ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גדר הנישואין - נישואין בכפיה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא כתובות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

גדר הנישואין - נישואין בכפיה

מסכת כתובות: דף ב'



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

א. הסוגייא [בנישואין ובקידושין]
משנה 1 : "בתולה נישאת ליום הרביעי...". ובתוס' שם 2 : "הא דלא קתני נושאין את הבתולה, כמו האיש מקדש, לפי שעתה מקצר יותר. ועוד - דאי תנא הכי, הו"א אפילו בעל כרחה, כדמשני גבי הא דפריך וליתני האיש קונה וכו'".
התירוץ השני של התוס' דורש ביאור. לצורך זה נקדים ונבאר את דברי הגמ' לעניין קידושין, המובאים כאן בתוס'.
המשנה 3 אומרת "האישה נקנית בשלוש דרכים". ומקשה הגמ' 4 - "וליתני האיש קונה". ומיישבת שם הגמ', שאילו נכתב כן הייתי טועה לומר שהיא מתקדשת בעל כרחה.

ב. תמיהת הרשב"א לעניין קידושין - אין קניין ללא רצון
טוען הרשב"א 5 שיש לדון בהו"א זו, דאיך תיתכן סברא כזו שאישה תתקדש בע"כ?! ונרחיב בביאור קושייתו -
הרי היסוד של הקנאת קניינים זהו הרצון של המקנה. אמנם צריך גם פעולת קניין, אבל אין היא מהווה את עצם ההקנאה. עצמותה של ההקנאה נעשית על ידי הרצון של הבעלים להקנות, ותפקיד ההקנאה הוא להקביע ולהחליט את הרצון. שכן ישנה בעיה להסתמך על רצון גרידא, שהרי הוא לא דבר מספיק יציב, לכן נדרשת פעולה לגרום למוחלטות הרצון.
ובמקום שיש פעולת קניין ואין רצון, ברור שלא הוי קניין. וכי אדם החוטף חפץ מחבירו ומגביהו או מושכו, נעשה עליו בעלים?! ושמא תאמר שאמנם החוטף לא נהיה בעלים, אבל הסיבה לכך אינה בגלל חוסר קניין, אלא בגלל שעבר על איסור "לא תגזול". אין זה נכון - כמובא במג"א 6 , שאדם שיגזול לולב מגוי, הוא לא יכול לצאת בו ידי חובה, אפילו למ"ד גזל עכו"ם מותר מדאורייתא 7 . דכיוון שבעינן "ולקחתם לכם" - משלכם, אין לולב זה שלו. רואים, אם כן, שלמרות שאין כאן איסור גזילה, בכל זאת ה'גוזל' לא קנה את החפץ. והטעם - כנ"ל, חסרה כאן עצמותה של ההקנאה, הרצון.

לאור יסוד זה, תמה הרשב"א היאך יתכן שאישה תתקדש בע"כ. ורואים שהרשב"א סובר שאפשרות זו היא כ"כ מופקעת עד שאין לה מקום אפי' כהו"א.

ג. יישוב הרשב"א - כפייה לרצות

מיישב הרשב"א, שההו"א אינה מתייחסת למצב שאדם קידש אישה ללא רצונה. אלא כוונת הגמ' היא לציור שאדם כפה אישה לרצות להתקדש לו. ובזה היתה הו"א שהקידושין יתפסו.
ונבאר את דברי הרשב"א -
ישנם שני אופנים של כפיה: א. כפייה בפעולה עצמה. ב. כפיית הרצון לפעול.

יסוד הדברים טמון בסוגיא לקמן 8 : "אמר ליה רב כהנא לרב פפא - לדידך, דאמרת פריעת בע"ח מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה, מאי? א"ל - תנינא, במה דברים אמורים, במצות לא תעשה. אבל במצות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו".

כלומר, לרב פפא, הסובר שכל החיוב לפרוע חוב הוא בגדר מצוה, אז כוח הכפייה לחייבו לקיים את מצוותו - להחזיר את החוב - הוא בדיוק כמו כוח הכפייה לקיים שאר מצוות - מכריחים אותו לקיים. לעומת זאת, רב הונא בריה דרב יהושע סובר 9 , שניתן ליפרע מהלווה בגלל שעבוד. נכסיו משעובדים להלוואה, וממילא ניתן לקחת את נכסיו, כיוון שהללו שייכים למלוה לעניין גבייתם, ואין כלל צורך לכפות את החייב לתת.
לרב הונא בריה דרב יהושע - אנחנו לוקחים, אנחנו פועלים בע"כ, כיוון שאין צורך בהקנאה. לרב פפא - איננו יכולים לקחת את נכסיו, דגם אם נקח הם עדיין ישארו בבעלותו של הלווה! כל שביכולתנו לעשות - לכפות אותו עד שיתרצה לתת.

וכן נמצא בקורבנות: "יקריב אותו - מלמד שכופין אותו. יכול בע"כ? ת"ל לרצונו. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" 10 . וביאור העניין - כיוון שקרבן טעון הקדשה [שינוי בעלות], אם הבעלים לא ירצה להקריב, הרי הבהמה תישאר חולין, דאנו איננו יכולים לשנות את הבעלות, וא"א להקריבה. לכן כופים אותו עד שמתרצה להקדיש ולהקריב.
ראינו אם כן, את שתי צורות הכפייה הנ"ל.
ונחזור לתירוץ הרשב"א -
הוא מעמיד שכאשר הגמ' אמרה שישנה הו"א שאישה תתקדש בע"כ, הכוונה היא רק לאופן השני של כפייה. אם איש יקדש אישה ללא רצונה, אלא יתן לה פרוטה בע"כ לשם קידושין - פשיטא שאינה מקודשת. אלא כאן עסקינן שהאיש כפה את האישה להסכים לקידושין, ובזה היתה הו"א שהקידושין יתפסו, וכמו שבאמת מצאנו ברב פפא ובקורבנות שכפיה כזו היא בת תוקף.

תוקפה של כפייה כזו נדון בעניין נוסף - הגמ' 11 מחלקת בין תליוהו וזבין ובין תליוהו ויהיב. כאשר כפו אדם למכור והוא הסכים - המכר חל. אולם כאשר כפו אדם לתת מתנה והוא הסכים - המתנה אינה חלה. ומהו החילוק בין מכר [ומצוה וקורבנות דלעיל] למתנה?

קיי"ל דברים שבלב אינם דברים 12 . אולם כאשר ברור וגלוי לכל מה בליבו ['בליבו ובלב כל אדם'] - הדברים הינם דברים. לכן במתנה ברור שבליבו אינו מסכים, למרות שבפיו אומר שרוצה. ממילא המתנה אינה חלה. אולם, כאשר יש תמורה לנתינה - מכר, שמקבל כסף, מצוה שיוצא י"ח, קרבן שמחוייב בו - אז אין ברור לנו שבליבו לא התרצה. וממילא ריצויו הוי ריצוי, וההקנאה חלה [אפי' אם בליבו אינו רוצה, דהוי דברים שבלב].

ומבואר בגמ' 13 , שקידושי אישה דמי לתליוהו וזבין, שכן הוא מתחייב לה בשאר כסות ועונה. וא"כ הקידושין באמת צריכים לחול. אלא, אומרת הגמ' שחכמים הפקיעו את הקידושין - "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן". וא"כ, לפי הרשב"א, הפקעה זו היא החידוש הטמון במילים "האישה נקנית" שאפי' כפייה כזו אינה מועילה.

ד. התוס' בנישואין - לא כרשב"א בקידושין
ומכאן נחזור לנישואין. אמר התוס' שכתוב "האישה נישאת" ללמדנו שנישואין בע"כ אינן נישואין. וקשה ממה נפשך - אם תוס' מתכוון לכפייה באופן הראשון, שנשא אותה ללא הסכמתה, פשיטא שלא יועיל. שהרי הרצון, שהוא העיקר, חסר! ואם כוונת התוס' שכפה אותה עד שנתרצתה, אז מדוע באמת אינה נשואה, והרי דמי לתלויהו וזבין!

ולא נראה שגם כאן הפקיעו חכמים את הנישואין, כמו בקידושין. והסיבה - שהרי, אדרבא, אם אדם אירס אישה ולא נושא אותה אנחנו כופים אותו לשאתה. כך רואים למשל, מהדין ש"הגיעו זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה" 14 . וכן אם האישה אינה רוצה להינשא כותבין לה איגרת מרד. ואם אנו כופים לשאת, ודאי שלא נפקיע! ועוד - אפי' אם היינו רוצים להפקיע, הרי כאן לא היינו מועילים בזה לאישה, שהרי נשארת באיסור א"א, שלא כמו בהפקעת הקידושין.

ניתן היה לומר, שהתוס' חולק על הרשב"א, וסובר שבאמת בקידושין מדובר על כפייה גמורה, וקמ"ל שללא רצון לא חלים הקידושין. ומאד מתאים חידוש זה להיאמר בתחילת מסכת קידושין, שהיא עוסקת בהלכות קניינים, ולכן פותחת במהות הקניין - רצון המקנה.
ובאמת, ברש"י 15 רואים שחולק על הרשב"א, וסובר שהחידוש הוא עצם הצורך ברצון [ובמקום אחר 16 נראה שחידוש זה צריך להילמד מפסוק. יוצא שלרשב"א אין כלל הו"א שקניין יחול ללא רצון, ולרש"י צריך פסוק כדי לחדש זאת].

ה. נישואין - חלות דממילא ולא יצירה קניינית
אולם באמת יש כאן יסוד נוסף, שעל פיו מובנים דברי התוס', גם אם נניח שהתוס' לומד בקידושין כרשב"א. ביסוד זה אנו מתבוננים על נישואין באופן חדש.
למדנו כבר 17 , שישנם שני סוגים של יצירה דינית, שנוצרת בעיקבות פעולת אדם. יש שהאדם הוא זה שיוצר את החלות [וזאת ע"י הרצון], כגון - הקנאה, קידושין, גירושין וכד'. ויש שהאדם יוצר רק את המציאות, ואילו החלות הדינית נוצרת ממילא. סוג זה מתפרט לשני אופנים: יש שמספיקה עצם הפעולה - הריגת בהמה והיא נעשית נבילה, יבום, חליצה לר"ל. ויש שצריך בנוסף לפעולה עצמה גם להתכוון ליצור את המציאות המסויימת, ורק אז נוצרת מאליה החלות הדינית - חליצה לרבי יוחנן, שימת סכך לשם צל, אפיית מצות לשם אכילתן בפסח.

מעשה הקידושין הוא קניין גמור שהאדם פועל אותו, וברור שהוא משתייך לסוג הראשון. אולם צריך להגדיר מהם נישואין - האם גם הם מעשה שהאדם יוצר את חלותו, ואם כך אז ברור שצריך את רצונו, או שמא הנושא אישה יוצר רק את המציאות של החופה, והחלות של הנישואין נוצרים ממילא כתולדה של המציאות, ולא של מעשה האדם.

אם נבין כאופן השני, אז באמת יש מקום גדול להו"א שנישואין יחולו גם בע"כ, שהרי לאופן זה אין צורך ברצון [ואדרבא אם אכן כך, צריך להבין מדוע באמת הנישואין אינם תופסים].
ואמנם מוכח כהבנה זו ברע"א 18 -
הוא דן על דברי הגמ' 19 : "שאני מוציא שם רע דחידוש הוא, דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה - בחנק, ואילו מוציא שם רע - בסקילה". ומקשה הרע"א, מדוע אומרת הגמ' שיש חידוש במוציא שם רע, והרי כיוון שזינתה [לפני החופה] הוי חופת טעות, וממילא היא רק ארוסה, שדינה בסקילה!
ומחדש רע"א, שחופת טעות - הוי חופה! הוא בונה את חידושו על דברי רבי יוחנן 20 , הסובר שאדם החולץ בתנאי, והתנאי לא קויים - הוי חליצה! ונימוקו של ר"י - כל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי. וכיוון שחליצה א"א לקיים ע"י שליח, לכן לא מועיל בה תנאי. עולה מדברי ר"י, שכל חליצת טעות היא בעל תוקף. שהרי תנאי וטעות - חד הם. אלא שתנאי רגיל צריך להתנות במפורש, ואילו טעות היא תנאי שהוא ברור ומובן מאליו. וא"כ, אומר הרע"א, שדינה של החופה כדין חליצה, שגם חופה א"א לעשות ע"י שליח, וממילא חופת טעות הוי חופה 21 .

ועתה נעמוד על משמעות חידושו -
מהי ההבנה של דין זה, שחופה היא בעלת תוקף גם אם היא מוטעית? המשמעות היא שאין צורך ברצון לשם תקיפותם של הנישואין! שהרי הוא איננו מעוניין בנישואין, ובכל זאת הם חלים בעל כרחו.

למדים אנו מכאן, שחופה אינה כשאר הקניינים. הם נוצרים ע"י רצונו של האדם, וקיים בהם המושג של מקח טעות. אולם נישואין אינם כך. אין רצונו של האדם יוצר את הנישואין. האדם יוצר את המציאות של החופה, והיא זו היוצרת את חלות הנישואין! לכן אין מקום למקח טעות, ואין מקום לתנאי [אדם יהרוג בהמה, ויתנה שהורג בתנאי - וכי יועיל להפקיעה מדין נבילה?!].

וממילא נפתח פתח להבנת התוס', שישנה הו"א שנישואין יחולו גם בע"כ.



^ 1. כתובות ב ע"א
^ 2. שם, ד"ה נישאת
^ 3. קידושין ב ע"א
^ 4. שם ע"ב
^ 5. שם, ד"ה תנא
^ 6. סי' תרלז ס"ק ג, בשם היראים
^ 7. סנהדרין נז ע"א, וברש"י שם ד"ה ישראל בעכו"ם מותר
^ 8. פו א
^ 9. ערכין כב ע"א
^ 10. ב"ב מח ע"א
^ 11. שם, וברשב"ם ד"ה מודה שמואל
^ 12. קידושין נ ע"א
^ 13. ב"ב שם
^ 14. לקמן נז ע"א
^ 15. קידושין מד ע"ב, ד"ה קידושין דמדעתה
^ 16. יבמות יט ע"ב, קידושין דעלמא
^ 17. עיין בשיעור 'עדי קיום ועדי בירור' (שיעור 7).
^ 18. שו"ת, מהדורא תניינא סי' קו
^ 19. כתובות מה ע"א
^ 20. עד ע"א
^ 21. עיין גם בשיעור 'מתנה ע"מ להחזיר' (שיעור 7 במסכת קידושין), הערה 8.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il