ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נאמנות עד אחד - דין אמתלא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא כתובות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

נאמנות עד אחד - דין אמתלא

מסכת כתובות: דף כב' ע"ב



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

פרק ראשון - נאמנות עד אחד
א. הסוגיא
אומרת הגמ' 1 :"...עד אחד אומר מת - הימנוהו רבנן כבי תרי, וכדעולא, דאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שניים, והאי דקאמר לא מת הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים".
למדנו כאן שיחיד שנאמן, כוח נאמנותו הוא כשל שני עדים, ולכן אין בכוחו של עד אחד המכחישו לבטל את עדותו.

ב. עד אחד באיסורים
דעת ראשונים רבים 2 , שכשם שמצאנו שעד המעיד על מות הבעל הרי הוא כשניים, כך גם באיסורים. כיוון שעד אחד נאמן באיסורים 3 - הרי הוא כשניים, ואין בכח עד יחיד שיבוא לאחר מכן לבטל את עדותו של הראשון. לשיטה זו אנו אומרים, שלעולם העד שבא ראשון הוא נחשב כשניים, 'ואין דבריו של אחד במקום שניים'.

אולם דעת הריטב"א 4 אינה כן. וכך הוא מחלק בין המקרים -
במקום שבדרך כלל נדרשת בו נאמנות של שניים, ולמרות זאת אנו מסתפקים בעדות של אחד - הרי הוא כשניים. שאל"כ - היאך נאמן, הרי דרושים שניים! כגון, עדות על מיתת הבעל הרי זה דבר שבערווה, ואין דבר שבערווה פחות משניים 5 - ובכל זאת ע"א נאמן, לכן הוא כשניים. אולם במקום שמעיקר הדין מספיק עד אחד - אין צורך להגדירו כשניים, ולכן אין גדרו אלא כעד אחד

ר' חיים 6 אומר כריטב"א, שבאיסורים לא אמרינן 'כ"מ שהאמינה התורה ע"א - הרי כאן שניים', אלא שסברתו שונה -
עד שניתנה לו נאמנות למרות היותו יחיד - הרי הוא כשניים. ואם בא עד ומכחישו, ולעדות הנמסרת ע"י עד זה אין ליחיד נאמנות - הרי שהוא אינו כשניים. משא"כ אם שני העדים שקולים בכח נאמנותם - לא נאמין לזה יותר מלזה. כגון, עד אומר 'מת בעלה' ועד אחר מכחישו - לעד הראשון ישנה נאמנות, שהרי תיקנו חז"ל להאמין ליחיד בעדות זו, משום עיגונא 7 . אולם ביחס לעד השני אין שום תקנה להאמינו, לכן אינו נחשב אלא כאחד. וממילא הראשון שנחשב כשניים הוא הנאמן, ואין בכח השני לבטל את עדותו. משא"כ באיסורים, שאין כח נאמנות לראשון יותר מלשני - לא אמרינן כל מקום וכו', ואין אנו מקבלים את עדותו של מי מהם.

ג. דינו של עד המסייע לאור הסברא הנ"ל
שיטת ר"ת 8 היא, שכשם שע"א מחייב שבועה, כך גם עד המסייע פוטר משבועה. וראשונים אחרים 9 חולקים עליו, וסוברים שעד המסייע אינו פוטר משבועה.

יש לדון, האם נחלקו גם במצב שחיוב השבועה נוצר ע"י עד אחד. ונבאר את ההתלבטות -
כשאדם התחייב שבועת מודה במקצת או שבועת השומרים - בזה ודאי נחלקו ר"ת והראשונים. אולם במצב שכל חיוב השבועה נובע מעדותו של ע"א, ומול עד זה ניצב עד הסותר את דבריו - יש מקום לומר שכ"ע יודו לר"ת, שהרי אין טעם להשביע עפ"י ע"א כאשר ניצב מולו ג"כ ע"א! מאידך, יש מקום לומר שר"ת יודה בכה"ג לשאר הראשונים. דכיוון שבא ע"א וחייבו שבועה - הרי הוא כשניים, ואין נאמנות לעד המכחישו לבטל את נאמנותו!
לדעת הראשונים שהבאנום לעיל, הסוברים שלעולם העד הראשון כוחו כשניים, נראה שאכן ר"ת יודה שעד המסייע לא יוכל לפטור בכה"ג.
אולם הש"ך 10 סובר כר' חיים, וממילא טוען שהמחלוקת לגבי עד המסייע נכונה גם אם חיוב השבועה נוצר ע"י ע"א. דלשיטת ר"ת שיש נאמנות לע"א לחייב שבועה, ובאותה מידה יש לו נאמנות לפטור משבועה, הרי שלשניהם יש אותו כח נאמנות - ממילא אין עדיפות לאחד יותר מרעהו, והלה לא יחוייב בשבועה. ואילו לשיטת החולקים על ר"ת, הנידון יתחייב שבועה. והסיבה - לעד המחייב שבועה יש כח נאמנות, אולם לפוטר אין כח נאמנות [שהרי עד המסייע אינו פוטר משבועה], ולכן העד המחייב חשיב כשניים, ואין בכח השני לבטל את עדותו של הראשון 11 .

ד. נאמנות נידה לאור הנ"ל
התוס' 12 סובר שהמקור לכך שע"א נאמן באיסורים הוא מנידה, שכתוב בה "וספרה לה" 13 . אולם מנאמנותה של נידה איננו יכולים ללמוד אלא למקום שלא איתחזק איסורא 14 . וממילא לומד התוס', שאם נסבור שע"א נאמן גם באיתחזק איסורא 15 נצטרך לומר שישנו מקור אחר כלשהו לנאמנות של ע"א. ואם כך, שואל התוס' 16 , מדוע יש צורך בפסוק "וספרה לה", הרי נלמד את נאמנותה של הנידה מהמקור המלמד שאפי' באיתחזק ישנה נאמנות לע"א!
ומיישב התוס', וז"ל: "ויש לומר דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה".

נראה בלשונו שאליבא דאמת נידה אינה מוגדרת כדבר שבערווה [ואעפ"י שנידה כתובה בפרשת עריות, בכל זאת מצאנו שינויים בין שאר העריות לנידה: קידושין תופסים בה, אין בנה ממזר].
אולם בלשונו של הרשב"א 17 נראה שחולק על התוס', וסובר שנידה אכן מוגדרת כדבר שבערוה. והא דנאמנת, למרות שקיי"ל 'אין דבר שבערוה פחות משניים', זוהי גזה"כ מיוחדת - "וספרה לה"!
והבית יוסף 18 סובר שבנידה אמרינן יהרג ואל יעבור, ובשו"ת פני יהושע 19 חולק.
לשיטת הריטב"א דלעיל תהיה נפ"מ גדולה בין התוס' לרשב"א -
לרשב"א, שהוי דבר שבערוה, הרי מעיקר הדין בעינן שני עדים. וא"כ כשהאמינה התורה לאישה יחול הכלל: 'כל מקום שהאמינה התורה ע"א - הרי כאן שניים' 20 . אולם לתוס', שנידה הוי איסור רגיל, אין כוחה של האישה כשניים 21 .

ה. עדים המכחישים שבאו בבת אחת
הכלל ש'כל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי כאן שניים' נאמר, לשיטה אחת 22 , רק אם באו בזה אחר זה. אולם אם באו בבת אחת - אין נאמנות לאחד יותר מלשני.
לשיטת הראשונים שגם באיסורים אמרינן 'כל מקום וכו'', הדבר ברור מאליו. שהרי לשיטתם כל ההחשבה כשניים נובעת אך ורק מראשוניותו של העד.
אולם לשיטת הש"ך [ולכאורה גם לריטב"א] צ"ע בטעמו של דבר. [ועיין בר' חיים, הדן בדבר].
ונראה שניתן להסביר עפ"י השיטות 23 הסוברות שע"א בהכחשה לאו כלום הוא. כלומר, בתרי ותרי אמרינן שהוי ספק, אולם עד אחד שהעיד והוכחש ע"י עד אחר, הרי זה כאילו לא היתה כאן עדות כלל. ממילא, אין מקום להחשיבו כשניים, שהרי הוא כמאן דליתא. כשיש עד - הרי הוא כשניים, אולם כאן, אין כלל עד.

פרק שני - אמתלא
א. הסוגייא
אומרת הגמ' 24 : "ת"ר: האישה שאמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני - נאמנת. והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא! אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא לדבריה. תניא נמי הכי: אמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני - אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת; ומעשה נמי באישה אחת גדולה, שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם מקודשת אני. לימים עמדה וקידשה את עצמה, אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן? אמרה להם: בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים, עמדתי וקדשתי את עצמי; וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו: אם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת. בעא מיניה שמואל מרב: אמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו? אמר ליה: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת".
מבואר שע"י נתינת אמתלא יכולה האישה לחזור בה.

ב. באיזו נאמנות מתחשבים באמתלא
דעת חכמי פרובינצא 25 , שיכולת חזרה זו היא דווקא בנאמנות של "שוויה אנפשה". אולם במקום שישנה נאמנות גמורה - אין בכח העד לחזור, אפי' ע"י אמתלא. ולכן, אומרים חכמי פרובינצא, אב שיאמר 'קדשתי את בתי', שבדבר זה נתנה לו התורה נאמנות לאסור את בתו 26 - לא יוכל לחזור בו אפי' ע"י אמתלא.

ג. אמתלא ב'טמאה אני לך'
מקשה השב שמעתתא 27 על שיטתם -
מבואר בסוגיא, שאישה האומרת לבעלה 'טמאה אני לך' יכולה לחזור בה ע"י אמתלא. נאמנות זו - מוחלטת היא, שהרי ע"א נאמן באיסורים. ובכל זאת יכולה לחזור בה!
מיישב הקצות, שבאמת נאמנותה אינה מדין עד אחד. והסיבה - עדותה היא נגד איתחזק היתרא. וע"א אינו נאמן נגד איתחזק. אלא נאמנותה היא מדין שוויה אנפשה, וממילא יכולה לחזור בה.
וזה שאנו לומדים מנידה שע"א נאמן באיסורים, שרואים שהנאמנות של האישה היא מדין עדות - הנ"מ להיתרא, כשאומרת טהורה אני. בזה היא אינה מעידה כנגד איתחזק 28 . אולם לאיסורא, דהוי נגד איתחזק, היא אינה נאמנת מדין עדות אלא שומעים לדבריה מצד שוויה אנפשה.
אלא, שעדיין קשה מהמשנה בנדרים 29 , שמבואר שם - למשנה אחרונה - שאישה האומרת לבעלה שהיא זינתה, אינה נאסרת, דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. ושואל שם הר"ן - מדוע אינה נאסרת, הרי שוייא אנפשה! ומיישב הר"ן, שכיוון שהיא חבה גם לבעלה - אינה נאמנת, דכל הנאמנות של שוייא אנפשה מותנית בכך שההשלכה תהיה רק לגביה. ולפי"ז, מקשה הקצות, לכאורה לא ניתן לומר שהנאמנות ב'טמאה אני לך' היא מדין שוויא אנפשה, שהרי אוסרת עצמה גם על בעלה!
מיישב הקצות, שהאיסור שאוסרת עצמה לבעלה מצד היותה נידה לא נחשב שאוסרת על אחרים, כיוון שמראש לא השתעבדה לו לימים אלו. ורק באישה האומרת שזינתה, שבאה לאסור עצמה עולמית על בעלה - אינה נאמנת.

ד. תימה בדעת חכמי פרובינצא
כלל בידינו בנוגע לעדותם של עדים: 'כיוון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד' 30 . ומבאר רש"י 31 : "דגבי עדות חדא הגדה כתיבא - אם לא יגיד וגו' 32 . ומבואר בגמ' 33 , שגזירת הכתוב הזו נדרשת למקום שהעדים נותנים אמתלא לדבריהם. עולה מהדברים, שמצד הסברא אמתלא מועילה תמיד, אלא שבעדים איננו מתחשבים באמתלא בגלל גזה"כ. ולפי זה קשה על חכמי פרובינצא -
היאך הם מגבילים את דין אמתלא למקום בו ה'נאמנות' היא מצד 'שוויה אנפשיה' בלבד?! הרי בכל מקום שאין חלים דיני עדות צריכה להועיל אמתלא [כגון, ב'קדשתי את בתי']!

ה. ביאור שיטת חכמי פרובינצא
נראה, שחכמי פרובינצא מסכימים שאמתלא מועילה בכל מקום שלא חלים גדרי עדות. אולם ב'קדשתי את בתי' אכן חלים גדרי עדות. מדוע? הדבר מוסבר עפ"י שיטת הריטב"א המובאת לעיל. לדבריו, בכל מקום בו נדרשת מעיקר הדין עדות של שני עדים, ובכל זאת האמינה התורה לע"א - הרי הוא כשניים. ולפי"ז אב האומר 'קדשתי את בתי' הוא כשניים, שהרי בדבר ערווה עסקינן. וממילא יש מקום לומר, שכיוון שהוא כשניים יחול לגביו 'כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד', אפי' אם נותן אמתלא לדבריו [שהרי הוא כעדים]!
ולפי"ז מיושבת גם קושיית השב שמעתתא מ'טמאה אני לך' -
שם אנו עוסקים באיסור גרידא, שאינו דבר ערווה, ומספיקה עדות של ע"א גם מעיקר הדין. וא"כ לא חלים כאן דיני עדות, וניתן לחזור עם אמתלא.

ו. נפ"מ מהביאור הנ"ל
עפ"י ביאור זה, תהיה נפ"מ נוספת בין התוס' לרשב"א, שנחלקו האם נידה מוגדרת כערווה או לא -
לתוס', שנידה אינה ערווה, ממילא אין לה גדר של שניים, ותועיל אמתלא. ואילו לשיטת הרשב"א, שנידה מוגדרת כערווה, ממילא נאמנותה היא כשל שניים, ולא תועיל אמתלא.
אלא שהרשב"א גופו ודאי אינו מסכים למהלך זה. שהרי בגמ' 34 מבואר להדיא, שבאומרת 'טמאה אני לך' מועילה אמתלא. ולפי המהלך דלעיל יוצא שאליבא דשיטת הרשב"א אמתלא לא תועיל. וצריך לומר, שהרשב"א חולק על חכמי פרובינצא, וסובר שגם במקום שישנה נאמנות כשניים לא חלים הל' עדות 35 . וממילא יכולה האישה לחזור בה עם אמתלא, ולומר שאינה טמאה.


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* כל מקום שהאמינה התורה לע"א - הרי כאן שניים. והעד שמעיד כנגדו חשיב כחד במקום תרי.
* נחלקו ראשונים ואחרונים בגדר נאמנות זו - האם זהו דין החלטי, ולעולם הראשון מבין שניהם הוא הנאמן כשניים, או שחשיב כשניים רק כשמעיקר הדין צריך שניים, או דווקא במקום שיש לו נאמנות.
* נפ"מ מהנ"ל - האם דין זה שייך באיסורים.
* נחלקו ראשונים, האם עד מסייע פוטר משבועה.
* האם מחלוקת זו שייכת גם בשבועה הנוצרת ע"י ע"א - תלוי במחלוקת הראשונים והאחרונים הנ"ל.
* נחלקו ראשונים, האם נידה מוגדרת כדבר שבערווה.
* יש סוברים, שעד אחד בהכחשה, כשבאו בבת אחת - לא אמרינן 'כל מקום...'.
* יש סוברים, שע"א בהכחשה, כשבאו בבת אחת - חשיב כאילו לא באו כלל.
* האומרת 'אשת איש אני' יכולה לחזור בה ע"י אמתלא.
* עדים אינם יכולים לחזור מעדותם, אפי' ע"י אמתלא.
* לדעת חכמי פרובינצא, אב האומר 'קדשתי את בתי' אינו יכול לחזור בו, אפי' ע"י אמתלא.
* לדעת הקצות, חכמי פרובינצא סוברים שרק בשוויה אנפשיה ניתן לחזור ע"י אמתלא.
* לביאור אחר, בכל מקום שאין גדר של שני עדים, ניתן לחזור ע"י אמתלא, אפי' לשיטתם.


^ 1. כתובות כב ע"ב
^ 2. עיין בש"ך יו"ד קכז ס"ק יד (בחציו השני)
^ 3. גיטין ב ע"ב
^ 4. מביאו הנמו"י, יבמות כח ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה גרסינן
^ 5. גיטין שם
^ 6. הל' רוצח פ"ט יד. וכן סובר הש"ך בחו"מ סי' פז ס"ק טו.
^ 7. יבמות פז ע"ב
^ 8. קידושין עג ע"ב, ד"ה בד"א. וכן ב"מ ב ע"ב, ד"ה וליחזי
^ 9. רמב"ן במלחמות ריש ב"מ. ועיין שם בנמו"י.
^ 10. שם. ועיין גם בדבריו [שנראים כסותרים] ביו"ד סי' קכז ס"ק יד
^ 11. הערת העורך: ולשיטת הריטב"א – ודאי אין להחשיב את העד הראשון כשניים, ולכן לר"ת לא יחול חיוב שבועה. ולחולקים על ר"ת – צ"ע.
^ 12. גיטין ב ע"ב, ד"ה עד אחד (הראשון)
^ 13. ויקרא טו כח
^ 14. ויש מקום להבין שעיקר הטעם שאין ללמוד מנידה לאיתחזק איסורא הוא לא בגלל שנידה אינה אתחזק איסורא, אלא מפני שבנידה העדות באה לפשוט ספק, ואילו באיתחזק איסורא העדות באה לשנות מצב ודאי.
^ 15. עיין יבמות פח ע"א
^ 16. שם, ד"ה הוי דבר
^ 17. בחידושיו לחולין י ע"ב, ד"ה ונשים ועבדים
^ 18. יו"ד סי' קצה, ד"ה וכתב עוד בתרומת הדשן. ועיין ש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק י.
^ 19. בעל מגיני שלמה, סבו של ה'פני יהושע'.
^ 20. הערת העורך: נראה שלרשב"א, שהוי דבר שבערווה, צריך יהיה לומר שהתורה האמינה דווקא לאישה, ולא לשום אדם אחר. ממילא אין נפ"מ בכך שכוחה כשניים, שהרי בין כך לא ניתן להכחישה.
^ 21. הערת העורך: ולשיטת הש"ך ור' חיים - נראה שהשאלה האם יחול כאן 'כל מקום וכו'' תלויה בשאלה, האם נאמנותה המיוחדת של נידה היא רק להיתר או רק לאיסור, ועיין לקמן פרק שני אות ג.
^ 22. עיין תוס' כתובות כב ע"ב, ד"ה אי הכי
^ 23. מובא ברמ"א יו"ד סי' קכז א, בשם הרשב"א
^ 24. כתובות כב ע"א
^ 25. מביאם הש"ש, שמעתתא ו פ"ח, בשם המהר"י בן לב
^ 26. כתובות שם
^ 27. ש"ש שם
^ 28. עיין תוס' גיטין ב ע"ב, ד"ה עד אחד (הראשון), ובמהרש"א שם. ועיין בשיעור 'הפה שאסר',הערה 26 (שיעור 15) בהסבר הדברים.
^ 29. צ ע"ב
^ 30. כתובות יח ע"ב
^ 31. ד"ה כיוון שהגיד
^ 32. ויקרא ה א
^ 33. סנהדרין מד ע"ב
^ 34. כתובות כב ע"א
^ 35. עיין ברע"א יבמות פרק שני משנה ט, הכותב: "ובפרט זה אני מסופק אם נאמנותו דאב [מדין 'יכיר'] רק כמו שני עדים בכל התורה – ואם הוא רשע אינו נאמן, או דבכל ענין הימניה רחמנא לאב. וכן לענין נאמנות האב שקידש את בתו אם הוא רשע". נראה שספיקו מתייחס לנקודה בה עסקנו, שעפ"י דברינו נחלקו בה חכמי פרובינצא והרשב"א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il