ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קבוע | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא כתובות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

קבוע

מסכת כתובות: דף טו' ע"א



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

פרק ראשון
א. הסוגיא
"אמר רבי זירא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, בין לקולא בין לחומרא. מנא ליה לר"ז הא? אילימא מתשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח - ספיקו אסור. ובנמצא - הלך אחר הרוב. התם לחומרא! אלא מתשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם, ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע - ספיקו טמא. התם נמי לחומרא! אלא מתשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם, ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע - ברשות היחיד ספיקו טמא, ברשות הרבים ספיקו טהור.
ומדאורייתא מנא לן? אמר קרא: "וארב לו וקם עליו" 1 , עד שיתכוון לו. ורבנן? אמרי דבי ר' ינאי: פרט לזורק אבן לגו [רש"י: לתוך חבורת בני אדם נוכרים וישראלים...]. היכי דמי? אלימא דאיכא תשעה נוכרים ואחד ישראל ביניהם - ותידוק ליה דרובא נוכרים נינהו! אי נמי פלגא ופלגא - ספק נפשות להקל! לא צריכא, דאיכא תשעה ישראלים ונוכרי אחד ביניהם, דהוה ליה נוכרי קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי" 2 .
למדנו, א"כ, שבקבוע אין אנו הולכים אחר הרוב, והוי כמחצה על מחצה.

ב. קושית התוס' מדין ביטול ברוב ותירוצו
אמנם מצאנו לכאורה דין שנראה כסותר לזה. שהרי קיי"ל, שאם ישנה תערובת של איסור והיתר - חד בתרי בטיל מדאורייתא.
והרי התערובת היא קבוע!
קושיא זו מקשה התוס' 3 , וז"ל: "ספיקו אסור, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. והא דקיי"ל מדאורייתא חד בתרי בטיל, היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסור, אבל הכא ידוע האיסור בדוכתיה וחנות המוכרת בשר נבילה".
מחלק התוס' בין מצב של תערובת, ששם האיסור אינו ניכר, לבין סוגייתנו שהאיסור ניכר וידוע. ועומדות בפנינו שתי אפשרויות, השונות עקרונית זו מזו, בהבנת דברי התוס'.

ג. אפשרות א' - שני דינים ברוב
שני דינים נפרדים לחלוטין קיימים בסוגיית רוב: האחד - הליכה אחר רוב.
השני - ביטול ברוב.
ונבאר את החילוק ביניהם. הליכה אחר הרוב הוא דין בהלכות בירור - נמצאה חתיכת בשר, ואין ידוע מנין היא, ובעיר יש רוב חנויות כשרות ומיעוט חנויות המוכרות נבילה, אנו קובעים שחתיכה זו פרשה מקבוצת הרוב, ולכן היא כשרה. לעומת זאת, הדין של ביטול ברוב אינו עוסק בבירור מקורה של החתיכה, אלא זהו דין של הפיכה - המיעוט משתנה ומקבל את דינו של הרוב. אם ישנה תערובת שהמיעוט בה נבילה, הרי שהרוב הכשר מבטל את האיסור של המיעוט, וכל החתיכות כשרות.
לאור זאת מתבארים היטב דברי התוס' - דין ביטול ברוב אינו שייך אלא רק כשיש תערובת של איסור והיתר, ואין ידיעה מהו האיסור ומהו ההיתר. רק במצב זה שייך לומר שהאיסור נהפך להיתר. אולם בתשע חנויות ידוע על חנות מסוימת שהיא מוכרת נבילה. וכי שייך לבטלה ברוב, ולהכשירה!? לכן בחנויות לא שייך אלא רק הדין של הליכה אחר הרוב. ובדין זה לימדה אותנו התורה שיש סייג של קבוע. משא"כ בביטול ברוב, שעפ"י דברינו הוא דין אחר לגמרי, שם אין שייכות כלל לקבוע. דקבוע שייך בדין של הליכה אחר הרוב, ולא בביטול ברוב.

ד. אפשרות ב' - סייג לדין קבוע
ישנם שני מצבים של הליכה אחר הרוב. מצב אחד הוא של תערובת ואיננו יודעים מהו האיסור ומהו ההיתר. במצב זה, שאין יודעים מהו האיסור, הוא אינו נחשב לקבוע. וממילא כשאנו דנים על חתיכה מתערובת זו, אנו מניחים שהיא מהרוב. לעומת זאת ישנו מצב של תערובת שהאיסור ניכר ואנו יודעים לזהותו. כגון חנויות, שאנו יודעים איזוהי החנות המוכרת נבילות, ואלו חנויות מוכרות כשר. במצב זה החנות נחשבת לקבוע, ואין אנו הולכים אחר הרוב.
לכשנדקדק נמצא, שבאפשרות הראשונה לא הגבלנו את דין קבוע. בכל הליכה אחר הרוב קיים סייג זה, המונע מלילך בתר הרוב, אפי' אם האיסור אינו ידוע. ואילו לפי האפשרות השניה, הסייג של קבוע קיים רק בחלק ממצבי הליכה אחר הרוב.

ה. נפ"מ בין הפירושים
בין שני הפירושים יש נפ"מ, בציורים שאין דין ביטול ברוב, ומאידך האיסור אינו ידוע. ונביא לכך דוגמא - האור שמח 4 מחדש, שדין ביטול ברוב פועל רק להורדת תכונות יחודיות שקיימות במיעוט. כגון, לבטל איסור. אולם אין בכח הביטול להוסיף מעלות. כגון, מצה שנאפתה שלא לשמה, שהתערבה במצות שנאפו לשמן - אין היא בטילה, דא"א להחשיבה כאפויה לשמה. אולם לכאורה נאמר, שאעפ"י שאין כאן ביטול ברוב, אבל בכל זאת נוכל לקחת מצה, ולהניח שהיא אפויה לשמה, מדין הליכה אחר הרוב! כאן תהיה נפ"מ בין הפירושים - לדרך הראשונה, קיים דין קבוע בהליכה אחר הרוב אפי' כשאין האיסור ידוע [דרק בביטול ברוב אין דין קבוע]. אולם לדרך השניה אזלינן בתר רובא אם אין האיסור ידוע!

ו. ביאור המשך דברי התוס'
ברישא של דבריו יישב התוס' את הקושיא על קבוע מהדין של חד בתרי בטיל. ובהמשך מתייחס התוס' לגמ' 5 האוסרת תערובת של אלף שוורים, שמצוי ביניהם שור הנסקל. וז"ל: "ובדבר חשוב אפי' מעורב לא בטיל, ואמר כל קבוע וכו', כדאמר בפרק התערובת, גבי תערובת בעלי חיים דחשובי ולא בטלי, דפריך ונמשוך ונקריב חד מנייהו, ונימא כל דפריש מרובא פריש! ומשני - נמשוך, בתמיה, הוה ליה קבוע, וכל קבוע וכו'. ועיקר הטעם אינו משום קבוע, אלא משום דבעלי חיים לא בטלי, כמו דבר שדרכו לימנות".
במבט ראשון סתומים דברי התוס' - מהי כוונתו "עיקר הטעם וכו'"?
לאפשרות הראשונה דלעיל מתפרשים היטב דברי התוס' -
בתחילה רצינו להתיר מדין ביטול ברוב. ועל כך אומרת הגמ' שבע"ח חשיבי ולא בטלי [מדרבנן!]. לכן פנתה הגמ' להיתר של הליכה אחר הרוב. וזה נשלל מדין קבוע [למרות שהאיסור אינו ניכר!], המסייג מדאורייתא את ההליכה אחר הרוב. לכן אומר התוס' "עיקר הטעם". כלומר - שני היתרים לפנינו. האחד - הליכה אחר הרוב - נשלל מעיקרו, מדאורייתא, שהרי זה קבוע. ועיקר הצד להתיר היה מדין ביטול ברוב [שמדאורייתא אכן שייך כאן]. אלא שגם זה נשלל מדרבנן - בע"ח חשיבי ולא בטלי.
ולאפשרות השניה דלעיל צ"ע בסיפא של דברי התוס'. ובפרט צ"ע בסברא של בע"ח חשיבי ולא בטלי. דבשלמא לאפשרות הראשונה, שאנו דנים על ביטול המיעוט מובנת הסברא - אין מקום להתייחס למיעוט כאילו אינו קיים, שהרי הוא חשוב. אולם לאפשרות זו, שאנו דנים על הליכה אחר הרוב - מה בכך שבע"ח חשיבי, סו"ס מתברר שדבר חשוב זה הוא מהרוב הכשר!

ז. סברת קבוע
בבואנו לבאר את הסברא, נקדים לומר שקבוע מתפרט לשני מצבים. נראה את הדברים באמצעות הציור של חנויות -
מצב ראשון - כשאדם עומד לקנות מהחנויות, הוא אינו יכול להכנס סתם לחנות ולקנות בלי לברר האם היא מוכרת בשר כשר. למרות שיש רוב חנויות כשרות, אסור לו לסמוך על הרוב, שהרי זה קבוע.
מצב שני - אדם קנה באחת מהחנויות, ולא נתן ליבו באיזו חנות קנה. לאחר הקניה הוא אינו יכול להסתמך על הרוב, דגם באופן זה קיים דין קבוע.
ולכאורה, הדבר צריך עיון. שהרי המקור בתורה לדין קבוע הוא מ'זורק אבן לגו'. וזה המצב הראשון. וא"כ אין מקור לכך שגם במצב השני אין הולכים אחר הרוב! [אמנם בזורק אבן לגו אנו דנים גם בדיעבד, לאחר שזרק. אבל אנו מתייחסים בדיון זה למעשה שעשה הזורק מעיקרא].
וע"כ נזקקים אנו לומר, שקים להו לחז"ל שדין קבוע אינו משתנה. וכיוון שבכניסתו לחנות היה מצב של ספק [ואפי' אם לא שם ליבו, ולא הסתפק - צריך היה לשים לב], ולא ניתן היה לסמוך על הרוב, שהרי זה קבוע, ממילא נחלט כבר דין קבוע. ולכן גם לאחר מכן, כשיסתפק מנין חתיכה זו, לא יוכל לסמוך על הרוב.
וכיוון שעל המצב השני חל דין קבוע כתולדה מהמצב הראשון, דיינו לבאר את הסברא של מצב זה. והביאור יהיה עפ"י שתי האפשרויות שהזכרנו לעיל -
לאפשרות הראשונה - ביאר התוס', שבחנויות לא שייך להחיל את הדין של ביטול ברוב, שהרי החנות האסורה ניכרת, ואין מקום לומר שתיהפך להיתר. סברא זו שייכת באותה מידה לנידוננו. אם יהא מותר להכנס לאחת החנויות, ולהניח שהיא כשרה, דאזלינן בתר רובא - יצא שאנו נתיר לקנות בכל אחת מהחנויות, כולל בזו האסורה. ומשמעות העניין היא, שאנו מהפכים אותה לחנות של היתר, וכמובן שלא יתכן הדבר.
לאפשרות השניה - ביאר התוס', שקבוע שאין אנו הולכין בו אחר הרוב, זה רק במקום שהאיסור ניכר וידוע. לאור זה הסברא פשוטה - הרי מצב כזה אינו ניגדר כלל כספק, שהרי האיסור הוא גלוי וידוע! וכי יכול אדם להכנס לאחת החנויות, ולומר שהוא אינו יודע אם נכנס לכשרה או לא, ולכן ילך אחר הרוב?! ודאי שלא! דאנו נאמר לו לברר, שהרי החנות האסורה ידועה, ואין זה כלל ספק. וכיוון שאין כאן גדר ספק, ממילא גם דין רוב אין כאן. שהרי רוב הוא צורת הכרעה בספיקות. אולם במצב שאינו מוגדר כספק [ואפי' אם אדם נכנס בלי לשים לב לאיזו חנות נכנס - אין בזה נפ"מ, דהוא אמור היה לשים לב, וממילא לא להסתפק כלל] - גם דין רוב איננו.
ולכאורה קשה על סברתנו -
הנחנו שבמקום שניתן לברר את האיסור אין זה נקרא ספק, ואין ללכת אחר הרוב. ולעומת זאת, אנחנו אוכלים בשר בלי לבדוק האם הבהמה טריפה או לא [פרט לריאה, ומחמירים גם בקורקבן]. ואנו נוהגים כן, בהסתמכנו על כך שרוב הבהמות אינן טריפה. ולפי הנחתנו אין מקום לסמוך כאן על רוב, שהרי ניתן לבדוק את הבהמה! אלא שיש לחלק בין רובא דאיתא קמן, לרובא דליתא קמן 6 .

ח. קבוע בגוי
ראינו שאם יש דין קבוע, הוא נחלט ואינו פוקע. ומתי קיים דין קבוע? כאשר הלקיחה היתה ממקום הקביעות, והיה אז מצב של ספק [בין אם הלוקח הסתפק בפועל, ובין אם צריך היה להסתפק].
לכן אם בשעת הלקיחה אין מקום להסתפק לא יווצר אז דין של קבוע. כגון, אם גוי קונה בשר - אין כאן מצב של ספק, שהרי הוא מותר באכילת נבילה. אולם אם קיים חשש לאבר מן החי, שגם גוי אסור בו, יש כאן קבוע.
יסוד הדברים בדברי הקצות 7 -
הוא דן על מציאות שישנן שתי קופות. באחת נמצא מעט כסף, ובשניה הרבה. מאחת הקופות נגנב כסף, ולא ידוע מאיזו. יש שרצו לומר, שאם הגנב הוא גוי, נלך בתר רובא, שבגוי אין קבוע. ולדידן - הספק מתחיל במקום הפרישה. דוחה הקצות את דבריהם - גם גוי מוזהר בגזל, וממילא יש מצב של ספק כבר במקום הקביעות!

פרק שני - קבוע בערלה
מבואר במשנה 8 , שבנטיעות של ערלה יש דין קבוע. כלומר, אם ישנה נטיעה של ערלה, ועצים רבים שאינם ערלה, ואדם קטף פרי ואינו יודע מנין - הרי זה ספק ערלה, דלא אזלינן בתר רובא.
ושני מצבים יש בנ"ל:
א. ידוע איזוהי הנטיעה של ערלה. בזה הקבוע הוא מדאורייתא, שהרי האיסור ניכר וידוע.
ב. אין ידוע איזוהי הנטיעה. בזה מדאורייתא אין קבוע, עפ"י האפשרות השניה דלעיל, שהרי האיסור אינו ניכר. אולם מדרבנן יש איסור, מפני שנטיעה הוי דבר חשוב, וממילא היא איננה בטלה.
ולפי זה לכאורה צריך לאסור את כל הפירות המשווקים במדינה, שהרי ידוע שקיימות נטיעות ערלה, ואין לסמוך על הרוב, שהרי זה קבוע.
אולם נראה שאין זה כך. ובביאור העניין נעסוק בשני שלבים:
א. שלב הקטיף בשדה.
ב. השלב שהפירות נמצאים בחנות.
הקטיף בשדה -
נקדים ונבאר סברא יסודית בהלכות קבוע, שעל פיה יבואר מדוע אין בקטיף דין קבוע.
הדין הבסיסי של קבוע הוא כאשר לקחו חתיכה ממקום הקביעות למרות הספק, או שלקחו בלא לשים לב, האם כשר כאן אם לאו. אנו אוסרים, שהרי הספק [או הצורך להסתפק] נולד במקום הקביעות. אבל כאשר לקחו חתיכה, ובזמן הלקיחה היה ברור אם כשרה היא אם לאו, אלא שאח"כ נשכח הדבר [וכגון שמסתפק האם קנה נבילה לכלבו. או שחושש שלא היה איכפת בזמן הלקיחה]. בציור זה נראה שאין כאן דין קבוע. שהרי הספק נולד רק לאחר הלקיחה ממקום הקביעות. וא"כ הוי כפירש, ואזלינן בתר רובא.
וממילא גם בערלה כך - הקוטף לא הסתפק כלל. הוא יודע שיש כאן ערלה, ולא אכפת לו למכרה. ולכן לא נוצר הספק בשדה.
הלקיחה מהחנות -
לכאורה יש מקום להחשיב את הפירות כקבוע בגלל החנות. שאם המוכר יודע על פירות מסוימים שהם ערלה, א"כ הוי איסור ניכר וידוע וחל דין קבוע.
אולם גם בזה אין דין קבוע. שהרי המוכר בחנות זו הינו עבריין, שהרי מוכר ערלה. וכיוון שכך, אין הוא נאמן לומר אלו פירות הם ערלה ואלו לא. יוצא שאין דרך לברר את הספק . א"כ הוי איסור שאינו ידוע - ובזה אין דין קבוע, ואזלינן בתר רובא.

פרק שלישי - חד בתרי בטיל
א. מחלוקת אחרונים בדעת השו"ע
הזכרנו שתי אפשרויות בהבנת הדין של "חד בתרי בטיל".
א. שהמיעוט מתבטל ומתהפך לדינו של הרוב.
ב. לגבי כל חתיכה אנו מבררים שהיא מהרוב.
בשו"ע 9 פוסק לגבי חתיכת איסור שהתערבה בשתי חתיכות היתר, שאין לאדם אחד לאכול בבת אחת את כל שלוש החתיכות.
לכאורה מוכח בשו"ע, שלומד כאפשרות השניה 10 . דלאפשרות הראשונה ודאי שכל החתיכות מותרות, שזהו עצם הדין לאפשרות זו - אין כאן איסור, שהרי האיסור הפך להיתר.
אמנם נחלקו האחרונים בהבנת דינו של השו"ע - יש סוברים 11 , שהאיסור לאכול את כל החתיכות הוא מדרבנן בעלמא. ויש סוברים 12 , שהאיסור הוא מדאורייתא, דאם יאכל את כל החתיכות הרי שאוכל איסור ודאי. לשיטה הראשונה, ניתן א"כ להבין גם בדעת השו"ע כאפשרות הראשונה דלעיל.

ב. תערובת לח בלח
יש המוכיחים, שלא יתכן לאסור את כל החתיכות מדאורייתא, מתערובת של לח בלח. אם נתערב מיעוט לח של איסור ברוב לח של היתר, ג"כ קיים הדין של ביטול 13 [ומדאורייתא מספיק חד בתרי 14 ]. והרי כאן בכל טיפה שלוקח מהתערובת יש בה גם מהאיסור, ובכל זאת מותר!
ולדעת החולקים - אין להוכיח מתערובת של לח בלח לתערובת של יבש ביבש. בתערובת של לח בלח נוצרה מציאות חדשה, מפני ההתמזגות של הנוזלים. ונוצר משקה חדש לגמרי. ולכן, בזה אנו באמת אומרים, שהאיסור בטל לגמרי. משא"כ בתערובת של יבש ביבש, בזה לא בטל שם איסור מהחתיכה האסורה, כיוון שבאמת היא נמצאת בפני עצמה, אלא שאנו איננו יודעים לזהות אותה.
יסוד זה של חילוק בין שני סוגי התערובות מוכח מדברי הרמב"ם -
הוא דן 15 לגבי שלוש חתיכות בשר שהתערבו זו בזו כאשר אחת מהן היא נבילה. דיונו אינו לגבי היתר אכילה, אלא לעניין טומאה, שהרי נבילה היא אב הטומאה. אומר הרמב"ם שהנוגע בחתיכות אלו - טהור, שהנבילה בטילה ברוב. והנושא חתיכות אלו - טמא. ומה החילוק? לגבי מגע - אנו מתבוננים עליו כנוגע בכל חתיכה בפני עצמה. וממילא, לגבי כל אחת אנו הולכין אחר הרוב. אולם לגבי משא - נחשבת נשיאתו כנשיאה אחת ולכן טמא. ובהלכה נוספת 16 פוסק הרמב"ם, שבהמה שהפילה חררת דם [=נפל], הנושא לא נטמא, כיוון שהנפל בטל ברוב שאר הדברים שהפילה. ולכאורה סותרות ההלכות זו את זו! ומבאר המהר"י קורקוס 17 את היסוד הנ"ל. בחררת דם עסקינן בתערובת של לח בלח. לכן, האיסור בטל לגמרי. ואילו בחתיכות הבשר עסקינן בתערובת של יבש ביבש, ושם ההיתר הוא רק מדין הליכה אחר הרוב.
ולסיכום - בתערובת לח בלח, לכו"ע אמרינן שהמיעוט בטל לגמרי. ובתערובת יבש ביבש נחלקו האחרונים האם המיעוט בטל, או שההיתר הוא מדין הליכה אחר הרוב.


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* כל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
* בתערובת - חד בתרי בטיל.
* שתי אפשרויות בהבנת דין תערובת: א - ביטול ברוב.
ב - הליכה אחר הרוב.
* ביטול ברוב לא אמרינן באיסור ניכר.
* לאפשרות השניה דלעיל, דין קבוע לא אמרינן באיסור שאינו ניכר.
* ביטול ברוב רק מסיר תכונות, ולא מוסיף.
* בע"ח חשיבי ולא בטלי.
* כשחל דין קבוע, הוא נחלט ואינו משתנה.
* ספק שניתן לפושטו ע"י בירור אינו ספק, וממילא אין הולכים אחר רוב. אולם אחר רובא דליתא קמן אזלינן, גם כשניתן לברר.
* כשגוי לקח איסור ממקום קביעות - אם הוא שייך באיסור זה, הרי זה קבוע. אם אינו שייך לאיסור זה, אזלינן בתר רוב.
* כשבזמן הלקיחה ממקום הקביעות המצב היה ברור, ולאחר הפרישה נולד ספק - אין זה קבוע.
* כשאדם שאינו נאמן יודע היכן האיסור - הוי כאיסור שאינו ניכר וידוע, ואזלינן בתר רובא.
* כשחתיכת איסור התערבה בשתים של היתר - אין לאדם אחד לאכול בבת אחת את שלוש החתיכות [ונחלקו האם איסור זה מדאורייתא או מדרבנן].
* תערובת לח בלח יוצרת מציאות חדשה, ושם ודאי שהמיעוט בטל לגמרי.


^ 1. דברים יט יא
^ 2. כתובות טו ע"א
^ 3. חולין צה ע"א, ד"ה ספיקו אסור
^ 4. הל' מאכלות אסורות פט"ו י
^ 5. זבחים עג ע"א
^ 6. ובביאור הענין – עיין בשיעור 'רובא דליתיה קמן', אות ג (שיעור 14).
^ 7. סי' רצב סק"ב
^ 8. עיין משנה ערלה פ"א משנה ו (ובתפא"י שם, ס"ק לט, ובמלאכת שלמה ד"ה הרי זה), ובפרק ב משנה א.
^ 9. יו"ד סי' קט א
^ 10. משתי האפשרויות הנזכרות לעיל בפרק ראשון.
^ 11. עיין ט"ז שם ס"ק א
^ 12. עיין אמרי בינה, דיני בשר בחלב ותערובות סי' ט.
^ 13. חולין צז עב, צח ע"א
^ 14. עיין פמ"ג שער התערובות ח"ב פ"א.
^ 15. הל' אבות הטומאות פ"א הי"ז
^ 16. שם הל' טז
^ 17. מובא בכס"מ הי"ז בסופו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il