ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עדות בשטר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא כתובות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

עדות בשטר

מסכת כתובות: דף כ' ע"א



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

פרק ראשון
א. שטר - חידוש
בנושאים רבים בתורה קיימים שטרות. כגון: גיטין, קידושין, שטרי מחאה ומודעה, שטרי חליצה ומיאונין, שטרי מכר, שטרי הלוואות ועוד.
אולם עצם תוקפו של שטר הוא דבר מחודש, וזאת מחמת שתי בעיות הכרוכות בעצם השטר:
האחת - הגמ' 1 דורשת על הפס' 2 "על פי שני עדים יקום דבר": "מפיהם - ולא מפי כתבם". כלומר, עדות חייבת להימסר דווקא בע"פ ולא ע"י כתיבה. א"כ איך אנו מקבלים את עדותם של החתומים בשטר?
השניה - עדות חייבת להמסר דווקא בבי"ד 3 . עדות מחוץ לבי"ד אינה עדות. א"כ איך ישנו תוקף לעדותם של העדים שחתמו על שטר, הרי לא חתמו בבי"ד?

ב. ביאור 'מפיהם - ולא מפי כתבם'
בביאור הסייג 'מפיהם - ולא מפי כתבם', שהבאנוהו לעיל, נחלקו הראשונים:

שיטת רש"י 4 - עדים צריכים להעיד ע"י אמירה בפיהם, ולא ע"י כתיבת העדות. ולכן אינם יכולים לשלוח את עדותם בכתב לבי"ד. כמו כן אינם יכולים לקרוא את כתב ידם ולהעיד את שקראו [אם אינם נזכרים כתוצאה מהקריאה], שגם במקרה זה העדות היא על סמך הכתיבה, והוי מפי כתבם.
וזהו שלמדנו בגמ' 5 : "כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא: והוא, שזוכרה מעצמו". ופירש רש"י - "בלא ראית השטר נזכר קצת מעדותו מאליו". ובהמשך הגמ' - "רבי יוחנן אמר: אע"פ שאין זוכרה מעצמו". ופירש רש"י - "אלא לאחר שרואה בשטר נתן בלבו ונזכר, שלא נשתכח ממנו כל כך, שכשמזכירים לו נזכר. אבל אינו נזכר לגמרי - לא, דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ".

שיטת ר"ת 6 - אפשר להעיד ע"י כתיבה, ואין חובה להעיד בע"פ. והמיעוט של מפי כתבם, אינו בא אלא למעט אילם . הלה, כיוון שאינו בר הגדה, לכן גם לכתוב את עדותו אינו יכול.
לשיטה זו, לא קיימת בעיית 'מפיהם - ולא מפי כתבם' בשטרות. ולכן חידושו המיוחד של שטר אינו אלא מפני הבעיה השניה דלעיל - קבלת עדות מחוץ לבי"ד. ועיין הערה 7 .
עקב שתי הבעיות הנ"ל [לרש"י, ולר"ת רק השניה] אנו מגדירים ששטר הוא חידוש מיוחד, שמועילה בו העדות למרות החסרונות.
ומנין שבאמת שטר הינו דבר בר תוקף? אנו לומדים זאת מגט האמור בתורה 8 . גם שם ישנה עדות בכתב, וסמכינן עליה. כמו כן, כתוב בירמיה 'וכתוב בספר וחתום, והעד עדים' 9 , כהוכחה לקניית שדה. מפורש, א"כ, ששטר מועיל 10 .

פרק שני - הגדרת שטר

לאור הנ"ל צריכים אנו להגדיר - מתי נתייחס לכתיבת עדים כאל כתיבה גרידא, שאז העדות פסולה, ומתי נתייחס אל כתיבתם כאל 'שטר', שאז העדות מתקבלת?
ישנן שיטות אחדות בראשונים. נציג שלוש מהן:
א. דעת המתחייב.
ב. דעת עושה השטר.
ג. כתיבה כסדר השטרות.

א. השיטה הראשונה [תוס'] - דעת המתחייב
כאשר שטר נכתב, ועדים חתמו ביזמת הצד שהשטר מחייבו ומרע לו - כתיבה זו הינה 'שטר', שהעדות שבו בעלת תוקף. וז"ל התוספות 11 : "דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב , אז חשיב שטר. אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה - לא חשיב שטרא".
ומקשה חידושי הרי"מ 12 -
כיוון שכל תוקף העדים נובע מכך שהמתחייב ציוה לכתוב, אז לכאורה אנו צריכים עדות טובה על ציוויו זה. שאם אין על כך עדות, א"א לקבל את עדות העדים - דמנא לן שהמתחייב ציוה? ואמנם, לשם כך כותבים בשטר שהמתחייב ציוה לכותבו [או שכתוב 'וקנינא מיניה', שהמשמעות היא שציוה לכתוב, כיוון שסתם קניין לכתיבה עומד]. אולם צ"ע - הרי גם עדות זו גופא נמסרת 'מפי כתבם'. וא"כ א"א לקבל את העדות - דמנא לן שגדר שטר לכתיבה זו?
והוא מיישב -
נקדים ונאמר, שפסול עדות הנמסרת בכתב הוא גזה"כ, ולא סברא. ומחדש חידושי הרי"מ, שאין אומרים פסול כזה אלא רק במצב שגם אילו נאמין לעדים - עדיין הפסול ישאר שריר וקיים. אולם במצב כזה, שאם נאמין לעדים, יתברר - ע"פ דבריהם - שהם אינם פסולים כלל, בזה לא נאמרה גזה"כ, והעדים כשרים. ורק אילו היו חשודים כשקרנים א"א היה להאמין לדבריהם, שהם אינם פסולים, דאולי בזה גופא הם משקרים.
ולכן בנידוננו, שלדברי העדים, הם נצטוו ע"י המתחייב לחתום, וא"כ לדבריהם זהו שטר ולא כתיבה בעלמא - עדותם כשרה. שהרי, כאמור, איננו חושדים אותם לשקרנים, אלא פסולם הוא רק מפני גזה"כ. ובאופן זה, שעפ"י דבריהם לא חלה לגביהם גזה"כ, לא נגזרה הגזירה.

ומצינו מעין זה -
עדים שמעידים בשטר על קרוב שלהם, אלא שבתאריך הנקוב בשטר הם עדיין לא היו קרובים לבע"ד - עדותם כשרה 13 .
ולעומת זאת, גזלן שיחתום כעד, והתאריך הינו מוקדם לפסילתו כגזלן - עדותו פסולה [אם השטר נראה על ידינו רק לאחר היותו גזלן] 14 .
מהו החילוק? גזלן, שפסולו מחמת חשש שהוא משקר 15 , יתכן שגם התאריך שכתב הוא שקרי. אולם פסולם של קרובים הוא מגזה"כ גרידא, ולא חוששים שמשקרים 16 . וא"כ, למרות שהם קרובים, והם אינם נאמנים להעיד, ולכאורה אינם נאמנים גם לעניין התאריך, בכל זאת הם כשרים. דאם נקבל את דבריהם, יתברר שבשעת העדות לא היו קרובים כלל. ובמציאות כזו עדים הפסולים רק מגזה"כ - נאמנים!

ומצינו עוד נפ"מ בין פסול של גזה"כ לפסול של סברא -
במקומות שאין אנו דורשים שני עדים אלא אנו סומכים על עד אחד, גם את שאר פסולי עדות [ אישה וכד'] אנו מכשירים - שכשם שאין אנו פוסלים את העדות מחמת חסרון של שני עדים, כך גם חסרונות אחרים לא יפסלוה. אך זאת דווקא בפסולי גזה"כ. אולם בפסול הנובע מחמת חשש משקר - יתכן שלא נכשיר 17 .

ב. השיטה השניה [בעה"מ] - דעת יוצר השטר
שיטה זו 18 , כקודמתה, דורשת שהעדים יחתמו לא ביזמתם העצמית, אלא מפני שנצטוו על כך. אמנם, תוקפו של השטר אינו דווקא אם המתחייב הוא המצווה, דהוא הדין אם הצד שעושה את השטר ציווה, אע"פ שאינו המתחייב.
אמנם יש לדעת, דבראשונים הסוברים כשיטה זו לא מפורש להדיא ששיטתם אינה כתוס', ואף בלשונם אין הדבר הכרחי לחלוטין. וז"ל בעל המאור 19 : "ול"נ דפירוק הנכון כך - מפי כתבם הוא שפסולה עדותן, אבל מפי כתבו לא. וכל שטרי הלוואה ומקח וממכר, הלווה והמוכר הוא שמצווה את העדים, ואמר כתבו וחתמו. וכן בגיטי נשים. ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו. ואם אי אתה אומר כן, עקרת מה שכתוב בקבלה 'וכתוב בספר וחתום והעד עדים', ומקרא מלא כתוב בתורה 'וכתב לה ספר כריתות'. אלמא כל כה"ג כתבו שלו הוא, ולא כתבם של עדים...". אולם למרות זאת יוכח בהמשך דברינו 20 , ששיטתם שונה מדעת התוס'.
משמעותה המחודשת של שיטה זו היא, שאנו מתבוננים על השטר כעל דברי עושה השטר, והעדים אינם אלא שליחיו. ועיין הערה 21 .

ג. שטרות בהם אין דעת המתחייב
הנפ"מ בין השיטות תהא במקום שחתמו לא ביזמתם, אבל גם לא ביזמת המתחייב.
מצאנו לכך דוגמאות אחדות -
שטרי מחאה 22 . ראובן החזיק בקרקע של שמעון, והלה מחה בפני עדים. הללו יכולים לכתוב לו שטר על מחאתו. לשיטה השניה - שטר טוב לפנינו 23 , שנעשה מדעת בעל השטר, המוחה. אולם לשיטה הראשונה קשה - הרי המתחייב הוא המחזיק, והשטר אינו בציוויו! וע"כ, אומר התוס' 24 , ששטר זה אינו אלא תקנה מדרבנן: "תקנת חכמים היא שיהא חשוב עדות כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו, שבדבר מועט מבטלים החזקה. דהא אפילו יתברר לנו שלא שמע המחזיק מחאה מהני לבטל החזקה".
שטרי מודעה 25 . אדם המוכר קרקע באונס, מודיע לעדים לפני המכירה את אונסו, והללו כותבים לו שטר על כך. הרי שטר זה לחובתו של הקונה, והשטר נכתב שלא בציוויו! גם שטר זה, אומר התוס' 26 , שתוקפו הוא מדרבנן בעלמא: "וגם במודעא תקנת חכמים היא, להציל הנאנס".
פרוזבול 27 . המלוה מודיע שהוא 'מוסר שטרותיו לבי"ד', והעדים מעידים לו על כך בשטר, וממילא אין השביעית משמטת אותו. פרוזבול זה מחייב את הלווה, ובכל זאת נכתב ע"י המלווה, והעדים חותמים בציוויו! וקשה לשיטת התוס'.
ומיישב הקצות 28 -
נפסק להלכה, שמלוה האומר 'פרוזבול היה לי ואבד - נאמן' 29 [דבידו היה לכתוב, וא"כ לא שביק היתרא ואכיל איסורא]. יוצא מכך, שעדות העדים בפרוזבול שונה משאר העדויות. בדרך כלל המשמעות של עדות היא הכח לברר בפני בי"ד את העובדות הנידונות. אולם בפרוזבול אין כלל צורך בבירורים, דהמלווה בעצמו נאמן. וא"כ הצורך בעדים הוא רק מפני שכך צורת יצירת הפרוזבול, אבל לא ע"מ להעיד. וכיוון שאין כאן צורך בהגדת עדות, ממילא אין צורך בגדרי שטר ובדעת המתחייב.
גט . החתם סופר 30 מקשה, שבגט שני הצדדים מתחייבים, הן הבעל והן האישה. וא"כ איך כותבים עפ"י הבעל, בלא ציווי האישה?!

וניתן לבאר כך -
יש להגדיר תחילה מהי מהותו של גט. לשם כך צריך להבהיר קודם כל מהם קידושין -
המהות של קידושין היא קנינה של האישה לבעלה, לעניין אישות 31 . ואילו חיובו של הבעל לאשתו אינו נובע מעצם הקידושין, אלא מחמת שהנושא אישה מצווה ב"שאר, כסות ועונה" 32 , ומכח ציווי זה הוא משועבד לה [לכן בעל שאסר עצמו על אשתו, אין זה תופס 33 , דהוי כאוסר דבר של אחרים על אחרים 34 . אולם גם אישה שאוסרת עצמה על בעלה, אין זה תופס. מדוע? הרי לא שעבדה עצמה!? ע"כ שאינה יכולה לאסור מחמת שזוהי עצם מהות הקידושין - היא נקנתה לבעלה].
ממילא גירושין, שענינם להפקיע את הקידושין, פועלים להפקיע את קנינו של הבעל באשתו. כלומר, הגירושין מפקיעים את חובות האישה לבעלה, ולא את חיובי הבעל לאשתו. ומכאן, שהבעל הוא המתחייב הבלעדי בעצם הגירושין. אמנם גם לאישה נוצרים חיובים, שהרי בטל השעבוד של בעלה, אבל אין זה אלא באופן עקיף - כיוון שאין הוא בעלה, ממילא אין הוא חייב. אבל עצם הגירושין לא באו להפקיע את החיובים הללו. משא"כ לגבי חיובי האישה לבעלה, שהם עצמם נפקעים בגירושין.
וכן מוכח מסגנונו של הגט, שלא מוזכר בו אלא ביטול חיובי האישה לבעלה 35 . וכן מוכח מהגמ' 36 , הדנה בשיורים שמשייר הבעל בגט - אינה דנה כלל בשיורים העוסקים בחובות הבעל לאישה.
עולה מדברינו, שחוב הנוצר כהשלכה מהמעשה ולא ישירות ממנו - אינו נחשב לעניין הגדרת 'דעת המתחייב'. אין אנו מחשיבים כמתחייב אלא את זה שהשטר הרע לו ישירות ולא בעקיפין.
יסוד זה המונח בדברינו נראה מוכרח בסברא - וכי בציור שאדם מוכר את ביתו נחשיב אף את הקונה כ'מתחייב', מחמת שצריך לשלם עבור הבית?! אלא חייבים אנו לומר כנ"ל - רק המתחייב ישירות מעצם המעשה הוא המתחייב.

ד. דעת הנמו"י והרמ"א בשטרי מחאה ומודעה
הזכרנו לעיל נפ"מ בין השיטות בעניין שטרי מחאה ומודעה. לשיטה הראשונה תוקפם מדרבנן, ולשניה מדאורייתא. כתוצאה מכך תהא גם נפ"מ בסגנון כתיבת השטר - לשיטה הראשונה אין צורך, ואף אין טעם, לכתוב שהמוחה הוא שציווה לכתוב [או לכתוב 'וקנינא מיניה', שזו לשון מקבילה] שהרי אין משמעות לציוויו של זה, שהרי אינו המתחייב. אולם לשיטה השניה, יש לכתוב כך בשטר, ע"מ שנדע שאכן השטר נעשה מדעת המוחה, ושטר המחאה יוגדר 'מפי כתבו'.
ובנמו"י 37 כותב, שיש לציין בשטרי מחאה ומודעה, שהם נכתבים עפ"י ציוויו של המוחה והמוכר. מכאן - אומר הקצות 38 - שלומד כשיטה השניה.
ומכאן ההוכחה שאכן אין שיטה זו זהה לשיטת התוס' 39 . דלתוס' אין מקום לציין שליחות זו, וכדלעיל [ולכן התוס' סובר ששטר מחאה אינו מועיל אלא מדרבנן].
וברמ"א 40 - לעניין שטרי מחאה מסגנן כנמו"י. ולעניין שטרי מודעה אינו מסגנן כך 41 . וצ"ע!
והקצות 42 מיישב -
לשיטת בעה"מ לא יועיל שטר מחאה אלא רק בתוך שלוש השנים הראשונות להחזקת הקרקע ע"י המוחזק, שהם היוצרות את החזקה 43 . דכיוון שהעדים, לשיטה זו, אינם אלא שליחיו של המוחה, אז ממילא כשם שהוא אינו נאמן לאחר שלוש לומר שמחה, כך גם העדים שכל תוקף עדותם הוא מכוחו. ואם יכתבו לאחר מכן - הוי 'מפי כתבם'. ובמקביל לכך, אומר הקצות, גם במודעה - א"א לכתוב את השטר לאחר המכר, דאז המודיע אינו נאמן, וממילא אם יכתבו אז - הוי מפי כתבם. אולם בכל זאת הפוסקים לא התנו לכתוב דווקא לפני המכר! ומוכרח מכאן, שבמודעה רצו להציל את האנוס, ולכן התירו - מדרבנן, כשיטת התוס' - לכתוב גם במקום שהשליחות אינה פותרת את בעיית 'מפי כתבם'. וא"כ גם בנידוננו כך - אין צורך לציין שכתיבתם היא בציווי המוכר, דבאמת לאור התקנה השטר לא נכתב על סמך היותם של העדים שליחים.

ה. השיטה השלישית [ר"י] - כתיבה כתיקון שטרות
שיטה זו מובאת בתוס' 44 , וז"ל: "ועוד אומר ר"י דלא בעינן דעת שניהם, והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות . אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר, אלא זכרון דברים בעלמא".
הדרכי משה 45 אומר דבר מחודש - שיטה זו היא אליבא דר"ת, שהזכרנוה לעיל 46 , הסובר שאדם יכול לכתוב עדותו, ולשלחה לבי"ד. ואילו רש"י, הסובר שצריך להעיד דווקא בע"פ, אינו מסכים לה.
ולכאורה דבריו אינם מובנים 47 - הרי קיימים שני נושאי דיון ללא קשר אחד למשנהו. נושא אחד עוסק בגדר של 'מפיהם - ולא מפי כתבם'. ובהשלכה אלינו - האם נדרש גדר של 'שטר', ע"מ להתגבר על חסרון של מפי כתבם. נושא שני מתייחס לשאלה [לאחר שאנו כבר יודעים שיש צורך בגדר של שטר, מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה], מה באמת מוגדר כשטר ומה מוגדר ככתיבה בעלמא. וא"כ, מה עניין שיטת ר"ת, שעוסקת בנושא הראשון, אצל 'כתיבה כתיקון שטרות', שעוסקת בנושא השני.

מבאר הרע"א 48 - לשיטת ר"ת אנו צריכים את הגדר המיוחד של 'שטר' רק בגלל שהעדות אינה נמסרת בבי"ד, וכנ"ל. ניתן להבין שכתיבה עפ"י סדרי שטר משלימה חסרון זה, דהיא נחשבת הגדת עדות כמו בפני בי"ד. אולם לשיטת רש"י, הצורך בגדר שטר נובע גם מחמת שאין כלל עדות, שהרי יש כאן חסרון של 'מפי כתבם' [ואפי' אם הכתיבה היתה נערכת בבי"ד, זו לא היתה עדות]. וכיוון שכך, לא שייך לומר שכתיבה כתיקון שטרות תחשב להגדת עדות, שהרי סו"ס יש כאן כתיבה, שהתורה פסלתה.
אולם הרע"א מקשה על עצמו -
הרי גם לר"ת ישנם ציורים, שבהם יש חסרונות מהותיים, שבגללם חשיב שאין הגדת עדות כלל. אימתי? כגון שחתמו בלילה, דאין הגדת עדות בלילה. ובכל זאת כתיבה כתיקון שטרות משלימה את החסרון. וא"כ גם לרש"י נאמר כן.

ונראה שניתן ליישב בשופי -
אי היכולת להעיד בלילה אינה חסרון בהגדת עדות . אלא זהו דין בבי"ד , שאין הוא דן בלילה 49 . ואי היכולת להעיד אינה אלא תולדה עקיפה מכך. ממילא כאשר הם חותמים על שטר בלילה, שאין בזה חסרון של ישיבת בי"ד בלילה, דשטר אינו נחתם דווקא בבי"ד, אין כאן אלא חסרון הגדה מחוץ לבי"ד.
ונראה שבאמת מוכח בתוס' כדברי הדרכי משה -
כשהתוס' מביא את ר"ת, הוא מקשה על שיטתו מהגמ' בכתובות, וז"ל 50 : "ועוד אומר ר"י, ששמע מן ר"ת שנוהגים לשלוח העדים עדותם באיגרת לב"ד, וחשיב עדות. והא דדרשינן בספרי 'מפיהם - ולא מפי כתבם' לא אתא אלא למעוטי דווקא אילם, שאינו בר הגדה. אבל ראוי להגדה - אין הגדה מעכבת בו. והא דאמרינן בפ"ב דכתובות, כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר מעצמו, אבל אין זוכר מעצמו לא - היינו כשאינו מוציא כתב ידו בבי"ד. ועוד שמא עד אחד בכתב אין חשוב עדות, שאין שטר אלא בשניים. להכי לא מהני בההיא דכתובות אפי' יוצא כתב ידו, אלא א"כ זוכר בראיית עדות".
וצ"ע, מדוע הקשה התוס' קושיא זו דווקא על ר"ת? ממנ"פ - אם התוס' מבין בשאלתו שהגמ' עוסקת בכתיבה בעלמא ולא 'בשטר', הרי שלא קשה כלל אפי' לר"ת, שהרי במצב זה ודאי שהעדות פסולה גם לשיטתו [דהוי כאילם, וכפי שכבר כתבנו לעיל, עיין הערה 7]. ואם הבין שבשטר עסקינן, אז גם לרש"י קשה - מדוע צריך לזכור?!
מוכרחים אנו לומר, ששטר הנזכר בסוגיא זוהי כתיבה העשויה בתבנית של שטר. וכתיבה כזו ניגדרת כשטר לשיטת ר"ת, ואינה ניגדרת כשטר לרש"י - וכפי שלימדנו הדרכי משה. לכן שאל התוס' - לר"ת, שלשיטתו יש כאן שטר, מדוע צריך לזכור את העדות! אולם לרש"י ברור שאין כאן שטר, וממילא ברור שצריך לזכור את העדות, ומובנת הגמ'.

פרק רביעי - שיטת הרמב"ם
א. הרמב"ם והתימה בדבריו
הרמב"ם כותב, וז"ל 51 : "דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים, שנאמר: 'על פי שנים עדים', מפיהם - ולא מכתב ידן. אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן".
מבואר לכאורה בדברי הרמב"ם, שתוקפם של שטרות הוא רק מדרבנן, מחמת הדין של 'מפיהם - ולא מפי כתבם'.
וצ"ע בדעתו - הרי מצינו בירמיה "וכתוב בספר וחתום"! ואף את"ל שזה מדרבנן, הרי גט תקף מדאורייתא [וכפי שהוכחנו לעיל 52 ]!
נזכיר שתי שיטות בהבנת דעת הרמב"ם:
א. שיטת ר' חיים
ב. שיטת הנודע ביהודה

ב. שיטת ר' חיים
ר' חיים 53 לומד בדעת הרמב"ם, שאכן עדות צריכה להימסר בע"פ ולא בכתב [שלא כר"ת], אלא שדין זה אינו חל לגבי שטרות, וכפי שביארנו לעיל 54 [לשאר שיטות הראשונים]. ולרמב"ם ישנה שיטה חדשה בגדר של 'שטר', שניתן לכתוב בו עדות - כל שטר שתפקידו ליצור חלות, הרי הוא ניגדר כשטר. ואילו 'שטר' שאינו נכתב אלא לראיה - הרי זו עדות בכתב גרידא, ואין הוא ניגדר כלל כשטר. וממילא בשטר ראיה קיים החסרון של 'מפיהם - ולא מפי כתבם'. לכן כותב הרמב"ם ששטר הלוואה - כיוון שכל תפקידו הוא להוות הוכחה למעשה ההלוואה - תוקפו הוא רק מדרבנן, שלא תנעול דלת בפני לווין. אולם גיטין ושטרי מכר חלין מדאורייתא.

ג. חידוש נוסף העולה מר' חיים
לכשנתבונן נמצא בדברים חידוש [מלבד עצם השיטה המחודשת] -
לביאורו של ר' חיים, תקפם של העדים נובע אך ורק מיצירת החלות שבשטר. רק יצירה זו מקנה מעמד של שטר לכתיבה, וממילא לתוקפם של העדים, כמבואר לעיל. וא"כ היה מקום לומר שלעדים יהיה תוקף רק ליצור את החלות, אולם להשתמש אח"כ בשטר כראיה - בזה לא נאמין לעדים, דזוהי כבר עדות גרידא, שעליה חל דין 'מפיהם - ולא מפי כתבם'! ובכל זאת איננו אומרים כך. אלא כיוון שעדותם מקבלת תוקף ליצירת החלות, הרי עדותם עדות, והיא מועילה גם לאחר מכן לשלב של הראיות, ולא רק לשלב היצירה.

חידוש מעין זה מצינו בקצות החושן -
הגמ' 55 עוסקת בשטר, שבו אחד מבעלי הדינים מזוהה ככהן. והיא מסתפקת, האם עדותם של העדים מתייחסת גם לפרט זה של הכהונה, או שמא עדותם מתייחסת רק לעצם התוכן של השטר.
מתקשה הקצות 56 -
הרי העדות על הכהונה היא אינה קשורה כלל לשטר, אלא זו עדות נפרדת לגמרי. וא"כ זו עדות גרידא הנמסרת בכתב, שאינה יכולה להיות בעלת תוקף?! ומיישב הקצות, שאין הגמ' מסתפקת אם העדים התכוונו להעיד על עניין הכהונה, דודאי כשחתמו התכוונו להעיד על נכונות כל פרט שבשטר. אלא שהגמ' מסתפקת בתוקף של קבלת עדותם לעניין הכהונה. וכך הוא הספק - יש מקום לומר שהכהונה היא מרכיב בעצם תוכן השטר, שיש בזה זיהוי ודאי של הבע"ד, וא"כ זו עדות בקשר להלוואה עצמה. ואם נאמר כך, הרי שגם פרט זה הינו חלק מעצם השטר.
עולה מהקצות שהתוקף של עדותם לגבי הכהונה, נובע אך ורק מחמת שזהו פרט בענייני ההלוואה. ולמרות זאת אנו מקבלים את עדותם, שהלה כהן, גם לענייני יוחסין וכד' [שעל זה עדות בכתב לא היתה מועילה]. והוי מעין החידוש שמצאנוהו בר' חיים.

ד. ביאור דעת רבי מאיר לאור הנ"ל
רבי מאיר סובר 57 ששטר שאין בו אחריות נכסים אין גובים בו כלל, אפי' מהלווה עצמו. וצריך עיון בטעם דינו.
ומבאר השטמ"ק 58 , שלדעת ר"מ שטר זה הינו פסול כיוון שאין בו אחריות. ולא ביאר בשיטה, מה החילוק בין שטר שיש בו אחריות לשטר שאין בו אחריות. ועפ"י דברי ר' חיים הדבר מובן -
שטר שיש בו אחריות הינו שטר שיוצר חלות, שהרי השעבוד נוצר ע"י השטר, אולם שטר שאין בו אחריות אינו נכתב אלא לראייה גרידא. ולזה אין גדר של שטר, וממילא קיים בעדות חסרון של מפיהם ולא מפי כתבם.
ובתוס' מבאר, שהסיבה שאין גובים בשטר שאין בו אחריות [לדעת ר"מ] היא מפני שאנו תולים שמחל לו. והדברים תמוהים - אם מחל, מדוע בכלל כתב את השטר? ויתכן לבאר, שאף התוס' מתכוון לומר מעין השטמ"ק, ששטר זה פסול מחמת שאין בו יצירת חלות. אלא שהתוס' סובר, שסתם שטר - אפי' בלי אחריות - יש בו יצירת חלות. ומהי? השעבוד! אמנם לא שעבוד לגבייה מלקוחות, אבל שעבוד לגבייה מיניה 59 . ועל כך אומר התוס', שאנו תולים שהוא מחל לו על שעבוד זה [ואין כוונת התוס' שמחל על ההלוואה], וממילא זהו שטר ראייה גרידא, ופסול.

ה. ביאור דברי ר' חיים לאור הנ"ל
לפי המתבאר לעיל עולה, שבדרך כלל שטרי הלוואה אינם שטרי ראייה גרידא [ובמיוחד לאור העובדה שקיי"ל 60 "אחריות טעות סופר"], אלא הם יוצרים שעבוד. וא"כ מדוע מתייחס אליהם ר' חיים כאל שטרי ראייה?!
וצריך לומר שהוא נוקט, שלמרות ששעבוד ישנו רק בהלוואה בשטר ולא בהלוואה בע"פ, בכל זאת לא השטר הוא היוצר את השעבוד, אלא השעבוד נובע מעצם ההלוואה. ואמנם לפי"ז גם במלווה ע"פ היה צריך להיות שעבוד, אלא שרבנן ביטלוהו בגלל שאין קול 61 . ולעומת זאת למלווה בשטר יש קול, וממילא השעבוד שנוצר ע"י ההלוואה שריר וקיים.

ו. שיטת הנודע ביהודה
הנודע ביהודה 62 לומד, שדעת הרמב"ם היא כשיטת ר"ת [הפוך משיטת ר' חיים]. וכל אדם יכול לשלוח את עדותו לבי"ד בכתב, ואין בזה חסרון של 'מפיהם - ולא מפי כתבם'. וכבר ביארנו לעיל, שלשיטת ר"ת ישנו חידוש ב'שטר'. דאילו בכתיבה סתם, שעת העדות היא כשבי"ד קוראים את הכתב, שנמסרת בו העדות. ולכן אם באותה שעה העדים מתו - עדות הכתיבה פסולה, שהרי באותה שעה אין כבר עדים, והוי מפי כתבם. ולעומת זאת בשטר אין הדבר כך, אלא "עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד", וא"כ בשעת החתימה על השטר כבר נסתיים מתן העדות, ולכן גם אם ימותו העדים לפני שהשטר יגיע לבי"ד - לא איכפת לן.
לומד הנודע ביהודה בדעת הרמב"ם, דכלל זה - שבשטרות אנו אומרים שכבר בשעת החתימה נחשב שנמסרה עדותן - זהו מדרבנן. אולם מדאורייתא שעת הגעת העדות לבי"ד היא שעת העדות. ולכן מדין תורה היינו זקוקים שהעדים יהיו קיימים אז, ושיזכרו באותה שעה את עדותם. ואם לא כן - הוי מפי כתבם. ותיקנו רבנן ששעת חתימתן נחשבת כהגדת העדות. ולכן כשהעדים קיימים ויכולים להעיד - תוקף השטר הוא מדאורייתא. ורק כשמתו העדים [או שאינם זוכרים את עדותם], סובר הרמב"ם שהשטר הוא מדרבנן.
וגט, שתוקפו מדאורייתא - צריך לומר שאה"נ, רק יצירת הגירושין חלה מדאורייתא, דלזה אין צורך כלל להגיע לדין נחקרה. אולם להוכיח מהגט על גירושי האישה - הוי מדרבנן בעלמא, משום עיגונא 63 .

ז. הוכחת הנודע ביהודה
הנודע ביהודה מוכיח את שיטתו, שתוקפן של שטרות הוא מדאורייתא, מהלכה אחרת ברמב"ם. וז"ל הרמב"ם 64 : "מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ומפני מה אינו יכול לישבע? שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד, ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע, עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו, וישבע על כפירתו. לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו , וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או החזרתי לך הפיקדון, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם...". הרמב"ם משייך, אם כן, את הדין של 'מתוך שאינו יכול לישבע משלם' גם לעדות הנמסרת בשטר. והרי קיי"ל 65 , שדין 'מתוך' חל רק לגבי שבועה דאורייתא! מכאן, מסיק הנוב"י, שחיוב שבועה הנוצר ע"י עדות בשטר הוא מדאורייתא!
ר' יצחק אלחנן 66 דוחה את ראייתו -
הא דקיי"ל שבשבועה דרבנן לא אמרינן 'מתוך', הנ"מ בשבועה שחידשוה רבנן. אולם שבועות שיסודן הוא דאורייתאי, אלא שמפאת ריעותא מסוימת [כגון 'מפי כתבם'] אין חיוב מדאורייתא, ורבנן הם שחייבו לישבע למרות הריעותא - בזה אמרינן 'מתוך', כבשבועה שחלה מדאורייתא.
אמנם ר' יצחק אלחנן מסכים, שבתוס' רואים שלא כדבריו -
התוס' 67 דן בעניין 'חשיד אממונא חשיד אשבועתא' [לגבי שבועות שחיובן מדאורייתא]. מנסה התוס' לומר, שמדאורייתא חשיד אממונא חשיד אשבועתא, ורק מדרבנן לא חשיד אשבועתא. דוחה התוס' אפשרות זו - דא"כ היאך אמרינן בזה 'מתוך', הרי לא אמרינן 'מתוך' אלא רק בשבועה דאורייתא, וכאן השבועה היא מדרבנן. מבואר א"כ בתוס', שגם בשבועה שיסודה מן התורה לא אמרינן 'מתוך'.

ח. הוכחה נוספת לשיטת הנוב"י
אמנם יש להביא ראייה לשיטת הנוב"י מהלכה אחרת ברמב"ם. וז"ל 68 : "...שטר שיצא לבית דין, ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו, ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקיים השטר, והרי הן כחרשים עד שיזכרו עדותן. וכל מי שאינו דן כן - לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו! אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר, או שהיו שם עדים שזה כתב ידן - מקיימין את השטר, ואין משגיחין על דבריהן שאומרין אין אנו זוכרין עדות זו, שמא חזרו בהן, וזה שאמרו אין אנו זוכרין כדי לבטל השטר. וכאילו אמרו קטנים היינו פסולי עדות היינו, שאינן נאמנים הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם".

לכאורה דברי הרמב"ם סתומים -
ניתן היה להבין, שעד זה שאינו זוכר את הההלוואה, לא נחשב כשניים [כדברי חכמים 69 , שקיי"ל כמותם], כיוון שאין לומר שהוא מעיד על מנה שבשטר, שהרי אינו זוכר. אולם מדוע לא יחשב העד המעיד על כתב ידו, לפחות כע"א?!

לשיטת הנוב"י הרמב"ם מתפרש בשופי -
הרמב"ם כאן עוסק בעדות הנמסרת בשטר. בעדות זו אין חסרון של מפי כתבם, לשיטת הנוב"י. אולם מדאורייתא העדות חלה רק בשעה שהשטר מגיע לבי"ד. וממילא אם העדים מתו - העדות מבוטלת [ושוב הוי מפי כתבם, גם לשיטה זו]. ומחמת זה תקנו חז"ל את תקנת 'נחקרה'. וסובר הרמב"ם, שרבנן לא תקנו אלא רק כשהעדים אינם נמצאים, שאז משום נעילת דלת אנו מחשיבים את הכתיבה כהגדה. אולם למצב שהעדים קיימים אין צורך בתקנת נחקרה, וחוזרים אנו לדין תורה, שהעדים צריכים להיות לפנינו ולזכור, וכשאינם זוכרים - השטר פסול, כדין תורה!

ט. קושיא לשיטת הנוב"י
במסכת גיטין 70 מבואר, ששליח הבא ממדינת הים וגט בידו, צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. לדעת רבא בגמ' 71 , סיבת אמירה זו היא ע"מ לקיים את השטר. ודנה הגמ' 72 בדבריו: "ולרבא, דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ליבעי תרי, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא! ...בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי, כדר"ל, דאמר ר"ל: עדים החתומים על השטר - נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ורבנן הוא דאצרוך, והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן". מבואר, א"כ, שמדאורייתא ניתן להסתמך על השטר, ולקבוע שהאישה מגורשת, דאמרינן 'נחקרה'. ואילו לשיטת הנוב"י, דין נחקרה הוא מדרבנן [ומדאורייתא ניתן לסמוך על העדים רק אם ידוע שהעדים קיימים וזוכרים את העדות]!

י. יישוב הקושיא עפ"י רש"י
רש"י מוציא את הגמ' מפשוטה, וז"ל 73 : "נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד - דלא חציף איניש לזיופי". כלומר, הסיבה שאנו קובעים שהשטר כשר מדאורייתא אינה בגלל 'נחקרה', אלא מחמת חזקת 'לא חציף'. המניע לביאורו של הרש"י נראה פשוט -
דין 'נחקרה' מברר שעדותן של העדים קבילה. אולם אין הוא מברר האם באמת העדים העידו, דשמא השטר מזויף. א"כ היאך תולה הגמ' את אי הצורך בקיום בדין 'נחקרה' - מה עניין זה לזה?! לכן אומר רש"י שאמיתות השטר מבוררת לנו מפני 'שלא חציף איניש לזיופי' 74 [והא דאמרה הגמ' 'נחקרה', יבאר רש"י שאין זה הטעם לידיעתנו את נכונות החתימה, אלא זה בגדר סימן בעלמא - אם אנו יוצאים מתוך הנחה שנחקרה עדותן והכל תקין, אז ממילא אנו יודעים שהשטר אינו מזויף].
לשיטה זו ניתן לומר, א"כ, שבאמת מדאורייתא איננו אומרים שעם חתימת העדים נחקרה עדותן [ושייך חסרון 'מפי כתבם], אלא רק מדרבנן אמרינן הכי, וכפי שמבאר הנודע ביהודה. ובעניין אמיתות החתימה אמרינן להיפך - מדאורייתא אנו יוצאים מתוך הנחה שהחתימה אמיתית, ומדרבנן חיישינן לזיוף.

אמנם ניתן לשאול - לעניין מה אנו אומרים שמדאורייתא לא חיישינן לזיוף, הרי בין כך ובין כך לא ניתן להסתמך על הגט, בגלל בעיית 'מפי כתבם'.
והתשובה היא, שישנן חתימות שאין בהם דין של 'מפי כתבם', וממילא ניתן לסמוך עליהם מדאורייתא, דאין חוששים בהם לזיוף: מעשה בי"ד [=חתימות הדיינים], הודאת בע"ד [=כתב ידו של המודה, ששקול למאה עדים] 75 , עדות של ע"א [במקום שמספיקה עדותו]. לגבי כל אלו אין חלים גדרי עדות, וממילא אין חסרון של 'מפיהם - ולא מפי כתבם'.

יא. חידוש העולה משיטת רש"י
וחידוש יש בגמ' זו לפי ביאור זה. שכן הגמ' אומרת שכיוון שמדאורייתא לא חיישינן לזיוף, והחומרא היא רק מדרבנן, ניתן להקל בנידוננו, ולהסתמך על עדותו של השליח, למרות היותו עד יחיד. ולכאורה קשה -
הרי מדאורייתא לא ניתן להסתמך כלל על הגט. דאמנם לא חיישינן לזיוף, אבל ניצבת בפנינו הבעייה השניה - 'מפי כתבם', שהרי מדאורייתא אין דין של 'נחקרה'! וא"כ רבנן באו כאן להקל ולא להחמיר!
בעיקבות זאת רואים דבר חדש -
אנו מנתקים בין שתי נקודות הדיון - מאחר שכבר קבענו שיש דין 'נחקרה' [מדרבנן], לא מתחשבים יותר בחסרון הדאורייתאי בעניין זה, וכבר נחלט הדבר. והנקודה העומדת לדיון זוהי רק בעיית הזיוף, ובזה באמת רבנן הם שהחמירו, ולכן ניתן להקל ולסמוך על השליח.

לחידוש זה ישנה ראיה ממקום נוסף -
אדם שטבע - מדאורייתא אשתו מותרת להינשא, אם ישנם שני עדים המעידים על הטביעה. ורבנן תקנו שתי תקנות בעניין זה:
א. מספיקה עדות של עד אחד בלבד [חידוש זה אינו יחודי לעניין טביעה] 76 .
ב. כשהטביעה היתה במים שאין להם סוף, אנו חוששים שמא ניצל מבלי שהבחנו בדבר, ואוסרים על אשתו להינשא לכתחילה [אפי' אם ישנם שני עדים]. ובדיעבד אם נישאת לא תצא, כיוון שהאיסור הינו מדרבנן 77 .
כלומר, רבנן הקילו מחד, והחמירו מאידך.
נדון עתה בדין של אשת אדם טבע במים שאין להם סוף, וישנו רק עד אחד המעיד על כך -
ברור הדבר שהאישה אסורה להינשא, שהרי רבנן החמירו במים שאין להם סוף. אולם מה הדין אם האישה נישאה - יש מקום לומר שלא תצא, כאמור לעיל בתקנה השניה. מאידך אפשר לטעון, שכאן לא ניתן לסמוך על כך שהחומרא במים שאין להם סוף היא רק מדרבנן, שהרי מדאורייתא היא אסורה לגמרי, שהרי יש כאן רק עד אחד!
ובגמ' 78 רואים להדיא שגם במקרה זה - לא תצא. ומוכח, א"כ, חידושו של רש"י.

יב. רב שרירא חולק על רש"י
הטור 79 דן בהודאת בע"ד הנמסרת בכתב ידו. בהקשר זה הוא מביא את דעת רב שרירא גאון, וז"ל: "כתב רב שרירא גאון, מקיימין אותה על פי עדים שיעידו בבית דין שהוא כתב ידו, אבל אם קיימוהו משני שטרות או משתי כתובות - לא. כיוון דקיום שטרות דרבנן, היכא דאיתמר - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר". והטור כותב על כך: "ונראה שאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיומים". וביאר הש"ך 80 את דבריו, וז"ל: "ה"ק רב שרירא, כיוון דקיום שטרות מדרבנן, ומדאורייתא לא בעי קיום, דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי, ומטעמא דקיום שטרות מדרבנן הקילו לקיים משני שטרות או משתי כתובות. היכא דאיתמר, כגון בשטר - איתמר, אבל בכתב יד, דמדאורייתא בעי קיום, שהרי בא לחייב את הלוה עצמו, ולא שייך כאן לומר כמי שנחקרה בבי"ד דמי - לא איתמר". כלומר, רב שרירא גאון לומד שדין 'נחקרה' אינו תקף לגבי כתב ידו, ולכן צריך קיום מדאורייתא. מפורש, א"כ, שדין 'נחקרה' הוא היוצר את הידיעה על נכונות החתימה, ולא סברת 'לא חציף'. דאם סברת 'לא חציף' היא היוצרת - לא היה מקום לחלק בין שטר שחתומים עליו שני עדים לבין כתב ידו.
אולם לכאורה אין סברתו מובנת - מה הקשר בין 'נחקרה' לבין הידיעה על אי זיוף החתימה [וכפי שבאמת ביארנו לעיל את סברת הרש"י, בהוציאו את הגמ' מפשוטה]?!
אלא שכבר הארכנו במקום אחר 81 , שהסתמכות על עדים הינה גזירת הכתוב ולא סברא. ובגזירת הכתוב כלולה גם הנחיה, שלא לחשוש חששות המביאים לידי ביטול העדות. לכן לומד רב שרירא גאון, שדין 'נחקרה' כולל גם התייחסות לאמיתות החתימות.


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* 'מפיהם ולא מפי כתבם' - לרש"י: אין להעיד בכתב.
לר"ת: אילם פסול לעדות.
* עדות חייבת להימסר דווקא בבי"ד.
* עצם תוקפו של שטר הינו חידוש עקב הנ"ל.
* נחלקו ראשונים אימתי כתיבה מקבלת גדר של שטר -
לתוס': כשישנה דעת המתחייב.
לבעה"מ: כשישנה דעת עושה השטר.
לר"י: כשהכתיבה נעשית כתיקון שטרות.
* לשיטת התוס', שטרי מחאה ומודעה הם מדרבנן בעלמא, דאין דעת המתחייב.
* לשיטת התוס', יש לציין בשטר שהוא נכתב מדעת המתחייב [או לשון אחרת זו משמעותה ההלכתית].
* לשיטת בעה"מ, ניתן לכתוב שטר מחאה מדאורייתא, רק בתוך שלוש שנות החזקה, ושטרי מודעה ניתן לכתוב רק לפני המכירה.
* לשיטת בעה"מ, ישנה תקנה מיוחדת מדרבנן, ששטרי מודעה תקפים גם שלא מדעת המוכר.
* לחתימת העדים בפרוזבול אין גדר של הגדת עדות, ואין צורך בדעת המתחייב.
* עדות שפסולה מחמת גזה"כ [ולא מחמת חשש שקר], שאילו נקבלה יתברר שגזה"כ לא חלה לגביה - הוי עדות.
* לאור הנ"ל, עדים המעידים בכתב שחתימתן היא מדעת המתחייב - הוי עדות.
* לאור הנ"ל, עדים המעידים בשטר על קרובם, ובתאריך הכתוב בשטר עדיין לא היו קרובים - הוי עדות.
* במקום שמספיקה עדות של עד אחד, אין צורך בתנאי עדות שמקורם בגזה"כ.
* מהות הקידושין היא קניין האישה לבעלה לעניין אישות. ממילא מהות הגירושין - ניתוק קניין זה.
* דעת המתחייב מתייחס רק לחיובים הנובעים ישירות מהשטר.
* לאור הנ"ל, המתחייב בגט [לעניין 'דעת המתחייב'] הוא הבעל בלבד.
* 'כתיבה כתיקון שטרות' אינה פותרת את הסייג של 'מפיהם ולא מפי כתבם' [אליבא דרש"י].
* הדין שאין עדות בלילה אינו דין עצמותי, אלא הוא תולדה של אי ישיבת בי"ד בלילה.
* לשיטת הרמב"ם, עפ"י ר' חיים, שטר שיוצר חלות - תוקפו מדאורייתא. שטר ראייה - מדרבנן.
* לנ"ל, עדות בשטר שיוצר חלות, היא בעלת תוקף גם לראייה.
* שטר הלוואה שיש בו אחריות - נחלקו האם השטר הוא זה שיוצר את השעבוד, והוי שטר שיוצר חלות, או שהשעבוד נוצר מעצם ההלוואה.
* לשיטת הרמב"ם, עפ"י הנוב"י, דין 'נחקרה' הוא מדרבנן בעלמא.
* לשיטת הרמב"ם, תיקנו רבנן את דין נחקרה, רק אם העדים אינם קיימים.
* מדאורייתא אנו יוצאים מתוך הנחה ששטר אינו מזויף -
לרש"י - דלא חציף איניש לזיופי.
לרב שרירא - מדין נחקרה.
* דין 'מתוך שאינו יכול לישבע משלם' חל רק לגבי שבועות שחיובן ותוקפן מדאורייתא.
* 'מפיהם - ולא מפי כתבם' זהו דין בעדות. אבל במעשה בי"ד, בהודאת בע"ד ובעדות של ע"א - לא קיים חסרון זה.
* כשלגבי מציאות מסויימת ישנה חומרא מדאורייתא, שרבנן תיקנו להקל בה, ומאידך תיקנו להחמיר מצד אחר - אנו מנתקים בין שני העניינים, ואנו מתייחסים לדין במציאות זו כאל חומרא מדרבנן, שניתן להקל [עפ"י גדרי דרבנן].


^ 1. יבמות לא ע"ב
^ 2. דברים יט טו
^ 3. שו"ע חו"מ כח כא
^ 4. בפירושו על החומש, דברים שם. וכן דעת הרמב"ם (עדות פ"ג ד) והשו"ע (חו"מ, סי' כח יא)
^ 5. כתובות כ ע"א
^ 6. תוס' ב"ב לט ע"ב, ד"ה מחאה בפני שנים. ועיין בסמ"ע (סקמ"ב) שנוהגים כן לת"ח [שלא להטריחם לבא לבי"ד].
^ 7. הערת העורך: אבהיר קצת באריכות במקום שהרב קיצר –
מפורש בגמ' ביבמות (לא ע"ב), וכן עולה להדיא בתוס' (כתובות כ ע"א, ד"ה ורבי יוחנן) שגם לולא שיטת רש"י, קיימת בעיית 'מפיהם - ולא מפי כתבם' גם באינו אילם. היכן? בעד שאינו זוכר את עדותו בשעה שבי"ד מקבלים את כתב עדותו [ולחילופין כשהוא מעיד בע"פ את עדותו אבל לא מתוך שזוכר, אלא מתוך שקרא את כתיבתו]. ולכאורה נסיק מכאן, שגם לר"ת קיימת הבעיה הראשונה בציורים שאינו זוכר או שמת וכד'. אולם אין זה נכון. דבשלמא לרש"י עצם העובדה שהעדים כותבים מהווה פגם. אולם לר"ת הכתיבה עצמה אינה חסרון, אלא שקיימת רק הבעיה השניה – אין זה בבי"ד, ולכן אין זו עדות. וכתוצאה מכך, העדות תהיה רק בשעה שיגיע הכתב לבי"ד. ובשעה זו, אם אינו זוכר את העדות הוי כאילם, וקיים החסרון של מפי כתבם. אבל אם נפתרת הבעיה השניה, ונתייחס לכתיבה הראשונה כאל מסירת עדות, הרי שלא יכולה להיווצר כלל בעיית 'מפי כתבם'.
ובקיצור – חסרון מפי כתבם הוא רק באילם, אינו זוכר, מת וכד'. וחסרון זה קיים רק אם מוגדר שהעדים מעידים בזמן הגעת הכתב לבי"ד. אולם אם כבר העידו בכתיבה [דהיינו נפתרה הבעיה השניה], ממילא לא קיימת כלל הבעיה של 'מפי כתבם'.
^ 8. דברים כד א. ועיין גיטין לו ע"א ובדף פו ע"ב.
^ 9. פל"ב מד
^ 10. עיין גיטין לו ע"א, רי"ף ביבמות (ט ע"א בדפי הרי"ף), ולקמן, פרק שני אות ב, בדברי בעל המאור.
^ 11. כתובות כ ע"ב, ד"ה ורבי יוחנן. ועיין גם ב"ב לט ע"ב תוד"ה מחאה: "והא לא חשיב שטר אם לא נעשה מדעת מי שהוא חובתו – מוכר…נותן…לווה".
^ 12. חו"מ סי' כח סע' כ, ד"ה ודעת הר"י (עמ' קפ)
^ 13. ב"ב קנט ע"א
^ 14. שם
^ 15. עי"ש רש"י ד"ה ואח"כ נעשה גזלן
^ 16. גמרא שם
^ 17. יבמות כה ע"ב
^ 18. בעל המאור, יבמות לא ע"ב (ט ע"א בדפי הרי"ף), ד"ה כתב הרי"ף. ועיין לקמן אות ד, שגם הנמו"י סובר כך.
^ 19. שם
^ 20. לקמן אות ד
^ 21. הערת העורך: ומהקצות (סי' קמו סק"ג) מוכח שהבין, שישנו חילוק בין השיטות בעצם השורש של תירוציהם - לתוס', הענין הוא שבשטר אין חסרון של מפי כתבם. ודעת המתחייב הוא המגדיר את השטר ככזה. אולם לבעה"מ התירוץ אינו מבוסס על גדר של שטר. אלא כיוון שהוי מפי כתבו, אין חסרון של מפי כתבם, אפי' במקום שהעדות לא תוגדר כשטר [כגון, שטר מחאה, שלדעתו אינו יכול להיות מוגדר כשטר].
^ 22. ב"ב לט ע"ב
^ 23. עיין לעיל הערה 21.
^ 24. שם מ ע"א, ד"ה מחאה
^ 25. ב"ב מ ע"א
^ 26. תוס' שם
^ 27. משנה שביעית פ"י ג ד, גיטין לד ע"ב
^ 28. חו"מ סי' סז סע' ו
^ 29. חו"מ סי' סז סע' לג
^ 30. שו"ת אבה"ע סי' מה, ד"ה ובתשובה
^ 31. עיין שו"ת משיב דבר ח"ד סי' לה
^ 32. שמות כא י
^ 33. נדרים טו ע"ב
^ 34. יו"ד רלד סע' סז
^ 35. גיטין פה ע"א
^ 36. שם פג ע"ב
^ 37. ב"ב דף כ ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה מחאה בפני שנים. ועיין שם בהגהות מא"י שכותב: "והתוס' פירשו בענין אחר".
^ 38. סי' קמו סק"ג וסי' רה סק"א.
^ 39. עיין לעיל אות ב
^ 40. סי' קמו ה
^ 41. סי' רה
^ 42. שם
^ 43. ב"ב כח ע"א
^ 44. כתובות כ ע"ב, ד"ה ורבי יוחנן
^ 45. חו"מ כח סק"ח. וכן הוא בש"ך סי' לט סק"ט
^ 46. פרק ראשון, אות ב
^ 47. כן מקשה התומים סי' לט ח
^ 48. בשו"ע על הש"ך שם.
^ 49. חו"מ סי' ב
^ 50. ב"ב מ ע"א, ד"ה מחאה
^ 51. הל' עדות פ"ג ה"ד
^ 52. סוף פרק ראשון. כך מקשה הרמב"ן (ספר המצוות שורש ב) על הרמב"ם. ור' חיים מבין שקושית הרמב"ן היא בעלת משמעות כפולה - איך ניתן להוכיח על סמך גט שאישה התגרשה, וכיוון שלא ניתן להוכיח מהגט, ממילא א"א ליצור גירושין, עיי"ש.
^ 53. על הרמב"ם שם
^ 54. פרק ראשון
^ 55. כתובות כד ע"ב
^ 56. סי' כח ס"ק ו. ועיין בשיעור 'גדר עדות שני עדים הנדרשים מדרבנן' (שיעור 25), שהבאנו קצות זה, ואת תירוצו הנוסף לקושיא זו.
^ 57. ב"מ יג ע"א
^ 58. שם, ד"ה שטר
^ 59. אמנם מיניה ניתן לגבות גם ללא שעבוד, אולם בכל זאת קיימת נפ"מ מהשעבוד, ואכ"מ.
^ 60. שו"ע, חו"מ סי' לט א
^ 61. עיין ב"ב קעה ע"ב
^ 62. מהדורא קמא אבה"ע סי' לג
^ 63. וזה דלא כר' חיים (עיין לעיל הערה 52).
^ 64. הל' טוען ונטען פ"ד ה"ח
^ 65. עפ"י ב"מ ה ע"א (עיין תוס' כתובות יח ע"ב, ד"ה ובכולי)
^ 66. נחל יצחק בתחילת סי' נא.
^ 67. תוס' כתובות שם, וב"מ ג ע"ב ד"ה ובכולה
^ 68. הל' עדות פ"ח ה"ד
^ 69. כתובות כ ע"ב
^ 70. ב ע"א
^ 71. שם ב ע"ב
^ 72. ג ע"א
^ 73. שם, ד"ה נעשה כמי
^ 74. וגם בתוס' (כתובות צב ע"ב, ד"ה דינא) מוכח כרש"י [עיי"ש בדבריו "ואל תתמה, א"כ לא שבקת חיי לכל בריה! שהרי מן התורה אין צריך שום שטר קיום, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ואפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר אין נ"ל שצריך קיום - דלא אמרינן החתים עדים שאינן, מעצמו, דאע"פ שהוא חשוד על הממון, מירתת לכתוב שטר מזויף פן יכירו ב"ד זיופו". הערת התוס' מגזלן מובנת רק אם הוא לומד כרש"י].
^ 75. עיין שטמ"ק ב"מ יג ע"א, ד"ה שטר
^ 76. יבמות פז ע"ב
^ 77. שם קכא ע"א וע"ב
^ 78. שם
^ 79. חו"מ סי' סט
^ 80. שם, ס"ק יב
^ 81. שיעור 'מודה במקצת' פרק רביעי אות ב (שיעור 17)

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il