ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת ויצא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויצא Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ז - תשס"א

רעיונות לפרשת ויצא


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

אמת ליעקב
מדת האמת מיוחסת ליעקב אבינו. "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם". והנה דווקא הוא משתמש בדרך של שקר ורמייה. "הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני זה פעמיים". אמנם שקר זה, ששיקר יעקב ליצחק אביו, נעשה בציוויה של רבקה; אמנם שקר זה היה "שקר לבן", שכן יעקב אמר "אנוכי" - זה אני, ו"עשו" הוא "בכורך"; אמנם שקר זה נדרש למען מטרה נעלה מאד, והיא הקמתו של עם ישראל על יסודות בריאים ומוצקים; אבל שקר הוא שקר, ואיך ייתכן להצדיק את השקר?

ברור כשמש שיעקב אבינו לא רצה לשקר. רק ציוויה של אמו הביא אותו לידי כך. חז"ל ממחישים את תחושתו הקשה של יעקב באותה שעה ואמרו: "וילך ויקח ויבא לאמו" - שלוש פעמים "וי" - שהיה יעקב "אנוס וכפוף ובוכה". ומדרש אחר שם בפיו את התפילה: "ה', הצילה נפשי משפת שקר, מלשון רמיה!". לא מתוך רצון ושמחה שיקר יעקב ליצחק אביו אלא באילוץ וכפיה. לא ממנו באה היוזמה, כך שלא יכול היה לחשוד את עצמו בנגיעות אישיות. כל מעשהו היה לשם שמים. רק הוודאות המוחלטת בכך שיצחק הוטעה על ידי עשו ש"צד אותו בפיו", בדרכי שקר של עולם השקר; רק ההבנה הברורה שרק כך תצא האמת לאור; - הן שהובילו את יעקב לעשות את מה שעשה.

אילו היה השקר איסור תורה מפורש, לא היה שום מקום להישמע לדבריה של רבקה. הרי מצוות כיבוד הורים נדחית מפני כל מצוה של תורה. אך השקר - אינו איסור מפורש מדאורייתא. איסורי "לא תשקרו" ו"מדבר שקר תרחק", לא נאמרו אלא בבית המשפט, ובאו לאסור על עדות שקר ועיוות הדין. המקור לאיסור השקר הוא מצוות "והלכת בדרכיו", המחייבת כל אדם מישראל לדבוק במידותיו של הקב"ה, כאשר בראש הרשימה - מידת האמת. "חותמו של הקב"ה אמת". מי שמשקר - מנתק את עצמו מן הקב"ה. יש בזה חומרה גדולה ביחס לעבירות אחרות. מאידך גיסא, מי שנאלץ לשקר מתוך כפייה, וכל זאת רק כדי להוציא את האמת לאור - אינו נדבק במידת השקר. על כן, מסביר ה"שפת אמת", התפלל יעקב אבינו: "הצילה נפשי משפת שקר". דהיינו: ביקש יעקב אבינו שנפשו לא תיפגע מן השקר שיצא משפתיו, והתחנן שמידת האמת שבאישיותו תישאר כפי שהיתה.

נופך נוסף מביא על כך הנצי"ב מוולוז'ין. הוא עומד על כך שהשקר של יעקב היה בבחינת "עבירה לשמה". אחד התנאים המהותיים לאפשרות הקיום של "עבירה לשמה" היא שהעובר לא יהנה ממעשה העבירה. ואף יעקב אבינו כן, בא "אנוס וכפוף ובוכה". אך מחיר יקר שילם יעקב על כך שתחושה קשה זו לא היתה שלמה בכל מאת האחוזים. חז"ל רמזו לכך במדרש, כשאמרו: "זעקה אחת הזעיק יעקב לעשיו... והיכן נפרע לו? - בשושן הבירה, שנאמר (במרדכי היהודי): ויזעק זעקה גדולה ומרה". לא נענש יעקב על כך שהביא את אביו לכלל "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד". ודאי הוא שחרדתו של יצחק גרמה לו מועקה קשה. אבל זעקתו של עשיו, יתכן שגרמה לו איזושהי הנאה של שמחה לאיד. ועל כך הוא נענש.

אם חשבנו שגניבת דעתו של יצחק על ידי יעקב יכולה להוות תקדים גם לאחרים, הרי הוברר לנו מהם התנאים ומהו המחיר.

כוחה של תפילה

דו שיח קשה שומעים אנו בין יעקב לבין אשתו האהובה, רחל. עקרה היא רחל. רואה היא את אחותה יולדת בנים בזה אחר זה, ועיניה רואות וכלות. בזעקה פונה היא אל יעקב אישה: "הבה לי בנים". מצפים היינו לראות את יעקב אבינו מרגיע את אשתו (כאלקנה בשעתו, אשר אמר לאשתו העקרה כי טוב הוא לה מעשרה בנים) או מבטיח להתפלל למענה (כיצחק אביו). אך לא זו היתה תגובתו. חרה אפו בבקשתה של אשתו. והוא אומר לה: "התחת אלוקים אני אשר מנע ממך פרי בטן"? אמנם חז"ל מבקרים אותו קשות על סגנונו. אך פטור בלא כלום אי אפשר. מדוע כך ענה יעקב לרחל? מדוע לא הודיע כי יתפלל למענה כיצחק אביו?

בקשתה של רחל, בנוסח מיוחד באה. לא תפילה בקשה מיעקב, אלא תוצאה: "הבה לי בנים"! תפילתו של צדיק, לפי פנייתה של רחל, הרי היא משנה את המציאות בהבל פה, כאילו היתה קמיע או מעשה כשפים. ממילא היא אולטימטיבית. אין בה נכונות לקבל תשובה שלילית: "אם אין - מתה אנוכי".

אך לא זו היא דרכה של תפילה. לא מעשה כשפים יש בה, המכחיש פמליה של מעלה ו"מכריח" את רבונו של עולם לשנות את רצונו. עיקרה של התפילה הוא השינוי החל בנפשו של המתפלל עצמו, בהיותו מבטא את התלות המוחלטת שהוא חש כלפי רבונו של עולם. על כן צריך האדם להתפלל קודם כל בעצמו, ורק אחר כך לפנות לאחרים. על כן צריך האדם להיות מוכן לקבל כל תשובה מאת ה', אם לטוב ואם למוטב... לא כך היתה בקשתה של רחל. ועל כן כעס עליה יעקב, והחזיר אליה את התביעה. "אשר מנע ממך פרי בטן". התיקון הנדרש הוא אצלך. את צריכה להשתנות ולהתפלל כדי להיפקד.

צדק יעקב אבינו בתוכנה של תשובתו. אך אדם הנמצא במצוקה, זקוק לתשובה בסגנון אחר. ועל כן אמרו עליו חז"ל: "כך עונים את המעוקות?!".

רחל אמנו - מרעיה לאם
ויכוח בלתי נעים מתחולל בין יעקב אבינו לבין רחל אמנו. רחל תובעת במפגיע מיעקב: "הבה לי בנים"; ואף מאיימת: "ואם אין, מתה אנוכי". יעקב לא טומן את ידו בצלחת ומשיב לה בחרי אף: "התחת אלוקים אני, כי מנע ממך פרי בטן?!". מה מסתתר מאחרי ויכוח זה?

שאלה נוספת נשאלת: מה אירע בין יעקב לרחל במשך כל אותן שנים בהן לאה יולדת ליעקב בן אחר בן? כיצד לא הבין יעקב שאשתו האהובה נמצאת במצוקה ובמועקה? ומדוע לא פנה ביוזמתו אל הקב"ה וביקש ממנו שגם רחל תלד כמו לאה, כפי שנהג יצחק אביו? - על שאלות אלה ננסה לענות בעקבות דברי בעל "עקידת יצחק".

שני היבטים מרכזיים יש באישיותה ובתפקידה של כל אשה במשפחתה: היבט אחד הוא היותה אשה לאישה. "לזאת ייקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת". תפקידה הוא להיות רעיה נאמנה ואהובה לאיש אשר נישאה לו. ההיבט השני הוא היותה אם לילדיה. "ויקרא אדם את שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי". בחיי המשפחה של כל אשה ניתן לראות את שני הצדדים גם יחד, כאשר הם שלובים זה בזה ומשלימים זה את זה.

לא כך ראה יעקב אבינו את הדברים. אהבתו היתה נתונה לרחל. הוא ראה בה - בראש ובראשונה - את היותה רעיה. משנגזר עליו לשאת גם את לאה, סבור היה כי חלוקת תפקידים תהיה ביניהן: רחל - רעיה לאישה, ולאה - אם לילדיהם. על כן לא ראה בעיה בכך שרחל חשוכת בנים. כמו אלקנה בזמנו, אמר לרחל: "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים".

לא כך נראו הדברים בעיניהן של שתי האחיות. שתיהן סברו כי לא ניתן להפריד בין שני הייעודים. לאה מתפללת פעם אחר פעם כי הילדים שהיא יולדת ליעקב יביאו לכך שיאהב אותה גם כרעייתו ולא יראה בה רק אם לילדיו. רחל, שאמנם זכתה להיות רעיה ליעקב, לא הסתפקה בכך וביקשה להיות גם אם. ברור היה לה שאין טעם לחייה אם לא תזכה גם לאימהות. יעקב, עפ"י השקפתו, אמר לה: "התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן?!", הרי תפקידך הוא להיות רעיה ולא אם!

בתהפוכות החיים התחלפו התפקידים. דווקא לאה, אם הבנים, זכתה להיקבר כרעיה ליד יעקב אישה. ודווקא רחל אמנו, היא שזכתה להיקבר בדרכם של גולי ירושלים, ולהיות: "רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". והיא זאת שזכתה לקבל את הבשורה: "ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם".

הגלות הראשונה
"ויצא יעקב... וילך חרנה". לא רק יעקב יוצא. עמו, ובעקבותיו, יוצא עם ישראל כולו. יציאה זו, אב-טיפוס היא ליציאות רבות מספור שבאו אחריה. רבבות רבות של בני יעקב יצאו מארצם, בדורות שונים, מחמת רדיפות אשר רדפום אויביהם. אם יציאתו של אברהם למצרים באה לסלול את הדרך לפני ניניו שירדו לגלות מצרים כמה עשרות שנים אחריו, הרי יציאתו של יעקב מפני עשיו באה לסלול את הדרך לכל הגלויות שבאו לאחר מכן. "מעשה אבות - סימן לבנים".

לכן נדרשת הנחיה אלוקית ברורה, להבין את סודה של הגלות. ההיסטוריה האנושית כולה (אשר ראוי היה לכתוב אותה "היסתוריה" - ב-ת' - כ"הסתר י-ה") עוברת כאן בסקירה אחת דרך חלום הסולם; אותו סולם אשר רגליו מונחות ביציבות על קרקע המציאות של ההווה, והוא פונה אל העתיד, אל הנצח, השמימה. לא שיעבוד אחד ולא גלות אחת צפויות לעם ישראל בדרכו הארוכה. ארבע מלכויות עולות בסולם בזו אחר זו: בבל, פרס, יוון ואדום. מבין יעקב שעליו לסלול לבניו את הדרך הקשה, דרך היציאה אל הגלות. חששות רבים מלווים אותו בדרכו. הן אינו יודע כמה זמן יארכו ימי גלותו, וכיצד יוכל לשוב. רואה הוא בחלום את שרי האומות עולים, ואף יורדים. אך את שרו של עשיו אינו רואה בירידתו. נסתם הקץ ולא נתגלה. לא נודע לו מתי ייתמו אלפיים שנות גלות. ואף החלום לא התיר לו את הספק המנקר ושואל: עד מתי?

אך בראש הסולם, בא המבט האלוקי העליון, המשקיף על ההיסטוריה כולה בהשקפה של נצח, "הנה ה' ניצב עליו", ואומר לו: "הנה אנוכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך...".

שוב אל ארץ אבותיך
סיבות רבות מביאות אדם מישראל, השוהה בגלות, להחליט לעלות אל ארץ אבותיו. וכולן נמצאות גם אצל האב השלישי של האומה, יעקב אבינו.

ההתעוררות הראשונה לשוב לארץ היא האנטישמיות: "וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום". עוד לא התחילו רדיפות וגזירות, עוד לא התחילו רציחות ושמדות; אבל יעקב כבר קורא את הכתובת על הקיר. הדיבורים על היהודים המנצלים את עמי הארצות שהם חיים בקרבם מספיקים לו כדי שיבין שהקרקע בוערת מתחת לרגליים. רק אז, ודווקא אז - מתגלה ה' אל יעקב. הדחיפה השלילית היא הפותחת את הלב להאזין אל הקול האלוקי הטמיר הזועק עמוק בתוך הלב היהודי: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך".

שתי הדרכים המובילות אל ארץ ישראל, מוסברות בספר "אם הבנים שמחה": קניית בהמה בקנין "משיכה" יכול להתבצע בשני אופנים. האופן הראשון הוא שהקונה קורא לבהמה והיא רצה אחריו. האופן השני הוא שהקונה מכה עליה במקל מאחור והיא רצה לפניו. כך הן שתי הדרכים בהן קונה הקב"ה את עמו: או שהעם שומע את הקריאה האלוקית והולך אחר ה' אלוקיו, או שהקב"ה נאלץ להכותו במקל מאחור כדי שירוץ לפניו...

על כן מבקשת הרעיה בשיר השירים מן הדוד: "משכני (קנה אותי בקנין "משיכה")! אחריך נרוצה (תקרא לי וארוץ אחריך, ואל תקנה אותי בדרך השנייה...).

עדיין יעקב מלא חששות. ההווה, גם כאשר עננים שחורים מתקדרים באופק - הוא מוכר ובטוח. הן הוא כבר מנוסה היטב בהתמודדות עם לבן. ומנגד מכרסם הפחד מפני הבלתי צפוי בארץ המובטחת: הן הדרך ארוכה וקשה, והילדים רכים; הן שם בארץ ממתין עשו הרשע, צמא דם ונקמה. לכן מוסיף הקב"ה ומרגיע את יעקב: "ואהיה עמך". בעזרתי תוכל להתמודד עם כל מה שצפוי. ההפתעה מתגלה דווקא בתגובתן של הנשים. הן - שחרן היא עיר הולדתן, שם חיים אביהן ואחיהן - עלולות היו להכשיל את המהלך בתביעה שלא להתרחק מן הבית. יעקב, שאולי חשש מתגובתן, נושא בפניהן נאום ארוך ומנומק, כדי להסביר מדוע צריך לשוב לארץ. להפתעתו, דווקא הן נחושות הרבה יותר ממנו. הן חשות כל הזמן את הניכור ואת הזרות בהיותן בגלות, ובמשפטים קצרים הן מסכמות, ללא מורא וללא חשש: "כל אשר אמר אלוקים אליך - עשה"!

פיתרון מדיני
"ארמי אובד אבי" - נאמר בפרשת הביכורים. רק אז נחשף כי קשה היתה גזירתו של לבן משל פרעה, "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל", להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים ולזרוק אותם אל מעבר ל"קו הכחול"… באמצעות המשא ומתן הנפתל שבין יעקב ללבן, מתווה לנו התורה את דרך הטיפול בצוררי ישראל שבכל הדורות.

השלב הראשון הוא אזהרה חד-משמעית הבאה במישרין מן הקב"ה בכבודו ובעצמו: הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע". גורלו של יעקב איננו נושא הנתון למשא ומתן. נקודה! רק אזהרה ברורה וחד-משמעית זו מרסנת את לבן. "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", אומר לבן ליעקב, "ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמור, הישמר לך...".

רק לאחר שהצורר מבין שאין לו אופציה צבאית, ניתן האות למשא ומתן המדיני. לבן מבקש לכרות ברית. אך לפני כן הוא פותח בהאשמות המופנות אל עבר מצפונו של יעקב: מדוע ברחת? מדוע גנבת? יעקב מנסה להצטדק. הוא לא רוצה להתגרות בלבן. הוא מסביר את עצמו, ואף מקלל, מבלי משים, את אשתו האהובה. אך הדבר אינו מרגיע את לבן. הוא מחפש ומחפש, וכל אותו הזמן הוא רומז ליעקב: מצפונך אינו נקי. אין כאן מלחמה של הטובים נגד הרעים. לכל אחד מאתנו יש טענות לגיטימיות כלפי זולתו. אמנם אני חשבתי לפגוע בך, אבל גם אתה פגעת בי. אני רק חשבתי, ואתה אף ביצעת.
משנחשפה גם מזימה זו של לבן, מבין יעקב שאין טעם בניסיון להצטלם טוב בתקשורת. הוא אומר ללבן בפניו את האמת בכל מערומיה. אין כאן שני צדדים, שכל אחד מהם צודק במידה מסויימת. אכן יעקב הוא הפועל הישר, ולבן הוא הרמאי והצבוע.
לבן אינו מוותר. הוא טוען שכל הנפש והרכוש שבידיו של יעקב - גזולים הם בידו. "הבנות - בנותי, והצאן - צאני, וכל אשר אתה רואה - לי הוא. עצם זה שאני מאפשר לך להחזיק ברכושי, ויתור גדול הוא מצדי, ועל כן אין מקום לכל טענותיך.

יעקב אינו עונה. שתיקתו - רועמת, גם בשעה שהוא מקים את המצבה. ישנם דברים אשר אינם ראויים לתגובה. לבן מבקש לכרות ברית. יעקב אינו עונה, ומקים את המצבה - בשתיקה. את חוזה השלום מנסח לבן. יעקב אינו מתמקח על הפרטים. בין כך ובין כך יש להניח שההסכם יופר במוקדם או במאוחר, ועל מה יש להתעקש? לבן מבקש ברית, כפי שכרת אבימלך עם אברהם. יעקב לא מגיב, אך במקום ברית הוא מסתפק בשבועה גרידא, המבהירה את הציפיות הנמוכות.

לבן שב אחר כך למקומו, לאותה מדריגה רוחנית בה היה לפני כן. ואילו יעקב המשיך ללכת קדימה באותה הדרך בה הלך, דרך האמת והאמונה. "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוקים".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il