ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מתנה ע"מ להחזיר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

מתנה ע"מ להחזיר

קידושין ו ע"ב



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

א. הסוגיא
"אמר רבא: הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, במכר - לא קנה, באישה - אינה מקודשת, בפדיון הבן - אין בנו פדוי, בתרומה - יצא ידי נתינה, ואסור לעשות כן, מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. מאי קסבר רבא? אי קסבר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, אפילו כולהו נמי! ואי קסבר לא שמה מתנה, אפילו תרומה נמי לא! ועוד, הא רבא הוא דאמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, דאמר רבא: הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו והחזירו - יצא, ואם לאו - לא יצא! אלא אמר רב אשי: בכולהו קני, לבר מאישה, לפי שאין אישה נקנית בחליפין. א"ל רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי: הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך" 1 .

ב. שיטת הסמ"ג, והתימה בדבריו
ובסמ"ג 2 מפרש את דברי רבא, שהנותן אתרוג לחבירו במתנה ע"מ להחזיר, צריך להתנות ככל משפטי התנאים: "ועל ההיא דאמר רבא, הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי וכו' - ובכל התנאים שבעולם, בין בקידושין, בין בגרושין, בין בכל דיני ממון, צריך להיות בתנאי ארבעה דברים: הראשון, שיהא התנאי כפול... השני, שיהא הן קודם ללאו. השלישי, שיהא התנאי קודם למעשה... הרביעי, שיהא התנאי דבר שאפשר לקיימו... ואם חסר התנאי אחד מארבעה דברים אלו - הוי התנאי בטל, ומעשה קיים... ואם כן, הכא נמי צריך שיאמר 'על מנת שתחזירהו לי הרי הוא לך במתנה, ואם לאו לא יהא שלך', ובכמה מקומות בתלמוד אין חושש להאריך בדבר זה".
ובבית יוסף 3 [לאחר שהביא את הסמ"ג] תמה: "והקשה הרמ"ך, דאדרבא, אם לא יהא בתנאי כל זה - כ"ש שהמתנה טובה והתנאי בטל, אפילו אם לא יחזיר, וצ"ע. עכ"ל" 4 .
לשם ישובו של הסמ"ג נקדים שני יסודות, האחד מהתוס' והשני מהר"ן.

ג. שיטת התוס'
התוס' 5 חולק על הסמ"ג, וסובר שלא בעינן תנאי כפול: "לא החזירו לא יצא - וא"ת אמאי לא יצא, הא לא הוה תנאי כפול?! וי"ל, דאיכא תנאי דלא בעי כפול. כגון הכא, שהיה דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו. וגדולה מזאת אמרו 6 בההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, ולא פירש ולא מידי, וסוף לא סליק, בעי למיהדר. ואמר רב הונא, הוי דברים שבלב ואינם דברים. א"כ משמע דווקא משום דלא פירש, אבל אם פירש הוי תנאי, אע"ג דלא כפליה. וה"נ איתא במי שמת 7 , גבי שכיב מרע שאמר כמדומה אני שאשתי מעוברת, אבל עכשיו שאינה מעוברת - נכסי לפלוני. לסוף נתגלה שהיתה מעוברת. וקאמר התם דלא הוי מתנה, משום דמעיקרא לא היה בדעתו ליתנם לאותו פלוני אם היתה אשתו מעוברת. ה"נ לא בעינן תנאי כפול, כיוון שהיה בדעתו לכך" 8 .
ובמקום נוסף 9 מרחיב התוס', ואומר שיש שלושה מצבים: "דברים שבלב אינם דברים - משמע דווקא משום שלא פירש דבריו, אבל אם פירש דבריו להדיא, ואמר בשעת המכר שהוא מוכרם לפי שהוא רוצה ללכת לארץ ישראל - הוה המכר בטל. וקשה, אמאי הא בעינן תנאי כפול... ואומר ר"י, דצריך לחלק ולומר, דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול, אלא גלוי מילתא. דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד. וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי. כגון, ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים, ושמע שיש לו בן - שהמתנה בטלה. וכן הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפוטרופא, לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו. וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל".
דברי התוס' דורשים ביאור - מתי אנו דורשים תנאי כפול ומתי איננו דורשים?

נראה שכך מתפרשים הדברים -
ישנו מצב שבו ישנו קשר עניני, המובן לכל, בין המעשה לבין התנאי. כגון, המוכר נכסיו ע"מ לעלות לארץ ישראל. דבר מובן הוא שהעוזב את מקומו - ימכור את ביתו. וישנו מצב שאין כלל קשר עניני בין המעשה לתנאי. כגון, 'הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתיים זוז' 10 . וכן בתנאי שעשה משה רבינו [שממנו נלמדים כל הלכות התנאים 11 ], אין שום קשר עניני בין הנחלה מעבר לירדן, לבין הליכתם של בני גד ובני ראובן חלוצים לפני המחנה למלחמה. במצב הראשון אין צורך בתנאי כפול 12 . והטעם - ישנה אומדנא ברורה מאליה, שעושה את המעשה מפני התנאי, וממילא המעשה כפוף לתנאי מחמת אומדנא זו 13 . אמנם הוא צריך לגלות דעתו ולומר לנו שמוכר מפני שרוצה לעלות, דאם לא יאמר הוי דברים שבלב. אבל לאחר גילויו שהוא מתכוון לעלות - ברור לכל שזו היא סיבת המכירה. אולם במצב השני, שאין בו כלל אומדנא, הוא צריך ליצור את תלותו של המעשה בתנאי, וזאת ע"י תנאי כפול. [וישנו מצב שבו האומדנא כ"כ פשוטה, והיא נכללת בגדר 'דברים שבליבו ובלב כל אדם', ואין צורך אפילו לגילוי מילתא - 'הכותב כל נכסיו לאחרים, ושמע שיש לו בן...'].
ממילא עולה מדברי התוס', שאף באתרוג ישנה אומדנא, שבעליו אינו מתכוון לתת, אלא כדי שהשני יוכל לקיים את המצוה ולברך, ולצורך כך אין צורך בנתינה מוחלטת, אלא מספיקה מתנה ע"מ להחזיר.

ד. מתנת בית חורון, וביאור הר"ן

שנינו במסכת נדרים 14 : "המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, נותנו לאחר לשום מתנה, והלה מותר בה. מעשה באחד בבית חורון, שהיה אביו נודר הימנו הנאה, והיה משיא את בנו, ואמר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך, אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה. אמר: אם שלי הם הרי הם מוקדשין לשמים. א"ל: נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים? אמר לו: נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה, ויהא עוון תלוי בראשו? אמרו חכמים: כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת - אינה מתנה ".
ומקשה הר"ן 15 : "ומקשינן הכא - היכי אמרינן דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, והא תנן בנדרים פרק השותפים 'כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת - אינה מתנה'. ומתנה ע"מ להחזיר - הא לא מצי מקדיש לה! ...ולאו קושיא היא, דאנן הכי קאמרינן - כל מתנה שתהא בה הערמה , שמצד ריעותא שבה אינו יכול להקדישה כי התם, אינה מתנה. דהתם גבי מתנת בית חורון איתמר, שלא גמר להקנותה אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה... והתם ודאי לא אתני מידי, אלא שכיוון שהיתה בהערמה לא היה יכול להקדישה, ומשום הכי אינה מתנה. אבל היכא דיהיב לה ניהלה לפי שעה, אע"ג דאתני בהדיא שלא יקדישנה, כיוון שאין בה הערמה - מהניא". וביתר ביאור כותב הר"ן בנדרים 16 : "...דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, אע"ג דאם הקדישה אינה מקודשת... שאני התם, דמ"מ לשעתה מתנה היא. אבל מתנה זו של בית חורון אפי' לשעתה אינה, שלא נתכוון להקנותה לו כלל, אלא שתקרא על שמו, כדי שיהא אביו מותר בה".
עולה, אם כן, מדברי הר"ן, שכאשר ישנה אומדנא שהנתינה אינה אמיתית, אלא הערמה בעלמא, אין זו מתנה. אולם אם יגביל את המתנה ע"י תנאי - אין בזה חסרון של הערמה, והמתנה קיימת 17 .

ה. יישוב הסמ"ג לאור היסודות הנ"ל
נראה שלכשנצרף את דברי התוס' והר"ן יתיישבו דברי הסמ"ג מאליהם -
ראינו בתוס' שישנו אומדן דעת שהנותן את האתרוג אינו מתכוון לנתינה גמורה, אלא כל כוונתו היא, שהמקבל יוכל לקיים את המצוה. ובר"ן ראינו שכאשר ישנו אומדן דעת, שכוונת הנותן אינה רצינית - אנו מתייחסים לדבר כהערמה בעלמא [כל עוד אינו נותן בדרך תנאי], והמתנה לא חלה. עולה מאליו, שנתינת אתרוג ללא תנאי כפול [שמבחינת הלכות תנאים הוי כנתינה ללא תנאי] - היא אינה נתינה אלא הערמה בעלמא - והמקבל לא יצא ידי חובתו, כסמ"ג!
ויש להעיר על דברינו - לפי ביאורנו, המכירה של העולה לא"י אינה צריכה לחול אפילו אם יתקיים התנאי. דהיינו, אפילו אם המוכר יעלה לארץ ישראל - המתנה אינה כלום, שהרי אין כאן אלא הערמה גרידא 18 .

ו. ביאור מחלוקת התוס' והסמ"ג לאור הנ"ל
לאור דברינו בדעת הסמ"ג, צריכים אנו לבאר את דברי התוס', דלכאורה שיטתו צריכה עיון. דכיוון שיש אומדן דעת שלא התכוון לנתינה מוחלטת, והוא לא התנה תנאי כפול - מדוע לא קיים החסרון של מתנת בית חורון?!
ונראה שהתוס' סובר, שאומדן הדעת בנתינת האתרוג כולל בחובו שני דברים:
* הוא אינו מתכוון לתת אלא כדי שהמקבל יוכל לקיים המצוה.
* הוא מתכוון לתת נתינה גמורה [ולא נתינת הערמה גרידא], אלא שהיא מוגבלת בתנאי.
נחלקו, אם כן, התוס' והסמ"ג היאך לאמוד את נותן האתרוג [וכן כל מצב מקביל], שאינו מתנה תנאי כפול. לדעת התוס' אנו מפרשים שהוא מתכוון למתנה גמורה, שמותנית בתנאי כפול. ממילא חלה המתנה. לדעת הסמ"ג הוא אינו מתכוון אלא להערמה בעלמא. ממילא המתנה לא חלה.
אלא שדברינו בדעת התוס' קשים לכאורה. דאם נאמר כך, אז בכל מצב שיש אומדן דעת שאינו רוצה בנתינה מוחלטת, לא נפרש שהוא מתכוון להערים, אלא הוא מתכוון לתת מתנה גמורה ולהתנות תנאי. ואילו במתנת בית חורון אנו רואים שהנתינה אינה חלה, דהוי הערמה, ולא מפרשים שנותן בתנאי!

ויתכן לומר, ששם איננו מפרשים שמתכוון לתנאי, כיוון שתנאי לא ישיג את מטרתו. ונבאר -
יש לדון מה היה הדין אילו היה באמת מפרש את כוונתו, ואומר שנותן לו את הסעודה, ע"מ שיזמין את אביו - יש מקום לומר שלאביו אסור היה לאכול מהסעודה, דחשיב שהבן הוא המהנה אותו, כיוון שמכח נתינתו של הבן חייב המקבל להזמין את האב. אמנם יתכן שאין כאן איסור, דסו"ס המקבל הוא הנותן. וצ"ע.

ונראה שסוגיא נוספת תתפרש עפ"י הנ"ל, כל שיטה לפי דרכה -
מבואר בגמ' 19 , שר' חנינא [שהיה כהן] נהג להחזיר את דמי פדיון הבן לאבי הבכור. אירע פעם שהאב ציפה להשבת הדמים, ור' חנינא אמר לו, שהבן אינו פדוי, כיוון שצפייתו מוכיחה שלא נתכוון לנתינה גמורה.
לסמ"ג - הסוגיא כפשוטה. יש כאן מעשה דומה ממש למעשה בית חורון, וממילא הפדיון לא חל. אולם לשיטת התוס' יש לשאול גם כאן - מדוע לא חל הפדיון? נאמר שהאב התכוון לנתינה גמורה, אלא שהתכוון להגבילה במתנה ע"מ להחזיר!
אלא שיש ליישב באותו אופן שיישבנו את מתנת בית חורון - מבואר בסוגייתנו שיש איסור לפדות את הבכור במתנה ע"מ להחזיר, דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות [אמנם בגמ' מפורשים הדברים לעניין תרומה - אולם נראה דלא שנא, דמה לי תרומה ומה לי פדיון!]. א"כ ברור שר' חנינא לא קיבל ע"ד לעשות איסור. ולכן איננו אומדים כך את כוונתו.

ז. שיטת הקצות ליישוב הסמ"ג
הקצות 20 מיישב את הסמ"ג עפ"י יסוד הנמצא ברא"ש -
הגמ' 21 מבארת ש'חליצה מוטעית הוי חליצה'. ולכן ניתן לומר ליבם 'חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז", והחליצה חלה אפילו אם אינה נותנת לו. אולם, למרות שהחליצה אינה מותנית בנתינת הזוזים, בכל זאת היא חייבת לתת לו אותם [אם היבם הגון].
ומקשה הרא"ש 22 -
הרי עסקינן בתנאי, ותנאי אין חיוב לקיים! לעולם הבחירה בידי מקבל המעשה, ירצה - יקיים התנאי ויחול המעשה, לא ירצה - לא יקיים ולא יחול המעשה. ומדוע כאן מבואר שצריך לקיים את התנאי 23 ?!
מיישב הרא"ש 24 , שהיא הנותנת - כיוון שכאן לא ניתן להתנות תנאים, והחליצה חלה ללא תנאי, א"כ המאתיים זוז אינם מילוי תנאי, אלא הם מהווים תשלום עבור שכירות, וחייבים לשלמם 25 .
עפ"י זה אומר הקצות, שגם במקום שתנאי מועיל, אלא שהתנו באופן שאינו מועיל - כיוון שהמעשה קיים ללא תנאי, כמו בנידונו של הרא"ש, צריך לקיים את התנאי, כיוון שאז הוא ניגדר כתשלום, ולא כמילוי התנאי. וז"ל: "ומבואר לנו מזה, דהיכא דאינו כדיני תנאי, כמו התם בחליצה משום שאינו ע"י שליח, אבל מחויב הוא עכ"פ לקיים תנאו כמו שהתנה. אלא שאם אינו מקיים תנאו - היכא שאינו כדיני תנאי בני גד ובני ראובן - המעשה לא נתבטל. וא"כ ה"נ, כיוון דהתנה על מנת להחזיר - מחויב הוא בכך, כמו התם בחליצה דמחייבין במאתים זוז, אי לאו משום משטה. וכי היכא דהתם מחייבין מדין שכירות שפסקה, ה"נ מחייבין אותו עבור משיכת האתרוג וכמ"ש. ומתבאר לנו מדברי הרמב"ן והרשב"א והרא"ש, דהיכא דהתנה בדיני תנאי כגון דכפליה לתנאיה ובשאר דיני תנאים... א"כ הברירה בידו שלא לקיים תנאו אלא שהמעשה יתבטל. והיכא דלא התנה כדיני תנאי, וכגון דלא כפליה או לאו קודם להן - מחייבין אותו לקיים תנאו, כיוון דהמעשה לא יתבטל לעולם, וכיוון דהמעשה קיים גם הוא מחייב בתנאו כמו שהתנה עבור המעשה, וזה כלל גדול בדיני תנאי. וא"כ באומר אתרוג זה נתון לך ע"מ להחזיר או מנה על מנת להחזיר, אפי' לא כפליה לתנאו, מחויב ליתן לו המנה או האתרוג שנתחייב עבור משיכת המנה או האתרוג כמ"ש".

מבואר, אם כן, שכשנתנו אתרוג ע"מ להחזיר, ללא תנאי כפול - החזרת האתרוג היא תשלום, ולא מילוי תנאי. אלא שכאן התשלום הוא מיוחד - הוא חייב להיעשות דווקא באתרוג גופו, שכך נקבע ביניהם 26 . ובמקום שיש חיוב להחזיר דווקא דבר מסוים, ולא ניתן לסלק בזוזי - לכו"ע "למפרע הוא גובה" 27 . וכיוון שכך, לא יתכן שהמקבל יצא ידי חובה, כיוון שמצב זה של 'למפרע הוא גובה' מהווה חסרון בבעלותו של הנוטל, ולא מתקיים 'ולקחתם לכם' - משלכם' 28 .

ח. יישוב שיטת רש"י לאור הנ"ל
הגמ' 29 אומרת שישנן שלוש משמעויות למילה 'אמן': "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אמן - בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים. בו שבועה, דכתיב 30 : 'ואמרה האישה אמן אמן'. בו קבלת דברים, דכתיב 31 : 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם אמן'. בו האמנת דברים, דכתיב 32 : 'ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך'. ומפרש רש"י: "בו קבלת דברים - האומר לחבירו 'על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך', ואמר 'אמן' - קבל דבריו, וחייב לקיים תנאו".
ותמה רע"א 33 - היאך אומר רש"י שהוא חייב לקיים תנאו, הרי חיוב כזה לא קיים [וכפי שראינו לעיל]?!
וניתן לומר שרש"י מדבר על תנאי שלא הותנה כהלכתו, שבנידון זה המעשה קיים ללא תנאי, ואז ישנו חיוב לקיים את התנאי מדין שכירות ותשלומים, כדלעיל. ומתבאר עפ"י זה, שחיוב זה אינו חל אלא אם כן המתחייב הסכים, וקיבל על עצמו את המחוייבות.
ולפי זה יש לדון בדעת הסמ"ג, עפ"י ביאור הקצות - מדוע המקבל חייב להחזיר את האתרוג אם לא יהיה תנאי כפול? הרי לא קיבל על עצמו להחזיר!
ונראה שהוא יסבור שעצם קבלתו את האתרוג מהווה הסכמה לדברי הבעלים, ואין צורך באמירת אמן מפורשת 34 .


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* המתנה תנאי צריך לכפול תנאו. ואם לא כפלו - המתנה חלה והתנאי בטל.
* לתוס', במקום שבו ישנו קשר עניני בין המעשה לתנאי, וברור לכל שאינו עושה אלא בתנאי - מספיק תנאי שאינו כפול, דישנה אומדנא שמתכוון לתנאי.
* במקום שבו האומדנא היא בגדר של 'בליבו ובלב כל אדם' - אין צורך כלל להתנות.
* כשישנה אומדנא שנתינה אינה אמיתית, ואינה ניתנת אלא לצורך מסויים - לתוס', חשיב שישנה אומדנא שנתן בתנאי כפול, והנתינה חלה [בתנאי]. לסמ"ג, אינה אלא הערמה בעלמא, והנתינה לא חלה כלל.
* לתוס', גם תנאי דלשעבר זקוק לתנאי כפול ע"מ לבטל את המעשה, אעפ"י שתנאי זה הוא בעצם טעות גרידא.
* לאור הנ"ל, טעות אינה מבטלת מעשה, במקום שבו לא מועיל תנאי.
* אין חובה לקיים תנאים. אלא אם רוצה - מקיים התנאי, וחל המעשה.
* במקום שלא ניתן להתנות תנאים - חובה לקיים את התנאי, דהוי כתשלום ולא כקיום תנאי.
* גם במקום שניתן להתנות, אלא שהיתנו שלא באופן מועיל - חובה לקיים את התנאי, וכנ"ל.
* הכלל שבע"ח למפרע הוא גובה, מהווה חסרון ב'ולקחתם לכם - משלכם'.


^ 1. קידושין ו ע"ב
^ 2. עשין מצוה מד. מובא בהגהות מיימוניות הל' לולב פ"ח י, אות ר.
^ 3. או"ח סי' תרנח, אות ג- ה, ד"ה הלכך ביום
^ 4. הערת העורך: רואים שהרמ"ך מבין את הסמ"ג, שאם לא יתנה תנאי כפול, אז מקבל האתרוג לא יצא י"ח, ולכן תמה. אולם לולא דבריו נראה היה לי לומר, שלשון הסמ"ג מורה שכוונתו הפוכה – אם לא יתנה תנאי כפול, לא יתחייב המקבל להחזיר לנותן. שהרי כותב שצריך לקיים את ארבעת הכללים של תנאי, ואם לא עושים כן המעשה קיים והתנאי בטל, וכמו כן הכא צריך תנאי כפול.
^ 5. שם, ד"ה לא החזירו
^ 6. מט ע"ב
^ 7. ב"ב קמז ע"א
^ 8. כיוון דאתא לידן, נזכיר יסוד חשוב הנוגע לדברים אלו של התוס' –
דוגמא זו, של מעוברת, עוסקת בעובדה מוטעית, שהיתה כבר בעבר, ולא בדבר עתידי. ואומר המשנה למלך (הלכות אישות, פ"ה ד, ד"ה ואז), שמוכח שהתוס' סובר שגם תנאי דלשעבר, שזו בעצם טעות גרידא, ניגדר כתנאי ובעינן הלכות תנאים, ואין אנו אומרים שזו טעות בעלמא, שאין צורך במשפטי התנאים ע"מ לבטלה. ומסיק מכאן הרע"א (שו"ת, מהדורא תניינא, סי' קו), שבאמת כל חלות מוטעית מתבטלת רק מכח הלכות תנאים! וממילא במקום שאין מועיל תנאי [חליצה, חופה (לשיטתו)] – גם טעות לא תבטל את המעשה [ועיין בשיעור עמ"ס כתובות - 'גדר הנשואין' אות ה]! כל המדובר כאן הוא בטעות ממין אחד. כגון, הקונה יין והתברר שהוא יין רע [ובזה רק הקונה יכול לחזור בו מהקנין]. אבל הקונה יין ונתברר שזה שמן – לא הוי קנין כלל [ובזה גם המוכר יכול לחזור בו].
ויש להעיר – הרע"א מתייחס לטעות כלתנאי דלשעבר. אולם בטעות הביטול של החלות הוא עתידי – שרק אם הצד שהתנאי לטובתו לא ירצה בחלות, רק אז היא תיבטל! וראיה לדבר – דברי התוס' שלדעת ר"מ (בכורות יט ע"ב), החושש למיעוט, ולכן אוסר ליבם קטנה שמא תימצא איילונית, לא אמרינן שאם תימצא איילונית יתברר שהקידושין היו קידושי טעות, דשמא כשהיה נודע לבעלה [אילו לא מת] היה רוצה לקיים את הקידושין.

^ 9. מט ע"ב, ד"ה דברים שבלב
^ 10. משנה גיטין עד ע"א
^ 11. משנה קידושין סא ע"א
^ 12. ויותר מכך – אין צורך אפילו בתנאי סתם [שאינו כפול], אלא מספיק גילוי מילתא, ע"מ שלא יהיה גדר של 'דברים שבלב'.
^ 13. עיין תוס' כתובות צז ע"א, ד"ה זבין
^ 14. משנה מח ע"א
^ 15. קידושין ב סוף ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה הא לך
^ 16. שם, ד"ה כל מתנה
^ 17. מכאן ישנה עצה להרבה מקומות שקיימת בעיית הערמה – "לעקוף" את ההערמה ע"י נתינה גמורה בתנאי!
^ 18. ויתכן לומר שאה"נ, דבאמת לא מפורש בגמ' שהנתינה תחול. ויתכן לחלק בין מתנה למכירה. דבמכירה לא אמרינן שאומדן הדעת הוא שזו הערמה בעלמא, דלא שדי איניש זוזי בכדי.
^ 19. בכורות נא ע"ב
^ 20. סי' רמא סק"ט
^ 21. יבמות קו ע"א
^ 22. שם, פי"ב אות טו.
^ 23. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ביבמות שם. וז"ל הרשב"א: "איכא למידק, היכי היה מחייב לה אביי למיתן ליה…והא הכא כיוון דאתני ליה בלשון על מנת לא מיחייב ליה מידי, משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותן לקיים התנאי, אלא אם רוצה – יקיים, ואם ירצה - לא יקיים, לפי שכבר נתפרשה כפייתו, אם יקיים תנאו יתקיים המעשה, ואם לא יקיים התנאי יתבטל המעשה. ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה. והגע עצמך, הנותן מתנה לחברו על מנת שיתן לו מאתים זוז, אע"פ שהחזיק במתנתו אין מחייבין אותו ליתן ותתקיים לו המתנה, אלא אם יתן - תתקיים לו, ואם לאו – תתבטל. וכן הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז - אלו לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה, אלא שהגט תלוי ועומד, אם תתן - יהא גט, ואם לא תתן - לא יהא גט... הכא נמי לימא ליה: 'לא בעינא בחליצה ולא יהיבנא' והרי החליצה ממילא קיימת, והיא פטורה".
^ 24. ומדייק כך גם מרש"י, הכותב (ד"ה הב ליה) שחיוב התשלומים הוא 'כשאר שכירות דעלמא'.
^ 25. ובלשון הרשב"א (שם): "וי"ל דכיוון שאי אפשר לה לחליצה להתבטל הרי זה כשכירות, ולפיכך אי הגון לה הוא מחייבינן לה ליתן מדין שכירות, דלאו אנוסה היא".
^ 26. רא"ש, סוכה פ"ג סי' ל
^ 27. תוס' גיטין מ ע"ב, ד"ה הקדש
^ 28. סוכה מא ע"ב
^ 29. שבועות לו ע"א
^ 30. במדבר ה כב
^ 31. דברים כז כו
^ 32. ירמיהו כח ו
^ 33. גליון הש"ס שם
^ 34. ויתכן שבכל זאת יודה לרש"י, אבל רק לגבי גט, שניתן בעל כרחה. וצ"ע.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il