ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זכין לאדם שלא בפניו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

זכין לאדם שלא בפניו

קידושין מב ע"א



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

חלק מהאמור כאן נזכר כבר בשיעור עמ"ס כתובות - 'גר קטן', ולא נמנענו מלהביא את הדברים שנית למען שלימות הנושא.

פרק ראשון - מקור דין זכין
א. הסוגיא
הגמ' 1 מביאה שלושה מקורות לדין שליחות: גירושין, תרומה וקרבן הפסח. בסיום לימודים אלו מקשה הגמ' 2 : "ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב, מנין ששלוחו של אדם כמותו? שנאמר, 'ונשיא אחד נשיא אחד ממטה' 3 , תיפוק ליה שליחות מהכא! ותיסברא דהא שליחות הוא? והא קטנים לאו בני שליחות נינהו 4 ! אלא כי הא דרבא בר רב הונא, דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב, מנין שזכין לאדם שלא בפניו? שנאמר, 'ונשיא אחד נשיא אחד'. ותיסברא זכות היא? הא חובה נמי איכא, דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה, ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר! ואלא כדרבא בר רב הונא, דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל א"ר, מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות? לחוב אמאי? אלא לחוב ע"מ לזכות? ת"ל, 'ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו'".

ב. רש"י - זכיה אינה מדין שליחות
מפשטות הגמ' במסקנה נראה, שמהפס' 'ונשיא אחד' לומדים דין אפוטרופוס, ואין לומדים דין שליחות וזכיה. אולם רש"י כותב בביאור המסקנה: "אלא כדרבא - כלומר לא זכות שלא בפניו גרידתא איכא למשמע מינה לגדולים, אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות להן, כי הכא, דלזכותם בנחלה באו, ואע"פ שפעמים שחלוקה זו חובתם, דאיכא דלא ניחא ליה בחלק שנפל לו, אפ"ה לא הדרי בהו". כלומר, קשה לרש"י היאך יתכן שנלמד מפסוק זה דין אפוטרופוס ולא נלמד דין זכיה, הרי דין אפוטרופוס בנוי על יסוד דין זכין! לכן מפרש רש"י שאה"נ, במסקנת הגמ' לומדים לא רק את דין אפוטרופוס, אלא גם את דין זכין, שמהווה את בסיסו של דין אפוטרופוס.
לעומת זאת, בשלב הקודם של הגמ' - כשהיא חזרה בה מהלימוד של שליחות, ורצתה ללמוד מ'ונשיא אחד' את דין זכין - לא שאל שם רש"י כעין שאלתו בסיפא. אין הוא מקשה, היאך יתכן ללמוד מכאן דין זכין ולא ללמוד דין שליחות, הרי זכין מבוסס על שליחות. מתוך שרש"י לא הקשה כך [למרות ששאל כן בהמשך], נראה שהוא סובר, שבאמת דין זכין אינו מבוסס על דין שליחות. וגם לולא דין שליחות, אפשר שיהיה דין זכיה. כלומר, זכיה אינה מדין שליחות, והיא נלמדת מהפס' 'ונשיא אחד'.

רש"י אזיל לשיטתו גם בסוגיא נוספת -
הגמ' 5 אומרת, ש"התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - לא קנה". ומבאר רש"י 6 , שדין זה נכון רק אם התופס לא מונה ע"י המלוה, שאז הוא בא לתפוס מכח דין זכין. וכיוון שבצד הזכות למלוה [שהוא תופס עבורו] נוצרת חובה לאחרים - הוא אינו יכול לתפוס, דבכה"ג לא נתחדשה פרשת זכין. אבל אם המלוה ימנה את התופס להיות שלוחו, שאז הוא ניגדר כשליח של המלוה - הוא יכול לתפוס. נראה אם כן להדיא ברש"י, שגדרי שליחות וזכיה שונים זה מזה, וההלכות אינן זהות בשני העניינים 7 . כלומר, זכיה לא מדין שליחות 8 .

ג. תוס' - זכיה מדין אנן סהדי

התוס' חולק על רש"י, וטוען שזכיה היא מדין שליחות. ולשיטתו, לא רק שזכיה היא מדין שליחות, אלא יותר מכך - היא ממש שליחות, ואינה הלכה שנתחדשה בפני עצמה כלל. וז"ל התוס' 9 : "התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה - אפילו עשאו שליח... ודלא כפירוש רש"י, דפירש דבעשאו שליח לכו"ע קנה. דאין חילוק, דאפילו לא עשאו שליח - שלוחו הוא, דזכיה מטעם שליחות... ". ובמקום נוסף 10 : "...הא זכיה הוי מטעם שליחות, דכיוון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח ". כלומר, בשליחות רגילה צריך שהמשלח ימנה את השליח, דאל"כ מנא לן שהוא מעונין בשליחות. אולם בזכיה, שאנן סהדי שהוא מעוניין, אין צורך במינוי, דחשיב כאילו מינהו. וא"כ יכולת הפעולה של הזוכה לחבירו נובעת מכח שליחות.

ד. הקצות - דין זכיה אינו מכח אנן סהדי
ראינו שהתוס' סובר שזכיה הינה שליחות, מכח אנן סהדי שהוא מעוניין בשליחותו.
הקצות 11 מקשה על התוס' מסוגיית 'יאוש שלא מדעת' 12 -
בכל מקום שאנו זקוקים למחשבתו של אדם, ע"מ ליצור חלויות - האם אנו דורשים שיחשוב בפועל את המחשבה היוצרת, או שאנו מסתפקים באומדן דעת, שאילו היה יודע את הנתונים - היה חושב כך. נחלקו אביי ורבא בדין זה - לאביי, צריך לחשוב בפועל. לרבא, מספיקה מחשבה בכח. וקיי"ל כאביי 13 . שואל אם כן הקצות, איך יתכן שתועיל זכיה מדין אנן סהדי, שאילו היה יודע היה רוצה בשליחות, הרי בפועל לא מינה את השליח!

הקצות בקושייתו לא מתבסס רק על העיקרון הכללי שבסוגיא, אלא טוען שמוכח שם להדיא, ששליחות שלא מדעת לא הוי שליחות. וז"ל: "אמנם כבר נתקשתי בזה, דאיך נימא זכיה מדין שליחות, דהא בפרק אלו מציאות, בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת, דרבא סבר כיוון דכי ידע מייאש השתא נמי הוי יאוש. ואביי סבר השתא מיהו לא ידע. ואמרינן עלה 14 , תא שמע: כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה. ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה. וכי נמצאו יפות מהן, תרומתו תרומה אמאי? בעידנא דתרם הא לא הוי ידע! תרגמא רבא אליבא דאביי, בעשאו שליח.
ומוכח דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, שליחות שלא מדעת נמי לא הוי שליח, אע"ג דלכי ידע ניחא ליה, מכל מקום השתא מיהו לא ידע".
לכן מסיק הקצות, שזכיה אינה מבוססת על אנן סהדי, אלא היא הלכה חדשה שחידשה התורה. והיכן נתחדשה הלכה זו? אומר הקצות שלמדים דין זה מהלימוד של ר' יצחק 15 : "דא"ר יצחק: 'איש' זוכה, ולא הקטן זוכה" 16 .

דברי הקצות, שזוהי הלכה חדשה בתורה, אינם מכריעים בשאלה האם זכיה הינה מדין שליחות או לא. דיתכן שהתורה, בחדשה את דין זכיה, באה לומר שזו נכללת בדין שליחות. וז"ל -
"ולכן נראה, דאפשר דמזה דעת כמה הראשונים שאמרו דזכיה מתורת יד אמרו, ולא מתורת שליחות. ואפילו למאן דאמר דזכיה מתורת שליחות, לאו משום אנן סהדי דעשאו שליח, אלא דגזירת הכתוב שיהא הזוכה לאחר מהני, כדיליף מאיש זוכה. אבל הך זכיה לא הוי כיד ממש, אלא כמו שליחות, אבל לא משום אנן סהדי דעשאו שליח. ונפקא מינה לעניין נכרי, דלא יהיה בתורת זכיה, כיוון דזכיה אינו אלא מתורת שליחות. אבל לעולם לאו מתורת אנן סהדי הוי כמו שליח המקבל, אלא דכן גזירת הכתוב, דאע"ג דלא עשאו מקבל שליח, דהא לא ידע - מהני מדין זכיה".

נציין עתה נפ"מ בין שיטת התוס' שמקור דין זכין הוא באנן סהדי, לבין שיטת רש"י והקצות שדין זה הינו הלכה מחודשת [נפ"מ זו נובעת מעצם המקור, ללא זיקה לדיון השני, האם זכיה היא מדין שליחות או לא].

פרק שני - זכין מאדם
א. מינוי שליח שאינו מסויים
הראשונים דנים בסתירה, לכאורה, בין סוגיות -
שנינו במשנה 17 , שאדם הנמצא בבור, ורוצה לגרש את אשתו, יכול לומר 'כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו'. כלומר, לשון זו מהווה מינוי שליחות. לעומת זאת אומרת הגמ' 18 , שמודר הנאה מחבירו יכול לומר 'כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום', ויכול חבירו לתרום. לכאורה מוכח מכאן שלשון זאת אינה מהווה שליחות. שאם הייתה זו שליחות, אסור היה למודר ההנאה לשלוח את חבירו [שאסור לו להנות ממנו] לתרום 19 . ביישוב קושיא זו נחלקו הרמב"ן והר"ן.

ב. שיטת הרמב"ן
הרמב"ן 20 סובר שיש חילוק בין 'כל השומע' ל'כל הרוצה'. דבלשון הראשונה הוא ממנה את השומע, וישנה כאן שליחות. ואילו הלשון השניה - 'כל הרוצה' - אינה לשון של מינוי שליחות, כיוון שהוא תולה את הביצוע ברצונו של השומע. ולמרות ששליחות אין בזה, בכל זאת יכול השומע להפריש תרומה, אעפ"י שהפרשת תרומה חייבת להיעשות ע"י הבעלים ולא ע"י אדם זר 21 . ומכח מה יכול השומע להפריש? מדין זכין. דבאמרו 'כל הרוצה יבוא ויתרום' גילה דעתו שרוצה שיתרמו, וממילא מתברר שזו זכות עבורו.
מוסיף רע"א 22 , שבגט לא יכול המגרש לומר 'כל הרוצה יכתוב גט לאשתי', ונאמר שהשומע יוכל לכתוב מדין זכין. דכיוון שגט הוא חוב גמור, אין זה מספיק שהבעל יגלה דעתו שזו זכות עבורו, דיתכן שבשעת גילוי הדעת הדבר נראה לו כזכות, ולאחר מכן מתחרט 23 . משא"כ בהפרשת תרומה, שיסודה זכות, אלא שיש בדבר צד חובה, שיתכן שרוצה להפריש בעצמו, בזה מועיל גילוי דעת.

הר"ן 24 מקשה על הרמב"ן -
בסוגית יאוש שלא מדעת, שהבאנוה לעיל, הגמ' אמרה שאם יאוש שלא מדעת הוי יאוש ניתן גם להפריש תרו"מ ללא מינוי שליחות, אם הדבר נוח לבעלים. אולם אם 'לא הוי יאוש' - לא ניתן. ולדברי הרמב"ן, אפי' אם 'לא הוי יאוש', ואין כאן שליחות, בכל זאת ניתן להפריש מדין זכין!
מיישב רע"א 25 - דין זכין אינו חל אלא אם בשעת המעשה ידוע שהוא זכות. אולם אם רק לאחר מכן מתברר שזו זכות - לא אמרינן דין זכין. לכן, אם לאחר מכן אמר בעה"ב 'כלך אצל יפות מהן', ומתברר שזו זכות עבורו, אין זה מחיל את דין זכין למפרע.

ג. שיטת הר"ן
הר"ן 26 חולק על הרמב"ן ביישוב הסתירה בין הסוגיות -
לדבריו גם הלשון של 'כל הרוצה' מהווה מינוי שליחות, ולולא כן, לא יכול היה השומע לתרום, דדין זכין אינו מועיל בתרומה . ולמרות שזו לשון של מינוי שליחות, אין בזה איסור במודר הנאה. דרק לשון ציווי היא האסורה במודר, דנהנה מכך שהשליח נשמע לציוויו. אולם מינוי שליחות שלא בלשון ציווי - אין בזה איסור, למרות שהוא שלוחו.
לשיטה זו מוטל עלינו לברר, מדוע א"א להפריש תרומה מדין זכין.
דעת הקצות 27 היא, שדין זכין התחדש רק במצב שמכניסים לרשותו של האדם. אבל כשבאים לקחת ממנו, אין מועיל דין זכין, אפי' אם זו זכות עבורו. זכין ל אדם ואין זכין מ אדם.
ברור שהקצות אזיל לשיטתו, שסובר שפרשת זכין היא מחודשת [בין אם נגדיר שזכיה מדין שליחות ובין אם לאו]. דלשיטת התוס', שהמקור של דין זכין הוא ב'אנן סהדי', פשיטא שאין מקום לחילוקו של הקצות, דכשם שיש שליחות מאדם, כך יש זכין מאדם.
ליסוד זה של הקצות ישנן השלכות רבות לעניינים שונים. נציין אחדים מהם -
הפרשת חלה בזמן הזה ע"י דין זכין
הקצות 28 מביא את תרומת הדשן 29 , הסובר שבזמן הזה, שאין נותנים חלה לכהן ומפרישים רק כזית, זוהי זכות לאדם שיפרישו עבורו. ולכן ניתן להפריש חלה ללא ידיעת הבעלים. הקצות, לשיטתו, חולק - הרי זו זכיה מאדם, דלא אמרינן.

ד. מכירת חמץ ע"י דין זכין
הבאר יצחק 30 מאריך לדון בדין מכירת חמץ שלא מדעת הבעלים. ומבאר שלדעת הקצות לא ניתן למכור, אפי' אם נאמר שזו זכות עבורו. כיוון שזו הוצאה מהאדם, דלא חל בזה דין זכין.
מעשה דמרי בר איסק לשיטות הנ"ל
בגמ' 31 מובא מעשה: "אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק. אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל...". ומבואר שם 32 , שאפי' אם יש אומדנא שנוח למרי בר איסק שהם יאכלו - מותר להם לאכול רק אליבא דרבא. אולם לאביי, הסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, אסור.

לכאורה הדבר קשה -
נתיר להם לאכול מדין זכין! ובשלמא לשיטת הקצות - ניחא, דכאן הוי זכין מאדם. אולם לשיטת התוס' שאמרינן זכין מאדם קשה!
ונראה שיש לחלק בין מצב של רצון למצב של אי הקפדה , דין זכין אינו אלא כאשר הבעלים רוצה ושמח בדבר. אולם כאשר הבעלים אינו רוצה, אלא רק אינו מקפיד - אין בזה דין זכין. ובמרי בר איסק לא היתה אומדנא אלא שאינו מקפיד, ולא יותר.
קושיית הקצות לשיטתו
בגמרא 33 מבואר, שאדם שהלך למדינת הים זנים את אשתו מנכסיו, אבל אין נותנים לה תכשיטים. נותנים מזונות - דהוא חייב לה, אין נותנים תכשיטים - דאינו חייב. אולם בנשתטה - נותנים גם תכשיטים. והטעם לחילוק בין הלך לנשתטה - בנשתטה, אמדינן דעתו שרוצה בזה. ואילו בהלך למדה"י, אילו רצה, היה אומר כן לפני יציאתו.
הקצות 34 מקשה על סוגיא זו, כעין שהקשה על התוס' - מה בכך שאמדינן את דעתו של השוטה שהוא מעוניין, הרי צריך רצון בפועל, כאביי!
נראה שהקצות גם כאן אזיל לשיטתו, שאין דין זכין בלקיחה מאדם, לכן א"א ליטול ממנו תכשיטים ע"י דין זכין. אולם לחולקים עליו מיושב העניין בשופי - ניתן לומר שכאן זוהי זכות גמורה, דאומדים דעתו שרוצה שאשתו תתקשט [שלא כבמרי בר איסק], ולכן נותנים לה מדין זכין.

פרק שלישי - שלוש שיטות באפוטרופוס
למחלוקת הקצות והתוס' ישנה השלכה אף להבנת מהותו של אפוטרופוס [בנידוננו] -
הגמ' מביאה את דינו של רב גידל, שאפוטרופוס יכול לחוב ע"מ לזכות ליתומים 35 .
מהו כח פעולתו של האפוטרופוס לחלק את הירושה?
וכן הדין הוא שאפוטרופוס יכול [וחייב] להפריש ליתומים תרומה [לאכול, אבל לא להניח] 36 . מנין לקוח כח זה?
לשיטה אחת, הוא פועל מדין זכין [וכפי שראינו אצלנו ברש"י].
אולם שיטות אלו ודאי חולקות על הקצות - הרי זה זכין מאדם!
לשיטה שניה 37 , כוחו הוא מחמת הפקר בי"ד.
לר"ן 38 שיטה שלישית, לגבי חלוקת ירושה - דין אפוטרופוס אינו מבוסס על דין זכין, אלא זהו דין חדש, שגידרו הוא שיש לו כח לעסוק ב'גילוי מילתא' בעלמא. וחלוקת הירושה היא גילוי מילתא, דאין בזה קניה ומכירה של נכסים, אלא בירור גרידא, מה יפול לחלקו של זה ומה לחלקו של השני.
מוסיף הקצות 39 , שאף בהפרשת תרומה ניתן להסביר כר"ן -
בטבל עצמו כבר מונח חלקו של הכהן, והמפריש אינו אלא מברר איזהו חלקו שלו ואיזהו חלקו של הכהן. ואין כאן אלא גילוי מילתא, כבחלוקת ירושה.

יסוד זה, שהפרשת תרו"מ אינה אלא בירור החלקים, מבואר גם במהר"י וייל 40 -
הוא פוסק שבחו"ל ניתן לאכול עיסה, ולהפריש חלה לאחר האכילה. ומבאר, שהיתר זה מבוסס על כך שבדרבנן 'יש ברירה' 41 . וכיוון שחיוב הפרשת חלה בחו"ל הוא מדרבנן, אמרינן ברירה [משא"כ בארץ, שחיוב ההפרשה הוא מדאורייתא, צריך קודם כל להפריש]. וכשמפריש לבסוף מתברר שמתחילה חלק זה הוא החלה.
מוכח, אם כן, שסובר שבעיסה הטבולה נמצא כבר חלקו של הכהן, ולא נותר אלא לברר את חלקו.
גילוי מילתא - גם למ"ד שאחים שחלקו הם כלקוחות

עצם דברי הר"ן טעונים ביאור -
הרי נחלקו אמוראים 42 האם אחים שחלקו דינם כלקוחות, דאין ברירה, או שדינם כיורשים, דיש ברירה, ואמרינן שהוברר שהחלק שכל אחד קיבל בעקבות החלוקה - הוא חלקו בירושה.
למ"ד שהם כיורשים - שפיר מובנים דברי הר"ן. שהרי הם באמת אינם קונים זה מזה מאומה, אלא רק מבררים את חלקם. ואמנם הם צריכים לעשות מעשה קניין, אך הוא לא נועד לבצע קנייה, דגם לבירור גרידא עושים מעשה קניין. אולם למ"ד שאחים שחלקו הם כלקוחות, הרי הם קונים זה מזה, ולא רק מבררים!
אולם לכשנתבונן נמצא שאפי' למ"ד זה, הקניין כאן שונה מקניה רגילה. שהרי בעלמא עיקרו של הקניין נובע מרצונו של המוכר. וללא רצונו לא שייך לקנות ממנו. ואילו כאן, יכול אח לחלוק את הירושה בניגוד לרצון אחיו, אם יש כדי חלוקה! ולאור זאת מובן מאד שיוכל האפוטרופוס לפעול עבור הקטן, גם למ"ד זה. שהרי החסרון בקטן הוא שרצונו אינו כלום. אולם בנידוננו, חלוקת ירושה, הקניין חל גם ללא רצון, וכדלעיל, וא"כ ניתן לפעול עבורו בזה!

יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* לרש"י, זכייה אינה מדין שליחות.
* לתוס', זכייה היא מדין שליחות, ומצד אנן סהדי.
* לקצות, אפי' אם זכייה היא מדין שליחות אין זה מצד אנן סהדי [דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש].
* לרש"י, אפי' למ"ד שהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים - לא קנה, אם התופס שליח - קנה. והתוס' חולק.
* לרש"י, קטן התמעט משליחות בפס': 'איש' ולא קטן.
* לחלויות רגילות אין צורך במיעוט הנ"ל, דבין כך אין די ברצונו להחלתן [וגם בשליחות צריך את רצון המשלח]. והפס' נדרש לחלויות שקטן יכול ליצור.
* המיעוט הנ"ל מלמדנו, שיש חסרון מהותי בשליחות לקטן, או שיש חסרון בדעת הקטן למינוי השליח [אפי' בחלויות שקטן יכול ליצור].
* לרמב"ן, 'כל השומע קולי...' זו לשון שליחות. ואילו 'כל הרוצה...' אינה לשון שליחות. ולר"ן, אף זו לשון שליחות.
* לרמב"ן, ניתן להפריש תרומה מדין זכין, אם יש גילוי דעת של הבעלים שזו זכות עבורו. הר"ן חולק.
* 'כל הרוצה...' יוצר גדר של זכות, רק בדבר שאינו חוב גמור.
* לרמב"ן [עפ"י רע"א], דין זכין הוא דווקא אם כבר בשעת עשיית מעשה הזכייה ידוע שהוא זכות.
* אסור למודר הנאה לשלוח את זה שאסור לו להנות ממנו, לפעול עבורו. ולר"ן, דווקא אם המשלח ציווה את השליח לפעול עבורו.
* לקצות, דין זכין הוא דווקא לאדם, ולא מאדם. והתוס' חולק.
* לתרומת הדשן, בזמן הזה ניתן להפריש חלה מדין זכין. והקצות הנ"ל חולק.
* לקצות, לא ניתן למכור חמץ ע"י דין זכין.
* לרש"י, כח האפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות, ולהפריש תרומה ליתומים, הוא מדין זכין. וישנן דעות שכוחו מבוסס על הפקר בי"ד.
* לר"ן, חלוקת ירושה היא גילוי מילתא, ומכאן כח האפוטרופוס. ואפי' למ"ד שאחין שחלקו הם לקוחות, דכאן הוי קניין שאינו מותנה ברצון.


^ 1. קידושין מא ע"א
^ 2. מב ע"א
^ 3. במדבר לד יח
^ 4. רש"י מבאר, שהדין שקטן אינו בר שליחות התמעט מפסוק: "אין שליחות לקטן, דגבי 'ושלח ושלחה' איש כתיב - 'כי יקח איש', ומינה ילפינן (ב"מ עא ע"ב) דאין הקטן עושה שליח. ונזכיר כאן את שהבאנו כבר בקצרה במקום אחר - לכאורה, צ"ע מדוע נדרש פסוק למעט קטן, הרי ברור גם ללא מיעוט שהוא אינו יכול למנות שליח. שהרי גם כששליח פועל עבור המשלח, בכל זאת הרצון לפעולה צריך להיות של המשלח. ואם הקטן היה רוצה, למשל, להפריש תרומה הוא לא היה יכול, וכי ס"ד שהשליח יוכל לתרום עבורו?!
ההנחה שהרצון צריך להיות של המשלח מוכחת מדעת הטור (אבן העזר סי' קכא), שסובר שאדם ששלח גט לאשתו ונשתטה – דין תורה הוא שהשליח אינו יכול למסור את הגט. רואים שאם חסרה דעת המשלח – השליחות בטלה. ואף הרמב"ם שחולק (הל' גירושין פ"ב טו. ועיין שם הלכה ז), וסובר שהגירושין לא חלים רק מדרבנן – מסתבר שזה רק אם בשעת המינוי היה רצון, אך בנידוננו, שקטן הוא המשלח הוא מודה לטור.
ונראה שהמיעוט נדרש לחלויות שקטן יכול ליצור. דמצינו מספר הלכות שב"מופלא סמוך לאיש", הקטן יכול לפעול – להקדיש, להפריש תרו"מ (רמב"ם, אישות פ"ב כג).
עוד יש לציין, שלימוד זה של רש"י מיישב תמיהה שקיימת בעיקר לשיטת התוס', שזכיה נלמדת מסברת אנן סהדי שהוא מעונין בשליחות – ישנה גירסא בב"מ (עב ע"א) שלקטן ישנה זכיה רק מדרבנן. והדבר לא מובן, הרי קיים לגביו אנן סהדי, וא"כ מה החילוק בינו לבין גדול? אולם עפ"י רש"י, שלגבי קטן ישנו מיעוט מפסוק שהוא אינו בשליחות [ובמיוחד לדברינו לעיל, שמדובר במופלא סמוך לאיש], א"כ החסרון אינו רק בחוסר רצון של הקטן, שנבוא ונאמר שכאן יש אנן סהדי, אלא החסרון הוא מהותי. וא"כ לא מועיל האנן סהדי. אמנם אין הדבר מוכרח, דאפשר שהמיעוט כן מתייחס לרצון, אפי' אם עוסק בענינים שדעת הקטן מספקת בהם, אלא שמיעטה התורה את הקטן בגלל חוסר הדעת במעשה מינוי השליח. וא"כ שפיר איכא למימר שקטן אית ליה זכייה מדאורייתא.
^ 5. ב"מ י ע"א
^ 6. שם, ד"ה לא קנה
^ 7. הערת העורך: לכשנתבונן נמצא שבסוגייתנו רואים ברש"י שגם לולא שליחות – תיתכן זכיה. ובסוגית תפיסה מוכח, שבמקום שזכיה לא נתחדשה, בכל זאת שליחות קיימת. כלומר, אי התלות שבין שליחות לזכיה היא לשני הצדדים – תיתכן שליחות ללא זכיה, וזכיה ללא שליחות.
^ 8. הערת העורך: אמנם רש"י (גיטין ט ע"ב, ד"ה יחזור) מתבטא בביטוי 'אנן סהדי' ["ורבנן… סברי, זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וזכין לו לאדם שלא בפניו, דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו להכי"], בדומה לתוס' לקמן, אך נראה שחילוק גדול ישנו בין המובן שרש"י משתמש בלשון זו, לבין כוונת התוס'. בתוס' – ה'אנן סהדי' הינו ביאור לכך שזכיה היא מדין שליחות, כדמוכח להדיא בלשונו. אולם רש"י, שסובר שזכיה אינה מדין שליחות, משתמש במונח זה ע"מ להגדיר שישנה כאן זכות ולא חובה!
^ 9. גיטין יא ע"ב, ד"ה התופס לבע"ח
^ 10. כתובות יא ע"א, ד"ה מטבילין
^ 11. סי' קה סק"א
^ 12. ב"מ כא ע"ב
^ 13. שם, כב ע"ב
^ 14. שם, כב ע"א
^ 15. קידושין מב ע"א
^ 16. ו'איש' כאן מקורו בפס' 'ויקחו להם איש שה לבית אבות…' או בפס' 'איש לפי אכלו', כמבואר בסוגיא. ומקור זה של הקצות לדין זכין אינו כדעת רש"י, שלומד זכיה מ'ונשיא אחד', כאמור לעיל. ובדעת הקצות יש לעיין, דאמנם ר' יצחק משתמש במילה 'זוכה', אך אין כלל ראייה שמתכוון לדין זכין, דבסוגיא הובאו דבריו בקשר לדין שליחות.
^ 17. גיטין סו ע"א
^ 18. נדרים לו ע"ב
^ 19. שם
^ 20. מובא בר"ן, גיטין לב ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה מתניתין
^ 21. קידושין מא ע"ב
^ 22. דו"ח, ב"מ כב ע"א, ד"ה גמרא (הראשון)
^ 23. ודמי לאישה שאומרת שרוצה להתגרש, דא"א אח"כ לזכות עבורה בגט, דשמא התחרטה.
^ 24. גיטין שם
^ 25. דו"ח שם
^ 26. גיטין שם
^ 27. סי' רמג סק"ח, ועיין גם סק"ז.
^ 28. שם, סק"ח
^ 29. סי' קפח
^ 30. סי' א
^ 31. ב"מ כב ע"א
^ 32. עיין שם בתוס' ד"ה מר זוטרא
^ 33. כתובות מח ע"א
^ 34. סי' שנח סק"א
^ 35. לעיל פרק ראשון אות א
^ 36. משנה גיטין נב ע"א
^ 37. תוס' גיטין מ ע"ב, ד"ה וכתב ליה. ועיין גם רשב"א שם נב ע"א, ד"ה מתניתין.
^ 38. טז ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה גרסינן
^ 39. סי' רמג סק"ז
^ 40. שו"ת, סי' מח
^ 41. ביצה לח ע"א
^ 42. ב"ק ט ע"א, ובמקומות רבים נוספים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il