (שכחו רב ממי שאינו מוחזק) חיוב "תשלומי" כזה של שבועה, וודאי שבכח עד אחד לפטור את המוחזק הנתבע משבועה, ואין שום סיבה לתת לעד אחד כח רק לחייב שבועה ולא לפטור משבועה.

אך א"ת שכל כוחו של העד אינו אלא כח ליצור ספק, אז אין כוחו יפה כשבועה, כוחו רק יוצר ספק, אך השבועה היא מבררת, אין היא יוצרת ספק נגדי, לספק שיצר העד. האם עכשיו נוכל לומר שאם עד אחד מחייב שבועה קל וחומר שעד אחד פוטר?! איזה קל וחומר? אין הגיון בקל וחומר כזה, עד אחד יוצר ספק שבעקבותיו נצרכים אנו לברור ע"י שבועה, עד שהמסייע לנתבע כל שיכול לעשות הוא אולי ליצור ספק, אולי הנתבע בכ"ז לא חייב, אך אין הוא יכול לפשוט את הספק, ואנו צריכים לפתור את הספק, ועד לא מברר אלא יוצר ספקות, ולכן עד המסייע הואיל ואינו מברר כלום ודאי שלא יפטור את הנתבע משבועה.

ו. ההשלכות הנובעות מן החקירה במהות השבועה
1. לגבי דין "סימנים וסימנים ועד אחד"
בשעתו שמענו שיעור מהרב ישראלי שגם כן חקר את החקירה הזו שהיא חקירה ידועה, ואנו מה שנחדש הוא אולי לגבי השלכותיה של חקירה זו. הגמרא בפרק אלו מציאות אומרת שאם באים שני אנשים ושניהם מביאים סימנים על אבידה - "סימנים וסימנים - יניח". סימנים וסימנים ועד אחד - זה הביא סימנים וזה הביא סימנים ועד אחד מעיד שראה שנפל מאחד מהם, אומר הרא"ש שזה שהעד מכחישו ישבע שהאבידה שלו, ורק אחר זה יניחו את האבידה. אומר הנימוקי יוסף, לא ישבע זה שהעד בא כנגדו, הואיל וגם אחר שישבע לא ניתן לו את האבידה - דהרי יש כאן סימנים וסימנים. שורש המחלוקת, שלפי הרא"ש אין תפקיד השבועה לברר שום דבר, ולכן ניתן לחייב שבועה גם אם לא יהיו לה תוצאות, ואם כן האיש שהעד בא כנגדו לא נפטר מן השבועה, הנימוקי יוסף סובר שאין השבועה חיוב "תשלומי" בעלמא, אלא בירור; וממילא אין מחייבים שבועה באופן שאין לה שום נפקא מינה או תוצאות של בירור, וכאן ודאי שאין השבועה מבררת, דהרי כל מה שהתורה נתנה כח לשבועה הוא רק להחזיק. וכאן אין השבועה להחזיק אלא להוציא את האבידה מבעל דינו, ולעניין זה אין בשבועה כח לברר, ולכן אין מקום לשבועה כלל.

2. לגבי מחלוקת הש"ך והתרומת הדשן בדין עד אחד המסייע ועד אחד מכחישו
הש"ך בסימן פ"ז ס"ק ט"ו מביא תרומת הדשן שאומר שאם אדם מודה במקצת, ועד אחד מסייע לו ועד אחד מחייב אותו לגמרי, היינו יכולים לומר ששני עדים המכחישים זה את זה, וכמאן דליתא דמי ויחויב שבועה, אך התרומת הדשן אומר שהוא פטור משבועה. הש"ך תמה על התרומת הדשן ואומר - סלק עדותם דכמאן דליתא דמי ונשאר מודה במקצת דחייב שבועה, ומוסיף הש"ך ואומר, "והוא הדין בשני כתי עדים המכחישות זו את זו הוי תרי ותרי כמאן דליתא דמי, ומחויב שבועה". כלומר יש כאן מודה במקצת. שני עדים אומרים שחייב, שני עדים אומרים שפטור, סלק עדותם ונשאר מודה במקצת שחייב שבועה. בוודאי שבזה יחלוק התרומת הדשן על הש"ך; אם בעד אחד אומר חייב ועד אחד אומר פטור אומר התרומת הדשן שנפטר משבועה המודה במקצת (עד אחד אומר שחייב חמישים והשני אומר שחייב מאה), ודאי שגם בשניים יפטר המודה במקצת משבועה. זה מזכיר קצת את הדיון שמתלבטים בו האחרונים: רעד אחד, ה"קצות" ושב שמעתתא, אם יש תרי ותרי ומגו, תרי ותרי ורוב, תרי ותרי וחזקה.

בחזקה אומרים שתרי ותרי וחזקה הולכים אחר חזקה, אך מה יהיה בדין רוב, האם בתרי ותרי ורוב נאמר שהולכים אחר הרוב או לא; האם בתרי ותרי ולאחר מהם יש מגו? - בזה אמרו שלכאורה בתרי ותרי ומגו לא הולכים אחר המגו, אמנם זה תלוי בשאלה האם תרי ותרי כמאן דאיתא דמי או כמאן דליתא דמי, אך בכ"א אם נאמר דתרי ותרי כמאן דאיתא דמי ודאי שמגו לא ישנה כלום, דהרי גם ארבע עדים מול שניים זו כמו קשיים מול שניים דהרי תרי כמאה, ומה יכולה להיות ראייה יותר חזקה מעוד שני עדים?! אם כן שום הוכחה לא יכולה להועיל במצב של תרי ותרי, מה כן יכול ליצור פסק? - חזקה, אם חזקה אין תפקידה לברר, אלא לפסוק דין במצב של ספק, אם כן בתרי ותרי נלך אחר חזקה. ורוב - שיכול להיות שמועיל כהוכחה - אומר רעד אחד בתשובות שלא נלך אחר הרוב בתרי ותרי ורוב.

אך זה גופא צריך ביאור, האם מה שאמרה תורה שהולכים אחר הרוב האם זה מדין בירור או מדין פסק. ולכאורה מחלוקת התרומת הדשן והש"ך היא בדיוק בנקודה זו. אם תפקידה של השבועה לברר, מה יעזור בירור בתרי ותרי? אם השבועה היא חיוב, ומודה במקצת חייב שבועה, אז אמנם יש תרי ותרי אך מ"מ לא נפקע חיוב השבועה, אמנם גם אם נאמר שהשבועה היא חיוב ולא בירור גם כן ניתן לומר שבתרי ותרי פטור משבועה; אך אם נאמר שהשבועה היא בירור, אז וודאי שבתרי ותרי לא תועיל השבועה כלום ובמקרה כזה וודאי יהיה המודה במקצת פטור משבועה. אך אם תאמר שהשבועה אינה בירור אלא דין של חיוב כמו תשלומים, אז אולי השבועה לא תכנס למצב של תרי ותרי והחיוב יישאר על מקומו, באופן דומה לחזקה שהיא פסק דין ואמרינן דתרי ותרי וחזקה אזלינן בתר חזקה.



3. לגבי דין ר' יקר והרשב"א (טור חושן משפט סימן ל"ד)
בטור חושן משפט סימן ל"ד מביא דברי ר' יקר שאומר - "הנשבע להכחיש את העד, העד ואותו שנשבע לו מצטרפין להעיד לפוסלו". עד אחד אומר - אתה חייב לפלוני מנה, והלה אומר לא, איני חייב. אם כן ע"פ עד אחד נתחייב שבועה. אחר שנשבע יכול העד והבעלים להעיד עליו: נשבעת לשקר. לפי זה כל החיוב של השבועה הוא מצב מסובך, עד אחד שמעיד כנגדו מחייבו שבועה, ואחר שנשבע בא העד והבעלים ומעידים עליו שנשבע לשקר ונפסל לעדות! (והבעלים אינו נוגע בדבר עוד הואיל וכבר נפטר הנתבע מתשלום) והבית יוסף מביא בשם תשובת הריב"ש שכתב בשם הרשב"א, שאין העד נאמן לפוסלו אחרי שהאמינתו תורה בשבועתו (תשובת הריב"ש אינה מובאת בהרחבה בבית יוסף ומבוארת היטב בתשובה עצמה, סימן שלט) שאחר שהתורה אמרה שנאמן בשבועה, בעצם אמרה שאם הוא נשבע הרי זה אומר שהוא צודק, אם כן כיצד אפשר לפסול אותו? ולא זו בלבד, אלא כמעט ניתן היה לומר הפוך, שאם נשבע סימן שהעד שכנגדו לא בסדר: אלא שגם את זה לא אמרה תורה. בעצם המחלוקת כאן היא מה עשתה השבועה, אם השבועה היא חוב תשלומי", ואם כן אחר שנשבע - נסתלק החוב, נסתלקה הנגיעה וכעת יכולים העד והבעלים להעיד על הנשבע שנשבע לשקר, אך אם השבועה עשתה בירור, כלשון הריב"ש "שהתורה האמינתו", ואם נשבע ודאי אמר אמת - אם כן ברור שלא יוכלו הבעלים והעד לטעון שנשבע לשקר, ואם כן פליגי בעניין מה כוחה של השבועה, בירור או מין תשלום תחליפי לממון.

ז. ראיית הרמב"ן לשיטתו משומר שמסר לשומר
והנה כאן הרא"ש והרמב"ן מתווכחים האם ניתן להביא ראייה משומר שמסר לשומר, דהרי לקמן אנו אומרים ששומר שמסר לשומר, יכול הבעלים לומר "את מיהמנת לי בשבועה, איהו לא מהימן לי בשבועה", זאת אומרת שיכול הבעלים לומר לשומר, איני מאמין לשומר שמסרת לו בשבועה, אתה השבע לי שלא פשעת וכד' ואם אינך יכול להישבע - שלם. אומר הרא"ש - יש מקשים הבל, להוכיח מכאן שעד המסייע אינו פוטר משבועה. דאי פוטר משבועה יבוא השומר השני ויעיד בתור עד המסייע ויפטור את השומר הראשון משבועה! הרא"ש אומר שקושיא זו הבל, קושיא זו מקשה הרמב"ן שכנראה שאינו סובר שהיא כ"כ הבל, אך לדעת הרא"ש קושיא זו מגוחכת. ולמה? שהרי כאן מדובר בשומרים, והשומר הראשון הוא מחויב שבועה, ומחויב שבועה שאינו יכול להישבע משלם, אז אמנם עד אחד פוטר משבועה, אך אין עד אחד יכול לפטור מממון, וכאן נתחייב השומר הראשון ממון: כך אומר הרא"ש. אך דברי הרא"ש לא מובנים, הקושיא הזו לא כ"כ הבל, דהלא למה מחויב ממון? משום שהוא מחויב שבועה ואינו יכול להישבע: אך אם עד המסייע פוטר מן השבועה ממילא אין הוא נחשב עוד מחויב והוי כאילו שנשבע כבר, וממילא יישאר פטור!

אומר הרמב"ן: מה אתה אוסר שהוא מחויב ממון, הלא אם היה נשבע היה נפטר מממון אם כן עד המסייע שפוטרו משבועה הוי גם כן כאילו נשבע כבר וייפטר מממון! אם כן למה נתכוון הרא"ש באומרו שהקושיא לא שייכת?! כנראה שהוא הולך לשיטתו. הקצות בסימן פ"ז ס"ק ט' מאריך בהסברת דברי הרא"ש ואומר שכל שומר שאומר איני יודע, אין חיוב השבועה שלו בא מצד מחויב שבועה שאינו יכול להישבע, אלא כסתם לווה שאומר איני יודע אם פרעתיך, שחייב תשלומין; ואם כן חיוב השומר כאן הוא ממש חיוב תשלומי, אלא שיכול להפטר מהממון ע"י שבועה. ואם כן הקושיא נראית כעת הבל, מה שייך להקשות ממחויב ממון על מחויב שבועה? אך הרמב"ן אומר שכח השבועה בשומרים היא בירור שבאמת השומר פטור מממון. ואם עד המסייע כוחו כשבועה, שכמו ששבועה מבררת ופוטרת כך גם עד המסייע מברר ופוטר, אם כן מה לי מחויב שבועה שאינו יכול להישבע מה לי כל מודה במקצת שיכול להישבע, מ"מ כל מקום ששבועה פוטרת גם עד המסייע צריך לפטור את האדם, לדידך שאתה אומר שעד המסייע פוטר מן השבועה. אמנם, הרא"ש אינו יכול להסכים לדבר זה, הרא"ש שאומר שכל חיוב שבועה אינו מצד בירור אלא יש לו חיוב "תשלומי" כזה, ואם כן על זה חידשה תורה שמי שאינו יכול להישבע משלם, זאת אומרת שמי שהיה קודם מחויב קצת, ולא פרע את תשלום שבועתו, מחייבתו תורה כעת תשלום גדול. זה חיוב חדש, שונה, וע"ז עד המסייע אינו יכול לפטור, עד המסייע יכול לפטור מחיוב קטן אך לא מחיוב גדול שנתגלגל בעקבות החיוב הקטן, דבר זה יכול להיות מוסבר רק לפי דעת הרא"ש, אם כן אזלי לשיטתם.

ח. נפקא מינה לדינא בעניין גלגול שבועה על מי שאינו יכול להישבע
נפקא מינא נוספת לדינא, האם מחויב שבועה שאינו יכול להישבע מגלנלים עליו שבועות נוספות? מודה במקצת שאומר איני יודע בשאר, אומר התובע, רוצה אני שיישבע על כל התביעות שהיו לי עליו בעבר, שהרי אם היה נשבע הייתי יכול לגלגל עליו להישבע גם על דברים אחרים. אך כאן הוא מחויב שבועה שאינו יכול להישבע, האם מגלגלים שבועות נוספות גם על מחויב שבועה שאינו יכול להישבע או לא? - מחלוקת הפוסקים יש בדבר, בין הרא"ש ובין הרמב"ן:

הרא"ש בתשובות אומר שמחויב שבועה שאינו יכול להישבע לא מגלגלים עליו שבועות נוספות, כי הוא מחויב ממון ולא שבועה, ועל מחויב ממון לא מגלגלים חיוב שבועה;
והרמב"ן אומר שמחויב שבועה שאינו יכול להישבע, אעפ"כ מגלגלים עליו שבועות נוספות, ולא עוד אלא שגם בשבועות האחרות אם יאמר "איני יודע", יהיה מחויב גם עליהם ממון! כמובן שאזלי לשיטתם.

הדין של גלגול שבועה הוא כזה - אדם מחויב שבועה, לא נוצר לנו ספק על האדם אם הוא רמאי או לא ואם שיקר במקרים אחרים, אלא שכשיש תביעה שיוצרת מצב של חיוב שבועה, אומרת התורה, אם נשבעת כבר, תשבע כבר בהרחבה, ולמד מסוטה - "ואמרה האשה אמן אמן", אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר, זאת אומרת, שאמרה תורה אם הסוטה נשבעה כבר, שתשבע על כל הטענות שניתן לומר עליה. אם כן לפי שיטת הרא"ש חיוב השבועה הוא חיוב תשלומין, ואם כן כשאדם נשבע ממילא בתוך השבועה הזו נכנסים עוד דברים אחרים. אך מחויב שבועה שאינו יכול להישבע, כאן יש חיוב חדש לגמרי, חיוב ממון. מממון לא שייך גלגול! הרמב"ן אומר שחיוב השבועה הוא חיוב לברר את הספק, וכיוון שהשבועה תפקידה לברר, אם כן התורה חידשה, שכשנוצר ספק על האדם אם כן הדברים צריכים בירור, הכל צריך בירור, ולכן מגלגלים שבועה. לפי הרא"ש על השבועה מגלגלים שבועה, אך לרמב"ן עצם הספק יוצר ספקות נוספים, וממילא לא אכפת לך אם נשבעת או לא נשבעת, סוף סוף עצם הספק יוצר ספקות נוספים ולכן מגלגלים שבועה אף על מי שמחויב שבועה ואינו יכול להישבע.

ט. מחלוקת זו קשורה במחלוקת רש"י ותוס' בריש המסכת
אולי זה מאיר לנו אור על המחלוקת היסודית ב"שנים אוחזין בטלית". התוס' (-רבנו תם) סובר שעד המסייע פוטר, וכרא"ש, וממילא סובר ששבועה זה דין של חיוב, הוא סובר שמחייבים שבועה גם אם לא מתברר עקב כך שום דבר, גם אם אין שום נפקא מינה, לכן שניים אוחזין בטלית יחלוקו לא בגלל השבועה, אלא משום שאנן סהדי שזה שייך לשניהם; אם כן למה אתה משביע? כדי "שלא יהא כ"א הולך ותוקף בטליתו של חבירו", מעין תקנה דאורייתא שגם היא אין בה צורך של בירור, אלא חיוב בעלמא. ולעומתו רש"י וההולכים בשיטתו סוברים שהשבועה היא זו שמבררת את המצב, תפקידה של השבועה הוא בירור ורק ע"י השבועה מחלקים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il