ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איסורי דרבנן במקום שיש חשש איסור דאורייתא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא כתובות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

איסורי דרבנן במקום שיש חשש איסור דאורייתא

מסכת כתובות: דף כב' ע"א



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

פרק ראשון
א. פתיחה
מצינו שאסרו חכמים איסורים, כשמגמת תקנתם היא למנוע מלעבור על איסור דאורייתא, כשקיים חשש לדבר. ואין אנו עוסקים בחששות שמא יבוא לידי איסור דאורייתא, אלא שמא במעשה הנידון הוא כבר עובר כעת על דאורייתא. כגון - חז"ל אסרו על כהן לשאת אישה שנישבתה 1 . סיבת האיסור היא מפני שאנו חוששים שנאנסה, ואנוסה אסורה לכהן מדאורייתא 2 . [והיה מקום לומר שאין צורך בתקנה, שהרי בלאו הכי קיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא 3 . ויבואר לקמן אי"ה].
יש לדון בגדרי איסורים אלו, וכפי שיבואר.

ב. הדין בספק גבינת גוי ובספק שבויה
חז"ל אסרו לאכול גבינת גוי 4 . הטעם לאיסור - שמא הגוי העמיד את הגבינה בקיבה של נבילה.
ויש לדון בדינה של גבינה שספק אם היא של ישראל או של גוי. נראה היה לומר שגבינה זו מותרת. והטעם - כלפי האיסור של תורה יש כאן ס"ס: ספק אם גבינה זו של ישראל או של גוי. ואת"ל של גוי, ספק אם העמידה בקיבת נבילה. וכלפי האיסור מדרבנן, יש כאן ספק, האם זו גבינת גוי וספיקא דרבנן לקולא. ממילא, הן לאיסור הדאורייתא והן לאיסור החכמים - מותר.
ובכל זאת הפוסקים אסרו את הגבינה 5 !
ומדבריהם למד שער המלך 6 גם לעניין ספק שבויה לכהן. לכאורה היינו צריכים להתירה - אולי לא נישבתה, ואם נישבתה - אולי לא נאנסה. ואף שחז"ל אסרו שבויה, כאן הוי רק ספק שבויה, וספיקא דרבנן לקולא. ובכל זאת, לאור דברי הפוסקים בגבינת גוי, לומד שער המלך שספק שבויה אסורה לכהן.

ג. ביאור האיסור הנ"ל - תקנת חז"ל יוצרת ודאי
ומדוע באמת אסורה? כך מבאר שער המלך -
כאשר אסרו לנו חז"ל את גבינת הגוי, הם הורו לנו בזה להתייחס לגבינה זו כודאי הועמדה בקיבת נבילה. וכשאסרו שבויה לכהן הורו לנו להתייחס אליה כודאי נאנסה. ויותר מכך - אין וודאות זו מתפרשת כתקנה של חז"ל להתייחס כך לגבינה. אלא זוהי הנחייה של חז"ל, שכך אנו נתייחס לעניין. וממילא וודאות זו אינה בעלת תוקף של דרבנן בלבד. אלא בעקבות הוראת חז"ל, אנו יוצאים מתוך הנחה שהגבינה בודאי הועמדה בקיבת נבילה, וכן אנו מניחים בודאות שהשבויה נאנסה. ואם כך - ההנחה היא שיש כאן איסור ודאי מדאורייתא !
נוסיף ונתבונן במשמעות הדברים -
בגדר האיסור, להבנה זו, יש חידוש ע"ג חידוש. החידוש הראשון - שגדר איסור ודאי לפנינו, ולא רק שישנה מניעה מאכילת הגבינה מחמת הספק. החידוש השני - שלאיסור ודאי זה יש התייחסות כאל איסור מדאורייתא.
לאור גדר זה מובן האיסור של ספק גבינת עכו"ם וספק שבויה. שהרי אין לנו אלא ספק אחד, וספק זה הינו ספק בדאורייתא, וממילא לחומרא.

ד. הוכחה לדין זה
הוכחה לדין זה מביא שער המלך, מהמעשה של ינאי המלך 7 . הוא היה בן כהן ומחמת מעשה שהיה, ביקשו לפסלו לכהונה ולא הצליחו. מבררת הגמ' איך היה המעשה, שגרם לספק בכהונתו. מנסה הגמ' לומר שבאו תרי והעידו שאימו שבויה, ותרי אחרים הכחישום. על אפשרות זו אומרת הגמ', שאילו העובדות היו כך, אז באמת יש לפסול אותו מכהונה.
נבחן את דברי הגמ' -
הרי לאיסור התורה יש כאן ס"ס: ספק נישבתה, ואת"ל שנישבתה ספק נאנסה. וכלפי איסור שבויה מדרבנן, יש כאן ספק שבויה, וספיקא דרבנן לקולא. וא"כ מדוע אומרת הגמ' שבמצב זה יש לפוסלו? אלא ע"כ צריך לומר כנ"ל, שיש כאן רק ספק אחד - האם אימו של ינאי נשבתה. אבל אין ספק האם היא נאנסה, דאנו מניחים שודאי נאנסה 8 . והתייחסות זו היא בעלת תוקף של תורה, וממילא הספק שמא נישבתה הוי ספק בדאורייתא 9 .

ה. סוגיות שמתיישבות לאור היסוד הנ"ל
עפ"י היסוד של שער המלך ניתן ליישב קושיות אחדות.
הקשינו 10 , שישנה סתירה לכאורה בין המעשה של בן הכהן 11 לדין השו"ע 12 , ששתוקי שנשא כשרה הולד ספק ממזר. בבן הכהן רואים, שכיוון שיש תרי ותרי [לגבי היותו בן גרושה] אנו מעמידים אותו על חזקת אביו, שהוא ודאי כהן, ולא מתחשבים בספק הקיים לגבי אימו. ובדין השו"ע אנו רואים, שלא גוררים את הבן אחר אימו הודאית, אלא אחר אביו המסופק 13 .
נראה שעפ"י השער המלך לא קשה מידי. כי בדין השו"ע עסקינן בשתוקי , שעליו ישנה תקנה מיוחדת של חז"ל לאסרו. ועפ"י היסוד שלמדנו אין אנו מתייחסים אליו כאל ספק אלא כאל ודאי. ממילא דינו כממזר שנשא כשרה, שהולד ממזר.

ועוד קושיא מיושבת בשופי -
במשנה לקמן 14 מדובר על ירושלים שנכבשה ע"י הגויים, והדין הוא שכל הנשים נאסרות לכהונה, מפני שאנו תולים שנאנסו. אולם ר' זכריה בן הקצב [שהיה כהן] העיד שלא זזה ידו מידה של אישתו, ובכל זאת אסרוה עליו, דאין הבעל נאמן להעיד על אשתו.
ומקשה רע"א 15 - הרי קיי"ל שדבר איסור שאנו מסופקים לגביו, ויש אדם שטוען בטענת ברי שהדבר מותר לו, אנו איננו מונעים ממנו לפעול ע"פ טענותיו, אעפ"י שאין לו נאמנות 16 . וא"כ, למרות שאנו מסופקים לגבי אשתו של ר' זכריה בן הקצב, ואין הוא נאמן להעיד , אבל בכ"ז היא צריכה להיות מותרת לו, שהרי טוען בברי שהיא מותרת לו!
ולשיטת הפוסקים הנ"ל מיושבת הקושיא. שהרי איסור שבויה לכהן נידון כאיסור ודאי ולא כספק, ואילו טענת ברי מתירה לפעול על פיה רק כאשר אנו מסופקים. ממילא ההיתר של טענת ברי לא חל בנידוננו.

ו. רע"א חולק על היסוד הנ"ל
אלא שעתה נדרשים אנו לומר שרע"א, המקשה ממשנת ר' זכריה בן הקצב, חולק על הפוסקים הנ"ל. והוא סובר שכאשר רבנן תיקנו במקום שיש חשש איסור דאורייתא, נשאר גדר של ספק על תקנתם. ולשיטתו, אסרו חז"ל על שבויה להינשא לכהן, אבל 'שם ספק' מונח על איסור זה. ולאור שיטתו זו הוא מקשה מטענת ברי על המשנה דלקמן 17 .

עולה לנו , שנחלקו האחרונים בגדר איסורי דרבנן אלו. יש הסוברים שגדר ודאי להם. ויותר מזה - גדר ודאי מדאורייתא. ויש הסוברים ששם ספק מונח על איסורים אלו.

פרק שני
א. איסור שבויה נובע מתקנה מיוחדת
נחזור עתה לעצם חידושם של הפוסקים ושער המלך, שאנו מתייחסים אל הספק כאל ודאי מדאורייתא.
ברור שאין לומר כך, אלא רק במקום שחז"ל תיקנו תקנה מפורשת המתייחסת לנידון. כגון, אסרו להדיא שבויה לכהן, אסרו להדיא גבינת גוי.
וצריך להבין מדוע חז"ל נזקקו להתערב ולאסור שבויה [ונוצר בעיקבות כך גדר ודאי], הרי בלאו הכי יש לאסור, מדין ספיקא דאורייתא לחומרא.
אמנם בסברא ניתן היה לומר, שמעיקר הדין אין לשבויה כלל מעמד של ספק נאנסה, דאין מספיק יסוד לחשש זה, וממילא לא חל כאן ספיקא דאורייתא לחומרא 18 . אבל ברמב"ם מוכח לכאורה שיש לה מעמד של מסופקת. דהרמב"ם 19 מסביר, שהסיבה ששבויה אסורה רק מדרבנן, זה מפני שספיקא דאורייתא - מדאורייתא לקולא, ורק מדרבנן לחומרא. משמע, אם כן, שהוי ספק!

אבל בתוס' 20 רואים שלא כרמב"ם -
המשנה 21 אומרת, שהאונס אישה שנישבתה אין משלם לה קנס [דדין קנס הוא רק בבתולה]. ושואל התוס', הרי מדאורייתא שבויה אינה בחזקת בעולה, ומדוע אין לה קנס.
נתבונן בדברי התוס' -
אילו הוא היה סובר כרמב"ם, שהיתר שבויה מדאורייתא זה מצד ספק, לא היה מקום לשאלתו. שהרי מספק היא אמנם מותרת, אבל ממון היא לא תוכל להוציא בספק. ע"כ שהתוס' סובר שכלל אין כאן ספק [והתוס' לומד כך, מפני שסובר שספיקא דאורייתא - מדאורייתא לחומרא 22 , וא"כ מדוע שבויה אסורה רק מדרבנן? ע"כ שאין כאן גדר ספק].
מוכח אם כן, שלתוס' אין כאן גדר של ספק [ואולי יתכן שאפי' אם מתעורר ספק, הוא נפשט מצד חזקת ההיתר לכהונה שיש לשבויה, או מצד ע"א נאמן באיסורין].
לשיטת התוס' ברור, אם כן, מדוע נצרכו רבנן לתקן בשבויה. ויתכן שאף הרמב"ם יסכים, שלולא התקנה אז בדרך כלל היתה מותרת [כנ"ל - חזקה או ע"א], ולכן נדרשת התקנה. ובדברו דלעיל, רוצה לומר שאפי' אם מסיבה כלשהי לא תהיה חזקה ולא עדות - לא יהא כאן אלא רק איסור דרבנן.

ב. ביאור תשובת ר"ג לר"י לאור היסוד הנ"ל
עפ"י הנחתנו הנזכרת, שבשבויה יש תקנה מיוחדת לאיסור [ואיסורה אינו נובע מהדין הכללי של ספיקא דאורייתא] ניתן לבאר את דעת ר"ג ור"א 23 . רבי יהושע מוכיח מדינה של שבויה - כשם שהיא אינה נאמנת לומר לא נבעלתי, כך אישה שמעוברת, ואין אנו יודעים ממי, אין לה נאמנות [ברוב פסולין] לומר לכשר נבעלתי. ור"ג ור"א סוברים שנאמנת. ועל קושיית ר"י משבויה הם משיבים: "השבתנו על המעוברת וכו'". ואינם מבארים כלל את שיטתם, מהי תשובתם לתשובתו 24 ! וניתן לומר בפשטות שלדעתם אין כלל להוכיח משבויה. דזו יש לה דין מיוחד שאסרוה חז"ל, ואיסור ייחודי זה הוא הגורם את אי נאמנותה, אבל בעלמא נאמנת.



יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* כשחז"ל תקנו לאסור דבר, מחשש שטמון בו איסור דאורייתא - פעמים שהדבר אינו מוגדר כספק מדאורייתא, וכאיסור ודאי רק מדרבנן, אלא כאיסור ודאי מדאורייתא. זו שיטת שער המלך וסיעתו. אולם רע"א חולק.
* נחלקו הראשונים האם לשבויה יש גדר של ספק אנוסה מדאורייתא [עוד קודם לתקנת חז"ל].


^ 1. עפ"י משנה כתובות כב ע"א, רמב"ם איסורי ביאה פי"ח יז
^ 2. כתובות נא ע"ב
^ 3. עי' ע"ז ז ע"א
^ 4. משנה ע"ז כט ע"ב, שו"ע יו"ד סי' קטו ב
^ 5. ש"ך יו"ד סוס"י קי כללי ס"ס אות יח. ובכללי פר"ח שם, אות לט
^ 6. הל' איסורי ביאה פי"ט יג
^ 7. קידושין סו ע"א
^ 8. הערת העורך: וכאן במעשה דינאי הוי חידוש גדול, שהרי איכא תרי ותרי! ובזה עוצמת הספק היא כזו שלא מעמידים על חזקה, וכשמעמידים אין זה אלא בגדר ספק (עיין בשיעור 'חזקת האם מהני לבת', פרק שלישי אות ג - שיעור 11).
^ 9. אולם כל התייחסות זו היא רק כלפי הלכות ספיקות. אבל כלפי הלכות אחרות אין אנו מחמירים כך. וכמו שמצינו קולות שונות שנאמרו לגבי שבויה – "בשבויה הקילו". עיין תוס' לו ע"ב, ד"ה ואלו.
^ 10. עיין בשיעור 'חזקת האם מהני לבת' פרק שני (שיעור 11).
^ 11. כו ע"א וע"ב
^ 12. אהע"ז סי' ד לו
^ 13. ועיין בתירוצנו בשיעור הנ"ל.
^ 14. כז ע"ב
^ 15. שו"ת, תניינא סי' נד
^ 16. עיין באריכות בשיעור 'טענת ברי בספק איסור' (שיעור 22).
^ 17. הערת העורך: וצ"ע מדוע בינאי המלך מבואר שבתרי ותרי נאסור, הרי הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן!
^ 18. הערת העורך: עיין רש"י כג ע"א, ד"ה בשבויה הקילו וז"ל: "דחששא בעלמא הוא".
^ 19. הל' אסו"ב פי"ח יז
^ 20. ל"ו ע"ב, ד"ה ואלו
^ 21. שם
^ 22. עיין פר"ח יו"ד ריש סי' ק"י כללי הס"ס אות א'
^ 23. בברייתא, כתובות י"ג ע"ב
^ 24. ועיין שם תוס', ד"ה השבתנו

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il