בית המדרש

  • מדורים
  • שער לדין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן

שומר שמסר לשומר

undefined

הרב יואב שטרנברג

תשס"ט
4 דק' קריאה
הגמרא בבבא מציעא (לו.) דנה בשומר שמסר לשומר אחר, שלא מדעת הבעלים, והחפץ אבד אצל השומר השני. נחלקו רב ורבי יוחנן, אם שומר שמסר לשומר חייב או פטור. הגמרא אומרת, שגם אם השומר הראשון היה שומר חינם, והשומר השני הוא שומר שכר, שלכאורה צריך לשמור טוב יותר, עדיין יהיה השומר הראשון חייב כאשר החפץ אבד אצל השומר השני.
שני טעמים נאמרו בהסבר דעתו של רבי יוחנן המחייב את השומר הראשון על האבדן אצל השומר השני:
לדעת אביי, הבעלים אומר לשומר הראשון 'אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר'. לכן, העברת הפקדון לשומר השני היא פשיעה. על כן, גם אם אצל השומר השני החפץ אבד באונס, סוף סוף זה 'תחילתו בפשיעה וסופו באונס' וחייב. לעומת זאת, רבא סובר, שהעברת החפץ לשומר השני איננה פשיעה, שהרי החפץ נמסר ביד שומר בן דעת. טעם החיוב הוא אחר: הבעלים אומר, שהאמין רק לשומר הראשון בשבועה, ולא לשומר השני.
טענתו של רבא היא, שהשומר השני אינו יכול להוכיח שהחפץ נאנס אצלו. אילו היתה הוכחה שכזו, הרי השומר הראשון היה נפטר. אלא, שהשומר השני אינו יכול להישבע על טענתו, כיוון שהבעלים לא מאמין לשבועתו, והשומר הראשון אינו יכול להישבע, כיוון שאינו יודע בוודאות מה קרה.
מדברי רבא עולה נקודה חשובה - הסיבה ששבועה מועילה איננה רק משום שהשבועה משכנעת את בית הדין, אלא משום שהשבועה משכנעת את הבעלים. אמנם, במקרה של פקדון רגיל, הבעלים אינו יכול לומר שאינו מאמין לשבועתו של השומר, שהרי מראש בעת ההפקדה, כאילו התנה השומר שיהיה נאמן בשבועה אם הבעלים אינו מעוניין להאמין לשומר - אזי שלא יפקיד אצלו. אבל כאשר השומר מעביר לאדם אחר, רשאי הבעלים לומר שאינו מאמין לשומר השני.

להלכה, נפסק כטעמו של רבא. ולכן, שומר שמסר לשומר יהיה חייב, אלא אם כן יש לשומר הראשון הוכחה שהשומר השני שמר כראוי, והחפץ נאנס. אפשרות נוספת של השומר הראשון להיפטר היא, כאשר השומר השני אמין על הבעלים והוא מוכן לקבל את שבועתו.

חלק נכבד מהדיון בנושא שומר, מוקדש לשיטת הרמב"ם (הלכות שכירות פרק א), שהביאה המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצא סעיף כו - כז). ). וזו לשון הרמב"ם:
"הלכה ד: כל שומר שפשע בתחלתו אע"פ שנאנס בסופו חייב כמו שיתבאר, ואין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה שכל שקורא בו עושה מצוה לא ישאילנו לאחר, וכן אין השוכר רשאי להשכיר אפילו השכירו ס"ת לא ישכירנו לאחר שהרי זה אומר לו אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר, עבר השומר ומסר לשומר השני אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס פטור השומר הראשון שהרי יש עדים שנאנס, ואם אין שם עדים חייב השומר הראשון לשלם לבעלים מפני שמסר לשומר אחר ויעשה הוא דין עם השומר השני, אפילו היה הראשון ש"ח ומסר לשומר שכר חייב שהרי יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להשבע וזה אינו נאמן, לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני ה"ז השומר הראשון פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו, והוא שלא ימעט שמירתו, כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם, אע"פ ששאל או ששכר בבעלים הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר. הלכה ה: ואם הביא השומר השני הראייה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור, כיצד שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לש"ח אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה".
כמה נקודות משמעותיות בדברי הרמב"ם, והתייחסות אליהן:
1. הרמב"ם כותב בסוף הלכה ד, ששומר שמסר לשומר, 'אם מיעט בשמירתו פושע הוא'. עם זאת, בהלכה ה כתב ששומר שכר שמסר לשומר חינם ויש עדים שמתה כדרכה, השומר הראשון פטור, ולכאורה, כיוון שהוא פושע, היה צריך להיות חייב משום שתחילתו בפשיעה וסופו באונס?
אפשר לתרץ, שבהלכה ה מדובר במתה, ובזה גם למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, פטור משום סברת 'מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם', וכן הבין המהרש"ל בדעת הרמב"ם. הלחם משנה הביא תירוץ אחר - כאשר אצל השומר השני קרה אונס, אם כן בהגדרה זה לא אונס מחמת פשיעה, שכן גם אם השומר הראשון היה מוסר לשומר שני שחייב בגניבה ובאבידה, סו"ס השומר השני היה פטור באונס, ואם כן, האונס לא קשור לפשיעה שבמסירה לשומר השני.
תירוץ נוסף כתב קצות החושן (סקי"ב) - השומר השני יכול להישבע, רק אם יש עליו תורת שומר, אבל סתם אדם, שהבעלים רגיל להפקיד אצלו, אינו יכול להישבע אם השומר לא מסר לידו, כי חיוב שבועה הוא חידוש שחידשה התורה אצל שומרים. לכן, אם השומר הראשון היה שומר שכר והשני שומר חינם, השני לא נחשב שומר לעניין טענת גניבה ואבידה, ולכן שבועתו אינה מועילה לפטור את הראשון מחיוב השבועה שלא נגנבה או אבדה.

2. הרמב"ם כתב, שאם השומר מסר לשומר שמיעט בשמירה, אף שרגילים להפקיד אצל השני, חייב השומר הראשון. הב"י מביא את דעת רבנו ירוחם שכתב שרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם בנקודה זו, שכיוון שהבעלים רגילים להפקיד אצל השני, פטור הראשון אף שמיעט בשמירתו. הש"ך (סקמ"ו) כותב, שיתכן שגם הרמב"ם מסכים לדברי רבנו ירוחם, ומה שכתב הרמב"ם, שחייב השומר הראשון, היינו אם ישבע השומר השני שנגנבה, יהיה השומר הראשון שהוא שומר שכר, חייב.
הש"ך (סקכ"ז) הביא את דברי מהר"ש כהן שכתב, שבשומר שכר שמסר לשומר חינם, לא שייך הדין של כל המפקיד, על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. הש"ך מציין, שדבר זה אינו מתאים לשיטת רבנו ירוחם. הקצות (סקי"ב) אומר, שסברת מהרש"כ היא על פי שיטת הרמב"ם, שכן שומר שכר שמסר לשומר חינם, השומר חינם לא יוכל להישבע לגבי גניבה ואבידה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il