ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קידושין בהנאת מלוה ובריבית | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

קידושין בהנאת מלוה ובריבית

קידושין ו ע"ב



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

פרק ראשון - קידושין בהנאת מלווה
א. שיטת רש"י
"אמר אביי: המקדש במלוה - אינה מקודשת. בהנאת מלוה - מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית. האי הנאת מלוה - היכי דמי?... לא צריכא, דארווח לה זימנא" 1 .
כלומר, אם אדם הלווה כסף לאישה, ולאחר מכן רוצה לקדשה בהלוואה זו - אינה מקודשת. והטעם - בכסף עצמו אינה מקודשת, שהרי הוא אינו בעין [ואפי' אם הוא בעין - כאינו בעין דמי, דמלווה להוצאה ניתנה 2 ]. ובמחילת החוב גם כן אי אפשר לקדש, שהרי הוא לא נתן לה כלום, הוא לא הוסיף לה דבר שלא היה לה קודם לכן, אלא רק מונע ממנה את הצורך לפרוע את החוב.
אולם אם 'ארווח לה זימנא' - מקודשת. מבאר רש"י: "דארווח לה זמן הלואתו, ואמר לה 'התקדשי בהנאה זו, שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי'... וכ"ש אם מחל לה כל המלוה, ואמר לה'התקדשי לי בהנאת מחילה זו' , דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה. אבל כי מקדש לה בעיקר המעות - לאו מידי יהיב לה, שכבר הם ברשותה והם שלה".
העולה מרש"י: המקדש במחילת מלווה - אינה מקודשת. בהנאת מחילת מלווה - מקודשת.
הר"ן 3 מסכים עקרונית עם שיטת רש"י, וכותב שגם דעת הרי"ף נראית כך, אלא שמעלה אפשרות שבהנאת מחילה מוחלטת היא אינה מתקדשת. והטעם - שהרי ישנה כאן מחילה וגם הנאה. והיא אינה יכולה להתקדש אלא רק בהנאה. אולם יש לחשוש שמא דעתה על המחילה, ולא על ההנאה, ולכן אינה מקודשת.
ויש מקום לדמות את דברי הר"ן לסוגיית הגמ' 4 , העוסקת באדם שנותן לאישה פרוטה ובנוסף לכך מוחל לה על מלווה, ורוצה לקדשה בנתינת הפרוטה. דנה הגמ', האם דעתה על המלווה - ואינה מקודשת, או על הפרוטה - ומקודשת 5 .

ב. שיטת הרמב"ם, והתימה בדבריו
הרמב"ם 6 חולק על שיטת רש"י: "המקדש במלוה אפילו היתה בשטר - אינה מקודשת. כיצד? כגון שהיה לו אצלה חוב דינר, ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך - אינה מקודשת, מפני שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה, שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו. המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת. כיצד? כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז, ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו, שתהיה בידך כך וכך יום, ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני, הרי זו מקודשת. שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע. ואסור לעשות כן מפני שהיא כריבית. ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשמען ". כלומר, המקדש בהנאת מחילת מלוה - אינה מקודשת [ואין ראוי כלל לשמוע דעה שמקודשת!]. ודווקא אם מקדש בשעת ההלואה, בשעה שנותן מעות, אז האישה מתקדשת. והקידושין חלים בהנאת ההלוואה, כמובן, ולא במעות עצמן, שהרי את הכסף הוא נתן כהלוואה גרידא, והיא צריכה לפרעו.
הר"ן 7 תמה על שיטת הרמב"ם, הסובר שבהנאת הרווחת הזמן היא אינה מקודשת, משני טעמים:
. הרי גם כשמקדשה בשעת מתן ההלוואה, היא מתקדשת בהנאה ולא במעות, וכנ"ל. וא"כ, מה החילוק בין ההנאה שנוצרת בעת מתן המעות לבין הנאת הרווחת זמן לאחר מכן?!
. הרי מצאנו בגמ' 8 הנאות שונות שאישה מתקדשת בהן, כמו "רקוד לפני, שחוק לפני". ומה החילוק בין הנאות אלו להנאת הרווחת זמן?!

ג. ביאור שיטת הרמב"ם - חילוק בין הנאת עבודה להנאת רצון
נראה שיש לחלק בין שני סוגים של הנאה -
כאשר אדם רוקד, הרי שהוא משקיע בזה מאמץ ועבודה. יש כאן יצירה שנובעת מכוחו של הרוקד. וכאשר הוא מקדש את האישה בריקוד, הרי שהוא מקדשה בכח זה. הוא נותן את עבודתו, והיא מקבלתו. [ואמנם לא נוצרה כאן יצירה מוחשית שניתן למששה בידים, אך אין בזה חסרון - דמה לי חוש המישוש בידים, ומה לי חוש הראיה שנהנה מהיצירה? בין בזה ובין בזה ישנה נתינה וקבלה.]
אולם הנאת מחילת מלווה היא שונה לגמרי - אמנם האישה מקבלת הנאה, אבל נתינה מצידו של המקדש לא קיימת בנידון זה. שהרי הוא לא השקיע עבודה, ולא יצר בכוחו מאומה, וממילא הוא לא נתן מכוחו. מה בכל זאת עשה המקדש? הוא הביע את הסכמתו ורצונו למחילת החוב. וכיוון שכך אין האישה מקודשת, דהסכמה ורצון גרידא אינם מהווים נתינה !
לאמור כאן עולה, שלצורך חלות קידושין צריך שהמקדש יתן כסף והאישה תקבלו, ולא מספיק שהאישה תקבל. ובאבני מילואים דן בדבר זה באריכות, עיי"ש 9 .

ד. גדרי שעבוד גוף, עפ"י היסוד הנ"ל
חילוק זה, בין הנאה של נתינת 'עבודה' לבין הנאה של הסכמה ורצון, מבהיר סוגיא נוספת -
עמדנו כבר על כך 10 , שגדרו של קניין הוא העברת בעלות על חפץ , ולא יצירת חיוב על הבעלים ליתנו. ולכן אם אדם מתחייב למכור לשני חפץ מסויים - אין בכך כלום 11 , דכיוון שהוא לא יצר שום שינוי בבעלות על החפץ, אלא הבטיח שיתן, אין בקנינו כלום. והתחייבותו למכור - כשם שבלי קניין אינה תופסת, כך גם עם מעשה קניין אינה תופסת, דקניין אינו יוצר מאומה בחיובים המוטלים על האדם.
ובכל זאת, אדם יכול לחייב את עצמו, ע"י קניין, התחייבות כספית לחבירו. כגון, חתן שמתחייב לכלה תוספת כתובה 12 . והיאך מתיישב העניין עם הבנת גדר הקניין הנ"ל? אלא שגם כאן נוצר בעת הקניין שינוי ב'בעלות' על נכסי המתחייב - הנכסים נשתעבדו לשני 13 . הלה קנה זכויות בנכסי המתחייב!
ויותר מכך. אפי' אם למתחייב אין כלל נכסים - חלה ההתחייבות. היאך? גופו של המתחייב נשתעבד לשני. הלה 'קנה' זכויות בגופו של המתחייב, לקבל ממנו את הכסף שהוא התחייב 14 .
ולעומת זאת ישנו מושג של 'קניין דברים'. וביאורו - אדם שמתחייב לעשות בעתיד פעולה כלשהי. כגון, שותפים שעושים קניין, ובו הם מתחייבים לחלוק את החצר. קניין זה אינו חל 15 . וכן הדוגמה שהבאנו לעיל - אדם שמתחייב למכור חפץ לחבירו [ - 'קניין אתן'], הקניין לא חל, כיוון שאין כאן שום שינוי בחפץ, אלא הטלת חיוב על האדם.
ולכאורה יש לעיין מדוע במצבים אלו לא נאמר כדלעיל - הקניין יחול, ע"י שיטיל שעבוד על גופו של המתחייב לחלוק בעתיד את החצר, או למכור את החפץ!
ועפ"י היסוד שהנחנו לעיל בדעת הרמב"ם, לחלק בין כוחו של האדם לבין רצונו, ניתן לבאר אף כאן -
הגדרנו ששעבוד הגוף הינו 'רכישת זכויות' בגופו של המתחייב. ומה הוא רכש? את כח הפעולה, כח העבודה של המתחייב. כח העבודה, בשיעור של ההתחייבות, הנובע מגופו של המתחייב - שייך לזוכה. אולם לא שייך לומר שיהיה לו זכות בגופו של המתחייב לרצונותיו . אין מקום לרכישה של רצונו של המתחייב. וכיוון שמכירה או חלוקה אינה נעשית ע"י כוחו של האדם אלא ע"י רצונו - לא שייך ליצור שעבוד גוף בדברים אלו. ונדמה זאת לשכירות ששוכרים פועל. ע"י השכירות גופו של הפועל משועבד לעניין כח העבודה. ונשאל עצמנו - וכי שייך לשכור פועל, לא לעניין עבודתו אלא לעניין רצונו?!
נסכם - ניתן ליצור שעבוד גוף על עבודה, על דברים שכרוכים בכח ובמאמץ. אבל לא שייך ליצור שעבוד גוף על הסכמה ורצון גרידא.

ה. ביאור סוגיא נוספת לאור הנ"ל
עפ"י היסוד האמור ניתן לבאר סוגיא נוספת -
שנינו במשנה 16 : "המקדש בחלקו [רש"י - שחלק עם אחיו הכהנים], בין קדשי קדשים בין קדשים קלים - אינה מקודשת. במעשר שני, בין שוגג בין מזיד - לא קידש, דברי רבי מאיר [רש"י - דקסבר ר' מאיר מעשר ממון גבוה הוא]; רבי יהודה אומר: בשוגג - לא קידש, במזיד - קידש [רש"י - דמעשר ממון הדיוט הוא]". כלומר, כהן המקבל את חלקו בקרבן, או בעלים שיש לו מעשר שני - אין לו בעלות על הקרבן, שהוא ממון גבוה. אלא שיש לו זכות אכילה משולחן גבוה, ותו לא [ובזכות אכילה זו כלולה גם זכות להרשות לאחרים לאכול 17 ]. לכן אין הוא יכול לקדש בזה אישה, דהוא אינו נותן כלום, ואף האישה אינה מקבלת מאומה.
אולם המשנה צריכה ביאור - הרי סו"ס האישה קיבלה הנאה! אמנם גוף המעשר אינו שלה, אבל הרשות שיש לה לאכול את המעשר שני היא הנאה ששווה פרוטה, שהרי היא היתה מוכנה לשלם פרוטה ע"מ לקבל רשות זו. וא"כ, למרות שאינה יכולה להתקדש במעשר עצמו - תתקדש בהנאה! ובלשון התוס' 18 : "ואם תאמר, מי גרע מהמקדש על מנת שאדבר עליך לשלטון 19 דמקודשת, אף על פי שלא נתן לה כלום, אלא שעשה לה הנאה?". ומיישב התוס': "ויש לומר, דלא דמי. דהתם יכול ליטול שכר מדיבורו, והוי כאילו נתן לה פרוטה. אבל הכא, הטובת הנאה אינה משלו, דהא ממון גבוה הוא, ואינו יכול ליקח ממון מהנאה שעשה לה".
ודבריו צריכים ביאור - מדוע אינו יכול ליטול שכר, וכי אינו יכול להרשות לאישה לאכול את המע"ש רק בתנאי שתשלם לו 20 ?!

ולדברינו העניין מתפרש בשופי -
כשאדם מוכר חפץ שלו, הרי הקונה מתחייב לשלם. חיוב זה של תשלום נובע מהקבלה של החפץ, כתמורה לעצם החפץ. הוא משלם את שוויו של החפץ. אולם אדם שנותן לחבירו חפץ שאינו שלו [כגון המקדש במעשר שני], הוא אינו יכול לדרוש תשלום עבור החפץ כיוון שהוא לא נתן מאומה. ואם דורש תשלום - אין זה בעד עצם הנתינה, אלא בעד הסכמתו ורצונו [וממילא אין כאן כלל תשלום אינו אלא מתנה, ואין הוא יכול לכפות את המקבל לשלם אא"כ יעשה תנאי , או שיקבל מראש את הכסף - עיין באריכות בשיעור 'קניין כסף', פרק שני 21 ].
וממילא מתבארים דברי התוס' -
ב'רקוד לפני' ו'אדבר עליך לשלטון' יש חיוב תשלומים. חיוב זה הוא כתמורה לנתינה, המקדש נותן לאישה ריקוד. הוא נותן לאישה עבודה - דיבור עם השלטון. נתינה זו היא נתינה גמורה [וכאמור, אעפ"י שאינה נתינה גשמית מיד ליד - לא איכפת לן. דסו"ס המקדש נתן, והאישה בחוש הראיה קיבלה את הנאת הריקוד].
אבל במעשר שני אין חיוב של תשלומים. אמנם יכול הנותן לבקש כסף מהמקבל, אך אין כסף זה כתשלום עבור המע"ש, אלא כמתנה בעלמא שדורש הנותן, כדי שיסכים לתת רשות לאכול את המעשר. נמצא שה'נותן' לא נתן מאומה, אלא רק הביע הסכמה. והסכמה אינה מהווה כסף קידושין 22 .

ו. קושי לשיטת רש"י
עתה נחזור לשיטת רש"י -
ראינו שהוא סובר שהמקדש בהנאת מחילת מלווה - מקודשת. כלומר, גם הנאה גרידא - שאינה קשורה ל'עבודה', ואינה קשורה לנתינת כסף - גם היא יוצרת קידושין, למרות שהיא אינה אלא הסכמה ורצון [שלא כתוס' הנ"ל והרמב"ם 23 ].
וצ"ע בשיטתו - מאי שנא הנאת מחילה שמקודשת, מהנאת נתינת מעשר שני, שאינה מקודשת 24 ?!

ז. קושי לשיטת הרמב"ם
על היסוד שראינו בדעת הרמב"ם והתוס' קשה לכאורה מאדם חשוב. ונבאר -
הגמ' 25 אומרת, שאם אישה נתנה מתנה לאדם חשוב היא מקודשת. במה? בהנאה שהוא הסכים לקבל ממנה מתנה זו. רואים, אם כן, שהנאה מהסכמה ורצון גרידא חשיב שו"פ ואישה מתקדשת בזה!
ונראה שניתן ליישב עפ"י הר"ן 26 -
נחלקו רב ולוי 27 באיזה כלים קונים בקניין חליפין - רב סובר בכליו של קונה, ולוי סובר בכליו של מקנה. ומסבירה הגמ' את טעמו של לוי - כשהמקנה נותן למקבל את הכלי, הרי הוא מקבל ממנו הנאה, שהלה הסכים לקבל. וקבלת הנאה זו היא חילופי החפץ שמקנה. ומקשה הר"ן - הרי מבואר שאישה מתקדשת אם נותנת לאדם חשוב, דבזה יש הנאה מהסכמתו לקבל. וא"כ קשה ללוי מדוע אומר שישנה הנאה בכל אדם. וממשיך ושואל - מדוע רב אינו מודה ללוי באדם חשוב?!
קושייתו של הר"ן על רב תמוהה - הרי קניין חליפין צריך להיעשות דווקא בכלי. ואם כך, אעפ"י שע"י נתינה לאדם חשוב מקבלים הנאה, א"א להקנות בזה, דאין זו קבלת כלי!
ומבארים 28 את קושיית הר"ן -
הסיבה שלקניין חליפין בעינן כלי אינה עצמותית. אין זה דין בכלי 29 . אלא כך הוא החילוק בין פרי לכלי - פרי, זו הנאה רגעית. כלי - הנאה מתמשכת. וממילא כל הנאה מתמשכת, אפילו אם אינה כלי, יכולה ליצור קניין חליפין. וכשנותנים לאדם חשוב, ההנאה אינה רגעית אלא מתמשכת. ומדוע? שאין זו הנאה שנובעת רק מהסכמתו לקבל את הכלי, אלא הנאה מהחזקתו והשתמשותו בכלי.
ממילא גם בנידוננו כך - האישה אינה מתקדשת בהנאה שהחשוב הסכים לקבל את הכלי, אלא מהנאת ההשתמשות המתמשכת.

פרק שני - קידושין בריבית
א. ביאור רש"י לסוגיא, והתימה בדבריו
נשוב ונתבונן בדברי אביי, ובדיון הגמ' בדבריו: "אמר אביי, המקדש במלוה - אינה מקודשת. בהנאת מלוה - מקודשת, ואסור לעשות כן, מפני הערמת ריבית. האי הנאת מלוה - היכי דמי? אילימא דאזקפה, דאמר לה ארבעה בחמשה, הא ריבית מעלייתא הוא ! ועוד, היינו מלוה! לא צריכא, דארווח לה זימנא". ומבאר רש"י: "אילימא דאזקפה מעיקרא ארבעה בחמשה, והשתא אמר לה התקדשי לי בזוז חמישי - ריבית מעלייתא הוא, ואמאי קרי ליה הערמת ריבית ". כלומר, הקושי הוא לשוני - הרי זו ריבית גמורה, ומדוע אביי מכנה זאת הערמה.
והדברים תמוהים - וכי רק בעיה לשונית ישנה כאן?! הרי התורה אסרה ריבית. וא"כ האישה אינה חייבת כלל את הזוז החמישי. וכיוון שחוב אין, ברור שגם המחילה כמאן דליתא. ואם כך - במה מקדשה?! וצריך ביאור, אם כן, מדוע רש"י מתעלם מעיקרה של הבעיה, ומבאר שהשאלה היא לשונית גרידא.

הקושיא הנ"ל - לשיטת הטור, לעניין קניין שדה
קושיא זו אינה אלא ממהלך הסוגיא בהו"א. אבל אליבא דאמת, כשהגמ' מסיקה שאביי עוסק ב'ארווח לה זימנא', אין מקום לשאול - היאך היא מתקדשת בהרווחת הזמן, הרי זו ריבית! והטעם - כיוון שאין כאן אלא הערמת ריבית, הרי שהאיסור הוא מדרבנן, וכמו שמבאר רש"י: "הערמת ריבית הוא דהויא, ולא ריבית גמור, דלא קץ לה מידי, ולא מידי שקל מינה ". כלומר, קידושי אישה אינם נחשבים לקבלת דבר מהאישה, שניתן להתייחס אליו כריבית 30 . וכיוון שהאיסור הוא רק מדרבנן, חשיב שהחוב עומד בעינו 31 , וניתן לקדש בו.
אולם הטור 32 פוסק את הלכותיה של סוגייתנו לא רק לעניין קידושין, אלא גם לעניין ממון: "אבל אם אמר לו, יקנה לי שדה שלך בהנאת מחילת מלוה - קנה, ואפילו לא מחל לו כולה, אלא הרויח לו הזמן. כגון, שהגיע זמנו לפרוע והרויח לו הזמן, ואמר לו, 'יקנה לי שדה שלך בההיא הנאה שהרוחתי לך' - קנה". בציורו של הטור יש איסור ריבית גמור, שהרי יש כאן קבלת שדה, וכיוון שכך חוזרת ועולה תמיהתנו - היאך חל הקניין, הרי אין כאן חוב בגלל איסור הריבית!
ואם דעת הטור כט"ז 33 , שכסף קונה לא בתורת שיווי, אלא בתורת 'כסף קניין' [עיין בשיעור 'קניין כסף' באריכות], יש מקום לומר שאין בזה ריבית דאורייתא -
אימתי קניין השדה נחשב לריבית? אם הוא ניתן כתמורה לכסף. אבל אם אנו סוברים שכסף הוא קניין גרידא ככל הקניינים, הרי שהוא אינו משמש כתמורה, והתשלום לשדה ינתן בלי קשר למעשה הקניין - ממילא אין כאן ריבית 34 .
נציין שתי דרכים ליישוב שיטת רש"י - שיטת השערי ישר ושיטת הבאר יצחק.

ב. שיטת השערי ישר ליישוב רש"י
השערי ישר 35 מבאר, שישנה הפרדה בין איסור ריבית, לבין החיוב המוטל על הלווה -
כאשר אדם לווה בריבית, נוצר לגביו חוב לשלם גם את הריבית 36 . אלא שהתורה אסרה לשלם את הריבית שהוא התחייב. אולם איסור זה אינו מבטל את החוב שמוטל עליו. הוא חייב לשלם את הריבית, ואסור לו לשלם את חובו זה. ובלשונו של השערי ישר: "...גם היכא שמצד מצות ה' איכא איסור על הנותן ליתן, ועל המקבל לקבל - חשבינן מ"מ דאיכא חוב, משום דהשעבוד והזכות מצד דין המשפטי אינו עניין כלל לכללי המצוות ודיני האיסור" 37 .
ממילא כאשר מקדשים במחילת ריבית - אכן ישנה כאן מחילה, והאישה קיבלה את החוב. לכן מבאר רש"י, שהגמ' שואלת שאלה לשונית גרידא 38 .

תימה בשיטת השערי ישר - הל' ממון מושפעים מאיסורים
שיטת השערי ישר תמוהה מאד לכאורה 39 , לאור היסוד הבא -
כאשר התורה הטילה מצוה ממונית על אדם - המצוה איננה נשארת חובת גברא בלבד, עניין בין האדם לשמים, אלא היא נוגעת גם לעניני ממון, היא יוצרת קניינים! כגון, ציותה התורה 40 לתת לכהן זרוע, לחיים וקיבה מבהמת חולין. כיוון שכך - הללו הופכים להיות שייכים לשבט הכהונה 41 . ציותה התורה 42 לתת לכהן חלה שהופרשה מעיסה. גם כאן המצוה יוצרת בעלות של הכהנים על החלה 43 . כמו כן לקט, שכחה ופאה הינם בבעלות העניים 44 , עקב המצוה 45 לתיתם [ובזה אין אפי' טובת הנאה לבעלים 46 ].
עד כאן הדוגמאות עסקו בחיוב נתינה שאינו לאדם מסוים. ויש דוגמאות של מצות נתינה של ממון מסוים לאדם מסוים, שבעקבות המצוה הוא נהיה בעלים על הממון -
שור תם שהזיק, משלם מגופו 47 . וקיי"ל 'יוחלט השור' 48 - ברגע הנזק השור [בחלקו היחסי לנזק] הופך להיות של הניזק. וכן בדין 'שן ועין' 49 - ישנן דעות שהעבד אינו צריך גט שחרור 50 . ברגע הפלת השן של העבד ע"י האדון, הוא יוצא לחירות 51 .

ואמנם מצאנו גם מצוה שאינה יוצרת בעלות. כגון, מזיק - נכסיו אינם הופכים להיות בבעלות הניזק. אבל אין מכאן קושיא על דברינו. שהרי אין כאן ממון מסוים שיש מצוה לתת לניזק. ממילא אין כאן ממון שתשתנה הבעלות עליו. ואדרבא, נראה שאפי' כאן ניתן לראות את דברינו. שהרי גם כאן נוצרת יצירה ממונית - שעבוד 52 ! כלומר, ישנה למזיק זכות ממונית בנכסי הלווה, לגבות מהם כשיעור הנזק. מהו מקורו של דין זה? מסתבר שהמצוה המוטלת על החייב יוצרת 'בעלות' זו. דאמנם בעלות מוחלטת א"א שתיווצר כאן, וכנ"ל, ולכן נוצר לכל הפחות שעבוד 53 .
לאור יסוד זה קשה לקבל את דברי השערי ישר. שהרי אנו רואים, שכאשר ישנה מצות נתינה נוצר שינוי בעלות, ואם כך, ק"ו שכאשר ישנו איסור לתת ממון - תפקע זכותו הממונית של הגובה, והממון ישאר של בעליו. דהיינו, האיסור לתת ריבית ישאיר את כספו של הלווה בבעלותו 54 .

יישוב הנ"ל - אך בהתייחסות לריבית בלבד
יתכן ליישב את רש"י בדרכו של השערי ישר, ולומר שריבית היא יוצאת דופן משאר דיני תורה, ובה הלכות הממון אינן קשורות לאיסור 55 . בשני אופנים ניתן לומר זאת -
א . מצאנו שהתורה עצמה הפרידה, בעניין ריבית, בין האיסור לבין הבעלות - הגמ' 56 לומדת מהפסוק "וחי אחיך עמך" 57 , שישנה מצווה על מלווה שנטל ריבית להחזירה ללווה. אולם ציווי זה מוטל דווקא על המלווה עצמו. אולם אם הוא מת, בנו אינו חייב בהשבה זו 58 . נובע מלימוד זה, שמצוה זו לא יצרה שעבוד, דאם היה שעבוד - היה חייב גם הבן בהשבה, כמובן. רואים, אם כן, שבעניין מצות השבת הריבית הפרידה התורה בין שני הדברים. ויתכן לומר, שנקיש מכאן על כל עניני ריבית. ולכן גם איסור הריבית אינו יוצר מאומה בעניין עצם החוב.
ב . בריבית חייבים אנו לומר, שהאיסור לא ביטל את החוב. שהרי לא אסרה התורה אלא ריבית קצוצה 59 . כלומר, שהמלוה והלווה קבעו ביניהם מראש, שהלווה ישלם ריבית. ואם נאמר שבגלל האיסור לא נוצר כלל חיוב, יוצא שאין זו ריבית קצוצה. ואם כן, לעולם אין איסור ריבית מדאורייתא! ע"כ שלמרות האיסור - ישנו חיוב 60 !

ג. שיטת הבאר יצחק 61 ליישוב רש"י

דעת המשנה למלך 62 היא, שאדם שהלווה בריבית יכול לתבוע בחזרה את מעות ההלוואה, אפילו בתוך זמנו. והטעם - הוא יכול לטעון, שכיוון שלא הלווה אלא על דעת להרוויח את הריבית, והוא אינו יכול לממש את זכותו בגלל האיסור, א"כ אדעתא דהכי לא הלווה, וא"כ הוי הלוואה בטעות.
לפי"ז, אומר הבאר יצחק, מובן איך חלים הקידושין, למרות שזאת ריבית דאורייתא -
אדם שהלווה לאישה בריבית, יכול לדרוש את דמי ההלוואה בחזרה. וע"י שהוא מוחל על הריבית "אינו יכול לתבוע ממנה ההלוואה, ועל כן הוי הנאה לה, שמתקדשת עבור חוב הריבית". לכן מבאר רש"י ששאלת הגמ' אינה אלא לשונית.

קושי בשיטת הבאר יצחק
בסברא ניתן היה לומר שלא כדבריו. דבשלמא אם היה המקדש מבקש את כספו בחזרה - היה רשאי. אולם עתה שאינו מקבל, אלא מוחל על הריבית ובזה הוא משאיר את ההלוואה בידי האישה, ובתמורה הוא רוצה את קידושי האישה - זה לא ניתן. והטעם - שהרי יש בזה ריבית. וממילא איסור הריבית מבטל את החוב, ואין כאן נתינה! כלומר, בעניננו לא ניתן ליצור חיובים, כיוון שאיסור הריבית מבטל אותם. ולכאורה מוכח כסברא זו -
כבר הרחבנו 63 בעניין סוגיית 'עקוץ תאנה מתאנתי' 64 . נתבאר לנו שם, שאם המוכר מקבל מאת הקונה כסף, ומחמת 'קם ליה בדרבה מיניה' לא נוצר חיוב השבת הכסף [כגון, שקצץ תאנים בשבת] - קבלת כסף זו אינה מהווה קניין, והחפץ לא נקנה לקונה. והבאנו את שאלת רע"א - קלב"מ אינו פוטר מהשבת החפץ [אלא רק אם אינו בעין פוטר מלשלם את תמורתו]. וביארנו, שאין שם חיוב להשיב את התאנים עצמם, כיוון שהקונה נתנם מרצונו למוכר. אולם לפי הבאר יצחק, עדיין יוכל הקונה לטעון שלא נתן את התאנים אלא ע"מ שיהוו קניין לחפץ. וכיוון שהחפץ לא נקנה, הוא רוצה את תאנתו בחזרה 65 [למרות שגדר של 'חיוב השבה' אין על המוכר] - כדברי המשל"מ. וכיוון שהקונה מוחל על השבת התאנה - יחול המכר! וא"כ, מדוע הגמ' אומרת שהמכר אינו חל?! מוכח, אם כן, שאם אינו מבקש את התאנים עצמם, אלא רוצה שהם יתהוו לחוב, שבתמורתו יחול הקניין - אין זה ניתן, שהחוב בטל בגלל קלב"מ. וא"כ, ה"ה בריבית - האיסור מבטל את החיוב, כסברתנו הנ"ל, שלא כבאר יצחק.

יישוב הבאר יצחק
וניתן ליישב את הבאר יצחק עפ"י דעת אבן האזל 66 , שסובר שיש לחלק בין קניין כסף בקידושין לקניין כסף בעלמא. בעלמא - גדר הקניין הוא תשלום, והוא פועל ע"י החיוב שנוצר על המוכר להשיבו. בקידושין - גדר הקניין 'כסף קניין', ככל מעשי הקניינים, שהם פעולות, שלא מבוססות על התחייבויות.
ממילא, במכר, ששם צריך גדר של מחוייבות, אין מקום להסברו של הבאר יצחק, כיוון ש'חיוב' באמת לא נוצר [מחמת הקלב"מ]. משא"כ בקידושין, הקניין אינו חל על בסיס התחייבות. ואם יאמר לאישה לקוץ תאנה בשבת ולהתקדש לו בזה - תהיה מקודשת! לכן כנים דברי הבאר יצחק, דלא אמר את דבריו אלא רק בהתייחסות לקידושין.

יישוב קושיא של הקצות לאור הנ"ל
עפ"י דברינו ניתן ליישב קושיא של הקצות 67 -
דעת ריש לקיש 68 היא, שקם ליה בדרבה מיניה תקף גם לגבי חייבי מלקיות שוגגין. וקשה - הרי קיי"ל כחכמים 69 , שאדם שלווה בריבית חייב להשיב את הקרן. ואילו לר"ל הוא צריך להיפטר מחיוב החזרת הקרן [ולא רק מנתינת הריבית], שהרי בלקיחת ההלוואה עבר על "לא תשימון עליו נשך" 70 . ועל עבירה זו הוא חייב מלקות, לדעת הקצות 71 .

ולפי הנ"ל לא קשה -
קלב"מ אינו פוטר אלא מחיובים. ולכאורה, אם כן, כיוון שהלווה אינו משיב את המעות שמקבל, אלא מתחייב להחזיר כסף אחר - צודק הקצות. אולם, לאור דברינו, יוכל המלוה לטעון שאדעתא דהכי, שיפסיד את כספו, לא הלווה [כבאר יצחק], והוא דורש את מעותיו בחזרה. ועל דרישה זו לא שייך לומר קלב"מ, כמו שראינו לעיל ברע"א 72 .


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* המקדש במלוה אינה מקודשת.
* לרש'י, המקדש בהנאת מחילת מלוה מקודשת. והרמב"ם חולק.
* לרמב"ם, המלוה מעות לאישה ומקדשה בהנאה שמקבלת - מקודשת.
* לאור הנ"ל - לרמב"ם בעינן הנאה הנובעת מכוחו של הנותן. לרש"י מספקת הנאה הנובעת מרצונו.
* קניין הינו העברת בעלות על חפץ, או יצירת שעבוד על נכסים, או יצירת שעבוד על גופו של המתחייב.
* קניין היוצר שעבוד על גופו של אדם, חל רק אם באמת גופו משועבד לנתינת עבודה וכו', ולא לשעבוד רצונו גרידא.
* דנים המפרשים, האם מספיק שהאישה תקבל פרוטה, או שצריך שגם המקדש יתן.
* תשלום עבור הסכמה לתת חפץ אינו אלא מתנה, ואינו מהווה תמורה לחפץ.
* לרמב"ם, ההנאה שבנתינה לאדם חשוב אינה מעצם הסכמתו לקבל, אלא מהשתמשותו המתמשכת.
* לר"ן, לקניין חליפין לא בעינן דווקא כלי, אלא כל נתינת הנאה מתמשכת יכולה ליצור קניין.
* לדעת השערי ישר איסור ריבית אינו מבטל את החוב המשפטי המוטל על הלווה לשלם את הריבית, דמצוות אינן משפיעות על הדינים המשפטיים.
* נראה שלא כנ"ל, דבכל מקום מצוות משפיעות על בעלויות.
* יתכן שריבית שאני, שהאיסור אינו משפיע על החוב.
* למשנה למלך, המלוה בריבית יכול לתבוע את מעותיו מיידית, דלא הלווה אלא על דעת הריבית.
* לאור הנ"ל [לבאר יצחק], ניתן לקדש אישה באי תביעת מעות ההלוואה.
* הנ"ל נכון דווקא אם 'כסף קניין', דלמ"ד 'כסף שווי' בעינן גדר חוב, וזה אינו קיים בגלל איסור הריבית.
* מלווה הנוטל ריבית חייב להשיבה מדאורייתא. אולם בנו אינו חייב.
* הקונה שדה בהנאת מחילת מלווה - קנה, למ"ד 'כסף קניין', דאז אין בקבלת השדה ריבית דאורייתא.


^ 1. קידושין ו ע"ב
^ 2. רש"י שם, ד"ה אינה מקודשת
^ 3. ב ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה בהנאת מלווה
^ 4. מו ע"א
^ 5. וקצת צ"ע, מאי שנא מדברי הראשונים [עיין ר"ן, א ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה בשטר], שאם אדם מקדש בשטר ששו"פ, אז אפילו אם השטר פסול – האישה מקודשת מדין קנין כסף, ולא אמרינן שאין דעתה על השטר. וי"ל.
^ 6. הל' אישות פרק ה יג, טו
^ 7. שם
^ 8. סג ע"א
^ 9. סי' כח סק"ד. הציורים העיקריים שבהם הוא דן: אדם גזל, הבעלים התיאשו, ולאחר מכן הגזלן קידש בגזילה. הגזלן לא קנה את החפץ, דהוי יאוש כדי. אולם האישה קנתה, דהוי יאוש ושינוי רשות. הוא, אם כן, לכאורה לא נתן, והיא קיבלה [עיי"ש, שטוען שלשיטת הרמב"ם (בביאור הדין של יאוש ושינוי רשות), ניתן לומר שבשעת קבלתה אף הוא זכה בחפץ, וקנייתו וקידושיה באין כאחד]. ציור נוסף – המקדש באיסורי הנאה אישה חולה, שמותר לה להנות מממון זה.
ודין 'עבד כנעני' (ז ע"א) אינו נוגע בהכרח לדיון זה – ששם ניתן לפרש, שנתינת האדם השלישי חשיב כנתינת המקדש [ולא שחידשה התורה שאין צורך בנתינה אלא מספיקה קבלת האישה]. ואם נבין כך – הרי שיש כאן נתינה [ולר' חיים, שלומד שבגוי, שאין בו דין שליחות גם דין 'עבד כנעני' לא נתחדש (הל' מלוה ולווה פ"ה ג, ד"ה אכן נראה; הזכרנוהו בשיעור 'קנין סודר', הערה 23) – ודאי שכך הביאור].
ובגזל עכו"ם [לסוברים שאישה אינה מתקדשת בגזל] ג"כ האישה אינה מקודשת, אפי' לשיטות שגזל עכו"ם מותר. דכאן אפי' קבלה אינה קיימת, דהחפץ לא נעשה שלה, וכל אחד יכול לחטוף ממנה [עיין בשיעור
'הרצון בקידושין ובנישואין', פרק ראשון, אות ה1 באריכות].
^ 10. בשיעור 'הרצון בקידושין ובקנינים', פרק ראשון אות ב
^ 11. חו"מ סי' רמה א. ועיין שם סעיף ב
^ 12. משנה, כתובות נד ע"ב
^ 13. תוס' שם, ד"ה אעפ"י
^ 14. תוס' שם. ועיין תוס' ב"ב ג ע"א, ד"ה קנין דברים. נרחיב מעט בדברי התוס' בכתובות - הוא מבאר שהתחייבות החתן מועילה אפי' אם אין לו נכסים, מצד שגופו משתעבד. והוכחה לזה הוא מביא מדין 'מתנה שומר חנם להיות כשואל' (משנה, ב"מ צד ע"א). דנים האחרונים מה מוצא התוס' בדין זה יותר מהענין שהוא עוסק בו - התחייבות החתן. שהרי אם אנו נעמיד את יכולת ההתחייבות בעשיר דווקא, שנכסיו משתעבדים, אף דין מתנה שומר חנם נעמיד כך [עיין שם במהרש"א]! ומבאר רע"א, שש"ח אינו יכול לשעבד נכסיו להיות כשואל. והטעם – כיוון שפוסקים רבים סוברים שחיוב שואל הוא רק בזמן מיתת הפרה (כתובות לד ע"ב), ולא בשעת שאילה, יוצא שאם הש"ח מתחייב בשעת ההפקדה, לא יוכל אז לעשות קנין, שהרי כלתה קנינו (נדרים מח ע"ב. ועיין גם כתובות פב ע"א, ותוד"ה הא), שכן החיוב הוא רק בשעת האונס, וכנ"ל. וע"כ ההתחייבות היא מצד שעבוד הגוף.
^ 15. ב"ב ג ע"א
^ 16. קידושין נב ע"ב
^ 17. כך מבאר הנצי"ב (העמק דבר, ויקרא פרק ז יג) את חיוב התורה לאכילת ארבעים חלות בקרבן תודה, במשך יום ולילה בלבד. הרי ברור שאדם בעצמו אינו מסוגל לאכול זאת. אלא שרצתה התורה שיזמין אחרים לאכול עימו, ע"מ לפרסם את הנס.
^ 18. שם, ד"ה המקדש בחלקו
^ 19. משנה, סג ע"א
^ 20. ועיין בתוס' ישנים שם, וגם האמור שם צריך הבהרה.
^ 21. בעיקר אות ג
^ 22. ואין דברים אלו נוגעים למ"ד 'טובת הנאה ממון' (קידושין נח ע"א). דכלל זה אמור בתרומה, שנועדה להינתן דווקא, וכשניתנת שייכת באמת למקבל. משא"כ בענייננו, שזו רשות גרידא, וא"כ אינה ממון.
^ 23. הערת העורך: אולי ניתן לומר שרש"י ותוס' [ואף הרמב"ם כתוס', לאור שיעור זה] נחלקו בשאלה האם בעינן נתינה או שמספיק שהאישה תקבל [עיין לעיל, סוף אות ג].
^ 24. ושאלה זו נשאל אף למ"ד שהמקדש בגזל – מקודשת, דסבירא ליה שלא בעינן נתינה [אא"כ נילמד כאבני מילואים, שסובר שגם בזה יתכן לפרש שישנה נתינה. עיין לעיל הערה 9].
ואולי ניתן ליישב את רש"י, שבנתינת המע"ש הוא יכול לחזור בו מהסכמתו שתאכל. משא"כ בהנאת מחילה – ההנאה מהמחילה היא מוחלטת, דאינו יכול לחזור בו, דברגע שמחל – מחל. וצ"ע.
ועוד ניתן לומר, שכשם שרש"י מחלק בין מחילת מלוה להנאת מחילת מלוה, כך יחלק בין מקדש במע"ש למקדש בהנאת המע"ש. ובאמת אם יאמר שמקדשה בהנאה – תהיה מקודשת [ולפי הר"ן (לעיל אות א) יתכן שלא תהיה מקודשת, דיש כאן גם הנאה וגם נתינת מע"ש, ושמא דעתה אמעשר שני].
^ 25. ז ע"א
^ 26. קידושין ג ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה והני מילי באדם חשוב
^ 27. ב"מ מז ע"א
^ 28. קצות החושן סי' קצ ג
^ 29. ב"מ מז ע"א
^ 30. וצ"ע לסוברים שגם בקידושי אישה יש לראות ענין ממוני [עיין שיעור 'קנין כסף' פרק שני] – מדוע אין כאן איסור ריבית, הרי שקל ושקל מידי מינה!
^ 31. מסתבר שטעם הדבר, מחמת שמלווה שמקבל ריבית דרבנן, אינו חייב להחזיר אותה. ואמנם עדיין צ"ע – האם אין כאן חסרון של 'כסף החוזר' [לדעת הסמ"ע, חו"מ סי' קצ א. עיין בשיעור 'קנין כסף' באריכות]. שהרי אם היה מבקש פרוטה תמורת הרווחת הזמן לא היתה צריכה לתת, מחמת האיסור, וא"כ נתינה זו אינה חוזרת.
^ 32. חו"מ סי' רד
^ 33. חו"מ סי' קצ סק"א
^ 34. ואף אם יתן את השדה במתנה – אם לא נותנה עקב ההלוואה, אין זו ריבית.
^ 35. שער ה פרק ג. הוא תולה את שיטתו בריטב"א (קידושין ו ע"ב, ד"ה ריבית מעלייתא).
^ 36. כדמוכח במסכת מכות (ג ע"א), שיש שווי ממוני לשהיית כסף אצל לווה.
^ 37. ואף במשנה למלך (הל' מלוה ולווה פ"ח א, ד"ה מי) סובר כך [ללא התייחסות לסוגייתנו]: "זה הריבית חוב הוא שנתחייב הלווה, וחייב הוא לשלם, אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יתן… לא בשביל זה נאמר שהלווה לא היה חייב, אלא שאף שחייב, נצטווה שלא יקח".
^ 38. ויש להסתפק, האם יסוד זה יתרץ גם את הקושיא על הטור. נקודת הספק – הטור עוסק בהנאת מחילת מלווה, ובציורו של השערי ישר ספק אם ישנה הנאה. דאמנם ישנו חוב, אך ללא יכולת גבייה, ויש לומר שאינו מהנה אותה מאומה במחילה.
^ 39. ואף החזו"א (אהע"ז, סי' מב סק"א) האריך לחלוק על האמור, ועיי"ש שמבאר את הריטב"א שלא כשערי ישר.
^ 40. דברים יח ג
^ 41. רמב"ם, הל' תרומות פי"ב טו
^ 42. במדבר טו כ
^ 43. כדמוכח במשנה, פסחים מו ע"א, ורש"י שם: "דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם".
^ 44. עיין משנה פאה פ"ה ו: "מי שאינו מניח את העניים ללקוט… הרי זה גוזל את העניים".
^ 45. ויקרא יט ט. דברים כד יט
^ 46. רמב"ם, הל' מתנות עניים פ"א ח
^ 47. משנה ב"ק טז ע"ב
^ 48. שם לג ע"א, כר"ע
^ 49. שמות כא כז
^ 50. קידושין כד ע"ב
^ 51. ואפי' הסוברים שבעינן גט שחרור [וכמותם פסק הרמב"ם, הל' עבדים פ"ה ד], אין זה אלא בגלל ששחרור יוצר גם ענין איסורי – העבד נהיה ישראל. לשם יצירה זו נדרש גט או כסף.
^ 52. לסוברים ששעבוד דאורייתא (קידושין יג ע"ב). והחולקים – מודים ליסוד דברינו, אלא שסוברים שהוא תקף רק בחפץ מסוים, שבעלותו עוברת לגמרי. או שסוברים דבר כללי יותר – אין בכלל מושג של שעבוד, דאין 'קנין לחצאין'.
^ 53. ולפי"ז ניתן להבין את פסק התוס' (קידושין יג ע"ב, ד"ה אמר ר"פ), ששעבוד נוצר מדאורייתא דווקא במלווה הכתובה בתורה. דדווקא במצוה שהתורה מחייבת היא אמרה שיווצר גם שעבוד. אבל במה שאדם מחייב את עצמו, התורה לא מתערבת, וממילא לא נוצר שעבוד כתוצאה מהמצוה.
^ 54. אמנם מצאנו במרדכי שלווה נשאר חייב למרות השמיטה. וכן מצאנו בדעת הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל, סי' כד), שלא כמבי"ט (סי' יא, כא), שהפירות בשביעית אינם הפקר, אלא רק ישנה מצוה על הבעלים להפקירו. וצ"ע בטעם הדבר.
^ 55. וממילא ניתן להבין את הריטב"א כשערי ישר, שהרי הוא אינו מדבר אלא בענין ריבית.
^ 56. ב"מ סא ע"ב, סב ע"א
^ 57. ויקרא כה לו
^ 58. ואף מקורו של דין זה נלמד מפסוק זה גופו - ב"ק קיב ע"א.
^ 59. ב"מ סב ע"ב
^ 60. אלא שניתן לטעון שאפי' אם האיסור מבטל את החוב, בכל זאת חשיב ריבית קצוצה, דהוי כחמץ שעוברים עליו בבל יראה, אעפ"י שהוא אסור בהנאה, וא"כ הוא אינו בעליו (עיין פסחים ו ע"ב). [אמר העורך - ] ואולי ניתן להוסיף גם את חיוב מלקות לרבא, הסובר ש'אי עביד לא מהני' (תמורה ד ע"ב) – 'דעבר על מימרא דרחמנא'.
^ 61. יו"ד סי' יד
^ 62. הל' מלוה ולווה פ"ח א, סוף ד"ה עוד (השלישי). ועיין גם בחוו"ד סי' קסא סק"ה.
^ 63. עיין שיעור 'קנין כסף' פרק ראשון אות ג.
^ 64. ב"ק ע ע"ב
^ 65. ואפי' אם אח"כ התאנה אינה בעין – חייב, דאז אין כבר קלב"מ.
^ 66. הל' מכירה פ"א ד. ועיין שיעור 'קנין כסף' פרק שני אות א.
^ 67. סי' לח סק"א
^ 68. כתובות לד ע"ב
^ 69. ב"מ עב ע"א
^ 70. שמות כב כד
^ 71. עיין בקצות שכותב: "ואפילו למאי דאמרינן בריש פרק איזהו נשך (ב"מ סב ע"א), דמלוה הוא בקום עשה לענין לא תשימון, משום דמצי לקרועי שטרא, משמע דהיינו דווקא מלוה, אבל עדים מלקי לקי, דלאו בידייהו לקרוע שטרא, וכמ"ש הראשונים, עיין תוס' ב"מ שם, דעדים פסולי מהאי טעמא. וא"כ הוא הדין לוה, דהוי כמו עדים, ואין בידו לקרוע שטרא".
^ 72. ואפי' אם המעות כבר אינן בעין – החיוב עומד בעינו. והטעם - כיוון שבשעת האיסור, שאז אמור לחול הפטור מחמת קלב"מ, המעות עדיין בעין, וא"כ לא הוחל הפטור באותה שעה [עיין לעיל הערה 65].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il