יום ג' ז' אלול ה'תשע"ד
פרויקט הניסים ב"צוק איתן" - עזרו לנו בתיעוד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

איסור סוטה לבעלה

מסכת כתובות: דף ג' ע"ב



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

א. הסוגיא - מחלוקת ר"ת וריב"ם
אומרת הברייתא 1 : "מפני מה אמרו בתולה נישאת ליום הרביעי?... ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים". ואומרת על כך הגמ': "מאי סכנה? אילימא דאמרי: בתולה הנשאת ליום הרביעי תיהרג - נהגו?! לגמרי ניעקריה! אמר רבה, דאמרי: בתולה הנשאת ביום הרביעי, תיבעל להגמון תחלה. האי סכנה? אונס הוא! משום דאיכא צנועות, דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה. ולידרוש להו דאונס שרי! איכא פרוצות, ואיכא נמי כהנות. וליעקריה! גזירה עבידא דבטלא, ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן".
ומקשה התוס' 2 על הגמ' - מדוע קיים כאן היתר שלא אונס? הרי זה גילוי עריות, שהדין הוא יהרג ואל יעבור 3 !
ומכח קושייא זו מחדש ר"ת : "אין חייבין מיתה על בעילת מצרי, דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי, דכתיב 4 'וזרמת סוסים זרמתם'. ומייתי ראיה, דפריך בפ' בן סורר ומורה 5 הא אסתר פרהסיא הואי, ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הויא. משמע דמשום עריות לא הוה מיחייבא". וכתולדה מחידוש זה מסיק ר"ת לדינא: "ומתוך כך התיר ר"ת לבת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבים, לקיימה לאותו עובד כוכבים כשנתגייר. דלא שייך למימר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי, דהויא כביאת בהמה". חולק ריב"ם על ר"ת: "דהא ע"י ביאת עובד כוכבים נאסרה לבעלה, כדאמר הכא דאיכא פרוצות, ובפ' האישה שנתארמלה 6 גבי האישה שנחבשה בין העובדי כוכבים אמרי' דברצון אסורה לבעלה, ואמר נמי במגילה 7 , 'כאשר אבדתי אבדתי' - כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך, אלמא לגבי בעלה לא חשיבא בעילת מצרי כביאת בהמה. והוא הדין לבועל".

ב. גדר איסור סוטה לבעלה
נראה ברור מלשונו של התוס', שגם ר"ת מסכים שהנבעלת לגוי אסורה לבעלה [ולא רק מלשון התוס' נראה כך, אלא גם הוכחת ריב"ם מחייבת להסכים לזה]. אלא שנחלקו ר"ת וריב"ם, האם נאסרת גם לבועל או לא. יוצא, אם כן, ששיטת ר"ת היא, שביאת גוי אינה מחייבת מיתה, ולכן אין היא אוסרת את המזנה על הבועל, ובכל זאת היא אסורה על בעלה. וצ"ע בטעם הדבר - הרי אין זו ביאה חמורה שאוסרת, וא"כ מדוע בכל זאת אסורה לבעלה?
ונראה שר"ת לומד, שהאיסור לבעל אינו קשור כלל למעשה העבירה שבזנות. אלא עצם המציאות שהאישה זינתה, אעפ"י שהעבירה שבזנות זו אינה חמורה דיה, היא האוסרת. יותר מכך - אפי' אם לא היה איסור כלל לזנות עם גוי, היתה נאסרת לבעלה. שכן, אין קשר כלל בין האיסור והעבירה שבזנות, לבין העובדה שזנות זו אוסרת אותה על בעלה.
יסוד זה, שאף לולא איסור זנות, היא נאסרת לבעלה מוכח מאסתר. שהרי למען הצלת כלל ישראל היה מותר לה להיבעל, ובכל זאת "כשם שאבדתי מבית אבא - כך אובד ממך".

ג. זנות בשוגג אוסרת

כותב המהרי"ק 8 , שאף אם אישה תזנה בשוגג [כגון, שחושבת שאין איסור לזנות] - תיאסר על בעלה! יסוד דבריו - דברינו דלעיל: כיוון שלא העבירה היא היוצרת את האיסור לבעל, א"כ מה לי מזידה או שוגגת, הרי אף בלי עבירה כלל נאסרת.
אמנם אם אישה לא ידעה כלל שעושה מעשה זנות [כגון שחשבה שהבא אליה הוא בעלה], או שלא התכוונה כלל לזנות [כגון באונס] - אינה נאסרת. שכן, אין המדובר כאן בשגגה הנוגעת ל'עבירה שבדבר', אלא לשגגה הנוגעת לעצם הפעולה. אולם שגגה הנוגעת לעבירה וחומרתה - אינה מונעת את האיסור לבעל.
המהרי"ק מוכיח יסוד זה גם מדברי הרמב"ם -
שיטת הרמב"ם 9 היא, שקטנה שזינתה אסורה לבעלה, [ולא אמרינן "פיתוי קטנה אונס הוא" 10 ]. אילו היינו אומרים שה'עבירה' היא האוסרת, לא היה מקום לאסור בנידון זה, שהרי קטנה אינה מחוייבת כלל במצוות, וממילא לא שייך לומר שעשתה עבירה! אלא ע"כ שמציאות הזנות היא האוסרת. ואין להקשות ממה שהבאנו לעיל, ששוגגת או אנוסה בפעולה עצמה אינה נאסרת. דקטנה שזינתה ברצון אינה ניגדרת כשוגגת או אנוסה. דאעפ"י שלעניין חיובים אין לה דעת, אין זה אומר שאין לה דעת כלל. וכל כוונותיו של קטן הנוגעות ליצירת מציאות - דעתו נחשבת, שגם הוא נחשב לבר הבנה 11 ! ולכן כוונת הקטנה להיבעל לאדם שאינו בעלה - נחשבת זנות, וממילא נאסרת לבעלה, לשיטת הרמב"ם.
מקורו של היסוד, אומר המהרי"ק, הוא מלשון הכתוב - "ותמעל מעל באישה " 12 , ולא כתוב 'ותמעל מעל בה''!

ד. היסוד הנ"ל - גם בחיובי ממון
כעין דבריו של המהרי"ק בעניין איסור אישה לבעלה, מצאנו גם בעניינים נוספים בתורה -
קי"ל שאין עונשין אא"כ מזהירין 13 . כלומר, בכל מקום שיש עונש בתורה - קדמה לו אזהרה, האוסרת לעשות את המעשה. כלל זה תקף בעונשי הגוף, אולם בממון אין אומרים כן, אלא "ממון ודאי לא בעי אזהרה" 14 . ולכן אף שלא הזהירה התורה שלא לשלח את בעירה לשדה אחר - המשלח חייב 15 . ואף שלא הזהירה התורה שלא לפתוח בור - הפותח חייב 16 . שורש החילוק בין עונשי הגוף לעונשי ממון נעוץ בדברינו דלעיל - חיוב עונשים גופניים נובע מהעבירה שבמעשה, ולכן בעינן אזהרה. אולם חיובים ממוניים אינם נובעים מה'עבירה' שבמעשה, אלא מעצם המציאות של המעשה, ולכן לא בעינן בהם אזהרה.
וממילא אפי' אם לא היה איסור 'לא תגנוב' בתורה - הגונב היה חייב כפל, דלא העבירה מחייבת בתשלום. ומאליו נובע, שאם אדם אינו יודע שאסור לגנוב - יתחייב כפל, שהרי חיוב זה אינו נוגע כלל לעבירה וחומרתה. דאף אם באמת לא היה איסור גניבה, היה מתחייב בכפל!
ד1. האם קנס כממון?
אמנם דברינו לעניין גניבה מחודשים יותר מחיובי ממון אחרים [בור, שן ורגל וכד']. חידוש זה נובע מחמת שעסקינן בקנס [ - כפל], ולא ממון גרידא. ונבאר דברינו -
כל חיוב ממוני שאינו בגובה הנזק מוגדר כ'קנס' - או שהתשלום גבוה מהנזק [ככפל בגניבה], או שנמוך יותר [חצי נזק בשור תם] או שסכום התשלום קבוע [שלושים של עבד, חמישים של אונס ומפתה]. ולעומת זאת 'ממון' הינו חיוב בגובה הנזק 17 . ונראה ודאי שחיוב ממון נועד לתקן את העיוות והחסרון שנוצר, ולכן הוא בגובה הנזק. משא"כ קנס, שהוא דומה יותר לעונש כלפי המזיק. [ולכן חיוב ממון אינו זקוק לעדים ולבי"ד - המזיק חייב ברגע שהזיק 18 . משא"כ קנס, החיוב אינו נוצר אלא עפ"י בי"ד, וע"י העדאת עדים 19 ]. ולאור החילוק שבין ממון לקנס, היה מקום לדמות את חיובי קנסות לכל העונשים שבתורה, וממילא ה'עבירה' שבמעשה היא המחייבת. אלא שלא מצאנו שעל חיובי קנסות נאמר 'אין עונשין אא"כ מזהירין', ואין גמ' שמחפשת אזהרות לקנסות, כשם שמחפשת אזהרות לעונשי גוף. ולכן נראה שגם קנסות כלולים בחיובי ממון רגילים שאינם דורשים אזהרה. וממילא גם בקנסות החיוב הוא על מציאות הנזק [אלא שהם גדרי חיוב מיוחדים, כמובן], ולא ה'עבירה' שבדבר גורמת.

ה. סוגיות המתבארות ע"י היסוד הנ"ל
עפ"י דברינו מבוארת מאליה סוגיא במסכת סנהדרין 20 -
הרודף אחר חבירו להרגו ושבר את הכלים - פטור מלשלם, דקם ליה בדרבה מיניה, שהרי הוא מתחייב בנפשו 21 . אולם אם הנרדף שבר כלים - חייב לשלם. ולכאורה חיוב זה תמוה - הרי הנרדף שבר את הכלים בהיתר, שהרי עשה כן לצורך הצלת נפשו 22 , ואם כך מדוע חייב?! ולדברינו הדבר ברור - חיוב התשלומין אינו נוגע כלל לעבירה שבמעשה הנזק, אלא למציאותו של הנזק 23 .
דוגמא נוספת -
שתי פרשיות נאמרו בתורה לגבי החובל בחבירו. האחת - איסור 'לא יוסיף' 24 . השניה - חיוב תשלומין : "רק שבתו יתן ורפא ירפא" 25 . ממילא החובל בחבירו מתחייב הן בממון והן במלקות. אלא שמחמת 'קם ליה בדרבה מיניה' לא ילקה, אא"כ אין חיוב תשלומין. וזה - בהכאה שאין בה שוה פרוטה 26 .
ונחלקו בגמ' 27 , האם איסור 'לא יוסיף' חל על כל אדם מישראל או רק ב"עושה מעשה עמך". ולדעת הסוברים שרק ב"עושה מעשה עמך" ישנו איסור, יוצא שמי שאינו בגדר זה אין לגביו אלא חיוב ממוני ללא איסור כלל. ונשאל עצמנו - ממה נובע חיוב ממוני זה, הרי לא עבר על איסור? אלא שחיוב הממון אינו נובע מהאיסור כלל. וממילא אדם שיכה את חבירו [שעושה מעשה עמך], ויטען שלא ידע שקיים איסור 'לא יוסיף', לא תועיל טענתו אלא לפטרו ממלקות. אבל לגבי חיוב התשלומין, שאינו נובע מה'עבירה' אלא מהמציאות - אין בדבריו שום טענת פטור.
לאור דוגמאות אלו, אין שום תימה על המהרי"ק, הסובר שקיים נתק בין איסור מעשה הזנות לבין התוצאה, שהאישה נאסרת על בעלה. ולכן גם שוגגת נאסרת על בעלה. דרק עונשי גוף הם תולדה של העבירה, משא"כ בחיובי ממון ובאיסור סוטה לבעלה.

ו. יישוב תמיהת רע"א עפ"י הנ"ל
רבינא 28 אומר, שלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא רק כשהשליח הוא בר חיובא. אולם אם הוא אינו בר חיובא - חייב המשלח. מקשה על כך הגמ': "אלא מעתה, האומר לאישה ועבד צאו גנבו לי, דלאו בני חיובא נינהו, הכי נמי דמיחייב שולחן?! אמרת - אישה ועבד בני חיובא נינהו, והשתא מיהא לית להו לשלומי, דתנן: נתגרשה האישה, נשתחרר העבד - חייבין לשלם".
תמה הרע"א 29 על ההו"א - וכי עבד ואישה אינם ברי חיוב? הרי האיסור לגנוב ודאי חל עליהם, אלא שמתשלומין הם פטורים. ואם כן הם ברי חיוב!
עפ"י דברינו, שקיים נתק בין האיסור לבין חיוב התשלומין, ניתן ליישב -
אפשר להעמיד את קושיית הגמ', במציאות שהעבד והאישה נשלחו לחבול ב"אינו עושה מעשה עמך". וא"כ לא קיים כאן איסור כלל. והעניין מוגדר כשליחות לדבר עבירה לא בגלל האיסור, אלא מחמת העונש שקיים [=חיוב התשלומין]. וממילא עבד ואישה, כיוון שאינם ברי תשלומין [להו"א], הם אינם ברי חיובא.
אמנם ביישוב זה יש דוחק - בגמ' מדובר על עבד ואישה שנשלחו לגנוב , ואנו מעמידים בעבד ואישה שנשלחו לחבול .
ועוד ניתן ליישב, עפ"י שיטת התוס' 30 , שכאשר השליח שוגג אז יש שליח לדבר עבירה. ונעמיד את קושיית הגמ' באופן שהעבד והאישה היו שוגגים בעבירה. ואם כך יוצא שהאיסור שעשו אינו מונע מהם גדר של שליח. וכל מניעת גדר שליח מהם הוא רק מחמת חיוב התשלומין. ולכן שואלת הגמ' שעבד ואישה, שאינם ברי תשלומין, הם בגדר אינם ברי חיובא, והמשלח צריך להתחייב.

ז. קטן בתשלומי נזיקין לרמב"ם - הערה על הנ"ל
לאור השוואתנו בין חיובי ממון בנזיקין לבין איסור סוטה לבעלה - בשניהם לא העבירה גורמת את התוצאה - היה מתבקש שהרמב"ם, הסובר שקטנה שזינתה אסורה לבעלה 31 , יסבור גם שקטן יתחייב בתשלומי נזיקין. ואמנם ישנה שיטת ראשונים הסוברת כן 32 . אלא שרע"א 33 מלמדנו שזוהי שיטה יחידאית, שכל הראשונים חולקים עליה. וצ"ע.

יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* לשיטת ר"ת, סוטה נאסרת לבעלה מחמת מציאות הזנות, ולא מחמת העבירה שבזנות.
* לאור הנ"ל, גם זנות בשוגג, או אפי' זנות של היתר - אוסרת לבעל. זאת, בתנאי שהיא התכוונה לביאת הזנות, ושלא באונס.
* עונשי גוף נובעים מחמת העבירה שבחטא. עונשי ממון - מעצם המציאות של המעשה.
* לאור הנ"ל, בממון אין צורך באזהרה.
* לאור הנ"ל, בדיני ממונות יתכן חיוב אפי' אם אין איסור. וגם בדיני קנסות כך.
* נחלקו ראשונים, האם קטנה שזינתה נאסרת לבעלה.
* לשיטת התוס', יש שליחות לדבר עבירה כשהשליח שוגג.


^ 1. כתובות ג ע"ב
^ 2. ד"ה ולידרוש
^ 3. סנהדרין עד ע"א
^ 4. יחזקאל כג כ
^ 5. שם ע"ב
^ 6. כו ע"ב
^ 7. טו ע"א
^ 8. סי' קסז. הוא מביא ראיה מאסתר ומהרמב"ם דלקמן. אולם אינו מביא את ר"ת, המובא כאן אצלנו. דבריו מובאים ברמ"א אבה"ע סי' קעח ג.
^ 9. הל' סוטה פרק ב ד. דיון בשיטתו – עיין בשיעור 'ספק ספיקא' פרק שלישי (שיעור 5).
^ 10. יבמות לג ע"ב
^ 11. עיין באריכות בשיעור 'עדי קיום ועדי בירור', אות ד (שיעור 7).
^ 12. במדבר ה כז
^ 13. סנהדרין נו ע"ב
^ 14. תוס' מכות ד ע"ב, ד"ה לאזהרה
^ 15. שמות כב ד
^ 16. שם כא לג
^ 17. עיין משנה כתובות מא ע"א ובסוגיא שם. ועיין עוד ברש"י ב"ק ה ע"א ד"ה עדים זוממים דממונא הוא.
^ 18. קידושין סה ע"ב – לא איברו סהדי אלא לשקרי. ועיין גליון הש"ס מכות ה ע"א.
^ 19. כתובות מג ע"א - דמודה בקנס פטור. ועי' שם מה ע"ב אימת קא מחייב, שם לג ע"ב תוד"ה לאו, גליון הש"ס מכות שם.
^ 20. עד ע"א
^ 21. עיין משנה כתובות לו ע"ב
^ 22. עיין יומא פג ע"ב 'קפחיה לרועה'.
^ 23. אמנם בחור מישיבת פוניביז' מסר בשם החזו"א, הסבר אחר לחיובו של הנרדף למרות שמותר לו לשבר את הכלים:
מצאנו בחילול שבת עבור חולה, גדר של "מאכילין אותו הקל הקל תחילה" (יומא פג ע"א). כלומר, יש למעט בעבירה ככל האפשר. ממילא ה"ה אצלינו - לשבר את הכלים ולשלם עבורם זה יותר קל מלשבר בלא לשלם, לכן הוא צריך לשלם.
אולם אין זה ברור אם דברי החזו"א יכולים להיות נסובים על נידוננו –
בשלמא בענייני אכילה, ששם החיוב הוא מדין נהנה, שזה דין מציאותי – תשלום עבור ההנאה – שייך לומר שאם אוכל מאכל של חבירו, כדי להציל עצמו - עדיף שישלם. אולם במזיק – שזה דין של חיוב התורה – נראה שאם התורה התירה - הרי הדבר מותר, ולא שייך כלל לחייב עצמו על הנזק.
^ 24. דברים כה ג
^ 25. שמות כא יט
^ 26. כתובות לב ע"ב
^ 27. סנהדרין פה – דבקללה כתוב 'בעמך', ונחלקו האם מקשינן הכאה לקללה או לא. וכאן אנו מבינים מדוע הגמ' מחפשת תמיד את האזהרה, ולא מסתפקת בידיעה שישנה אזהרה במקום כלשהו [שהרי אין עונש ללא אזהרה] – דהאזהרה מגדירה את החיוב! אצלנו למשל, ע"י שאנו יודעים שאזהרת מקלל היא מ"ונשיא בעמך" למדים אנו שהאיסור הוא רק ב'עושה מעשה עמך'.
^ 28. ב"מ י ע"ב
^ 29. דו"ח על הגמ' שם
^ 30. קידושין מב ע"ב, ד"ה אמאי מעל
^ 31. לעיל אות ג
^ 32. הגהות אשרי, פרק החובל סי' ט
^ 33. שו"ת, סי' קמז, ד"ה נראה דעת

חזרה למעלה