ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מצות קידושין | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

מצות קידושין

קידושין מא ע"א



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

הסוגיא
שנינו במשנה 1 : "האיש מקדש בו ובשלוחו. האישה מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש את ביתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו". ובגמרא: "השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. איכא דאמרי: בהא איסורא נמי אית בה, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר 'ואהבת לרעך כמוך'. וכי איתמר דרב יוסף, אסיפא איתמר - האישה מתקדשת בה ובשלוחה, השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בה יותר מבשלוחה, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, אבל בהא איסורא לית בה, כדריש לקיש, דאמר ר"ל: טב למיתב טן דו, מלמיתב ארמלו".
מבואר, אם כן, שהכלל 'מצוה בו יותר מבשלוחו' מתייחס גם לאישה בבואה להתקדש.

פרק ראשון - מצוה בו יותר מבשלוחו
א. מסייע למצוה - כעושה מצוה?
בביאור הגמרא כותב הר"ן 2 : "...דאע"ג דאישה אינה מצווה בפריה ורביה, מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוותו". שומעים מדברי הר"ן, שגם למסייע גרידא אנו אומרים 'מצוה בו יותר מבשלוחו', ולא רק לעוסק בעצם המצוה. ולכן כאן, שהיא מסייעתו לקיים מצות פריה ורביה 3 - שייך בה כלל זה.
בפשטות נראה כדברי הר"ן אף מהגמ' עצמה. שהרי רב ספרא ורבא עסקו בעצמם בהכנות לשבת, אעפ"י שזו אינה מצות עונג שבת, אלא רק הכשר למצוה [ואמנם צ"ע בראיה זו - דיתכן שקיימת מצות 'והכינו' 4 ] 5 .
אמנם ישנם ראשונים, הסוברים שהקידושין עצמם הם מצוה, כמבואר לקמן. לסוברים כך, המצוה שייכת באישה כמו באיש - שניהם מקיימים מצוה בקידושין. וממילא לשיטתם הגמרא מתפרשת כפשוטה - 'מצוה בה יותר מבשלוחה', דהיא מקיימת את מצות הקידושין. ולשיטות אלו אין ראיה שאף לגבי מסייע אמרינן 'מצוה בו יותר מבשלוחו' 6 .

ב. מסייע למצוה - כעושה מצוה גם לעניין הפרת נדרים
הר"ן 7 פוסק למעשה, שאף האישה המסייעת נחשבת כעושה מצוה, גם בתחום נוסף - הרשב"א 8 יעץ, שאישה תידור הנאה מכל כסף שיתנו לה לשם קידושין, אם אביה לא יסכים לקידושין אלו. עצה זו נועדה למנוע מצב שאדם יקדש אישה בע"כ, והיא תתמהמה ולא תודיע מיד שמסרבת, ויהיה חשש קידושין.
הר"ן נשאל לגבי אישה שעשתה כעצה הנ"ל, ונדרה ע"ד רבים שלא תהנה מכסף הקידושין, אם ראובן, קרובה, לא יסכים להם. אך במקרה הנידון ראובן סירב לשידוך, שהיא חפצה בו. פוסק הר"ן שהיא יכולה להישאל על נידרה 9 . ואעפ"י שהנודר ע"ד רבים אינו יכול להישאל 10 - מצוה שאני 11 [דאנן סהדי שהרבים ג"כ רוצים בביטול הנדר]. וממשיך הר"ן ואומר, שאעפ"י שאישה אינה מצווה בפריה ורביה, בכל זאת היא יכולה להישאל על נידרה, כמבואר בסוגייתנו, שגם עליה נאמר 'מצוה בה...'.

פרק שני - מצות שחיטה
לשם הבנת גדר המצוה שבקידושין, נקדים לבאר מחלוקת ראשונים הקיימת בשחיטה, וממנה נלמד לעניננו.

א. מחלוקת ראשונים בעניין שחיטה
ישנה מחלוקת ראשונים, האם שחיטה נחשבת למצוה -

רמב"ם וראב"ד
שיטת הרמב"ם 12 היא, שישנה מצוה לשחוט. אמנם אין זו מצוה מחוייבת, אלא זוהי מצוה שתלויה במציאות - כאשר רוצים לאכול, מצוה לשחוט: "מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף, ואחר כך יאכל. שנאמר, 'וזבחת מבקרך ומצאנך..." 13 . הראב"ד 14 חולק על הרמב"ם, וטוען שאין בדבר מצוה. באופן פשוט נראה, שהראב"ד סובר שאין בשחיטה אלא רק מניעת עבירה - התורה אוסרת לאכול נבילה , והדרך למנוע אכילת נבילה היא ע"י שחיטת הבהמה. והרי זה כמליחת הבשר להוצאת הדם, כניקור הגיד, בדיקת תולעים וכד' 15 .

רש"י ותוס'
ממקום אחר ניתן ללמוד לכאורה את התייחסות רש"י ותוס' לעניין -
הגמ' 16 אומרת, שאם ישנו ספק האם בהמה נשחטה כדין היא אסורה. והטעם - בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. וכיוון שישנה חזקת איסור אין להתיר אלא אם ודאי נשחטה כדין. מהי חזקת האיסור? מבאר רש"י 17 , שהכוונה לאיסור אבר מן החי. טוען התוס' 18 , שאיסור אבר מן החי אינו שייך לעניין, שהרי עתה - שהבהמה מתה - ודאי שאיסור זה כבר פקע, וא"כ חזקת איסור זו ודאי לא קיימת עוד [ - אין מחזיקים מאיסור לאיסור]. אלא, אומר התוס', שהמדובר הוא על ציווי התורה 19 : "... וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתיך, ואכלת בשעריך בכל אות נפשך". אומרת בזה התורה, שהרוצה לאכול צריך קודם לכן לשחוט. דין שחיטה זה תקף הן בחייה של הבהמה והן לאחר מותה.

נתבונן בדעת התוס' -
ודאי שהתוס' אינו לומד שהשחיטה היא היכי תמצי למנוע עבירה של אכילת נבילה [שהרי איסור זה אינו שייך בחייה]. ונראה שגם כרמב"ם אינו לומד - דאם הגדר של 'וזבחת' היה מצוה, כרמב"ם, לא היה שייך לומר בזה חזקה. שהרי אם זו מצוה גרידא, יוצא שאין איסור חפצא בבהמה, וא"כ היכן 'חזקת איסור'?! ולגבי חיוב המצוה - באופן פשוט נראה שחיוב לקיים מצוה, אינו ניגדר כחזקת איסור, ואינו יוצר חזקת איסור. וכי נאמר שבגלל שבחיי הבהמה היתה מצוה לשחוט, חזקה שעדיין המצוה במקומה עומדת, ואסור לאכול אותה מחמת חזקה זו?!

נמחיש את הדבר -
אם נוצר ספק בכשרות המזוזה - וכי נאסור לגור בבית?! אילו היה איסור על מגורים בבית ללא מזוזה - ודאי שספק בכשרות המזוזה היה אוסר להכנס. אך כיוון שאין איסור, אלא יש מצוה לשים מזוזה - לא נאמר שבספק כשרותה ישנה חזקת איסור להכנס לבית!
אמנם מצאנו באחרונים שרצו לחדש חזקת 'איסור' במצב כזה -
הגמ' 20 אומרת, שהמסתפק אם קרא קריאת שמע אינו צריך לקרוא שוב, למ"ד שחיוב קריאת שמע הוא מדרבנן. טוען הפלתי שמוכח מגמ' זו שספק דרבנן לקולא, אפי' במקום שיש חזקת איסור. כיוון שכאשר קם בבוקר ודאי התחייב בקריאת שמע, וספק אם קרא, ובכל זאת פטור. רואים, אם כן, שהוא מדמה חיוב מצוות לחזקת איסור.

וכן רואים ברע"א 21 -
הוא אומר שאם קטן, שבא לכלל שנים ולא ידוע אם הביא שערות, כתב תפילין - גדול לא יכול לצאת בהם ידי חובה, למרות ש'חזקה כל שבא לכלל שנים, בא לכלל סימנים' 22 . והטעם - אין סומכים על חזקה זו נגד חזקת איסור. ובנידוננו חשיב חזקת איסור, שהרי החיוב להניח תפילין הוא ודאי.
אמנם נראה שאפי' לשיטתם, אין זה שייך אצלנו - שהרי בנידוננו ודאי לא שייך לומר שמצות השחיטה קיימת, שהרי הבהמה כבר מתה.
אלא נראה ששיטת התוס' היא, שמצות 'וזבחת... ואכלת' משמעותה היא, שישנו איסור נוסף פרט לאיסור נבילה. והוא, איסור לאכול בהמה שאינה שחוטה. התורה אומרת תאכל זבוחה, ואל תאכל בהמה שאינה זבוחה. והרי זה 'לאו הבא מכלל עשה'. מתחדש כאן 'איסור עשה' לאכול בהמה שאינה זבוחה. בזה שייך לומר חזקה - דזהו איסור על הבהמה, שאסורה באכילה כיוון שאינה זבוחה, והיא עומדת בחזקתה כל עוד לא ידוע שנשחטה כדין. יוצא, א"כ, שהשחיטה נועדה למנוע עבירה - עבירת שאינה שחוטה 23 .

ולאחר שהובררה לנו שיטת התוס', יתכן לומר שכך היא גם שיטת הראב"ד 24 .
ובדעת רש"י נראה שהוא לומד כרמב"ם, ש'וזבחת' זוהי מצוה, ולכן אינו מפרש כתוס' [כדברינו לעיל, שלשיטת הרמב"ם א"א לומר כתוס'] 25 .
עולה , אם כן, שישנן שלוש אפשרויות בביאור השחיטה:
* מצות עשה לשחוט - רמב"ם ורש"י
* מצות עשה שלא לאכול בהמה שאינה שחוטה [ ומעשה השחיטה הוא פעולה למניעת אכילה אסורה זו] - תוס'. יתכן שזו גם דעת הראב"ד.
* מניעת אכילת נבילה - יתכן שזו דעת הראב"ד.

ב. ברכת השחיטה
יש לעיין לשיטת הראב"ד -
מבואר בגמ' 26 שהשוחט מברך. והדבר תמוה - וכי מברכים על מניעת עבירה?! והרי אין מברכים על מליחת הבשר!
ונראה שבמקום שהתורה עצמה הדריכה אותנו היאך למנוע את העבירה - מברכים, לשיטה זו. משא"כ באיסור אכילת דם לא אמרה התורה למלוח [ובאמת ישנן דרכים נוספות: אכילת חי, צלייה].
וקשה לכאורה, דלפי הנ"ל היה צריך לברך גם על הגעלת כלים, שהרי זוהי הדרכה של התורה: "ומרק ושטף במים" 27 .
אלא שיש לחלק - בהגעלת כלים אין זו 'הלכה' אלא זהו גילוי של המציאות. התורה מלמדת אותנו שהגעלה מפליטה את טעם האיסור. על גילוי כזה אין מברכים. אולם שחיטה זוהי 'הלכה', ולא מציאות, ולכן מברכים. וראיה לדבר - הטבלת כלים. במה שונה הטבלה, שמברכים עליה, מהגעלה, שאין מברכים? לנ"ל העניין מובן - הטבלה זוהי הלכה, שבטבילה הכלי יוצא מידי טומאת גויים לקדושת ישראל.

פרק שלישי - מצות הקידושין
א. כמחלוקת בשחיטה - כך בקידושין
שתי אפשרויות ההבנה שמצאנו בשחיטה, ניתנות להיאמר גם בעניין קידושין -
אמרה התורה 28 : "כי יקח איש אישה...". מהי משמעותו של הפסוק?
אפשר לומר שזוהי מצוה, וכדעת הרמב"ם בשחיטה - כשאדם רוצה לישא אישה, מצווה אותו התורה שקודם כל יקדשנה. ואכן כך מפורש ברמב"ם 29 : "...כיוון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה - יקנה אותה תחלה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה, שנאמר 'כי יקח איש אישה ובא אליה'. וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם" 30 . ואף כאן זו מצוה שמותנית במציאות - כשרוצה לשאת, חייב לקדש 31 .
ואפשר לומר כאפשרות השניה, שזהו איסור עשה [= לאו הבא מכלל עשה] - בפסוק זה חידשה התורה שאסור לקחת אישה, שלא באופן של קידושין. ישנו, אם כן, איסור לקחת אישה ללא קידושין, והדרך להימנע מאיסור זה היא באמצעות מעשה הקידושין. ומסתבר שאכן כך ילמד הראב"ד 32 .

ב. שיטת הרא"ש - קידושין אינם מצוה
לפי שתי האפשרויות הנ"ל, יש לברך בשעת הקידושין [אפי' לאפשרות השניה, כמו בשחיטה]. אולם הרא"ש 33 דן, מדוע ניסוח ברכת הקידושין שונה מברכת המצוות [ - "וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר..." ]. והוא מבאר שלא הקידושין הם המצוה, אלא פו"ר. ואפשר לקיים את מצות פו"ר גם ללא הקידושין, עיי"ש. מבואר, אם כן, שלא כרמב"ם, ואין לשיטתו מצות עשה בקידושין.
ויש להסתפק האם הוא לומד שיש בזה 'איסור עשה', והוא סובר שבכה"ג משנים מהנוסח הרגיל של הברכה [שלא כדלעיל, בדעת הראב"ד בשחיטה]; או שאין כלל איסור 34 .

ג. שיטת הר"ן - כנ"ל
מדבריו של הר"ן, שהבאנו בראשית השיעור, אנו רואים שגם הוא סובר שבקידושין אין מצוה. שהרי כל מוצא דבריו של הר"ן נסוב על מצות פו"ר, ועל קידושין אינו דן כלל. משמע שפשוט לו שאין בזה מצוה. ויותר מכך - אילו היתה מצוה בקידושין עצמם, לא היה מקום לחלק במצוה זו בין איש לאישה, והיה שייך בה 'מצוה בה יותר מבשלוחה' ללא צורך להגיע לדין מסייעת 35 .

ד. פילגש
בעקבות האמור לעיל בדעת הרמב"ם, כותב המקנה 36 -
ברמב"ם 37 מבואר שישנו איסור לקחת פילגש. מה מקורו של איסור זה? ניתן היה לומר שזהו איסור של 'לא תהיה קדשה' 38 . אך לא נראה כך - דאיסור לא תהיה קדשה הוא דווקא במופקרת 39 . ואילו מיוחדת לו, אעפ"י שלא קידשה, אינה ניגדרת כקדשה 40 . [ואם בכל זאת נילמד כאפשרות זו, נצטרך לומר שהיא עדיין ניגדרת כמופקרת, כיוון שאינה אשת איש, ומותרת לכל אדם]. אלא האיסור של פילגש נובע מדברינו דלעיל - אמרה התורה שהלוקח אישה יקדשנה תחילה, וקידושין אלו הם מצות עשה, וממילא הלוקח פילגש מבטל מצוה זו, ולכן היא אסורה 41 .

ה. תימה ברמב"ם, ויישוב עפ"י הנ"ל
לפי האפשרות הראשונה שהעלנו, שאיסור פילגש הוא מדין 'לא תהיה קדשה' ניתן ליישב הלכות תמוהות -
* הרמב"ם 42 פוסק, שלמלך מותר לקחת פילגש. ומה ההיתר? לנ"ל מובן - שהרי אסור להדיוט להשתמש בשרביטו של מלך 43 , מדין כבוד מלכות. יוצא, אם כן, שהפילגש אסורה לכל העולם. א"כ היא אינה מופקרת לכל ואינה קדשה.
* רבנן תקנו שאימה ואחיה של יתומה קטנה יכולים לקדשה 44 . ולכאורה תמוה - כיוון שאליבא דאמת אין אלו קידושין [והרי אפי' גט אינה צריכה, דיכולה למאן] יוצא שיש כאן, לרמב"ם, איסור דאורייתא של פילגש. והיאך תיקנו זאת חז"ל?!
וכן נישואי חרשת, שהם מדרבנן - הרי המקדשה עובר על איסור פילגש!
אלא שכיוון שבציורים אלו היא אסורה מדרבנן לכל העולם, הרי שאינה מופקרת, ואינה קדשה.
יישוב זה נכון לאפשרות הראשונה, וכנ"ל. אולם אם נאמר שאיסור פילגש הוא משום ביטול מצות הקידושין אין בדברינו יישוב, כמובן
.
ו. מותר להתחייב במצוה, גם כשידוע שלא יוכל לקיימה מחמת אונס
ונראה שניתן ליישב גם לשיטה זו -
שיטת המרדכי 45 היא, שמותר לאדם להכניס עצמו למצב שיתחייב במצוה, אעפ"י שהוא יודע שהוא לא יכול לקיימה. כגון, לבישת בגד של ארבע כנפות בשבת, אעפ"י שנקרעה לו הציצית, כיוון שהוא אנוס ואינו יכול לתקנה בשבת. ביאור - אילו התורה היתה אוסרת ללבוש בגד ללא ציצית, היה אסור גם בכה"ג, דאין הוא אנוס ללבוש את הבגד. אך כיוון שאין איסור לבישה, אלא יש חיוב להטיל ציצית - ובחיוב זה הוא אנוס בשבת, א"כ אין לו איסור בלבישת הבגד. [ולכן אם מתברר לו בשבת שהוא לובש בגד שעטנז - ודאי שחייב להסירו, ולא נאמר שהוא אנוס, ואינו יכול להוציא את הצמר. דכאן האיסור הוא עצם הלבישה].

עפ"י זה מיושב הרמב"ם -
הבא לשאת קטנה יתומה או חרשת, הוא אינו יכול לקדשה. וממילא מותר לו לקחתה, ואעפ"י שע"י לקיחה זו הוא מתחייב במצות קידושין, ואינו מקיים את המצוה - בכל זאת מותר. דכיוון שהוא אנוס, ואינו יכול לקדשה, הוא אינו עושה איסור 46 .
והמקנה רוצה לבאר מעין זה, גם לגבי ההיתר של מלך בפילגש -
מלך, סובר המקנה, יכול לקחת אישה בע"כ, ואח"כ הוא אנוס בכך שאינו מקדשה, שהרי אין מקדשים אישה בע"כ 47 .

ז. הרמ"א חולק על המרדכי
אמנם הרמ"א 48 חולק על המרדכי, וסובר שלא התירו ללבוש את הטלית אלא משום כבוד הבריות. אולם נראה, שאפי' לשיטתו אין איסור גמור להכנס למחוייבות, שלא ניתן לקיימה מחמת אונס -
הפמ"ג מקשה, היאך אנו לובשים בגד של ארבע כנפות, הרי בזה אנו מתחייבים במצות תכלת! ומיישב שסו"ס אנו זוכים ע"י כך לקיים מצות לבן.
ולכאורה קשה -
וכי מותר להרוויח מצוה ע"י עבירה?! וחייבים אנו לומר שאכן אין זו עבירה, דאין איסור גמור להתחייב במצוה שמחמת אונס לא נקיימה. לכן כשיש תועלת ביצירת מצב כזה - מותר 49 .


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* כלל בידינו 'מצוה בו יותר מבשלוחו'.
* לר"ן, גם בסיוע למצוה אמרינן כלל זה.
* א"א להישאל על נדר שנידר על דעת רבים, אא"כ נשאלים לדבר מצוה. ולר"ן, אף המסייע למצוה יכול להישאל.
* לרמב"ם ולרש"י, יש מצות עשה לשחוט כשרוצים לאכול בשר.
* לראב"ד אין מצות עשה. ויתכן שישנו 'איסור עשה', של אכילת לא זבוחה [וכן נראה שסובר התוס'].
* חיוב לקיום מצוה אינו ניגדר כחזקת איסור. ויש מהאחרונים שחולקים.
* על מניעת עבירה אין מברכים, אא"כ דרך המניעה כתובה בתורה, ובתנאי שהיא הלכה ולא גילוי מציאות גרידא.
* לכן מברכים על שחיטה [גם לראב"ד] ועל הטבלת כלים, ואין מברכים על מליחת בשר, ועל הגעלת כלים.
* לרמב"ם, הקידושין הם מצות עשה, אם עומד לקחת אישה.
* לראב"ד, הקידושין הם [כנראה] 'איסור עשה' - אין לקחת אישה ללא קידושין.
* יתכן שלרא"ש ולר"ן אין כלל מצוה בקידושין.
* לרמב"ם, איסור פילגש הוא מדאורייתא.
* יתכן שאיסור פילגש הוא איסור 'לא תהיה קדשה'. ויתכן שהאיסור בפילגש הוא משום ביטול מצות הקידושין.
* למרדכי, מותר לאדם להכניס עצמו למצב שיתחייב במצוה, אעפ"י שיודע שלא יוכל לקיימה, דחשיב כאנוס. והרמ"א חולק. וגם לשיטתו אין זה איסור גמור.


^ 1. קידושין מא ע"א
^ 2. ריש טז ע"ב (בדפי הרי"ף)
^ 3. ולא מצד שמסייעתו לקיים את הקידושין, דזה לא הוי מצוה לדעת הר"ן, כמבואר לקמן בפרק שלישי. ואמנם יבואר בהמשך, שיתכן להגדיר לדעת הר"ן שיש 'איסור עשה' לקחת אישה ללא קידושין, ואם כך יוצא שבמעשה הקידושין מונעים עבירה – בכל זאת לא נראה לומר שחל 'מצוה בה יותר מבשלוחה' מצד עצם הקידושין. דנראה שעל מניעת עבירה לא שייך לומר כן.
ואם נאמר שפילגש מותרת [ויוצא, א"כ, שאין כלל הכרח בקידושין לשם קיום מצות פו"ר], נראה שאין בעובדה שהיא מתקדשת לו שום סיוע למצות פו"ר, וספק אם ניתן לומר על כך 'מצוה בה יותר מבשלוחה'. לכן נראה כנ"ל, שפילגש אסורה לדעת הר"ן. [ואמנם יבואר לקמן, שיתכן שהרמב"ם סובר שאיסור פילגש הוא מחמת ביטול העשה של קידושין, וזה לא כר"ן, הסובר שאין מצוה כזו. אך יתכן שזהו איסור עשה, וכנ"ל, וכפי שיבואר. ויתכן גם שפילגש אסורה מצד אחר – איסור קדשה, וכפי שיובא לקמן].
^ 4. שמות טז ה
^ 5. הערת העורך: עיין גם ברמב"ם, הל' שבת פרק ל ו.
^ 6. וכן כותב המקנה, מא ע"א, ד"ה שם בגמ' מצוה בה.
^ 7. שו"ת, סי' כז, ד"ה אבל יש
^ 8. שו"ת, חלק א סי' תרב
^ 9. ועיין ברשב"א בתשובה הנ"ל, דחולק על כך.
^ 10. גיטין לו ע"א
^ 11. שם
^ 12. מנין המצוות, מצות עשה קמו, ובכס"מ שם. הערת העורך: עיין בספר 'אש תמיד' [ספר זכרון לקדוש אליעזר שלזינגר הי"ד, הוצאת ספריית בני תורה, תש"ס], בשיעורו של הרב חיים ברלין זצ"ל, שחולק וסובר גם בדעת הרמב"ם, שאין זו מצות עשה, אלא איסור לאו!
^ 13. הל' שחיטה פרק א א
^ 14. על הרמב"ם במנין המצוות שם (בפתיחת היד החזקה).
^ 15. נציין כאן נפ"מ העולה מדיון זה - יש להסתפק, האם השוחט בהמה לגוי צריך לברך או לא. נראה שהדבר תלוי בנ"ל. אם שחיטה היא מצוה – לא שייך לברך. דגדר המצוה הוא, שאם עומדים לאכול, אז מצווים קודם לכן לשחוט. וכאן שלא עומדים לאכול אנשים שחייבים בשחיטה – אין מצוה. אולם אם השחיטה היא מניעת עבירה – גדר הענין הוא בבהמה - להפוך אותה ל'חפץ' כשר באכילה, שלא יכשלו בה. וא"כ לא איכפת לן מיהו העומד לאכלה, דהחיוב לשחוט לא נובע מהעומדים לאכלה, אלא מכך שהיא עומדת לאכילה. נפ"מ נוספת עיין באריכות בשיעור 'גדר החיוב לקיים מצוות', בביאור שיטת רש"י.
^ 16. חולין ט ע"א
^ 17. שם, ד"ה בהמה בחייה
^ 18. ביצה כה ע"א, ד"ה בחזקת איסור
^ 19. דברים יב כא
^ 20. ברכות כא ע"א
^ 21. שו"ת, סי' ז
^ 22. עפ"י נידה מח ע"ב
^ 23. ומפורש הדבר בתוס' (שבועות כד ע"א, ד"ה האוכל): "…משום דאית ביה איסור עשה שאינה זבוחה דכתיב 'וזבחת ואכלת', מה שאתה זובח אתה אוכל, אבל מה שאי אתה זובח – לא".
^ 24. דכך הוא כותב (שם): "ואולי לאו הבא מכלל עשה – עשה".
^ 25. אמנם ניתן לכאורה לומר, שרש"י סובר לא כרמב"ם ואף לא כתוס', אלא שזו רק דרך איך לא להגיע לאיסור נבילה, וכראשית דברינו בשיטת הראב"ד. אולם עיין בשיעור 'גדר החיוב לקיום מצוות', אות ד, שמוכח שרש"י ממש כרמב"ם.
^ 26. פסחים ז ע"ב
^ 27. ויקרא ו כא. ועיין גם במדבר לא פס' כב כג.
^ 28. דברים כב יג; שם כד א
^ 29. הל' אישות פרק א הל' א, ב
^ 30. וכן הוא בספר המצוות מצות עשה קמו, סמ"ג עשין מח, חינוך מצוה תקנב
^ 31. וכן מאריך המקנה (מא ע"א, ד"ה שם בגמ' מצוה בה) לבאר.
^ 32. הערת העורך: נראה שניתן לומר שתי דרכים נוספות – לפי שיטת הרמב"ם (ולא הרמב"ם עצמו), הסובר שיש איסור פילגש – אם נלמד שאיסור זה הוא מדין 'לא תהיה קדשה' [כמובא לקמן אפשרות זו], הרי שהקידושין באים להפקיע מעבירה זו. ואין כלל מצות עשה וכן אין איסור עשה שנלמד מ'וכי יקח איש'. ועוד ניתן לומר, שהקידושין אינם מצוה, ואף לא באים למנוע עבירה, אלא התורה מלמדת אותנו היאך נוצרת אשת איש.
^ 33. כתובות פרק ראשון, סי' יב
^ 34. עיין לעיל הערה 32.
^ 35. והמקנה (שם) מאריך לחלוק על הר"ן, וסובר כרמב"ם.
^ 36. קונטרס אחרון סי' כו א, ד"ה שם בהגה
^ 37. הל' מלכים פרק ד ד
^ 38. דברים כג יח
^ 39. עיין רמב"ם הל' נערה בתולה ספ"ב, כ"מ וראב"ד שם. וכן בהל' איסורי ביאה פרק יח ב.
^ 40. אולם עיין במקנה בדף מא, שמבאר כך את איסור פילגש, שלא כדבריו בקונטרס אחרון הנ"ל. וכן משמע קצת בראב"ד (הל' אישות פ"א ד), שהבין כך בדעת הרמב"ם.
^ 41. הערת העורך: נראה שניתן לפרש את איסור פילגש, שלא מצד קדשה, בין אם נסבור שהקידושין הם מצוה, כנ"ל בשחיטה לרמב"ם, ואז הגדרת הענין כמו שכתבנו למעלה – ביטול מצות קידושין. ובין אם נסבור כראב"ד, ונאמר שיש בקידושין לאו הבא מכלל עשה, האוסר לקחת אישה ללא קידושין. ולפי זה הגדרת האיסור, שהוא עובר על איסור עשה של לקיחת אישה ללא קידושין.
^ 42. הל' מלכים שם
^ 43. סנהדרין כב ע"א
^ 44. משנה יבמות קו ע"ב
^ 45. הלכות קטנות (בסוף מנחות), סי' תתקמד
^ 46. כל זה, כמובן, אם נלמד שקידושין זוהי מצוה שמתחייבים בה, כשבאים ליקח אישה. אולם אם קידושין הם איסור עשה, הרי זה כשעטנז בשבת, ואסור.
^ 47. קידושין ב ע"ב. וקצת דחוק – דלפי זה צריך לומר, שכל הפילגשים שמצאנו במלכים לא רצו להתקדש למלך. דאילו רצו – היה חל איסור פילגש!
^ 48. או"ח יג ג
^ 49. עיין גם במג"א שם סק"ח.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il