ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רובא דליתיה קמן | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא כתובות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

רובא דליתיה קמן

מסכת כתובות: דף טו' ע"א



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

א. שני גדרי רוב
הנחתה אותנו התורה, שבמצב מסופק יש ללכת אחר רוב. דין זה נכון הן ברובא דאיתיה קמן, והן ברובא דליתיה קמן 1 . ומחדש השב שמעתתא 2 , שיש חילוק גדול בין שני סוגי רוב אלו - ברובא דאיתיה קמן אין ההליכה אחר הרוב פושטת את הספק. אלא גדר ספק נשאר, ובכל זאת אנו מתנהגים על פי הרוב. למשל, כאשר אנו מוצאים חתיכת בשר, ובעיר ישנן תשע חנויות המוכרות בשר כשר ואחת מוכרת בשר נבילה - אנו הולכים אחר הרוב, וקובעים שמותר לאכול את הבשר, למרות שאין ודאות בכשרותו. אולם רובא דליתיה קמן ניגדר כודאי, ומבטל את הספק 3 .
עולה לנו, אם כן, ששתי מהויות שונות של רוב חידשה לנו התורה. רובא דאיתיה קמן - דין הנהגתי, שאינו פושט את הספק. רובא דליתיה קמן - דין החלטי, הפושט את הספק.

ב. סברת החילוק הנ"ל
על מנת להבין את החילוק הנ"ל, יש לבאר את סברת ההליכה אחר הרוב.
רובא דאיתיה קמן -
השב שמעתתא טוען 4 , שזוהי גזירת הכתוב ללא סברא. וכי בגלל שתשע חנויות מוכרות כשר אנו יודעים שחתיכת הבשר שנמצאה לא פרשה מהחנות המוכרת נבילה?! הרי בין כך ובין כך לא פרשה החתיכה מכל תשע החנויות אלא מאחת בלבד, ומהיכי תיתי לומר שמאלו ולא מזו?!
אמנם אפשר לומר סברא. אולם אין זו סברא אמיתית, אלא סברא 'טכנית' גרידא. כיוון שרוב האפשרויות הן שהחתיכה פרשה מחנות כשרה, אז ההסתברות היא שאמנם כך היתה העובדה 5 . ממילא, הספק עומד במקומו.

רובא דליתיה קמן -
משמעותו של רוב זה היא, שיש בטבע הבריאה או בטבע ההתנהגותי מניע כלשהו שיוצר את המציאות של הרוב. ישנו גורם אחד שמהווה שורש למציאות זו. ואין אנו תולים לומר, שרוב המקרים הם כך במקרה בעלמא. ואמנם יש גם מיעוט שונה, אבל הוא חריג, ויוצא מדרך הטבע. ממילא המיעוט אינו אלא מקרה. וא"כ כשאנו דנים על מציאות כלשהי, ואנו רוצים לדעת האם הנידון שבפנינו משתייך לרוב או למיעוט, סברא גדולה היא לתלות ברוב. שהרי הרוב נגרם על ידי סיבה עצמותית-מהותית, כפי שאנו רואים שהעולם באמת מתנהל. ולא נשייך את הנידון למיעוט, שאינו אלא מקרה. כגון, בהמה שאנו דנים האם היא טריפה. קביעתנו תהא [בגדר של ודאי!] שאין כאן טריפה. שהרי אנו רואים שרוב הבהמות אינן טריפה. כלומר, הקב"ה ברא את טבע העולם באופן שבהמות נולדות בריאות. אם כן, אין מקום לומר שאולי הבהמה שלפנינו היא מהמקרים יוצאי הדופן.

ג. נפ"מ מהחילוק הנ"ל

נציין שלוש נפ"מ הנובעות מהחילוק הנ"ל, בין שני סוגי הרוב.
נפ"מ ראשונה -
ישנם דינים שחלים רק במקום שישנה ודאות. כגון, "עשירי ודאי ולא עשירי ספק" 6 , שנאמר במעשר בהמה. וכן דין "לא יבוא ממזר בקהל ה'" 7 , ודרשינן: "קהל ודאי - ולא קהל ספק" 8 . האם בדינים אלו אנו הולכים אחר רוב? לאור דברינו, הדבר תלוי באיזה רוב מדובר. רובא דאיתיה קמן לא יספיק לנו, שאין הוא פושט את הספק. אולם רובא דליתיה קמן, שהוא אינו מותיר ספק - יועיל.
נפ"מ שניה -
במקום אחר 9 שאלנו - היאך אנו אוכלים בהמה, וסומכים על כך שהיא מרוב בהמות שאינן טריפה, הרי במקום שניתן לברר ספק אין הולכים אחר רוב, דיש לברר ולדעת ולא להסתפק? ועל פי היסוד הנ"ל העניין מיושב - הכלל, שאין הולכים אחר רוב במקום שניתן לברר את הספק, נכון רק ברובא דאיתיה קמן. שכן, רוב כזה אינו מסיר את הספק, וא"כ לא נתחדש ללכת אחריו במקום שניתן לברר ולא להכנס למצב של ספק. אבל ברובא דליתיה קמן, באמת איננו מסתפקים כלל. שהרי הרוב בירר וגורם לנו להניח בודאות שהנידון גם כן שייך לרוב. ממילא אין כלל צורך לעסוק בבירורים!
נפ"מ שלישית -
כאשר ישנה מציאות של רובא דאיתיה קמן, אולם ברור שחלק מהפרטים המרכיבים את קבוצת הרוב אינו נכלל בספק [ולכשנתעלם מהם, אין רוב] - האם נלך אחר הרוב?

דן בדבר רע"א -
המשנה 10 אומרת, שתינוקת שנאנסה מותרת לכהן, אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה.
ממילא, אומר רע"א 11 , גם אם יהיה רוב של כשר אחד בלבד, התינוקת מותרת לכהונה. כגון, אם ישנם בעיר חמישים שאינם פוסלים לכהונה, וארבעים ותשעה שפוסלים - התינוקת מותרת.
וממשיך רע"א - בשלמא כהן מחוץ לעיר זו מותר בתינוקת, דאיכא רובא. אולם כהן מעיר זו, שהוא יודע שהוא עצמו אינו האנס - נראה שיהא אסור, שהרי מבחינתו ישנם רק ארבעים ותשעה כשרים שיתכן שאנסו. וא"כ אין רוב!
הרש"ש 12 חולק על רע"א, וטוען שסו"ס קבוצת הרוב מורכבת מחמישים. דהרי בין כך ברור שלא כל החמישים אנסו, אלא רק אחד. כלומר, ברור שישנם ארבעים ותשעה בקבוצת הכשרים שלא אנסו, ובכל זאת הם נכללים בהרכבת הרוב. אם כן, מה איכפת לן אם הכהן העומד לשאת יודע להצביע על עצמו ולומר "לא אנסתי"!
אולם אין נראים דבריו של הרש"ש -
בשלמא אם היינו עוסקים ברובא דליתיה קמן, שיש סיבה שגורמת ללכת אחר הרוב, אז מובן - היתה סיבה להניח שהבועל הוא מקבוצת הרוב ולכן הוא כשר. אבל אנו עוסקים ברובא דאיתיה קמן. ורוב זה אינו אלא רוב אפשרויות גרידא. ואם ברור שאחת האפשרויות אינה נקשרת לספק - אז ברור שאפשרות זו כאילו אינה קיימת כלל!

ונמשיל משל לחידוד העניין -
נניח שאורך החיים הנורמלי של כוס הוא חמש שנים, ואף אורך החיים של בגד הוא חמש שנים. אולם יש הבדל גדול ביניהם - לבגד ישנה סיבה שאינו מחזיק מעמד יותר מכך, שהרי הוא הולך ומתבלה. אולם כוס אינה מתבלה, ואין סיבה לקיצור ימיה. אלא שבדרך כלל תוך זמן זה היא נשברת.
אולם אם כשיעברו כבר שלוש שנים מקנייתם, נשאל מהו אורך החיים הצפוי לבגד ולכוס, התשובה תהא שונה. לבגד - שהגדלת אורך חייו נובעת מסיבה של בלאי - נותרו שנתיים. אולם לגבי הכוס אין שום סיבה להניח שתוך שנתיים תישבר. כשעברו שלוש שנים והיא לא נשברה - אין מתחשבים יותר בשנים אלו, שהרי האפשרות שהכוס תישבר בהן לא התרחשה. ולכן, הנחתנו תהיה שתוך חמש השנים הבאות הכוס תישבר, ולא תוך שנתיים!

ד. הסברא הנ"ל גם בחזקה
הסברא הנ"ל בביאור רובא דליתיה קמן, טמונה גם בדין חזקה האמור בתורה. ונבאר -
אנו הולכים בתר חזקה. כלומר, דבר שנשנה פעמים אחדות 13 - יתכן שיארע פעמים נוספות בעתיד. כגון, מי שמתו אחיו מחמת מילה, אינו נימול דחיישינן שמא ימות 14 . וכן וסתות 15 , שור המועד 16 , קמיע מן המומחה 17 , תולעים בפרי 18 , טעויות בספר תורה 19 ועוד.
מהו ההגיון בחזקה זו - וכי בגלל שמקרה חזר על עצמו מספר פעמים, נאמר שפעם נוספת יתרחש מקרה זה? אדרבא, נראה ההפך מכך - המקרה לא יתמיד!

ע"כ הסברא היא, שהחזרה מגלה לנו, שאין כאן מקרה. אלא ישנה סיבה , שהיא זו שגרמה לכל המקרים. כלומר, כשקורה מקרה יחיד - אפשר לתלות במקרה. אם שור נגח פעם אחת - מקרה. פעמיים - עדיין ניתן לתלות שהמקרה נשנה. לכן, אין לחשוש לנגיחה נוספת. שלוש פעמים - אין זה מקרה. אלא מתגלה לנו שטבעו של שור זה הוא להיות נגחן. ממילא, יש חשש לנגיחה נוספת. מי שמתו אחיו מחמת מילה - אין זה צירוף מקרים, אלא מתגלה לנו שישנה סיבה למוות. כלומר, שישנה מחלה כלשהי במשפחה זו, שממיתה את הילדים. ממילא, לא נמול את הילד הבא. שלוש תולעים בפרי - אין זה אוסף מקרים, אלא ישנה סיבה למציאות התולעים. כלומר, ישנו רקבון בפרי, המזמין הימצאות תולעים. ממילא, אין לאכול ללא בדיקה.
ובאמת, בציורים שאין לתלות בגורם סיבתי כלשהו לאוסף המקרים - אין חזקה. כלומר, אנו לא נאמר, שפעם נוספת יתרחש המקרה, דמקרה אינו מתמיד.
כגון, שכונה ששלושה ילדים מתו בה מחמת מילה, בכל משפחה ילד אחד. לא ניתן לבאר סיבה אחת המסבירה את מות הילדים. לכן אנו נאמר, שאין זה אלא מקרה, וממילא כשייוולד ילד נוסף בשכונה הוא יהיה חייב במילה.
וכן יהיה בבדיקת חמץ 20 - אם לאחר הבדיקה מוצאים שלושה פירורים [של כזית] איננו תולים בשלושה מקרים, אלא בסיבה אחת. והיא - חוסר בדיקה יסודית. אולם אם לאחר בדיקת חמץ, ציפור תכניס שלושה פירורים - האם נחייב לבדוק את כל הבית שנית? לא. כאן אין סיבה שבעקבותיה נחשוש לפירורים נוספים. אין כאן אלא רק שלושה מקרים, ותו לא.
ולפי סברא זו יוצא, שדבר שחזר ונשנה, אז לאחר שמתברר שישנה סיבה לחזרה זו, ממילא תולים למפרע, שגם הפעם הראשונה נבעה מסיבה זו ולא מהמקרה 21 . כגון, שור נגחן - מתברר שכבר בנגיחתו הראשונה היה מועד 22 .

עולה לנו, אפוא, שהסברא של רובא דליתיה קמן זהה לסברא של חזקה. וזהות זו אומרת, שאין אנו מניחים הנחות של מקריות, אלא אנו מבארים את המציאות שדנים עליה, על פי הסיבה והשורש של ההתרחשויות.
ומצאנו סברא זו בהקשר נוסף -
הגמ' 23 אומרת, ששוטה הוא אדם שעושה שלושה מעשי שטות: יוצא יחידי בלילה, לן בבית הקברות וקורע כסותו. ומעמידה הגמ', שהוא עשה את שלושתם בדרך שטות. ובכל זאת בעינן - לדעת רב הונא שם - שלושה מעשי שטות, דאם עושה רק אחד ניתן לבאר את מעשיו באופן שאינו מעיד על היותו שוטה 24 .
שואל ר' חיים - א"כ גם כשעושה שלושתם, נבאר כל אחד מהמעשים באופן שאינו מעיד על שטותו. ומיישב, שכיוון שיש הסבר אחד לשלושת המעשים [=שטות] איננו מבארים כל אחד בהסבר פרטי, יחודי לו.

ה. קרוב וחזקה דמעיקרא
ראינו לעיל את חילוקו של השב שמעתתא בין שני סוגי הרוב. בתוך דבריו - שרובא דליתיה קמן יוצר גדר ודאי - הוא מביא את דברי התוס' 25 , שאף קורבה יוצרת גדר ודאי . ונבאר -
כשם שכלל בידינו ללכת אחר רוב, כך כלל בידינו ללכת אחר קרוב 26 . ואם נמצא דבר, ואיננו יודע את מקורו - תולים במקור קרוב. הליכה זו - גדר ודאי לה.
ומוסיף עוד השב שמעתתא ואומר, שאף חזקה דמעיקרא יוצרת גדר ודאי .
ולכאורה הדברים נראים תמוהים -
הרי הסיבה לכך שרובא דאיתיה קמן אינו יוצר ודאי היא בגלל שאין הגיון וסיבה בהליכה אחר הרוב [כמו שהשמעתתא עצמו אומר]. לעומת זאת בליתיה קמן, שיש הגיון וסיבה, נוצר גדר ודאי.
ולדבריו שגם קרוב וחזקה הם בגדר ודאי, צריך לומר שגם בהם יש הגיון. ואין נראה כך. דבעניין חזקה דמעיקרא ברור שאין בדבר כל הגיון, וכפי שכבר הוכחנו בשיעור אחר 27 . שהרי, למשל, כשיש ספק אם גט נזרק קרוב לו או קרוב לה - חזקת אשת איש אינה מבררת כהוא זה לאן נזרק הגט, כמובן. אלא הלכה היא בתורה 28 לילך אחר חזקה.
ואף השמעתתא עצמו מבאר במקום אחר 29 , שחזקה אינה בנויה על סברא. ובזה הוא מסביר את הדין של שני שבילין 30 , שאחד מהם טמא. והלכו שני אנשים וטהרות בידיהם, כל אחד בשביל אחר. הדין הוא ששניהם טהורים. ויש שסוברים 31 , שדין זה נובע מחזקת הטהרה. ולכאורה יש כאן תרתי דסתרי - הרי אחד מהם ודאי טמא, ולא ניתן לטהר את שניהם! אלא, מבאר השמעתתא, שכיוון שחזקה אינה בנויה על סברא, אלא זוהי הלכה, אין להקשות כן.

וכן מוכח מדברי התוס' 32 , שאומר כלל בענייני חזקה - חזקה שאינה ידועה בשעתה, אינה חזקה [כגון בהמה שחיה למעלה מי"ב חודש, מתברר למפרע שכשנולדה לא היתה טריפה. א"כ היא נולדה בחזקת בריאה, ובכל זאת אין כאן דין חזקה, כיוון שלא ניתן לדעת זאת בשעת הלידה]. ואם חזקה היא בירור - מה לי אם ידועה החזקה בשעתה, ומה לי אם אינה ידועה?!
לאור זאת, שחזקה אינה בנויה על סיבה הגיונית, צריכים היינו לומר - על פי חילוקו של השמעתתא בין רובא דאיתיה קמן לליתיה קמן - שחזקה אינה יוצרת גדר ודאי 33 !
ואף בעניין קרוב, מסתבר יותר לומר שאין זו סברא, אלא הלכה. וצ"ע.

ו. שילוב שני סוגי הרוב
הגמ' 34 אומרת שכהן האומר 'פתח פתוח מצאתי', אשתו אסורה, דיש רק ספק אחד - ספק תחתיו ספק אין תחתיו.
שואל הרש"ש 35 - ניזיל בתר רובא, דכיוון שרוב שנים לא היתה תחתיו - נתיר אותה לבעלה!

וניתן ליישב כך -
רוב זה, אין בו הגיון, אלא זהו רוב של אפשרויות. כלומר רוב זה הוא מהסוג של 'רובא דאיתיה קמן'. אולם המצב עליו אנו דנים הוא של 'ליתיה קמן', שהרי אין לפנינו את שנות התחתיו והלאו תחתיו [כמו בחנויות, למשל]. וניתן לומר, שלא חידשה התורה ללכת בתר רובא דליתיה קמן, אלא רק כאשר יש סיבה והגיון בהליכה אחר הרוב.
ויתכן שלזה מכוון החזון איש 36 -
הוא שואל, מדוע אדם שהלך למדינת הים הוא בחזקת חי 37 ? הרי אם נניח, למשל, שרוב בני אדם מתים עד גיל שמונים, צריכים אנחנו ללכת בתר רובא, ולומר שאם מלאו להולך שמונים שנה הרי שהוא מת! גם כאן יש לפנינו ציור שמשלב את שני סוגי הרוב. החזון איש סובר, כנראה, שאין הגיון וסיבה למות האנשים בגיל זה [אלא הרי זה כמו משל הכוס שהבאנו לעיל]. כלומר זה סוג רוב של איתיה קמן גרידא. אולם המצב שאנו עומדים בו הוא של ליתיה קמן, כמובן. ובמצב זה לא אזלינן בתר רוב אפשרויות גרידא.
אולם יש לעיין בסברא זו - הרי כל ספק ספיקא הוא רוב מהסוג של איתיה קמן, שהרי זה רוב אפשרויות גרידא. אולם המצב הינו של רובא דליתיה קמן. ולדברינו לא היינו צריכים להתחשב בספק ספיקא!


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* רובא דליתיה קמן פושט ספיקות. רובא דאיתיה קמן, למרות שאזלינן בתריה, אינו פושט [ש"ש].
* התחשבות ברובא דאיתיה קמן היא טכנית, הסתברותית, דהוי רוב של אפשרויות. ואילו ההליכה אחר רובא דליתיה קמן היא מהותית - ישנה סיבה למציאות הרוב.
* לאור הנ"ל, בהלכות שנדרשת בהן מציאות ודאית - נלך אחר רובא דליתיה קמן, ולא אחר רובא דאיתיה קמן.
* לאור הנ"ל, במקום שניתן לברר את המציאות המסופקת לא נלך אחר רובא דאיתיה קמן. אולם ברובא דליתיה קמן אין צורך לברר.
* ברובא דאיתיה קמן מתחשבים רק באפשרויות שקיימות בפועל [ - רע"א, שלא כרש"ש].
* ההליכה אחר חזקה נובעת מאותו שורש של הליכה אחר רובא דליתיה קמן - אי מקריות, אלא סיבה אחת לכל.
* ההליכה אחר חזקה דמעיקרא אינה בנויה על סברא.
* לאור הנ"ל נראה, שחזקה זו אינה פושטת ספיקות [שלא כש"ש].
* חזקה שאין ניתן לדעת אותה בשעתה - אינה חזקה.
* מסתבר שאף קורבה אינה יוצרת ודאות [שלא כש"ש].
* במצב של רובא דליתיה קמן יתכן שלא נלך אחר רוב אפשרויות שאין בו סברא.


^ 1. חולין יא ע"א
^ 2. שמעתתא ב פט"ו
^ 3. שמעתתא א פ"א
^ 4. שמעתתא ב פט"ו
^ 5. ועיין בשיעור 'ספק ספיקא', פרק ראשון אות ב (שיעור 5).
^ 6. ב"מ ז ע"א
^ 7. דברים כג ג
^ 8. קידושין עג ע"א. מדרשה זו מוכיח בשב שמעתתא את הסברא שרובא דליתיה קמן פושט את הספק. שהרי לעולם אין אבהות נקבעת אלא רק על סמך רוב – רוב בעילות אחר הבעל – וא"כ היאך יש קהל ודאי?!
^ 9. שיעור 'קבוע', פרק ראשון אות ז (שיעור 13).
^ 10. כתובות יד ע"ב
^ 11. תורע"א על המשנה שם
^ 12. על המשנה שם
^ 13. עיין יבמות סד ע"ב, מחלוקת רבי ורשב"ג
^ 14. יבמות סד ע"ב
^ 15. נידה סג ע"ב
^ 16. ב"ק כג ע"ב
^ 17. שבת סא ע"א
^ 18. שו"ע, יו"ד סי' פד י
^ 19. שו"ע יו"ד סי' רעט ג
^ 20. מקור חיים סי' תסז סק"ה
^ 21. ונפ"מ לווסתות.
^ 22. ובעיקבות זאת, דן השערי ישר בדברי המהר"ם מרוטנבורג (מובא בטור או"ח סי' קיד), הלומד מקירוב נגיחותיו של שור מועד – שהופכות אותו למועד, לאמירת 'משיב הרוח' תשעים פעמים רצופות – שמועילות לודאות ההזכרה בתפילה.
^ 23. חגיגה ג ע"ב
^ 24. עיין שם בגמרא.
^ 25. ב"ב כד ע"א, ד"ה לימא
^ 26. שם כג ע"ב
^ 27. 'חזקת האם מהני לבת', פרק ראשון אות ב (שיעור 11).
^ 28. חולין י ע"ב
^ 29. שמעתתא ז פרק ב
^ 30. משנה טהרות פ"ה ה
^ 31. תוס' שבועות יט ע"א, ד"ה הלך
^ 32. חולין יא ע"א, ד"ה אתיא מפרה
^ 33. הערת העורך: עיין בשמעתתא ז שם, שכותב להדיא שחזקה אינה הוראה ודאית. וא"כ קשה מאד לכאורה, היאך ייושבו דברים אלו עם האמור לעיל בשמעתתא א פרק א.
^ 34. כתובות ט ע"א
^ 35. שם, ד"ה ואב"א
^ 36. הל' אישות, סי' לא סק"ב
^ 37. משנה גיטין כח ע"א

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il