ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הפה שאסר הוא הפה שהתיר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא כתובות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

הפה שאסר הוא הפה שהתיר

מסכת כתובות: דף טו' ע"ב



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

פרק ראשון
א. מקור הכלל
שנינו במשנה את הכלל: "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". כגון, "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו" 1 , "העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו..." 2 , "האישה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני... נשביתי וטהורה אני" 3 . ובגמ' 4 מבואר, שכלל זה אינו נלמד מפסוק אלא מסברא: "למה לי קרא, סברא הוא! הוא אסרה והוא שרי לה".
ונדרשים אנו לבאר מהו היסוד ההלכתי עליו מיוסדת נאמנות זו.

ב. הבנת התוס'
בתוס' 5 מפורש שהנאמנות היא מדין מיגו. וכתוצאה מכך שעסקינן במיגו, מבין התוס' שהנאמנות מותנית בזה, שטענת ההיתר תהיה תוך כדי דיבור לטענת האיסור 6 . אולם אם אישה, למשל, תאמר שהיא אשת איש, ולאחר זמן תאמר שהיא התגרשה - לא תהיה נאמנת. והטעם - אין כאן מיגו, דהוי מיגו למפרע 7 .
עולה, אם כן, שהנאמנות מיוסדת על הוכחה שהטוען דובר אמת 8 .
דבר נוסף עולה מהתוס', שאין בפה שאסר יסוד נאמנות חדש, אלא זהו דין מיגו. ולמרות שעסקינן בדין מיגו, בכל זאת יש יחודיות לפה שאסר [כדמוכח בעצם מטבע הלשון המיוחדת]. ויחודיות זו נקראת במקומות אחרים "מיגו דאי בעי שתיק" 9 . ונבאר -
ישנם מצבים שאדם חייב לטעון טענה ע"מ להיפטר מחיוב. כגון, אם אדם טוען שהלווה לחבירו, ומביא עדים על כך, הלווה חייב לטעון טענה ע"מ להיפטר [כגון טענת פרעון]. אולם אם יאמר "איני יודע אם פרעתיך", שאין זו טענה - יהיה חייב 10 . אולם יש מצבים שאין צורך בטענה. כגון, "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו". לא מיבעיא אם המרא קמא אינו תובע כלל [כשיטת רש"י 11 ], שבודאי אין המוחזק צריך לומר מאומה, אלא אפי' אם המרא קמא תובע את השדה [כשיטת התוס' 12 ], יכול הנתבע לדרוש ממנו להביא ראיות לתביעתו, ואין הוא נזקק לטענות ע"מ להשאיר את השדה ברשותו. וזוהי הכוונה של מיגו דאי בעי שתיק - שיכול היה הטוען לשתוק, ולא לטעון מאומה. בעוד שבמיגו רגיל הוא חייב לטעון, אלא שיכול היה לטעון טענה טובה יותר.
ולמיגו דאי בעי שתיק יש יתרון על פני מיגו רגיל -
לשיטת התוס' 13 , לא אמרינן מיגו להוציא. אולם מיגו דאי בעי שתיק - אמרינן גם להוציא 14 .

ג. הבנת הרמב"ם
הרמב"ם 15 מביא את המשנה של אשת איש הייתי כצורתה. ושואל הרמ"ך 16 , מדוע אין הרמב"ם כותב שהנאמנות היא רק תוך כדי דיבור. ומבאר הרב המגיד 17 , שבאמת הרמב"ם חולק על התוס', וסובר שתנאי זה אינו נדרש.
נראה, אם כן, שהרמב"ם אינו מפרש שהפה שאסר מיוסד על מיגו. אלא זה כלל חדש לגמרי. וכך ביאורו -
בדרך כלל דרשה התורה עדים ע"מ לאמת עובדות. אולם, דרישה זו נכונה רק כאשר העובדות היסודיות [המחייבות או האוסרות] אינן נובעות מהאדם גופו. אולם כאשר כל המידע נובע מהאדם עצמו - אין צורך בעדות, אלא האדם עצמו נאמן.
לשיטת הרמב"ם, אם כן, אין כאן הוכחה לאמיתות דבריו, אלא נאמנות מיוחדת, הפשוטה מסברא, שהתורה האמינתו 18 .

ד. רש"י כרמב"ם
שנינו במשנה 19 : "העורר על השדה והוא... עשאה סימן לאחר - איבד את זכותו". ומסייג רבי יוחנן את איבוד זכותו: "אם טען ואמר, חזרתי ולקחתיו ממנו - נאמן" 20 . ומפרש רש"י 21 , שהנאמנות היא מצד הפה שאסר. יוצא להדיא, שאעפ"י שטענתו שחזר ולקח לא היתה תוך כדי דיבור לחתימתו על השטר - נאמן מדין הפה שאסר. יוצא שסובר כרמב"ם, שהפה שאסר הוא דין חדש 22 , שאינו מבוסס על מיגו 23 .

ה. הרא"ש כרמב"ם, ובאופן מחודש
הרא"ש 24 דן במקור של הדין "עד אחד נאמן באיסורין". ומסיק שהמקור הוא מנאמנותה של נידה לומר שהיא נטהרה. ומקשה על כך - הרי שם הנאמנות היא מדין הפה שאסר! נתבונן בדבריו -
עסקינן באישה שאמרה לפני זמן מה שהיא נידה. ועתה היא אומרת שנטהרה. ואומר על כך הרא"ש שהיא נאמנת מדין הפה שאסר. בציור זה ודאי שאין מיגו, שהרי זה מיגו למפרע. ומוכח שהרא"ש מבין את הפה שאסר כרמב"ם 25 .
אולם כאן ישנו חידוש נוסף, שלא מצאנוהו בדוגמאות עד כה. ונבאר -
בכל הדוגמאות עד כאן עסקנו באופנים שטענת האיסור מושמעת לאחר שכבר נוצר מצב ההיתר. כגון: אשת איש הייתי וגרושה אני. בשעה שמודה שהיתה א"א, היא כבר במצב של גרושה. וכשאומרת גרושה אני, פירוש דבריה - בשעה שאמרתי א"א הייתי, כבר אז הייתי גרושה. כלומר, לא היה מצב שניצבת בפנינו אישה שהיא בחזקת אשת איש שטוענת גרושה אני, ואנו מאמינים לה.
אולם הרא"ש עוסק גם במציאות כזו. האישה האסורה לפנינו, אנו יודעים שהיא נידה [ע"י דבריה קודם לכן], ובכל זאת היא נאמנת לומר שנטהרה, כיוון שכל המידע על נידותה היה ממנה 26 .

פרק שני
א. באו עדים לאחר נאמנות הפה שאסר
מבואר בגמ' 27 , שאם האמנו לאדם מצד הפה שאסר, ואח"כ באו עדים והעידו כדבריו הראשונים [האוסרים] - נאמנותו בטילה. כגון, האומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו - נאמן. אולם אם אח"כ יבואו עדים ויעידו שהשדה היתה של אביו - אין המוחזק נאמן לומר שקנה את השדה.
לשיטת הרמב"ם - דין זה מובן. שהרי כל הנאמנות נבעה מכך שאנו מתבססים על הודאתו. ממילא, אם באים עדים אין בסיס לנאמנותו.
אולם לתוס' - לכאורה לא מובן. הרי העדים לא שינו שום דבר. הידיעה שהשדה היתה של אביו נמסרה כבר קודם לכן ע"י המוחזק עצמו. ואם כך - מה יצרו העדים? ואם תאמר, שלאחר שבאו עדים מתברר שאין לו מיגו, כיוון שפחד להכחישם ולכן לא שתק, אם כך, גם בלי שבאו עדים נאמר שאין מיגו, שיתכן שמפחד שהמרא קמא יביא עדים!
ונראה שכך יתפרשו הדברים לתוס' -
אם נאמר שגם לאחר שיבואו עדים נאמנותו לא תיבטל - יפול המיגו מעיקרו! מדוע? כיוון שטענתו הנוכחית טובה מהשתיקה! דאילו היה שותק, ואח"כ היו באים עדים - לא היה נאמן. ובטענתו הנוכחית נאמן אפי' לכשיבואו עדים. ואם כך, עדיפה לו הטענה הנוכחית מטענת המיגו - וממילא אין כלל מיגו. לכן חייבים אנו לקבוע מראש, שאם יבואו עדים הוא לא יהיה נאמן, ורק לאחר קביעה זו חוזר וניעור המיגו 28 .

ב. הפה שאסר בשבויה
"אמרה נשביתי וטהורה אני - נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני - אינה נאמנת. ואם משנישאת באו עדים - הרי זו לא תצא" 29 . ובגמ' 30 : "אמר אבוה דשמואל, לא נישאת - נישאת ממש, אלא כיוון שהתירוה לינשא, אעפ"י שלא נישאת". וטעם קולא זו - "בשבויה הקילו" 31 , דחששא בעלמא הוא 32 .
לשיטת הרמב"ם מובנת קולא זו. שהרי בתחילה כשהיתרנוה - בדין היתרנוה, שהרי היה לה הפה שאסר. וכיוון שכך, אף שבאו אח"כ עדים, אין היא יוצאת מהיתרה הראשון, כיוון שעסקינן בחששא דעלמא.
אולם לתוס' הקולא אינה מובנת. שהרי עפ"י דברינו לעיל, אפי' מעיקרא לא מתחיל כאן מיגו. שהרי מראש ידוע שאם יבואו עדים תישאר בנאמנותה. וא"כ עדיף לה לטעון "טהורה אני" מאשר לטעון "לא נשביתי", שאם תטען "לא נשביתי" ואח"כ יבואו עדים - תיאסר.
ולכאורה צריך לומר, לשיטת התוס', שבשבויה אנו מקילים לפרש את הפה שאסר כפירושו של הרמב"ם. כלומר, אעפ"י שלתוס' לא קיים בדרך כלל היתר כזה, אלא צריך שיהיה מיגו ע"מ להתיר, בכל זאת בשבויה סומכים על הפה שאסר גם ללא הוכחה של מיגו.

ג. פה שאסר בשנים אדוקים בשטר
בגמ' 33 מבואר, שאם מלווה ולווה אדוקים בשטר, וכל אחד טוען שהשטר נפל ממנו - יחלוקו. דין זה נכון בשטר מקויים. אולם אם השטר אינו מקויים - נחלקו רבי ורשב"ג. לרבי - הלווה פטור, כל עוד אין קיום. לרשב"ג - יחלוקו. ומפרשת הגמ' שנחלקו בשאלה, האם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או לא. לרבי נאמן הלווה לטעון פרעתי, שהרי יכול היה לטעון מזויף.
ולכאורה קשה 34 - הרי אין כאן מיגו. דבשלמא כשמלווה מחזיק שטר והלווה טוען פרעתי, נאמן במיגו דמזויף. אולם בציור שגם הלווה אוחז בשטר, טענת פרעתי עדיפה על פני טענת מזויף. שהרי אם טוען מזויף, ואח"כ יבואו עדי קיום יצטרך לפרוע את כל החוב. אולם אם טוען פרעתי, אז לכשיבואו עדים יצטרך לשלם רק מחצית החוב, כיוון ששניהם אדוקים [וכדין שנים אוחזין בטלית]. ואם כך, אין הוכחה לנכונות טענתו, ומדוע פטור?
מיישב בית הלוי 35 , שאה"נ אין כאן נאמנות מצד מיגו. אלא הנאמנות כאן היא מצד הפה שאסר, וכפי סברת הרמב"ם. כלומר, כל כח הגבייה בשטר נובע מהלווה שבלי הודאתו בנכונות השטר הוא לא היה בר תוקף כלל, "חספא בעלמא". והלווה יכול היה לשתוק ולא להשיב כלל 36 . וכיוון שכל התביעה מסתמכת על הלווה, הוא נאמן לטעון פרוע 37 .
דרכו של בית הלוי מתאימה לשיטת הרמב"ם. אבל לשיטת התוס' עדיין קשה הקושיא - היאך יש בסוגיא זו מיגו?!

ניתן לבאר שהנאמנות כאן אינה לא מדין הפה שאסר ולא מדין מיגו. ונבאר -
במלווה ע"פ נאמן הלווה לומר פרעתי 38 , ובמלווה בשטר אינו נאמן 39 . מדוע? כי טוען המלוה "שטרך בידי מאי בעי" 40 . יש מקום לומר, שהטענה כלפי הלווה, מדוע לא נטל את השטר, היא נכונה רק בשטר מקויים או בשטר שניתן לקיימו. שטר כזה לא ישאיר לווה בידי מלווה. ואם לא נטלו - סימן שלא פרע. אולם שטר שאינו מקויים, וגם אין המלווה מצליח לקיימו, אין כלל צורך ללווה ליטלו. ממילא נאמן לטעון פרעתי, כמו במלווה ע"פ! לכן סובר רבי שנאמן הלווה.
עפ"י יסוד זה ניתן לבאר את דברי רב נחמן 41 : "כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו, זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא".
ולכאורה הגמ' תמוהה - וכי ר"נ בא לייעץ עצות למלווה 42 ?! ויותר מכך - בלשון הגמ' נראה שבתחילת הדיון פתח בזה ר"נ. מדוע?
לפי הנ"ל הדברים מובנים -
ר"נ לא בא לייעץ. אלא רצה ר"נ לדעת קודם כל באיזה סוג שטר מדובר. האם שטר זה ניתן לקיימו או לא. דאם לא ניתן לקיימו - הלווה יהיה נאמן לומר פרוע, בלי שום הוכחות, דאין כאן טענת שטרך בידי מאי בעי 43 .


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* לשיטת התוס', נאמנות 'פה שאסר' היא מצד מיגו דאי בעי שתיק.
* לשיטת רש"י, הרמב"ם והרא"ש, נאמנות 'פה שאסר' אינה מבוססת על הוכחה באמיתות הדברים, אלא זהו מצב משפטי שאין צורך בהוכחות.
* נפ"מ בין שיטות הראשונים הנ"ל - לתוס', יש לטעון את טענת ההיתר דווקא תכ"ד לטענת האיסור. לרש"י - לאו דווקא.
* מיגו דאי בעי שתיק אמרינן גם להוציא ממון ממוחזקותו [אפי' לסוברים שמיגו להוציא לא אמרינן].
* ישנן שני סוגי תביעות. סוג אחד - שהנתבע חייב לטעון כנגדן. סוג שני - שאינו חייב לטעון כנגדן.
* למ"ד 'מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו' - מלוה שתובע בשטר שאינו מקויים, הלווה אינו צריך להשיב כלל, דהשטר חספא בעלמא.
* אם האמנו לאדם ע"י 'פה שאסר', ואח"כ באו עדים והעידו כאיסור - נאמנותו בטילה, אפי' לשיטת התוס'.
* בשבויה הקלו, שלא אמרינן את הכלל הנ"ל, דאיסור שבויה הוא חששא בעלמא.
* כאשר ישנו שטר שאינו מקויים, ואין המלווה מצליח לקיימו - נאמן הלווה לטעון פרעתי, וא"א לטעון 'שטרך בידי מאי בעי' [ואין צורך להגיע לנאמנות מצד 'פה שאסר'].
* לדיין אסור לייעץ עצות לבעלי הדינים.


^ 1. כתובות טו ע"ב
^ 2. שם יח ע"ב
^ 3. שם כב ע"א
^ 4. שם
^ 5. שם ד"ה מנין
^ 6. והובאה שיטה זו בשו"ע, אהע"ז סי' קנב ו, בשם יש אומרים.
^ 7. בטעם אי הנאמנות ביארו הראשונים (עיין תוס' ב"ב ל ע"א, ד"ה לאו), שאין במיגו זה הוכחה שהוא דובר אמת, כיוון שיתכן שכאשר אמר את דבריו הראשונים לא נתן ליבו לטענת ההיתר. וצע"ק מדוע לא פירשו יותר פשוט – יש אמנם ראיה שבשעת הטענה הראשונה דיבר אמת, אולם בשעת טענת ההיתר כבר אין ראיה, דיתכן שבשעה זו החליט לשקר.
^ 8. אולם עיין חכמת שלמה על השו"ע שם, שמביא את התוס' בב"ק עב ע"ב ד"ה אין (בסופו), שמפורש שם שהפה שאסר אינו מדין מיגו.
^ 9. ב"מ ב ע"א, תוס' ד"ה וזה
^ 10. משנה ב"ק קיח ע"א (עיין תוס' כתובות יב ע"ב ד"ה מנה).
^ 11. טז ע"א, ד"ה שהפה שאסר וד"ה הכא
^ 12. טו ע"ב ד"ה מודה, טז ע"א ד"ה התם
^ 13. ב"מ ב ע"א, ד"ה וזה
^ 14. שם. וכיוון דאתא לידן, נאמר בה מילתא. עיי"ש בתוס', שמבאר את מחלוקת רבה ורב יוסף בב"ב לב ע"ב - אדם זייף שטר, ויכול היה לתבוע באמצעותו, אולם הודה שהשטר מזויף, אלא שטען שהיה לו שטר טוב שאבד. לדעת רבה נאמן - דהוי מיגו דאי בעי שתיק, ולרב יוסף לא הוי כלל מיגו, כיוון שהוא נזקק לשקר, ובשקרן לא אמרינן מיגו. עפ"י ביאור זה מובנת הסוגיא בב"ב. דלכאורה פסק הגמ' – בארעא כרבה ובזוזי כרב יוסף – תמוה. שהרי פסק זה מבוסס על כך שלא אמרינן מיגו להוציא (עיין שם בתוס'). ואם כך יוצא, שבמחלוקת רבה ורב יוסף פוסקים לגמרי כרבה. אלא שבזוזי נכנסת סברא חדשה לגמרי – מיגו להוציא. ואילו הגמ' אומרת שבזוזי פסקינן כרב יוסף! ועפ"י התוס' מובן. שהרי זוהי מחלוקתם של רבה ורב יוסף – לרבה מיגו מעולה, לרב יוסף לא הוי כלל מיגו. ופוסקת הגמ', שאמנם הוי מיגו (שלא כרב יוסף, הסובר שאין כאן כלל מיגו), אבל לא מיגו מעולה (שלא כרבה הסובר שהוי מיגו מעולה).
^ 15. הל' גירושין פי"ב א. וכן סתם השו"ע, אהע"ז סי' קנב ו.
^ 16. מובא במגיד משנה שם
^ 17. שם
^ 18. ולשיטה זו נאמנות הפה שאסר היא דווקא באופן שאינו סותר את דבריו הראשונים. עיין במגיד משנה שם ובבית שמואל (אהע"ז סי' קנב סק"י).
^ 19. כתובות קט ע"א
^ 20. שם ע"ב
^ 21. ד"ה נאמן
^ 22. ועיין גם בלשון רש"י במשנה טז ע"א ויח ע"ב.
^ 23. הערת העורך: ובתוס' שם (ד"ה אם טען) מקשה על רש"י, שאין זה מיגו טוב. וכוונתו – דהוי מיגו למפרע. נראה שהתוס' אזיל לשיטתיה, שהפה שאסר הוא מדין מיגו.
^ 24. תוס' הרא"ש גיטין ב ע"ב, ד"ה עד אחד (הראשון)
^ 25. הרא"ש אומר את דבריו בשם הרמ"ך. וקשה שהרי הרמ"ך הוא זה שחולק על הרמב"ם! ועוד, אין דרכו של הרא"ש להביא את הרמ"ך. ואולי צ"ל הרמ"ה. ועיין טור אהע"ז סי' קנב ו בשם הרמ"ה.
^ 26. ונזכיר בדרך אגב דבר בסוגיא זו. הרא"ש וכן התוס' אומרים סברא ש"אין האישה בחזקת שתהא רואה כל שעה". (ועיין במהרש"א בביאור תירוצם). מהי הכוונה בכלל הזה? נראה לבאר כך - חזקות אנו אומרים רק על מציאות שהתהוותה, והמשכה נובע מהתהוות זו. אם היתה מציאות כזו אנו יוצאים מתוך הנחה שהיא לא השתנתה. אולם מציאות שאינה קבועה, אלא הולכת ונוצרת כל פעם מחדש – אין לה דין חזקה. כגון, אם ירד גשם – לא נאמר שגם היום יורד, שכל ירידת גשם הוי מעשה חדש. וכן המצב בראייה.
^ 27. כתובות כג ע"א, לדעת רבה בר אבין, שהלכה כמותו.
^ 28. הערת העורך: חידוש גדול טמון כאן. בי"ד יוצר מצב, שיגרום לכך שתהיה אפשרות של נאמנות לאחד מבעלי הדין!
^ 29. כב ע"א
^ 30. כג ע"א
^ 31. שם
^ 32. רש"י שם
^ 33. ב"מ ז ע"א
^ 34. בית הלוי חלק ג סי' מב אות ג, בשם ר' חיים
^ 35. שם
^ 36. הערת העורך: דברים אלו הפוכים מדברי התוס' כתובות יט ע"א ד"ה מודה. ואין הדברים סותרים, אלא אדרבא מתאימים ומשלימים – התוס' מדבר למ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ובית הלוי על מ"ד צריך לקיימו. ובזה גופא נחלקו!
^ 37. ובזה הוא מסביר את אריכות לשון הגמ' שם: "מ"ט חספא בעלמא הוא, מאן קא משוי ליה שטרא – לווה, הא קאמר דפריע!", שאינה מצויה בשאר מקומות.
^ 38. שבועות לח ע"ב
^ 39. משנה שם מא ע"א
^ 40. כתובות כא ע"א, תוס' ד"ה הוציא
^ 41. שם יט ע"א
^ 42. עיין רמב"ם הל' סנהדרין פכ"א י.
^ 43. הערת העורך: בעיקרו של שיעור זה – שתי האפשרויות בהבנת הפה שאסר – עיין תוס' כתובות יט ד"ה מודה, בשני תירוציו. כל אחד מהתירוצים מתאים לאחד מההסברים של הפה שאסר [עיין באבן האזל הל' מלווה ולווה פי"ד ד].

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il