ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ספק ספיקא בממון | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא כתובות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (50 ד') הורד mp3
שלח לחבר

ל' מרחשון תש"ס

ספק ספיקא בממון

מסכת כתובות (פלגינן בין ממון לאיסור)



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

פרק ראשון
א. דעת התוס' - בספק ספיקא מוציאין ממון
"אמר רבי אלעזר: האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו" 1 . ובהמשך שם 2 : "אמר אביי, אף אנן נמי תנינא - בתולה נישאת ליום הרביעי. ליום הרביעי - אין, ליום החמישי - לא. מאי טעמא? משום איקרורי דעתא. ולמאי? אי למיתב לה כתובה - ניתיב לה! אלא לאוסרה עליו. מאי לאו, דקטעין טענת פתח פתוח וכו'".
ובתוס' 3 : "משמע [מההו"א 'אי למיתב לה כתובה'] אם היה בא לבי"ד, היה נאמן להפסידה כתובתה, אעפ"י שלאוסרה לא היה נאמן. משום דאית לך למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח, אבל מ"מ כתובתה הפסידה וכו', דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה".
וממשיך התוס' ומקשה, שיש כאן ספק ספיקא לזכותה של האישה: ספק אחד - האם בקי. ואת"ל בקי - ספק באונס. וא"כ, טוען התוס', היא אינה צריכה להפסיד כתובתה 4 .
והתוס' מוכיח את חידושו, שבספק ספיקא מוציאין ממון מהמשנה לקמן 5 -
נחלקו שם רבן גמליאל ורבי יהושע, לגבי אישה הטוענת משארסתני נאנסתי, והבעל טוען שמא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות. ר"ג סובר שהיא נאמנת, ולר"י אינה נאמנת. אף לדעת ר"י, שאינה נאמנת, יש הסוברים 6 שמנה יש לה. ולכאורה נשאל - מדוע יש לה מנה, אולי זינתה תחתיו ברצון, ולא מגיעה לה כתובה כלל! אלא, שיש כאן ס"ס: ספק תחתיו [ואין לה כתובה] ספק אין תחתיו [ויש לה מנה לדעות הנ"ל]. ואת"ל תחתיו - שמא באונס [ויש לה]. מוכח, אם כן, שבס"ס מוציאין ממון. עד כאן דברי התוס' 7 .

ב. הטעם להפסד הכתובה בזינתה
הש"ך 8 דוחה את ההבנה הנ"ל בתוס', ומבאר שהסיבה שהבעל חייב לה מנה אינה בגלל ס"ס אלא בגלל יסוד אחר.
נדון תחילה בשורש ההלכה שאישה שזינתה מפסידה כתובה.
ניתן היה לומר שהפסד הכתובה נובע מהעבירה שעשתה. אולם, אין זה נכון. עבירה אינה נוגעת להלכות ממון, ואינה עילה למחיקת חיובים. אלא, ההסבר כדלקמן -
עצם החיוב של כתובה נובע מהסברא "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" 9 . דכיוון שלגירושין אין צורך ברצון האישה, ויכול בעלה לגרשה בקלות, לכן תקנו 'מחסום' לקלות זו על ידי חיוב כתובה. לאור זאת מבורר, שכאשר הגירושין אינם ביזמתו של הבעל, אז ממילא חיוב הכתובה אינו חל כלל.
ומכאן נובע, שאישה שזינתה ובעקבות כך נאסרת על בעלה, אין מגיעה לה כתובה כיוון שמעשיה גרמו את הגירושין 10 . [ולכאורה, לטעם זה, אף אשת כהן שנאנסה, שנאסרת לבעלה, לא היה מקום לחיוב כתובה. ובאמת הגמ' דנה בעניין 11 ומסיקה שאמנם הוא חייב, אבל מטעם ש"נסתחפה שדהו", ולכן חשיב שהוא הגורם].
נחזור עתה לציור של התוס'. שאל התוס' אולי האישה זינתה ברצון ולא מגיעה לה כתובה, ומדוע חייב לה מנה?! מבאר הש"ך [בדעת התוס'] שהסיבה שהאישה מקבלת כתובה היא מפני שהיא מותרת לבעלה [מדין ספק ספיקא: ספק האם תחתיו, ואת"ל תחתיו - שמא באונס]. אם כן, האישה אינה גורמת כאן לגירושין. וכבר ביארנו לעיל, שכל הטעם שאישה שזינתה מפסדת כתובה זה רק בגלל שזנות זו גרמה לגירושין.
העולה מכאן - לא הס"ס גורם לחיוב הכתובה, אלא ההיתר לבעלה מסיר את הטעם להפסד הכתובה.

פרק שני

א. תמיהה על הראב"ד
אומרת המשנה 12 : "ואלו יוצאות שלא בכתובה - העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר וכו'". ובגמ' 13 : "היכי דמי? אי דידע נפרוש! אי דלא ידע - מנא ידע?! לא צריכא, דאמרה ליה: פלוני כהן תיקן לי את הכרי, ואזיל שייליה ואישתכח שיקרא".
תמה הראב"ד 14 - מדוע מתקשה הגמ' "מנא ידע", נעמיד באופן שהיא עצמה מודה, לאחר אכילתו, שלא עישרה! ומיישב הראב"ד, שאם תאמר כן היא לא תהא נאמנת, שהרי אין אדם משים עצמו רשע.
ולכאורה תירוצו תמוה - הרי היא מודה שלא מגיעה לה כתובתה, והודאת בע"ד כמאה עדים דמי! ונרחיב מעט בביאור הקושיא.
הכלל ש'אין אדם משים עצמו רשע' 15 משמעותו היא, שאין הוא נאמן להיענש על פי הודאת עצמו. וכמו כן, אין הוא נפסל לעדות על ידי הודאתו. כגון, האומר "הרגתי את פלוני" - לא נענישנו כרוצח. וכן, לא נפסלנו לעדות מדין רשע [וממילא, נאמין לו על חלקים אחרים בעדותו, מדין פלגינן 16 ]. והסיבה לאי נאמנותו - אדם קרוב אצל עצמו. ומבאר רש"י 17 , שכשם שאדם פסול לעדות על קרובו, כך הוא נחשב לקרוב של עצמו, וממילא קורבה זו פוסלתו מלהעיד על עצמו. וכיוון שלעונשין ולפסילה בעינן עדות - הוא אינו יכול להיות עד בדבר זה.
וממשיך רש"י ושואל - מה בכך שאדם קרוב אצל עצמו, וממילא מדין עד הוא פסול להעיד על עצמו, בכל זאת נקבל את דבריו, שהרי קי"ל 'הודאת בע"ד כמאה עדים דמי' 18 , ואם כן לעולם נאמין לאדם מדין הודאה! ועונה רש"י, שהודאת בע"ד זה חידוש בהלכות ממון בלבד. אולם לעניין עונשין, לפסילה לעדות ולחיוב קנס - לא נתחדש חידוש זה 19 . והרדב"ז 20 נותן טעם לחילוק זה - ממונו של אדם שייך לו, אולם גופו - אינו שלו. ולכן, רק בממון, שהוא שייך לאדם, נתנה התורה לאדם נאמנות. אולם לגבי שאר הדברים אין נאמנות, כיוון שאינם שייכים לו.
אמנם, נראה שרש"י אינו מסכים לטעם זה. דלפי טעם הרדב"ז הודאת בע"ד יכולה להתקבל לעניין קנס [לולא שהיינו לומדים ממקור אחר - "אשר ירשיעון אלקים" - פרט למרשיע את עצמו 21 ], שהרי גם קנס עוסק בממון שהוא שלו. ואילו רש"י כותב במפורש שקנס לא נכלל בחידוש של הודאת בע"ד.
עכ"פ מבואר חילוק גדול בין הודאה ממונית, שלגביה אדם נאמן ע"ע, לבין הודאה הנוגעת לשאר עניינים, שבהם אדם לא נאמן ע"ע. לכן, אדם המודה שגנב לא נפסול אותו לעדות, ולא נחייבו קנס, אולם את הקרן יצטרך לשלם.
נחזור לראב"ד. עסקינן באישה שמודה שהאכילה את בעלה טבל. התוצאה הדינית של האכלה כזו היא הפסד כתובה. אם כן, לחלק הממוני שבהודאתה - הפסד הכתובה - אנו צריכים להאמין מדין הודאת בע"ד. ומדוע הראב"ד משייך לכאן את הכלל 'אין אדם משום עצמו רשע', וכתוצאה מכך, אומר הראב"ד, שלא תהא נאמנת?!

ב. ישוב הראב"ד עפ"י היסוד של הש"ך
המשנה לימדה אותנו שאישה המאכילה את בעלה טבל מפסידה את כתובתה. הסיבה להפסד איננה בגלל ה'עבירה' [וראיה לדבר - דאם היא אוכלת טבל אינה מפסדת כתובה 22 ] אלא בגלל שהיא מכשילתו, ובזה גורמת לגירושין.
עפ"י זה, מסביר החתם סופר 23 , מובנים דברי הראב"ד. שהרי כאשר היא אומרת שהאכילתו טבל, היא אינה נאמנת שהיא הכשילה אותו, כיוון שאין אדם משים עצמו רשע. ולכן, הוא רשאי להמשיך ולאכול, ואין לו לחשוש לאכילת טבלים. ממילא, אין היא גורמת לגירושין. ואם אינה גורמת לגירושין, אז אין היא מפסידה את כתובתה.

פרק שלישי
א. קושיית השערי ישר על הש"ך
השערי ישר 24 מביא הוכחה שיסוד הש"ך אינו נכון. אישה האומרת לבעלה: 'טמאה אני לך' - למשנה ראשונה נאמנת, ולמשנה אחרונה אינה נאמנת, דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר 25 . ומפרש הרמב"ם 26 , שלמרות שאינה נאסרת על בעלה היא מפסידה את כתובתה, שהודאת בע"ד כמאה עדים דמי.
רואים, אם כן, שלמרות שאין היא גורמת לגירושין, בכל זאת היא מפסידה כתובה.

ב. ישוב דעת הש"ך
על מנת ליישב את דעת הש"ך נדון תחילה במקור דברי הרמב"ם.
נראה שהרמב"ם למד את דינו מהגמ' בגיטין 27 . מבואר שם, שסופר שאומר שלא כתב את האזכרות שבספר התורה לשמן אינו נאמן לפוסלו, אם הספר כבר אינו בידו. ומוסיפה הגמ' ואומרת, שלמרות שאינו נאמן לפסול את הספר, בכל זאת הוא מפסיד את שכרו, מדין הודאת בע"ד. ניתן, אם כן, לקרוא בספר ולצאת בו ידי חובה, ובכל זאת הסופר אינו מקבל שכרו. רואים שאנו עושים פלגינן בין דיני האיסורים לדיני הממונות, ודמי ממש לרמב"ם.
נדון עתה, מה יהיה הדין בס"ת שהתעורר ספק בכשרותו, ואנו נכשיר אותו מדין ספק ספיקא או מדין רוב. האם גם כאן נאמר שהסופר לא יקבל שכרו [שהרי אין הולכים בממון אחר הרוב]? לא מסתבר לומר כן! וכן אם יתעורר ספק בשחיטה, ונכשיר מדין רוב - האם לא יקבל השוחט שכרו?!
ומדוע באמת בציור של הגמ' הסופר מפסיד שכרו ובציורים אלו אינו מפסיד? חילוק גדול יש ביניהם:
בציור של הגמ' עסקינן בהודאתו של הסופר, שכתב שלא לשמן. לכן, כשאנו דנים על שכר הסופר אנו אומרים שהס"ת פסול, ואין לקרוא בו. בשעת דיון זו אנו קובעים שהספר פסול בצורה החלטית. ולכשנדון על הלכות קריאה בס"ת - נקבע בצורה החלטית שהספר כשר. פלגינן נאמנות ! הודאת הבע"ד, שהיא נאמנות מוחלטת , היא גורמת להפסד שכרו. אולם בספק ספיקא או ברוב, שאין לפנינו נאמנות זו, שם תשלום השכר תלוי בכשרות הס"ת. וכיוון שכשר לקרוא בו - הסופר יקבל שכרו!
ממילא, סרה קושית השערי ישר על הש"ך.
הרמב"ם שאומר שהאישה מפסדת כתובה למרות שמותרת לבעלה, זה מפני שהודאת בע"ד כאן, לכן פלגינן לנאמנותה. משא"כ הש"ך שעוסק בספק ספיקא - שם הפסד הכתובה מותנה בכך שתיאסר לבעלה!

ג. הראב"ד חולק על החילוק הנ"ל
לכאורה נראה, שהראב"ד, שהזכרנוהו לעיל אינו מסכים עם החילוק הנ"ל, וממילא חולק גם על הרמב"ם. שהרי הראב"ד דיבר על ציור שהאישה מודה שהאכילתהו טבל, ובכל זאת סובר, שכיוון שהודאה זו אינה מביאה לגירושין אין היא מפסדת כתובתה. והרי כאן עסקינן בהודאת בע"ד, ובכל זאת הדין הממוני נגרר אחר הדין האיסורי 28 .

ד. תמיהה על הראב"ד
עולה לנו, אפוא, שהראב"ד סובר שאף כאשר האישה מודה שאין מגיעה לה כתובה, היא בכל זאת היא תקבלה אם אין היא נאסרת על בעלה. כלומר, שגם בהודאה לא פלגינן.
ולכאורה קשה מהגמ' בגיטין שאומרת שהסופר מפסיד את שכרו כשמודה שהספר פסול, למרות שאינו נאמן לפסול את הספר, ומוכח שפלגינן!

ה. ישוב לראב"ד
ונראה לומר, שאף הראב"ד מסכים לרמב"ם, שבהודאת בע"ד נעשה פלגינן בין הממון לאיסור. אלא שהודאת האישה בנידונו של הראב"ד אינה דומה להודאה של טמאה אני לך. שהרי כאשר האישה מודה שהאכילתהו טבל, אין בכוחו של מאורע חד פעמי זה להוות עילה לגירושין. אלא שאם היתה נאמנת אז היה הבעל חושש שגם בעתיד תאכילהו איסור. ואז עילת הגירושין אינה נובעת מעצם הודאתה, אלא מהודאתה המלווה בחששו [המוצדק] של הבעל לגבי העתיד. ממילא לא דמי להודאה מוחלטת, הגוררת באופן ודאי הפסד ממון 29 .


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* ישנן דעות שבספק ספיקא מוציאין ממון.
* חיוב כתובה הוא כדי "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".
* הטעם לכך שאישה מפסידה את כתובתה הוא מפני שמעשיה גורמים לגירושין, ולא מפני העבירה שבדבר.
* לאור הנ"ל, אישה שזינתה מפסידה כתובתה מפני שאוסרת עצמה לבעלה.
* למרות הנ"ל, אישה שעפ"י הודאתה זינתה - מפסידה כתובתה למרות שמותרת לבעלה, דלעניין הממוני היא נאמנת לגמרי.
* למרות הנ"ל, אישה שמודה שהאכילה את בעלה טבל - אינה מפסידה כתובתה [לראב"ד], דאין בהכשלה חד פעמית זו עילה מספקת לגירושין.
* שכר סופר מותנה בכשרות הספר. וגם כשהתעורר ספק בכשרותו והכשרנוהו - מקבל הסופר שכרו.
* למרות הנ"ל, סופר שמודה שהספר פסול [לאחר שהספר יצא מידו] - הספר כשר, והסופר מפסיד שכרו.
* הודאת בע"ד הוא כלל בהלכות ממון בלבד, ולא בדברים הנוגעים לגופו.
* דעת הרדב"ז, שהטעם לנ"ל הוא מפני שרק ממונו של אדם שייך לו, ולא גופו [ורש"י חולק על טעם זה].
* בדברים הנוגעים לעצמו אדם אינו נאמן, דהוא קרוב אצל עצמו.


^ 1. כתובות ט ע"א
^ 2. שם ע"ב
^ 3. שם, ד"ה אי
^ 4. ואין אנו נכנסים כעת לבירור הסברא של התוס' – איך מוציאין ממון עפ"י ס"ס, והרי אין הולכים בממון אחר הרוב.
^ 5. יב ע"ב
^ 6. יא ע"ב, יב ע"א, יג ע"א
^ 7. הערת העורך: ביארנו את התוס' כפשוטו, וכפי שהבינוהו הרבה אחרונים, ובהם המהר"י בן לב חלק ג סימן כא.
^ 8. תקפו כהן סי' קכ
^ 9. יבמות פט ע"א
^ 10. הערת העורך: עיין ברמב"ם, הל' אישות פכ"ד ו.
^ 11. נדרים דף צ ע"ב
^ 12. כתובות דף עב ע"א
^ 13. שם
^ 14. מובא בר"ן ד"ה ואי לא ידע
^ 15. כתובות "ח ע"ב
^ 16. סנהדרין ט ע"ב
^ 17. יבמות כה ע"ב, ד"ה ואין אדם משים
^ 18. ב"מ ג ע"ב
^ 19. ועיין ברמב"ם הל' סנהדרין ספי"ח הכותב: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בי"ד ולא מלקין את האדם בהודיית פיו אלא על פי שני עדים… שמא נטרפה דעתו… שמא מן העמלים מרי הנפש, וכללו של דבר - גזירת מלך היא".
^ 20. על הרמב"ם שבהערה הקודמת.
^ 21. ב"ק סד ע"ב
^ 22. רא"ש במשנה, כתובות עב
^ 23. כתובות עב ע"א, ד"ה אי. וכן נמצא עקרון זה בשו"ת חלק ג' סי' קל"ג [אולם אינו מתייחס שם לראב"ד].
^ 24. שער הספיקות פ"כ
^ 25. נדרים צ ע"ב
^ 26. בפירוש המשניות שם
^ 27. נד ע"ב
^ 28. הערת העורך: עיין בר"ן שם (הערה 14), שבאמת מקשה על הראב"ד שהיא מפסידה כתובה כיוון שמודה, וכן מביא המגיד משנה (אישות פכ"ד י"א) מהרשב"א. ונראה שסוברים כרמב"ם. והשערי ישר שהקשה מהרמב"ם, יכול היה להקשות מהרשב"א ומהר"ן.
^ 29. הערת העורך: והר"ן הנ"ל, שחולק על הראב"ד, סובר שאף הודאה זו דינה כהודאת בע"ד רגילה, והיא מפסידה את כתובתה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il