ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הרצון בקידושין ובנישואין | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

הרצון בקידושין ובנישואין

קידושין ב ע"ב



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה


פרק ראשון - הרצון בקידושין
א. מרכיבי מעשה הקידושין
אומרת המשנה 1 : "האישה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה".
ומוסיף רש"י 2 [עפ"י הגמ' לקמן 3 ], שבנוסף למעשה הקידושין צריך גם שתהא אמירה .
ובגמ' 4 מבואר שישנו מרכיב נוסף לקידושין - רצון . שכן הגמ' שואלת, מדוע כתוב במשנה "האישה נקנית" ולא "האיש קונה". ומיישבת הגמ', שהמשנה רומזת בזה שצריך את רצונה של האישה: "אי תנא קונה, הו"א אפי' בעל כרחה. תנא האישה נקנית, דמדעתה - אין, שלא מדעתה - לא".
עולה לנו, אם כן, שיצירת הקידושין מורכבת משלושה גורמים: המעשה [מפורש במשנה], הרצון [רמוז במשנה] והאמירה.
מסכתנו אינה עוסקת רק בקניני אישה, אלא בקניינים בכלל [עבדים, בהמות, קרקעות ומטלטלים]. נקדים הקדמה קצרה על משמעותו של קניין בכלל, ואח"כ נעבור למרכיב ה'רצון' של קניינים בכלל וקידושין בפרט.

ב. משמעותו של קניין
היסוד של הקנאה הינו העברת הבעלות על הנכס מהמקנה לקונה. אין בהקנאה יצירת חיובים או איסורים המוטלים על האדם, אלא זו פעולה בחפץ . המקנה - מכח הבעלות שיש לו על החפץ - יכול להעביר את הבעלות עליו למישהו אחר. יכולת זו הינה מרכיב בבעלותו של אדם על נכסיו. זאת בניגוד למצב שאדם נשבע לתת חפץ שלו למישהו - מציאות זו אינה פעולה בחפץ, אלא חיוב המוטל על האדם . ואם אינו נותן - עובר על שבועתו. ובהקנאה עוברת הבעלות על החפץ, ומכח העברה זו יחול איסור של גזילה אם המקנה יעכב בידיו את החפץ.
ובברייתא המובאת לקמן 5 : "בשטר כיצד? כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בהם שוה פרוטה שדי מכורה לך, שדי נתונה לך - הרי זו מכורה ונתונה". כלומר, נוסח המכירה חייב להתייחס לשדה ולא לאדם. כמו כן חייבת המכירה להיות בהווה ולא להיות בגדר הבטחה לעתיד. והסיבה - כנ"ל. קניין הוא פעולה הנעשית בחפץ, ולא הטלת חיובים על המקנה.
ומחמת הבנה זו אומרת הגמ' 6 : "במאי אוקימתא למתני'? בשאין בה דין חלוקה, אי בשאין בה דין חלוקה, כי רצו מאי הוי? נהדרו בהו! א"ר אסי א"ר יוחנן: שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי? קניין דברים בעלמא הוא"! כלומר, הקנאת אינה יכולה לפעול מאומה בנידון זה, כיוון שאין כאן העברת בעלות.
ואמנם מצאנו שאדם יכול להתחייב לחבירו בקניין 7 : "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה - יוסיף". אלא שהתחייבות זו מבוססת גם היא על הקנאת נכס - המתחייב משעבד ברגע ההתחייבות את נכסיו 8 .
עד כאן הקדמתנו בהבנת המושג 'קניין'. ומכאן למרכיב ה'רצון' שבקניינים בכלל ובקידושין בפרט.

ג. משמעות הצורך ברצון
לשם הבנת המשמעות של הצורך ברצון, נקדים יסוד המבואר בחידושי ר' חיים הלוי 9 .
הוא מבאר, שביצירת חלויות ישנם שני מצבים, השונים עקרונית זה מזה. ישנו מצב שבו המציאות היא יוצרת את החלות, וישנו מצב שהאדם פועל את החלות.

נבאר את העניין -
אם אדם הרג בהמה, הרי היא נבלה. לכשנשאל, האם האדם יצר את האיסור, תשובתנו תהא, כמובן, שלילית. המציאות של בהמה הרוגה היא האוסרת. ההורג לא אסר, אלא רק פעל ויצר את המציאות, והיא זו שאוסרת. ואילו בקידושין - אדם המקדש את האישה הוא היוצר את חלות הקידושין. ומהו קנה המידה לבחון מיהו יוצר החלות? הרצון! בהריגת בהמה, אין נפ"מ אם ההריגה היתה ברצון או באונס, לעולם הבהמה נאסרת. סימן שלא האדם יצר. לעומת זאת, בקידושין, שמבואר אצלנו בגמרא שבעינן רצון, החלות נוצרת ע"י המקדש והמתקדשת.
גם ביבום שנינו 10 : "הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס...". כלומר אין כאן צורך ברצון, וממילא מציאות הביאה היא היוצרת את חלות היבום.

ד. מקור הצורך ברצון
יש לדון, מנין לגמרא באמת, שבקידושין אנו זקוקים לרצונה של האישה.
אומר רש"י 11 : "דבעינן דעת מקנה". כלומר, כיוון שקידושין הוא מעשה קניין, ולזה ודאי נדרש רצון, לכן ברור שגם בקידושין בעינן את רצונה.
אולם הרשב"א 12 תמה על עצם העלאת ההו"א בגמ' הנ"ל - איך יתכן לומר "הו"א אפי' בעל כרחה", והרי בעינן דעת מקנה?!
כלומר, גם הרשב"א סובר [כרש"י] שיסוד הצורך ברצון הוא מפני שקידושין הוא מעשה קניין. אלא שרש"י סובר שבאמת היא גופא באה המשנה להשמיענו - בקניינים אנו זקוקים לרצון! ומתאים העניין להיאמר כאן בפתיחת מסכת זו, שהרי היא באמת המסכת שעוסקת בהלכות קניינים. אולם הרשב"א טוען, שיסוד זה הוא כ"כ פשוט, ואין צורך להשמיעו כלל.

ה. הרצון - יסוד הקניין
נרחיב מעט בביאור הרשב"א - מדוע כ"כ פשיטא לו שלקניינים אנו זקוקים לרצון.
יש להבין שהיסוד של הקנאת קניינים זהו הרצון של המקנה. הוא הבעלים על החפץ, ומכח בעלותו זו הוא יכול להעביר את החפץ לאחר. ואיך נעשית ההעברה? ע"י רצונו! אמנם צריך גם פעולת קניין, אבל אין היא מהווה את עצם ההקנאה. עצמותה של ההקנאה נעשית על ידי הרצון של הבעלים להקנות. תפקיד מעשה ההקנאה אינו אלא להקביע ולהחליט את הרצון, ליצור את גמירות הדעת של המקנה. שכן לא ניתן להסתמך על רצון גרידא, שהרי פעמים רבות הוא לא דבר מספיק יציב, מוחלט וסופי, לכן נדרשת פעולה - שהמקנה יודע שאחריה הוא לא יוכל לחזור בו - לגרום למוחלטות הרצון. דכיוון שהיקנה הרי שהחליט לא להתחשב יותר בלבטים שיהיו לו לאחר מכן, אלא גמר בדעתו למכור [או לקנות].
ובמקום שיש פעולת קניין ואין רצון, ברור שלא הוי קניין. וכי אדם החוטף חפץ מחבירו ומגביהו או מושכו, נעשה עליו בעלים?!

ה1. היתר לקיחת ממון - אינו בעלות
ושמא נדחה את הראיה הנ"ל ונאמר, שאמנם החוטף לא נהיה בעלים, אבל הסיבה לכך אינה בגלל חוסר קניין, אלא בגלל שעבר על איסור "לא תגזול". אין זה נכון. נביא לכך שתי הוכחות:
א. מובא במג"א 13 , שאדם הגוזל לולב מגוי, אינו יכול לצאת בו ידי חובה, אפילו למ"ד גזל עכו"ם מותר מדאורייתא 14 . שהרי צריך שהלולב יהיה שלו, "ולקחתם לכם" - משלכם 15 , וכאן אין הלולב שלו. רואים, אם כן, שלמרות שאין כאן איסור גזילה, בכל זאת ה'גוזל' לא קנה את החפץ. והטעם - כנ"ל, חסרה כאן עצמותה של ההקנאה, הרצון.
ב. התוס' 16 סובר, שחמסן המשלם את דמי החפץ שחומס אינו עובר מדאורייתא לא על לא תגזול ולא על לא תחמוד 17 . מאידך מבואר בגמ' 18 , שחמסן אינו קונה את החפץ למרות שהוא משלם עבורו [ורק אם הנאנס אומר רוצה אני, אז החמסן קונה: "תליוהו וזבין - זביני זביני"].
רואים להדיא, אם כן, שלא העבירה היא המונעת את הקניין, שהרי כאן אין עבירה. וע"כ כדברינו - עיקרו ומהותו של הקניין זהו הרצון, וכשזה חסר - אין קניין.

דוגמא לנפ"מ מיסוד זה -
אדם שמשום פקו"נ נאלץ לקחת אוכל של חבירו ולאכלו. במעשה זה אין עבירה 19 [אולם הוא חייב לשלם עבור האוכל]. אמנם הוא חייב למעט ככל האפשר באיסורים, למרות מצב פיקוח הנפש. ולכן הוא חייב להעדיף אוכל מתוקן על פני טבל 20 . אולם נשאל עצמנו, מה יהא במצב שאינו יכול להשיג אלא טבל - האם יכול לעשר אותו? עבירה אין כאן, מצד פיקוח נפש. אולם הקנאה רצונית של המקנה ג"כ לא היתה. ולדברינו - אין בכחו לעשר.
[אמנם ה'עמודי אור' חולק על הנ"ל, וסובר שהחולה יכול לעשר. כלומר, כיוון שאיסור גזל אין כאן - ממילא החולה נעשה בעלים גם ללא רצון המקנה 21 .]
לאור יסוד זה, תמה הרשב"א היאך יתכן שאישה תתקדש בע"כ. ורואים שהרשב"א סובר שאפשרות זו היא כ"כ מופקעת עד שאין לה מקום אפי' כהו"א.

ו. ביאור הרשב"א - כפייה לרצות
מיישב הרשב"א, שההו"א אינה מתייחסת למצב שאדם קידש אישה ללא רצונה. אלא כוונת הגמ' היא לציור שאדם כפה אישה לרצות להתקדש לו. ובזה היתה הו"א שהקידושין יתפסו.
ונבאר את דברי הרשב"א -
ישנם שני אופנים של כפיה: א. כפייה בפעולה עצמה.
ב. כפיית הרצון לפעול.

יסוד הדברים טמון בסוגיא בכתובות 22 : "אמר ליה רב כהנא לרב פפא - לדידך, דאמרת פריעת בע"ח מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה, מאי? א"ל - תנינא, במה דברים אמורים [רש"י: דלוקה ארבעים], במצות לא תעשה. אבל במצות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו".
כלומר, לרב פפא, הסובר שכל החיוב לפרוע חוב הוא בגדר מצוה, אז כוח הכפייה לחייבו לקיים את מצוותו - להחזיר את החוב - הוא בדיוק כמו כוח הכפייה לקיים שאר מצוות - מכריחים אותו לקיים. לעומת זאת, רב הונא בריה דרב יהושע סובר 23 , שניתן ליפרע מהלווה בגלל שעבוד. נכסיו משעובדים להלוואה, וממילא ניתן לקחת את נכסיו, כיוון שהללו שייכים למלוה לעניין גבייתם, ואין כלל צורך לכפות את החייב לתת.
לרב הונא בריה דרב יהושע - אנחנו לוקחים, אנחנו פועלים בע"כ, כיוון שאין צורך בהקנאה. לרב פפא - איננו יכולים לקחת את נכסיו, דגם אם נקח הם עדיין ישארו בבעלותו של הלווה! כל שביכולתנו לעשות - לכפות אותו עד שיתרצה לתת.
וכן נמצא בקורבנות: "יקריב אותו - מלמד שכופין אותו. יכול בע"כ? ת"ל לרצונו. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" 24 . וביאור העניין - כיוון שקרבן טעון הקדשה [שינוי בעלות], אם הבעלים לא ירצה להקריב, הרי הבהמה תישאר חולין, דאנו איננו יכולים לשנות את הבעלות, וא"א להקריבה. לכן כופים אותו עד שמתרצה להקדיש ולהקריב.
ראינו אם כן, את שתי צורות הכפייה הנ"ל.

נחזור לתירוץ הרשב"א -
הוא מעמיד שכאשר הגמ' אמרה שישנה הו"א שאישה תתקדש בע"כ, הכוונה היא רק לאופן השני של כפייה. אם איש יקדש אישה ללא רצונה, אלא יתן לה פרוטה בע"כ לשם קידושין - פשיטא שאינה מקודשת. אלא כאן עסקינן שהאיש כפה את האישה להסכים לקידושין, ובזה היתה הו"א שהקידושין יתפסו, וכמו שבאמת מצאנו ברב פפא ובקורבנות שכפיה כזו היא בת תוקף.
תוקפה של כפייה כזו נדון בעניין אחר 25 . הגמ' מחלקת בין תליוהו וזבין לבין תליוהו ויהיב. כאשר כפו אדם למכור והוא הסכים - המכר חל. אולם כאשר כפו אדם לתת מתנה והוא הסכים - המתנה אינה חלה. ומהו החילוק בין מכר [ומצוה וקורבנות דלעיל] למתנה?

קיי"ל דברים שבלב אינם דברים 26 . אולם כאשר ברור וגלוי לכל מה בליבו [בליבו ובלב כל אדם] - הדברים הינם דברים. לכן במתנה ברור שבליבו אינו מסכים, למרות שבפיו אומר שרוצה. ממילא המתנה אינה חלה. אולם, כאשר יש תמורה לנתינה - מכירה, שמקבל כסף, מצוה שיוצא י"ח, קרבן שמחוייב בו - אז אין ברור לנו שבליבו לא התרצה. וממילא ריצויו הוי ריצוי, וההקנאה חלה [אפי' אם בליבו אינו רוצה, דהוי דברים שבלב].
ומבואר בגמ' 27 , שקידושי אישה דמי לתליוהו וזבין, שכן הוא מתחייב לה בשאר כסות ועונה. וא"כ הקידושין באמת צריכים לחול. אלא, אומרת הגמ', שחכמים הפקיעו את הקידושין - "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן". וא"כ, לפי הרשב"א, הפקעה זו היא החידוש הטמון במילים "האישה נקנית" שאפי' כפייה כזו אינה מועילה.

ז. שיטת רש"י ביבמות
כאמור שיטת רש"י [שהזכרנוה לעיל] והרשב"א היא, שהצורך ברצון נובע מדין 'דעת מקנה'. אולם רש"י ביבמות 28 מבאר, שהצורך ברצון אצלנו הוא דין יחודי לקידושין: "והלכה והיתה לאיש אחר 29 - מדעתה משמע". ברור שרש"י אינו מדבר על הציור של הרשב"א, שכפאוה לרצות [שהרי בזה אי חלות הקידושין הוי מדרבנן בעלמא, כמבואר בגמרא להדיא], אלא על כפייה ממש. ובכל זאת נדרש פסוק לצורך כך. [ונשים לב - לרשב"א אין אפי' הו"א שקידושין יתפסו בע"כ, ולרש"י נדרש פס' ע"מ ללמוד זאת!]
וצ"ע, הרי בכל הקניינים בעינן דעת מקנה, וא"כ מדוע בקידושין נדרש פסוק?!

ח. קידושין - קניין יחודי
ונראה שניתן לבאר את רש"י עפ"י שיטת הר"ן 30 . הוא סובר שהקניין בקידושין שונה משאר הקניינים. בדרך כלל רצון המקנה הוא מרכיב מרכזי בעצם יצירת הקניין. אולם בקידושין אין לאישה, שהיא המקנה, תפקיד בעצם פעולת הקידושין. האישה, לשיטת הר"ן, אינה אלא כמפקירה עצמה, ואח"כ המקדש הוא פועל בלעדית את מעשה הקידושין. וכיוון שהוא יוצר את הקידושין בעצמו, היה א"כ מקום לומר שאין כלל צורך ברצון האישה. קמ"ל שהוא יכול לפעול את הקידושין רק לאחר הסכמתה.

פרק שני - הרצון בנישואין
א. "בתולה נישאת" - דברי התוס'
בדומה לגמ' הנ"ל לעניין קידושין, אומר התוס' 31 לעניין נישואין: "הא דלא קתני נושאין את הבתולה, כמו האיש מקדש... ועוד - דאי תנא הכי, הו"א אפי' בעל כרחה, כדמשני גבי הא דפריך וליתני האיש קונה...".
ויש לדון בדבריו - אם התוס' מתכוון לכפייה באופן הראשון, שנשא אותה ללא הסכמתה, פשיטא שלא יועיל. שהרי הרצון, שהוא העיקר, חסר! וכפי שהיקשה הרשב"א במסכת קידושין [וכאן לא עסקינן במעשה קידושין, וממילא לא שייך ליישב עפ"י הר"ן]. ואם כוונת התוס' שכפה אותה עד שנתרצתה, אז מדוע באמת אינה נשואה, והרי דמי לתליוהו וזבין!
ולא נראה שגם כאן הפקיעו חכמים את הנישואין, כמו בקידושין. והסיבה - שהרי, אדרבא, אם אדם אירס אישה ולא נושא אותה אנחנו כופים אותו לשאתה. כך רואים, למשל, מהדין ש"הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה" 32 . וכן אם האישה אינה רוצה להינשא כותבין לה איגרת מרד 33 . ואם אנו כופים לשאת, ודאי שלא נפקיע! ועוד - אפי' אם היינו רוצים להפקיע, הרי כאן לא היינו מועילים בזה לאישה, שהרי נשארת באיסור א"א, שלא כמו בהפקעת הקידושין.
ניתן היה לומר, שהתוס' מתכוון לאופן שנשאה ללא הסכמתה, והוא חולק על הרשב"א, וסובר שגם בקידושין מדובר על כפייה גמורה, וקמ"ל שללא רצון לא חלים הקידושין, וכפי שאמרנו לעיל לדעת רש"י בב"מ.
אולם באמת יש כאן יסוד נוסף, שעל פיו מובנים דברי התוס', גם אם נניח שהתוס' לומד בקידושין כרשב"א. ביסוד זה אנו מתבוננים על נישואין באופן חדש.

ב. יצירת מציאות ע"י כוונה
לשם הבנת העניין, נזכיר שוב את דברי ר' חיים, המבאר שישנו מצב שאדם פועל את החלות, וישנו מצב שאדם אינו פועל אלא את המציאות, והיא זו שיוצרת את החלות.
נביא כאן חלק נוסף מדבריו, המרחיב את הנ"ל.
יש לדון בחליצה, האם האדם ע"י רצונו לחלוץ הוא הפועל ויוצר את היתר האישה להינשא, או שנאמר שמציאות החליצה היא המתרת, והחולץ אינו פועל אלא את עצם מציאות החליצה. לומד ר' חיים, בדעת הרמב"ם, כאופן השני. מציאות החליצה היא המתרת.

ר' חיים מסתמך בדבריו על סוגיא בגיטין ודברי התוס' שם -
אומרת המשנה 34 : "הכל כשרים לכתוב את הגט, אפילו חרש, שוטה וקטן". ובגמ' שם: "והא לאו בני דעה נינהו! אמר רב הונא: והוא שהיה גדול עומד על גביו". ובתוס' שם 35 : "...אבל הכא מיירי שגדול עומד ע"ג ומלמדו ומזהירו לעשות לשמה". והתוס' שם ממשיך ושואל, מדוע לגבי חליצה אמרינן 36 ששוטה אינו יכול לחלוץ, נעמיד גדול ע"ג, שילמדו להתכוון! [בשלמא קטן אינו לחלוץ, בגלל מיעוט "איש - ולא קטן", חרש וחרשת אינם יכולים, דלאו בני קריאה נינהו] ועיי"ש בתירוצו.
וצ"ע מדוע התוס' דן דווקא אודות חליצה. דלכאורה נכשיר קטן לכל פעולה, ובתנאי שגדול עומד על גביו! וכגון, קידושי קטן יהיו קידושין!
ומוכח שגם בעניין גדול עומד ע"ג יש לחלק כחילוק הנ"ל - בחלויות שרצונו של האדם הוא הפועל, לא מועיל גדול ע"ג. ורק במקום שהמציאות היא היוצרת, בזה מועיל גדול עומד ע"ג. לכן התוס' לא שואל מקידושין וכד', כיוון ששם רצון המקדש הוא פועל את החלות. וממילא כיוון שאנו רואים שלתוס' קשה מחליצה, מוכח שהחולץ אינו פועל את החלות אלא את המציאות 37 .

בדברי ר"ח אלו נתחדש לנו גוון נוסף. עד כה ציירנו מצב שהאדם יוצר את החלות ע"י רצונו, ומצב שני שהאדם אינו פועל אלא את המציאות, כהריגת בהמה. וכאן, בכתיבת גט ובחליצה, אנו מוצאים שלפעמים אדם יוצר רק מציאות. אבל יצירה זו אינה נעשית ע"י פעולה גרידא, אלא ע"י פעולה שמתווספת לה כוונה! רק ע"י כוונת ה'לשמה' נוצר גט שכשר לגרש בו, ורק ע"י כוונה לחלוץ נוצרת מציאות החליצה 38 .
לכשנדקדק נמצא, שישנה כאן הבחנה בין המושג רצון למושג כוונה . רצון מתייחס ליצירת הדין, החלות [ובזה לא מועיל גדול ע"ג]. ואילו ביצירת מציאות גרידא אין זו אלא כוונה , ובזה מועיל גדול עומד ע"ג. ובחליצה, למשל, הוא מתכוון לעשות מעשה שמשמעותו ניתוק הזיקה שביניהם. אך אין צורך שירצה ליצור את חלות הנתק. וכן באפיית מצות - האופה אינו יוצר שום חלויות, אלא אופה מתוך כוונה שהמצות ישמשו את מצות האכילה. וממילא כשיש את המצות האלו ניתן לצאת בהם ידי חובה. וכן אדם השם סכך - הוא אינו יוצר חלות של סוכה. הוא רק שם סכך מתוך כוונה שיהא צל, ומציאות זו היא יוצרת את חלות 'שם סוכה'.

נמחיש חילוק זה בדוגמה הבאה -
אדם חקק בחומר [כגון, קליפת אגוז] ונוצר כלי. מרגע שהכלי מוכן הרי הוא מקבל טומאה. אין האדם יוצר כאן חלות של 'שם כלי' ברצונו. אלא, הוא מתכוון שיהא לו שימוש ביצירתו, וממילא ישנה תוצאה של 'שם כלי' לקבלת טומאה. ולכן כוונה כזו נוצרת גם במחשבתו של קטן 39 .

נסכם, אם כן, את העולה בידינו בקצרה -
ישנם שני סוגים של יצירה דינית, שנוצרת בעקבות פעולת אדם. יש שהאדם הוא זה שיוצר את החלות [וזאת ע"י הרצון], כגון - הקנאה, קידושין, גירושין וכד'. ויש שהאדם יוצר רק את המציאות, והחלות הדינית נוצרת ממילא. סוג זה מתפרט לשני אופנים: יש שמספיקה עצם הפעולה - הריגת בהמה והיא נעשית נבילה, יבום, חליצה לר"ל 40 . ויש שצריך בנוסף לפעולה עצמה גם להתכוון ליצור את המציאות המסויימת, ורק אז נוצרת מאליה החלות הדינית - חליצה לרבי יוחנן, שימת סכך לשם צל, אפיית מצות לשם אכילתן בפסח.

ג. נישואין - יצירה דממילא
מעשה הקידושין הוא קניין גמור שהאדם פועל אותו, וברור שהוא משתייך לסוג הראשון. אולם צריך להגדיר מהם נישואין - האם גם הם מעשה שהאדם יוצר את חלותו, ואם כך אז ברור שצריך את רצונו, או שמא הנושא אישה יוצר רק את המציאות של החופה [ע"י פעולה המלווה בכוונה], והחלות של הנישואין נוצרים ממילא כתולדה של המציאות, ולא של מעשה האדם.
אם נבין כאופן השני, אז באמת יש מקום גדול להו"א שנישואין יחולו גם בע"כ, שהרי לאופן זה אין צורך ברצון [ואדרבא אם אכן כך, צריך להבין מדוע באמת הנישואין אינם תופסים].

ואמנם מוכח כהבנה זו ברע"א 41 -
הוא דן על דברי הגמ' 42 : "שאני מוציא שם רע דחידוש הוא, דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה - בחנק, ואילו מוציא שם רע - בסקילה". ומקשה הרע"א, מדוע אומרת הגמ' שיש חידוש במוציא שם רע, והרי כיוון שזינתה [לפני החופה] הוי חופת טעות, וממילא היא רק ארוסה, שדינה בסקילה!
ומחדש רע"א, שחופת טעות - הוי חופה! הוא בונה את חידושו על דברי רבי יוחנן 43 , הסובר שאדם החולץ בתנאי, והתנאי לא קויים - הוי חליצה! ונימוקו של ר"י - כל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי. וכיוון שחליצה א"א לקיים ע"י שליח, לכן לא מועיל בה תנאי. ואומר הרע"א, שכיוון שחליצה שלא קויים התנאי הוי חליצה ממילא גם חליצת טעות הוי חליצה. שהרי תנאי וטעות - חד הם. אלא שתנאי רגיל צריך להתנות במפורש, ואילו טעות היא תנאי שהוא ברור ומובן מאליו. ולאור זה ממשיך רע"א וטוען, שדינה של החופה כדין חליצה, שגם חופה א"א לעשות ע"י שליח, וממילא חופת טעות הוי חופה.

עתה נעמוד על משמעות חידושו -
מהי ההבנה של דין זה, שחופה היא בעלת תוקף גם אם היא מוטעית? המשמעות היא שאין צורך ברצון לשם תקיפותם של הנישואין! שהרי הוא איננו מעוניין בנישואין, ובכל זאת הם חלים בעל כרחו.
למדים אנו מכאן, שחופה אינה כשאר הקניינים. הללו נוצרים ע"י רצונו של האדם, וקיים בהם המושג של מקח טעות. אולם נישואין אינם כך. אין רצונו של האדם יוצר את הנישואין. האדם יוצר את המציאות של החופה, והיא זו היוצרת את חלות הנישואין! לכן אין מקום למקח טעות, ואין מקום לתנאי [אדם יהרוג בהמה ויתנה שהורג בתנאי - וכי יועיל להפקיעה מדין נבילה?!].
וממילא נפתח פתח להבנת התוס', שישנה הו"א שנישואין יחולו גם בע"כ.


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* הקידושין מורכבים ממעשה, דיבור ואמירה.
* היסוד של חלות קניין הוא הרצון להקנות.
* מהותו של קניין היא העברת בעלות על החפץ או הקרקע, ולא יצירת התחייבות על האדם. לכן קניין דברים אינו קניין.
* ישנן חלויות דממילא, הנוצרות לאחר שאדם יצר מציאות בלבד. מציאות זו - פעמים שהיא נוצרת ע"י פעולה גרידא, ופעמים שצריך גם כוונה ליצור אותה.
* לרשב"א, פשיטא שבעינן את רצון האישה בקידושין, ולרש"י הדבר מתחדש במשנה.
* חליצה הינה חלות דממילא. לכן הייתה הו"א בתוס', שהיא צריכה לחול בשוטה, כשגדול עומד על גביו ומלמדו.
* חופה הינה חלות דממילא, ואין צורך ברצון ע"מ שהיא תחול. לכן חופת טעות - הוי חופה.
* ישנה כפייה שכופים אדם ללא רצונו, ופעמים שנזקקים לכפות את האדם לרצות. כשכופים אדם לרצות - פעמים שאנו מניחים שאכן נתרצה, ופעמים אנו מניחים שלא כך [ולפעמים אף כשנתרצה - איננו מתחשבים בכך].
* לשיטת הר"ן, המקדש פועל בלעדית את הקידושין.
* הלוקח בהיתר ממון חבירו [ללא רצון הבעלים] - אינו נעשה בעלים על הממון.
* לאור הנ"ל, א"א לצאת ידי חובה בארבעת המינים באופן הנ"ל, א"א לעשר וכד'.


^ 1. קידושין, ב ע"א
^ 2. ד"ה בכסף ובשטר
^ 3. ה ע"ב
^ 4. ב ע"ב
^ 5. כו ע"א
^ 6. ב"ב ג ע"א
^ 7. משנה, כתובות נד ע"ב
^ 8. ולכן דן שם התוס' [ד"ה אעפ"י] היאך תופסת התחייבות זו באדם עני שאין לו נכסים.
^ 9. הל' יבום וחליצה פ"ד הט"ז, וכן מבואר בשו"ת עונג יו"ט, או"ח סי' ב, ג באריכות. לקמן נביאו אי"ה ביתר הרחבה.
^ 10. יבמות נג ע"ב
^ 11. לקמן מד ע"א, ד"ה קידושין דמדעתה. (מובא במסורת הש"ס כאן, דף ב ע"ב). ועיין לקמן אותיות ז, ח.
^ 12. ב ע"ב, ד"ה תנא
^ 13. סי' תרל"ז ס"ק ג', בשם היראים
^ 14. סנהדרין נז ע"א, וברש"י שם ד"ה ישראל בעכו"ם מותר, ירושלמי ב"ק פ"ד, הלכה ג
^ 15. סוכה מא ע"ב
^ 16. ב"מ ה ע"ב, ד"ה בלא דמי
^ 17. ועיין תוס' סנהדרין כה ע"ב, ד"ה מעיקרא
^ 18. ב"ק סב ע"א
^ 19. יומא פג ע"ב '...קפחיה לרועה אכליה לריפתא'
^ 20. שם ע"א
^ 21. העמודי אור מוכיח את דבריו מהסוגיא לקמן (ח ע"ב): "בעי רב מרי: כלב רץ אחריה, מהו? בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה - גמרה ומקניא ליה נפשה, או דלמא מצי אמרה ליה: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן? תיקו". ולכאורה גמ' זו קשה – הרי הרא"ש (פרק החובל סי' א) מלמדנו שאמנם יש חובת הצלה אפי' אם זו כרוכה בהוצאה ממונית, אולם על הניצל מוטל לשלם למציל הוצאות אלו. ואם כך, יוצא שהמציל נתן לאישה! אלא שבכל זאת אינה מקודשת, דהוי מלווה. אולם אם נאמר שהיתר לקחת ממון אינו יוצר בעלות יוצא שהמציל אכן נתן לאישה! וניתן לדחות את ראיתו – הרי המציל לא נתן מאומה לאישה, אלא הציל באמצעות נתינה לכלב. והאישה, אם כן, אינה מקודשת בממון אלא בהנאה. וממילא לא שייך לומר שנתן לה ממון, שתוכל להתקדש בו.
^ 22. כתובות פו ע"א
^ 23. ערכין כב ע"א
^ 24. ב"ב מח ע"א
^ 25. שם, וברשב"ם ד"ה מודה שמואל
^ 26. קידושין מט ע"ב, נ ע"א
^ 27. ב"ב שם ע"ב, לדעת מר בר רב אשי, שהלכה כמותו.
^ 28. יט ע"ב, ד"ה קידושין דעלמא
^ 29. דברים כד ב
^ 30. נדרים ל ע"א, ד"ה ואישה נמי
^ 31. כתובות ב ע"א, ד"ה נישאת
^ 32. משנה כתובות נז ע"א
^ 33. כתובות סד ע"א
^ 34. גיטין כב ע"ב
^ 35. ד"ה והא
^ 36. תוספתא יבמות פי"א
^ 37. בדבריו מבאר ר' חיים נפ"מ נוספת בין שני האופנים: במקום שהאדם יוצר את החלות בעינן עדי קיום [בדבר שבערווה], ואילו במקום שהחלות נוצרת מאליה, כחליצה, העדים הם עדי בירור גרידא [ועיין בשיעור עמ"ס כתובות - 'עדי קיום ועדי בירור', אות ח, שדבריו אלו אינם אליבא דתוס' בקידושין]. והעונג יו"ט ממשיך עפ"י יסוד זה ואומר שבמקום בו המציאות יוצרת, ומצד האדם לא נדרשת אלא כוונה, א"א להתנות תנאים. ולכן לדבריו א"א להתנות בקיום מצוות!
^ 38. זו דעת רבי יוחנן. ולר"ל לא בעינן כוונה. עיין כתובות עד ע"א.
^ 39. משנה כלים, פי"ז טו
^ 40. עיין לעיל הערה 38.
^ 41. שו"ת, מהדורא תניינא סי' ק"ו
^ 42. כתובות מה ע"א
^ 43. כתובות עד ע"א

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il