יום ו' כ"ה ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

חיוב שבועה בכתובה

מסכת כתובות: דף טו' ע"ב



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

פרק ראשון - דיון בדברי הרמב"ם
א. שיטת הרמב"ם - שבועת מודה במקצת בכתובה
שנינו במשנה 1 : "האישה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך - אם יש עדים שיצאת בהינומא וראישה פרוע, כתובתה מאתיים".
מדייקת הגמ': אם אין לה עדים - הבעל נאמן, וכתובתה מנה.
מוסיף על כך הרמב"ם 2 , שעכ"פ הוא חייב שבועת מודה במקצת. שהרי היא תובעת מאתיים והוא מודה לה במנה.
חולק הראב"ד 3 על הרמב"ם: "שבועת התורה אין כאן, שהרי כפירת שעבוד קרקעות הוא" 4 .
ומבאר הרב המגיד, שכוונת הראב"ד היא שזה ניגדר כשעבוד קרקעות, בגלל ההלכה שאישה אינה גובה כתובה אלא מן הקרקעות 5 .
ומיישב הרב המגיד את דעת הרמב"ם, שלאחר תקנת הגאונים 6 - שאישה גובה כתובתה אף מן המטלטלים - אין זו כפירת שעבוד קרקעות בלבד, אלא כפירת שעבוד קרקעות ומטלטלין. וכיוון שכופר גם בחיוב של מטלטלין - חייב שבועה.
ומקשים האחרונים 7 - הרי מבואר בגמ' 8 , שכל שטר חוב מוגדר כשעבוד קרקעות, ואין נשבעין בכפירת מקצת החוב. והרי כל שטר חוב ניתן לגבייה הן מקרקעות והן ממטלטלין, ובכל זאת ניגדר העניין ככפירת שעבוד קרקעות. א"כ בכתובה נמי - אף לאחר תקנת הגאונים, שהכתובה נגבית גם ממטלטלין, הרי הכפירה צריכה להיחשב ככפירה בשעבוד קרקעות, כמו בשטר חוב.

ב. חיוב שבועה בשטר חוב
על מנת ליישב את הקושיא 9 , נקדים לבאר מדוע באמת כפירה במקצת שטר נחשבת לכפירת שעבוד קרקעות. דלכאורה הדבר תמוה 10 - אמנם ניתן לגבות את החוב מקרקע, אבל גם ממטלטלין ניתן לגבות. וא"כ הרי זה כמו שתובע קרקעות ומטלטלין והנתבע מודה במקצת קרקעות ובמקצת מטלטלין, שיש חיוב שבועה. ואף על הקרקעות יש שבועה, מדין גלגול 11 !
שתי דרכים ישנן בראשונים [עפ"י ביאור הנחלת דוד] בעניין זה 12 .
נבאר כאן עפ"י דרכו של התוס' 13 .
חילוק גדול יש בין גביית קרקע בחובו לבין גביית מטלטלין בחובו. גביית קרקע נובעת מדין שעבוד. כלומר, מרגע ההלוואה נכסי הלווה שייכים למלוה , לעניין גביית החוב מהם. וממילא, כשתובע המלוה את השעבוד הרי הוא תובע לקבל את נכסיו שלו. לעומת זאת, מטלטלין אינם משועבדים. ואין כוח למלווה לגבות אותם מחמת שייכות כלשהי אליהם. אלא התביעה היא כלפי הלווה , והלה משלם את מטלטליו אם אין לו מעות.
ויותר מכך - לגבי הקרקעות, כיוון שהם שלו [כאמור, לעניין גבייה מהם] אין צורך בהסכמתו של הלווה וברצונו. אם המלווה יטול קרקע - את שלו הוא נוטל. משא"כ במטלטלין, כיוון שהם אינם משועבדים, אז פריעת החוב מהם היא בגדר קיום מצוה בעלמא - "פריעת בע"ח מצווה" 14 . וכיוון שכך, א"א ליטול את המטלטלין ללא הסכמתו. ונטילה באופן זה תהיה גזל גמור, שהרי הבעלים לא הקנה אותם. ודרך גבייתם היא רק לרצונו, וזאת באחד משני אופנים: או שלכתחילה רוצה, ואם לא - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
לכן, כשמלווה בא עם שטר ותובע את חובו, אומדן דעתנו הוא שעיקר תביעתו מתייחסת לקרקעות - שהן כבר שייכות לו, ושאין צורך ברצון הלווה למוסרם, ולא למטלטלין - שצריך לקנותם, וגם זאת רק בתנאי שהלווה רוצה 15 .
וכיוון שהתביעה מתייחסת לקרקעות, ממילא אם הלווה מודה במקצת, הרי זו כפירה בשעבוד קרקעות, ואין שבועה.

ג. יישוב הרמב"ם - המטלטלין משועבדים
ומכאן נחזור לכתובה -
יש מקום להבין שתביעת מטלטלין של כתובה - לאחר תקנת הגאונים - שונה מתביעת מטלטלין בשאר חובות. והסיבה - תקנת הגאונים אינה רק אפשרות לגבות ממטלטלין גרידא, כמו בשאר חובות. אלא התקנה היא שמטלטלין משתעבדים לכתובה. ואם כך, יוצא שתביעת הכתובה היא לקרקעות ולמטלטלין כאחד, וכשהבעל מודה במקצת, הרי זה כמודה במקצת קרקעות ובמקצת מטלטלין - וחייב לישבע 16 .

ד. הוכחת היסוד הנ"ל
אלא שצריך ביאור - מהיכי תיתי לומר שכך היא תקנת הגאונים, אולי לא תקנו הגאונים אלא שאפשר יהיה לגבות גם ממטלטלין כמו בחוב, אבל לא יותר מחוב 17 ?!
לצורך כך נזכיר דיון של האחרונים בעניין זה -
מבואר בסוגיית "קטינא דאביי" 18 , שיש מצוה על היתומים לפרוע את חובות אביהם ממטלטלין שירשו ממנו. ומבואר ברש"י שם 19 , שמצוה זו היא מדין כיבוד אב, אלא שאין בי"ד כופין את היתומים לקיים מצוה זו, וכדמוכח בסוגיא שם. ומבואר הטעם בתוס' 20 - משום דהוי מצוה שמתן שכרה כתוב בצידה ["למען יאריכון ימיך" 21 ], ואין בי"ד מוזהרין עליה 22 . אולם במקום אחר 23 מבאר התוס', שאעפ"י שאין חיוב על בי"ד לכפות לקיום מצוה שמתן שכרה בצידה, בכל זאת רשאים הם לכפות 24 .
יוצא מדברי התוס' הללו, שבי"ד רשאי לכפות יתומים לפרוע את כתובת אימן ממטלטלין שירשו מאביהם.
מקשה התומים 25 - אם כך, מדוע צריכים היו הגאונים לתקן תקנה חדשה, שאישה גובה כתובתה ממטלטלי דיתמי? די היה שיורו לבתי הדין, שראוי לכפות את היתומים לפרוע מהמטלטלין, שהרי רשאים הם לנהוג כן, כמבואר לעיל!
וקושיא זו מתחזקת, לאור העובדה שכח הגאונים לתקן תקנות לכל העולם [ולא רק במדינתם] אינו ברור כלל, כמבואר ברמב"ם 26 .
ומוסיף עוד התומים להקשות, ע"פ היסוד הנ"ל -
נחלקו 27 רבי טרפון ורבי עקיבא באדם שמת והניח אישה, בע"ח ויורשים. לדעת רבי טרפון - אם יש פיקדון או מלוה ביד אחרים [שהיתומים עוד לא קיבלו לידיהם ירושה זו], היתומים אינם יורשים ממון זה. ולדעת רבי עקיבא - פיקדון זה דינו ככל מטלטלי דיתמי שלא משתעבדי, וממילא היתומים מקבלים את הממון. ובגמ' 28 מסופר על דיינים שעשו כרבי טרפון, ור"ל החזיר את הדין, כיוון שהוא מוטעה.
ולכאורה קשה - הרי לפי המבואר לעיל, בי"ד רשאים לכפות יתומים לפרוע חובות ממטלטלים. א"כ לא היה כאן דין מוטעה כלל, שהרי אפי' לר"ע ניתן לגבות, ומדוע החזיר ר"ל את הדין? 29
ומיישב הנתיבות 30 -
כפייה לפרעון ממטלטלין אינה מועילה, אא"כ היתומים יתרצו בסופו של דבר לשלם, שהרי אין הנכסים משועבדים. לכן הדיינים שעשו כרבי טרפון, ולקחו בע"כ של היתומים את הפיקדון [שהיה ביד אחרים], עשו שלא כדין [אליבא דר"ע], שלא קיבלו את הסכמת היתומים.
וכן לגבי הקושיא הראשונה - בלי תקנה חדשה אפשר אמנם לכפות את היתומים. אבל צריכה להיות כפייה כזו שתביא אותם לידי התרצות. וכפייה זו אינה פשוטה להשגה. לכן תקנו הגאונים שמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח. וכיוון שהם משועבדים אין צורך בהסכמת היתומים, כמבואר לעיל.
מבואר א"כ להדיא, שתקנת הגאונים היא שהמטלטלים יהיו משועבדים.

ה. דחיית היישוב הנ"ל
אמנם דרך זו ליישוב הרמב"ם אינה נוחה משתי סיבות:
* נראה קצת דוחק לחדש שלמטלטלין בכתובה יש גדר של שעבוד.
* לדרכו של הנתיבות יוצא, שהדיינים שפסקו כרבי טרפון גבו ממטלטלין ללא הסכמת היתומים. ולכאורה, אפי' לר"ט לא תועיל תפיסה כזו [אעפ"י שעסקינן בפיקדון שעדיין לא הגיע ליד היתומים].

ו. יישוב חדש לרמב"ם
ונראה שאפשר ליישב את הרמב"ם באופן שונה מעט -
הזכרנו לעיל שדעת הרמב"ם היא שתוקפה של תקנת הגאונים מחוץ למדינתם אינה ברורה. כתוצאה מכך כותב הרמב"ם 31 , שהנהיגו אנשים גדולים ונבונים להתחייב להדיא בכתובה, שתוכל האישה לגבות מהמטלטלין 32 . ולהתחייבות זו ודאי שיש גדר של שעבוד, שאל"כ איך חל החיוב לפרוע מהמטלטלין.
וא"כ יש מקום לומר, שדברי הרמב"ם, שיש חיוב שבועת מודה במקצת בכתובה, אמורים לאחר המנהג שהנהיגו חכמי ישראל. שהרי עתה המטלטלים משועבדים כמו הקרקעות, וא"כ לא הוי כפירת שעבוד קרקעות!

פרק שני - דו"ד רק על אופני חיוב ממוני - האם דיון ממוני?
מוצא דיוננו היתה קושיית הנחלת דוד - מדוע כפירה במקצת שטר ניגדרת ככפירה בשעבוד קרקעות, הרי הלווה כופר גם במטלטלין. וא"כ הרי זה כתובע קרקעות ומטלטלין, וכופר במקצת קרקעות ובמקצת מטלטלין - וצריך להתחייב שבועה.
אולם בר' חיים 33 מסתפק בדימוי של נידוננו לתביעת קרקע ומטלטלין והודאה במקצתן - הוא דן לגבי ציור שישנם תובע ונתבע, שאין ביניהם דיון על חיוב ממוני כלשהו, אלא הדיון ביניהם הוא רק על אופן החיוב הממוני . כגון, ששניהם מסכימים שהלווה חייב מאה. אלא שהמלווה טוען שניתן לגבותם הן מקרקעות והן ממטלטלין, והלווה טוען שניתן לגבותם רק מקרקעות [כגון: אישה התובעת חוב מבעלה, והלה מודה לסכום החיוב, אלא שטוען שחוב זה הוא מחמת חיובו לכתובה, שעפ"י דינא דגמ' ניתן לגבות רק מקרקעות ולא ממטלטלין].
הדיון הוא, האם בכה"ג חל עליהם שם של תובע ושם של כופר בתביעה או לא. דאפשר לומר, שכיוון שאין ביניהם ויכוח ממוני, א"כ הוי כמו דיון על פחות משווה פרוטה!
אם נאמר שאכן אין זה ניגדר כדיון ממוני, תיושב השאלה מדוע כפירת מקצת שטר נחשבת לכפירת שעבוד קרקעות -
שהרי אם הלווה היה מודה לעצם חיובו, אלא שהיה טוען שניתן לגבות רק מקרקע, הוא לא היה ניגדר ככופר. וא"כ מה הגורם ל'שם כופר'? העובדה שכופר גם בקרקע. לכן זוהי כפירת שעבוד קרקעות ואין להשביעו!
אולם הקצות 34 מוכיח נגד סברא זו -
הגמ' 35 דנה על ציור ששניים טוענים שקנו טלית מהמוכר. והדין הוא - יחלוקו בשבועה. שואלת הגמ' [עפ"י ביאור התוס' 36 ] שנשאל את המוכר מי שילם. למוכר זה תהיה נאמנות של עד אחד. ולכן, זה שהמוכר מסייע לו יפטר משבועה, וזה שהמוכר נגדו - יתחייב שבועה מדאורייתא.
בגמ' זו אנו עוסקים במקרה שאין וויכוח ממוני. שהרי כל הדיון הוא מי יקבל מהמוכר טלית ומי יקבל דמים 37 . ובכל זאת מבואר בתוס' שיש כאן חיוב שבועת ע"א! מוכח, אם כן, שגדר כפירה קיים גם בלא ויכוח על סכום ממוני.
ובחידושי הרי"מ 38 רואים שלומד שלא כקצות -
הגמ' 39 , בדיונה בדין תשלומי מזיק, שואלת סתירה בין "מיטב שדהו" לבין "ישיב - לרבות שווה כסף ככסף, ואפי' סובין". ומיישבת - כאן מדעתו וכאן שלא מדעתו. וצריך ביאור - מדוע כשהפרעון שלא מדעתו נגרם מכך שישלם מיטב?!
ומבאר חידושי הרי"מ -
מדעתו - אין ביניהם ויכוח ממוני. המזיק רוצה לשלם. אלא שרוצה לשלם משווה כסף. אם כך אין כאן תובע ונתבע, ואין בי"ד דנים על כך. ממילא יכול לשלם שווה כסף. אולם כאשר לא מדעתו - יש כאן תביעה וכפירה ממונית. וכיוון שבי"ד נזקק לדון בדבר, ממילא קבעה התורה שבי"ד מחייבו במיטב.
עולה אפוא מדבריו, שכאשר אין ויכוח על גובה החיוב - אין כאן גדר של תביעה וכפירה 40 .


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* נחלקו הרמב"ם והראב"ד, האם בכתובה קיים חיוב שבועת מודה במקצת.
* לרמב"ם, תיקנו הגאונים שמטלטלין משתעבדים לכתובה.
* לתוס', גביית חוב ממטלטלין דורשת את הסכמתו של החייב (עיין הערה 15), והרמב"ן חולק.
* תביעת חוב בשטר מתייחסת בעיקרה לקרקעות. ולרמב"ם, לאחר תקנת הגאונים - כתובה שאני, והתביעה גם מהמטלטלין.
* בי"ד רשאי לכפות לקיים מצות עשה שמתן שכרה בצדה.
* נחלקו האחרונים, האם ויכוח על אופני חיוב ממוני חשיב כדיון ממוני.


^ 1. כתובות טו ע"ב
^ 2. הל' אישות פט"ז כה
^ 3. שם. וכן דעת הרא"ש (על המשנה).
^ 4. ועל קרקע אין נשבעים - עיין משנה שבועות לח ע"ב, מב ע"ב.
^ 5. כתובות סט ע"ב. ועיין שם פז ע"ב.
^ 6. רמב"ם שם, הל' ז, תוס' כתובות סז ע"א ד"ה גמלים
^ 7. לחם משנה שם, הל' כה
^ 8. ב"מ ד ע"ב
^ 9. הערת העורך: כל מהלך זה של התירוץ מסר הרב שליט"א בשם הנחלת דוד. ועיין לקמן הערה 15.
^ 10. נחלת דוד ב"מ ד ע"ב, ד"ה תוס' ד"ה אין נשבעין
^ 11. משנה שבועות לח ע"ב
^ 12. הערת העורך: הם לא דנו ישירות בנושא שאלתנו, אלא עסקו בשאלה - איך תיתכן שבועת מודה במקצת למ"ד שעבודא דאורייתא, הרי זה כפירת שעבוד קרקעות? עפ"י תירוציהם מסיק הנחל"ד את דבריו.
^ 13. ב"מ שם, ד"ה אין נשבעין (הראשון), ועפ"י ביאור הנחל"ד.
^ 14. עפ"י כתובות פו ע"א
^ 15. הערת העורך: הבאתי את דברי הרב שליט"א כפי שהם, כמובן. ותורפם - קרקעות, עקב שיעבודם, שייכות למלווה. ואילו לגביית מטלטלין דרושה הסכמת הלווה. אולם בנחל"ד שם אינו מזכיר כלל מכל זה. אלא חילוקו הוא כך - קרקע, בהיותה משועבדת, שייכת למלווה מרגע ההלוואה, ואילו מטלטלין הוא גובה מכאן ולהבא. לדברי הרב עיקר הענין הוא שלמטלטלין דרושה הסכמת הלווה, אולם לנחל"ד אין צורך בכך. דאפי' אם נניח שאין צורך בהסכמתו, אנו אומרים שעיקר תביעתו היא קרקע כיוון שהיא משועבדת לו מעיקרא, ואדם תובע דבר שכבר שייך לו, ולא דבר המתחדש.
ונפ"מ גדולה מאד בין שני ההסברים - דלדברי הרב, כל המהלך הזה [שנאמר אליבא דהתוס'] אינו מתאים לדברי הרמב"ן וסיעתו, הסוברים שאפשר לגבות גם מטלטלין בע"כ של הלווה - "עד שאתה כופהו בגופו, כפהו בממונו". וממילא הרמב"ן, שבאמת יש לו מהלך אחר בעניננו שלא כתוס' (עיין רא"ש פרק שבועת הפיקדון סי' ג, ובנחל"ד ב"מ שם), הוא לשיטתו. שהרי אינו יכול לבאר בנידוננו כתוס', שהרי סובר "עד שאתה כופהו…". אולם לשיטת הנחל"ד אין כלל צורך לומר שהתוס' חולק על סברת "עד שאתה כופהו…".
לסיכום - לפי הסברו של הרב אין יכולת לגבות מטלטלין בע"כ של הלווה [לשיטת התוס', כמובן]. ואילו לנחל"ד יתכן שניתן!
^ 16. הערת העורך: ולפי הסבר זה יצא חידוש הלכתי - מובא בראשונים שתקנת הגאונים אינה מתייחסת דווקא לכתובה. ובלשון הרמב"ם, בדברו על התקנה בכתובה: "כדרך שהתקינו לבע"ח"! וא"כ גם בשאר שטרות צריכים אנו לומר שמטלטלין משתעבדים, וממילא, לאחר תקנת הגאונים תהיה שבועה בשטרות! ועיין ברמב"ם הל' מלווה ולווה ספי"א.
^ 17. הערת העורך: עד כאן מהלך הדברים עפ"י שיטת הנחל"ד. מכאן ואילך דברי הרב. ובנחל"ד טוען שתקנת הגאונים בהכרח מבוססת על שיעבוד, וז"ל: "אם היה תקנתם שתגבה מכאן ולהבא, לא הוה גביא מיתמי, דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו".
^ 18. כתובות צא ע"ב
^ 19. ד"ה מצוה על היתומים
^ 20. כתובות פו ע"א, ד"ה פריעת. ולשיטת רש"י שם, הסיבה שאין כופין - "מצוה מדרבנן בעלמא", שלא כתוס' .
^ 21. שמות כ יב
^ 22. חולין קי ע"ב
^ 23. ב"ב ח ע"ב, ד"ה אכפייה [בשם הריצב"א]
^ 24. וכן מביא הרמ"א, חו"מ סי' צז טז
^ 25. סי' קז סק"א
^ 26. הל' אישות פט"ז ט. ועיין בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה.
^ 27. כתובות פד ע"א
^ 28. שם, ע"ב
^ 29. ובתומים מיישב, שהמצווה היא רק על היתומים. והגאונים הוצרכו לתקן בשאר יורשים.
^ 30. סי' קז סק"א
^ 31. הל' אישות פט"ז ח
^ 32. אמנם א"א לגבות מלקוחות, אך אין בזה נפ"מ לעניננו [לשיטת התוס'].
^ 33. עיין בדבריו הל' אישות פט"ז כה. ועיין שם בדרך יישובו את הרמב"ם.
^ 34. עיין בדבריו סי' רכב ג
^ 35. ב"מ ב ע"ב
^ 36. שם, ד"ה וליחזי
^ 37. ואם עדיין לא שילמו - האחד יקבל את הטלית ויצטרך לשלם, והשני לא יקבל טלית ולא יצטרך לשלם.
38. ב"ק ז ע"א, ד"ה רמי ליה
^ 39. ב"ק שם
^ 40. ועיין בשיעור עמ"ס קידושין - 'שווה כסף' פרק שלישי, הרחבה בענין זה.

חזרה למעלה