ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים עשרה בטבת יום הקדיש הכללי Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשס"ט

עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

השבוע מציין העולם היהודי את עשרה בטבת, אחד מהתאריכים העצובים הרבים שיש בלוח השנה שלנו. התאריך מציין את תחילתו של המצור, ובסופו של דבר, של חורבן המקדש בירושלים. עשרה בטבת הוא אחד מארבעה ימי תענית התנ"כיים שציוו עליהם חכמי ונביאי ישראל, והעם היהודי קיבל אותם עליו וקיים אותם מאות שנים רבות.
אחרי האסון הנורא של השואה, חיפשו העם היהודי ומדינת ישראל את היום הראוי ואת הדרך הראויה לתת ביטוי לצער ולזכור את הקורבנות החפים מפשע של אותו טבח ענקי חסר תקדים. מדינת ישראל בחרה תאריך בסוף חודש ניסן כיום השואה. היום הזה כולל השמעת צפירה, דקת דומייה, תוכניות זיכרון מיוחדות ברדיו ובטלוויזיה ומוזיקה שקטה. השואה הונצחה בסרטים, במוזיאונים, בספרים, בהרצאות וכמעט בכל דרך אפשרית אחרת. אך הרבנות הראשית לישראל ביקשה לציין את השואה בדרך אחרת, מסורתית יותר, וקבעה את יום עשרה בטבת כיום זיכרון וכיום הקדיש הכללי לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה.
בהיסטוריה היהודית כל האסונות צוינו על ידי תעניות. מאחר שעשרה בטבת הוא יום צום בכל מקרה, חיברה הרבנות אליו את יום הקדיש הכללי לזכר הנספים בשואה. חוץ מארבע התעניות הקבועות, עשרה בטבת, צום גדליה, י"ז בתמוז ותשעה באב, נהגה יהדות מזרח אירופה לקיים ימי תענית נוספים, כמו כ' בסיוון, בו מציינים את הפוגרומים והגירושים שחוותה יהדות אשכנז במשך השנים ממסעות הצלב ועד חמלניצקי ואחריו. בכל פעם שיש אפשרות הצמידו ימי זיכרון לימי תענית קיימים, כפי שהצמידו את יום הזיכרון לגירוש יהודי ספרד לתשעה באב. זה תמיד היה הנוהג בעולם היהודי.
אחד הקשיים הגדולים של היהדות המודרנית הוא לציין את האירועים העצומים שקרו לנו במאה האחרונה. איך לציין את הקמת מדינת ישראל? איך לקדש את זיכרון קורבנות השואה? במסורת היהודית כל האירועים הגדולים הונצחו בתוך הקשר דתי. אך בימינו, כשהחלק גדול מהעם היהודי ומנהיגותו כבר לא רואים את עצמם כמחוברים לנורמות הדתיות המסורתיות, שאלות ההנצחה האלה הולידו תוצאות שנויות מאוד במחלוקת.
היהדות הדתית ניסתה להעניק נופך דתי לימי הזיכרון החילוניים האלה. ההצלחה של המאמץ הזה היתה חלקית בלבד, ולכן עדיין יש הרבה רגשות מעורבים בעניין ימי הזיכרון האלה. הקדיש הכללי שנאמר בעשרה בטבת הוא ניסיון דתי לערוך טקס זיכרון מכובד ומסורתי, טקס מאחד שמקובל על כל היהודים. הרושם האישי שלי הוא שדרך הציון הזאת תפסה תנופה מסוימת בשנים האחרונות. אם היא תצליח אי-פעם להיות מקובלת על כולם, כפי שקיוותה הרבנות הראשית, רק ימים יגידו.
כשדור השואה הולך ונעלם, הקושי בהנצחת השואה בדרך משמעותית לדורות הבאים רק גובר. יום קדיש כללי, כמו עשרה בטבת, תלוי בקיומו של רגש יהודי מסוים. קשה מאוד לעורר רגש כזה בלי לפנות למסורת היהודית, לאמונה או למצוות. עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי חושף את הבעיה העמוקה של הזהות היהודית והמקום שתופסים המסורת וחלק מהפולחנים הדתיים בחיינו ובחברה שלנו.
לעם היהודי זיכרון היסטורי שאינו שוכח כמעט דבר. הנצחה של אירועים, אסונות וגם ניצחונות, היא עודנה חלק מהחיים היהודיים. צורת ההנצחה שבוחר עם ישראל לאירועים שונים יכולה להשתנות מזמן לזמן ומדור לדור, אך אפשר לומר בוודאות שהזיכרון היהודי וההנצחה ינצחו בסופו של דבר.
לפיכך יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת מקבל חשיבות גדולה יותר מסתם יום תענית וזיכרון. זה יום שבו אנחנו מקדשים מחדש את הערכים, את ההיסטוריה ואת השליחות של העם היהודי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il