ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שליחות לדבר עבירה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

שליחות לדבר עבירה

קידושין מב ע"ב



מבית מדרשה של ישיבת קדומים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

פרק ראשון
א. הסוגיא
הגמ' 1 מקשה על היסוד של שליחות: "והא דתנן, השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. שילח ביד פיקח - פיקח חייב. ואמאי? נימא שלוחו של אדם כמותו! שאני התם, דאין שליח לדבר עבירה. דאמרינן, דברי הרב ודברי תלמיד - דברי מי שומעים. והדתניא, שליח שלא עשה שליחותו - שליח מעל, עשה שליחותו - בעל הבית מעל. כי עשה שליחותו דבעל הבית - בעל הבית מיהא מעל, אמאי? נימא אין שליח לדבר עבירה! שאני מעילה, דילפא חטא חטא מתרומה, מה תרומה משוי שליח, אף מעילה משוי שליח. ונילף מינה! משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין...".

ב. ביאור סברת 'דברי הרב'
בביאור סברת 'דברי הרב' ישנן אפשרויות אחדות. דעת הסמ"ע 2 היא, שזהו חסרון במינוי השליחות מצידו של המשלח. כיוון שבדבר עבירה עסקינן, אנו מניחים שהוא לא התכוון לשלוח את השליח ברצינות, שסבר שהשליח לא ישמע לו, לכן השליחות לא חלה. ולפי"ז, אומר הסמ"ע, שבמומר יש שליח לדבר עבירה, שהרי הלה כן ישמע למשלח. אולם דעת הרע"א 3 , שזו אינה סברא של אומדן דעת, אלא סברא הלכתית. התורה אינה נותנת למשלח כח למנות שליח, כיוון שמדובר בעבירה.
אולם מהתוס' כאן 4 נראה לכאורה שאינו לומד כרע"א, ואף לא כסמ"ע -
מחד, התוס' יוצא מתוך הנחה שכאשר השליח שוגג - יש שליח לדבר עבירה, דלא שייכת סברת 'דברי הרב'. הנחה זו אינה מתאימה לדעת הרע"א דלעיל. דבשלמא לסמ"ע, ניתן לומר שבכה"ג המשלח ודאי התכוון ברצינות, שהרי אינו יכול לסבור שהשליח לא ישמע, שהרי הלה אינו יודע שיש כאן עבירה. אולם לרע"א, שזו סברא הלכתית, שהוא אינו בר מינוי שליחות בעבירה - מה לי שליח מזיד, ומה לי שליח שוגג?!
מאידך, מוכח בתוס' שגם כסמ"ע אינו סובר. דהתוס' אומר לגבי מעילה, שאם השליח לא היה שוגג כל הזמן, אלא נזכר לבסוף - השליחות לא אמורה לחול [לולא החידוש המיוחד הקיים במעילה, שלעולם יש בה שליחות לדבר עבירה]. ולסברת הסמ"ע - מה לי אם השליח נזכר או לא, סו"ס המשלח לא התכוון לשלחו באמת.

יתכן שהתוס' סובר שסברת 'דברי הרב' נוגעת לאומדן דעת, כסמ"ע. אולם לא חסרון בכוונת המשלח למנות את השליח, אלא חסרון בכוונת השליח. וצ"ע 5 . ועוד יתכן, שהתוס' סובר כרע"א, ובכל זאת בשוגג יש שליח לד"ע, דכיוון שהשליח שוגג לא נחשב כ"כ דבר עבירה, וצ"ע.

ג. סברת דברי הרב - גם למסקנה?

בהמשך הסוגיא מבואר, שבמעילה ובשליחות יד יש שליח לדבר עבירה, ואין למדין מכאן לכל התורה, ד'שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים'. דעת הש"ך 6 , שכאן הגמ' חוזרת בה ואינה נזקקת יותר לסברת דברי הרב. שהרי ניתן לדעת משני כתובים אלו, שבכל התורה אין שליח לדבר עבירה.
אמנם ניתן לומר, שגם למסקנה חייבים להזדקק לסברת דברי הרב. שאם לא, יוצא שאין חילוק בין שליחות בעבירה לשאר השליחויות. ואם כך, גילתה התורה בחמישה מקומות [גירושין, תרומה, פסח, מעילה ושליחות יד] שיש שליחות, ומכאן נסיק לכל התורה כולה - לא רק בעבירות - שאין כלל שליחות! אולם לאור הסברא של דברי הרב, אנו מחלקים בין שליחות לעבירה לשאר שליחויות. ולכן בכל התורה יש שליחות [דעל שלושת הלימודים ישנה צריכותא, וממילא הם מלמדים], ובעבירה הוי שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדים, וממילא סברת דברי הרב נשארת.
ואולי הש"ך סובר, שגם בלי הסברא לא היינו כורכים שליחות לדבר עבירה עם שאר השליחויות, דאין למדים זה מזה, כשם שאין למדים קודש מחול וכד'.

פרק שני - שיטת התוס' בשליח שוגג
א. שתי שיטות בתוס' - בקידושין ובב"מ
ראינו לעיל, שהתוס' סובר שאם השליח שוגג יש שלד"ע, דלא שייכת סברת דברי הרב. התוס' מוכיח את שיטתו: "דהכי נמי משמע בפ' מרובה 7 , דקאמר, הרי שגנב טלה מן העדר ואמר לכהן טול טלה זה שהוא שלי, או נתנו לכהן לבכורות בנו והראה לו בטלה של חבירו. ומסיק, דמיד שהוציאו הכהן מרשות בעלים - נתחייב הגנב במשיכת הכהן. והקשה ר"י התם, אמאי חייב הגנב, נימא אין שליח לדבר עבירה! ותירץ, כיוון שאין הכהן יודע שהוא בא מגניבה, לא שייך למימר דברי מי שומעין" 8 .
מעין דבריו של התוס' אצלנו, אומר גם התוס' בב"מ 9 -
מבואר שם בסוגיא, שישנן מציאויות בהן אמרינן שיש שליח לדבר עבירה: לרבינא - כשהשליח אינו בר חיובא [כגון, כהן שאומר לישראל לקדש לו גרושה]. לרב סמא - כשהשליח מוכרח לעשות את השליחות, ואינו בר בחירה אם לעשותה או לא [כגון, חצר, לסוברים מדין שליחות איתרבאי].
ומביא התוס' את המשנה בפרק מרובה, שרואים בה שגנב מתחייב, כאשר הוא גונב ע"י שליח שוגג. ומקשה התוס', הרי השליח שגנב הוא בר בחירה, וא"כ השליחות אינה אמורה לחול, עפ"י הגדר של רב סמא.
אמנם מרבינא התוס' איננו מקשה, דפשיטא ליה שניתן לומר ששליח שוגג חשיב כאינו בר חיובא. אלא שהתוס' סובר בהו"א, שאעפ"י שהוא שוגג, בכל זאת הוא נחשב כבר בחירה אם לעשות או לא. ומיישב התוס', שבכל זאת שוגג חשיב כעושה בעל כרחו, דסו"ס אין לו כל עיכוב מלעשות, כיוון שאינו יודע שזו עבירה.
מבואר, אם כן, גם בתוס' זה, שבשוגג אמרינן יש שליח לדבר עבירה.

אולם לכשנתבונן נמצא ששני התוס' אינם שיטה אחת. אמנם שניהם סוברים שבשוגג יש שלד"ע, אך סברותיהם שונות זו מזו, וממילא ישנן נפ"מ ביניהם -
התוס' בקידושין סובר שבשוגג יש שלד"ע, כיוון שאז לא שייכת סברת דברי הרב. כלומר, היסוד לכך שאין שלד"ע הוא בגלל סברא זו, וכיוון שבשוגג היא לא קיימת, לכן יש שליחות. אולם התוס' בב"מ אינו מזכיר כלל את סברת דברי הרב. ונראה שהוא סובר שאין שלד"ע אינו מיוסד על דברי הרב, אלא על גזה"כ 10 . והסיבה שבשוגג יש שלד"ע, היא מפני ששוגג מוגדר כאינו בר חיובא [לרבינא] וכעושה בע"כ [לרב סמא] .

נוסיף בביאור העניין -
רבינא אומר שכאשר השליח אינו בר חיובא יש שלד"ע. וסברתו [לדרכנו] - כיוון שמבחינת השליח אין כאן עבירה. כלומר, חידשה התורה שבעבירה אין שליחות. ולומד רבינא שחידוש זה לא נתחדש אלא רק כאשר ישנה עבירה גם מבחינת השליח. ובאינו בר חיובא, שאין מבחינתו עבירה - שפיר חלה שליחות. ולרב סמא - רק כשאין לו אפשרות להימנע מעשיית השליחות, חשיב שאין כאן עבירה. ומוסיף התוס', שכאשר השליח שוגג גם כן חשיב שאין בזה עבירה [הן לרבינא והן לרב סמא], ויש שליחות.

ב. לתוס' בב"מ - כשגם המשלח שוגג יש שלד"ע
נראה שלפי שיטת התוס' בב"מ, השליח יוגדר כאינו בר חיובא רק כאשר המשלח הוא מזיד. ובמצב זה הדיון שלנו הוא כמובן על חיובים של מזיד. ובדיון זה - השליח אינו בר חיובא, שהרי הוא שוגג. אולם כאשר גם המשלח הוא שוגג, וממילא הדיון הוא על חיובים של שוגג - בזה ודאי שהשליח נחשב בר חיובא. שהרי הוא בר חיובא גמור על נקודת דיון זו.

לפי מהלך זה של התוס' בב"מ, ניתן ליישב קושיות אחדות -
שליחות במעילה
נראה עתה את קושיית התוס' בקידושין, וניווכח שהיא נכונה אך ורק על פי שיטתו שם. ולשיטת התוס' בב"מ היא אינה קשה כלל, ולכן באמת תוס' זה אינו מביא אותה.
קושיית התוס' מתייחסת לגמ', שהובאה בראשית השיעור, העוסקת בעניין מעילה. הגמ' מוכיחה שבמעילה יש שליחות, והיא מקשה על כך, שהרי זו עבירה, ולא אמורה לחול השליחות! על דברים אלו מקשה התוס' - הרי במעילה עסקינן בשליח שוגג [דרק בזה יש חיובי מעילה], וכיוון שכך לא שייכת סברת דברי הרב, ושפיר יש שליחות, ואין מקום לקושיית הגמ'.
לדרכו של התוס' בב"מ אין מקום לשאלה זו. שהרי כאן גם המשלח הוא שוגג. וכיוון שכך השליח נחשב לבר חיובא, כאמור לעיל. וממילא - אין שלד"ע. ושפיר תמהה הגמ', מדוע מצאנו שיש במעילה שליחות.

שליחות בדיינים
שנינו במשנה 11 , ששליח בי"ד שמלקה אדם שחייב מלקות, והוסיף להלקותו מכה מיותרת - חייב גלות. ומעמידה הגמ' 12 , שהדיין הוא זה שטעה בספירה, ובעקבות טעותו, היכה השליח את החייב הכאה נוספת.
מקשה הקצות 13 - לשיטת התוס', שבשוגג יש שלד"ע, הדיין הוא זה שצריך לגלות, ולא השליח, שהרי יש שלד"ע בשוגג!
קושיא זו אינה קשה לשיטת התוס' בב"מ. שהרי כיוון שהדיין ושליחו שניהם שוגגים, דיוננו הוא חיוב גלות של רוצח בשגגה. וכלפי חיוב זה של גלות ודאי שהשליח הוא בר חיובא, ואין שליח לד"ע בכה"ג 14 .

שליחות במלאכת הוצאה
שנינו במשנה 15 : "יציאות השבת - שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא - העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס - בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא - שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס - שניהם פטורין".
וצריך לעיין, הרי בעה"ב הוציא בשליחותו של העני 16 , ולפי התוס', שיש שליחות בשוגג, צריך להתחייב העני ולא בעה"ב 17 !
ולדרכנו מיושב שפיר, דלעניין חטאת חשיב בעה"ב בר חיובא 18 !

שליחות ב"זה נהנה וזה מתחייב"
הגמ' לקמן 19 מביאה את דעת שמאי הזקן, הסובר שהשולח שליח להרוג - חייב. ולביאור אחד בגמ', שמאי סובר שיש שליח לד"ע. על דעה זו אומר רבא: "את"ל סבר שמאי, שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, והוא ההוא לא דריש, מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערווה ואכול את החלב - שהוא חייב, ושולחיו פטור, שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב".
רבא מחדש את חידושו אליבא דשמאי, כיוון שאליבא דהלכתא קיי"ל שאין שלד"ע, גם ללא סברתו של רבא.

מקשה מכאן הנודע ביהודה 20 על התוס' -
מדוע רבא צריך לחדש את חידושו, שאין אומרים זה נהנה וזה מתחייב, אליבא דשמאי? יכול היה רבא להקשות אליבא דהלכתא - אדם שולח שליח לאכול חלב, מבלי שהשליח יודע שזה איסור. כאן אמורה לחול השליחות, לשיטת התוס', למרות שהינה עבירה, שהרי השליח שוגג! ובזה יאמר רבא, שבכל זאת אין השליחות חלה, בגלל סברת 'זה נהנה וזה מתחייב'.
מכח קושיא זו דוחה הנוב"י מהלכה את שיטת התוס', שבשוגג יש שלד"ע!
לדרכנו ניתן ליישב - בציור שגם המשלח לא יודע שהמאכל הוא חלב, כל הדיון הוא על עבירת אכילת חלב בשוגג. וכלפי דיון זה - השליח הוא בר חיובא, וכנ"ל.
אמנם עדיין אין בזה יישוב שלם לקושיית הנוב"י, דסו"ס יכול היה רבא לצייר שהמשלח הוא מזיד, וא"כ השליח היה ניגדר כאינו בר חיובא.

ע"מ ליישב קושיא זו, נקדים יסוד נוסף בהלכות שליחות.
לתוס' בב"מ - גם כשהמשלח מזיד לא אמרינן שלד"ע!
הרמב"ם 21 דן בציור ששלחו אדם לעשות מעשה, שכרוכות בו שתי עבירות. האחת, חלה לגביה שליחות, והשניה, לא חלה לגביה שליחות. כגון, השולח שליח לטבוח גניבה בשבת. מצד עבירת הטביחה - יש שליחות [דריבתה התורה שליחות בזה, למרות שזוהי עבירה 22 ]. מצד חילול שבת - אין שליחות. פוסק הרמב"ם שהשליחות כולה בטילה, אף בהתייחסות לחיוב של טביחה ומכירה. והטעם - דהרי אין הוא יכול להיחשב כשלוחו בגלל חילול שבת. וכיוון שאין הוא שלוחו, ממילא א"א לחייב את הגנב ארבעה וחמישה על הטביחה 23 .
עפ"י זה ניתן להרחיב את דברינו, ולומר שלא רק כאשר המשלח והשליח שוגגים נאמר שהשליח הוא בר חיובא. אלא גם כאשר המשלח מזיד והשליח שוגג - השליח הוא בר חיובא. דאמנם אין הוא בר חיובא כלפי חיובי מזיד, אך הוא בר חיובא כלפי חיובי שוגג. וכיוון שבזה הוא בר חיובא - לא חלה השליחות. ממילא לא ניתן לחייב את המשלח על חיובי המזיד, כיוון שהשליחות פקעה! ולכן השולח לאכול חלב, והשליח שוגג, לא נחייב את המשלח, אפי' אם הוא מזיד. ולכן רבא מחדש את סברתו אליבא דשמאי.

לפי דברינו יוצא שכל דברי התוס' בב"מ, שבשוגג יש שלד"ע, אינם אמורים אלא בעבירות שבשוגג אין כלל חיובים [דאם יש חיובי שוגג, לא תהיה שליחות, אפי' אם המשלח מזיד, וכנ"ל]. כגון, אדם שגנב בשוגג, אינו גנב כלל , ולא חלים לגביו קנייני גנב. ואם אדם גונב בהמה בשוגג, והיא מתה - פטור מלשלם 24 ! אולם במקום שישנם חיובים לשוגג - אין שלד"ע, אפי' אם המשלח מזיד 25 .

פרק שלישי
נזכיר בקצרה מקום נוסף שיש בו חילוק, בין שוגג שיש בו חיוב לשוגג שאין בו חיוב -
בספר 'דברי חלומות' למהרש"ם, שאל על הא דקיי"ל, שדין ביטול ברוב לא נאמר אלא רק כאשר ישנה ידיעה. אך כשאין ידיעה - לא חל הביטול 26 . ולעומת זאת מצאנו, שתוס' שואל 27 שיחול ביטול ברוב, לגבי כסף של הקדש שנפל לכיס של מעות, למרות שאין שם ידיעה. ומיישב המהרש"ם, שהסיבה שצריך ידיעה היא מפני שדין ביטול זוהי הלכה בתורה, ולא עניין מציאותי, והלכה זו לא נאמרה אלא כשיש נפ"מ למעשה. לכן, כל עוד אין ידיעה, אין גם נפ"מ, ולכן המיעוט לא מתבטל. אולם בקדשים, שיש דין של מעילה גם בשוגג, ישנו ביטול גם ללא ידיעה 28 .
הרי לנו חילוק בין שוגג שיש בו חיוב - שחל בו דין ביטול גם ללא ידיעה, לשוגג שאין בו חיוב, שלא יחול בו דין ביטול אלא רק עם ידיעה.

יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* לש"ך, הדין שאין שלד"ע נלמד מגזה"כ, ולא נובע מחמת 'דברי הרב', ויש חולקים.
* לסמ"ע, משמעות דברי הרב - המשלח לא התכוון ברצינות למנותו, דסבר שלא ישמע לו.
* לרע"א, דברי הרב זוהי סברא הלכתית - אין למשלח כח למנותו לשליח.
* התוס' בקידושין סובר שבשליח שוגג יש שלד"ע, דלא שייכת סברת דברי הרב.
* התוס' בב"מ סובר שבשליח שוגג יש שלד"ע, דחשיב כאינו בר חיובא.
* לתוס' בב"מ, כשגם המשלח שוגג - אין שלד"ע.
* יתכן שלתוס' בב"מ, אפי' כשהמשלח מזיד - אין שלד"ע. ושליחות לד"ע בשוגג קיימת דווקא במקום ששוגג אינו חייב כלל.
* מחלוקת בגמ' אם שוגג קרוב למזיד חייב גלות.
* הנשלח לעשות מעשה שיש בו שתי עבירות, אם לגבי אחת מהן אמרינן 'אין שלד"ע' - המשלח פטור אף לגבי השניה.
* דין ביטול ברוב חל רק כשישנה ידיעה על התערובת. אולם באיסורים שחייבים עליהם גם בשוגג, אין צורך בידיעה.


^ 1. קידושין מב ע"ב
^ 2. סי' קפב סק"ב. ועיין גם בשטמ"ק ב"מ י ע"ב בשם התוס' שאנץ.
^ 3. דו"ח, ב"מ י ע"ב, ד"ה גמרא אמר רבינא
^ 4. שם, ד"ה אמאי מעל
^ 5. דלפי"ז יוצא ששליח שהתמנה, אך לא הסכים לקבל את השליחות, ולבסוף ביצע אותה – הוא אינו שליח. אולם דין זה אינו ברור. ועיין שו"ע אבה"ע, סדר הגט (סוף הל' גיטין), פתחי תשובה ס"ק מג.
^ 6. סי' שמח סק"ו
^ 7. ב"ק עט ע"א
^ 8. אמנם הראשונים שם חולקים על התוס' בביאור פשט המשנה.
^ 9. י ע"ב, ד"ה אי בעי לא עביד
^ 10. הערת העורך: עיין שם בתוס' הקודם ד"ה אין שלד"ע, שבאמת מביא רק את המקור של הפסוקים, ולא מזכיר את דברי הרב.
^ 11. מכות כב ע"ב
^ 12. ב"ק לב ע"ב
^ 13. סי' שמח סק"ד
^ 14. ולשיטת התוס' בקידושין נצטרך לומר, שהסובר שהסיבה שאין שלד"ע היא סברת דברי הרב, לא יעמיד את דין המלקות בדיין שטעה בספירה [כאוקימתא של הסובר ששוגג קרוב למזיד פטור מגלות], אלא שהשליח עצמו הוסיף מכה ביודעין, אלא שלא התכוון להרוג, ולכן גולה, אעפ"י שהוא שוגג קרוב למזיד.
^ 15. שבת ב ע"א
^ 16. אמנם העני לא אמר לו להיות שלוחו, אך בכל זאת הוא ניגדר כשליח. שבכל מקום שאדם פועל עבור השני, לפחות אם זה עפ"י בקשתו – חשיב שלוחו. והראיה – התוס' שאנו עוסקים בביאורו מתייחס לגנב ולנוטל הבהמה במשנה בב"ק, כאל משלח ושליח. וכי עסקינן שאמר לו 'טול את הבהמה בשליחותי'?!
^ 17. ואמנם לא מפורש כאן שעסקינן בשוגג, אך בפשטות נראה שכל מקום שכתוב 'חייב' במסכת שבת הכוונה היא לחטאת.
^ 18. עיין בשו"ת חת"ס (או"ח סי' רא) יישוב נוסף – באיסורי שבת לא שייך לחייב את המשלח [אפי' אם השליחות חלה], דהחיוב הוא על שעבר על 'למען ינוח', ובעובר ע"י שליחות הרי נח!
^ 19. מג ע"א
^ 20. מהדורה קמא, אה"ע סימן עה, ד"ה ואף שבמעילה, ובעוד מקומות.
^ 21. כך הביא הרב שליט"א. אולם לשון הרמב"ם (הל' גניבה, פרק ג ו) אינה כנאמר כאן. וז"ל: "עשה שליח לשחוט לו, ושחט לו השליח בשבת הרי הגנב חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, שהרי זה הגנב לא עשה עוון מיתת בית דין. וכבר ביארנו, שהשוחט על ידי שליח חייב בתשלומין". ובטור (חו"מ סי' שנ) כותב בשם הרמב"ם, ששלחו להדיא לשחוט בשבת, ובכל זאת המשלח חייב. אלא שכבר דייק המשנה למלך שם מלשון הרמב"ם, שאם שלחו להדיא לטבוח בשבת – הגנב פטור, שלא כטור, וכמבואר למעלה. ועיין שם במשנה למלך שמביא ראיה ליסוד זה מדברי הרמב"ם בהל' מעילה (פרק ז ב).
^ 22. קידושין מג ע"א
^ 23. ומכאן ראיה לדעת הנוב"י (אה"ע סי' עה, ד"ה וע"ז ערערו) במחלוקתו עם ר' יצחק מהמבורג. דלדעת ר' יצחק ניתן לפרש את המושג 'אין שליח לדבר עבירה', שהמשלח אינו מתחייב, אבל עצם השליחות היא בעלת תוקף גם בעבירות. והנוב"י אומר, שברור הדבר שהשליחות אינה חלה כלל. אילו סבר הרמב"ם כר' יצחק מהמבורג, לא היה מקום לומר שהגנב פטור מארבעה וחמישה. דאמנם לא נחייבו על חילול שבת, אך אין שום סיבה לפטרו מארבעה וחמישה. רק אם השליחות כלל אינה חלה, אז מובן. שהרי מספיקה סיבה אחת להפקעת השליחות, וממילא אין כלל שליחות.
^ 24. קצות סי' כה סק"א
^ 25. לאור האמור בשיעור זה, מדוייקת היא לשון התוס' – בקידושין הוא מנסח את דבריו בצורת כלל: יש שליח לד"ע בשוגג. ואילו בב"מ, בהביאו את הגמ' בב"ק, אינו מסיק בלשון כללית שבשוגג אין שלד"ע. דבאמת, בדרך כלל גם בשוגג אין שלד"ע, לשיטת התוס' שם, וכאמור כאן!
^ 26. עפ"י שו"ע, יו"ד סי' צד ב
^ 27. מעילה כא ע"ב, ד"ה פרוטה
^ 28. ולפי"ז דין 'קמא קמא בטיל' נכון גם ללא ידיעה, כשהמדובר הוא על איסורים כמו חלב וכד', שיש בהם חיוב בשוגג. ולא נדרשת ידיעה אלא בנבילה ודומיה, שאין בהם חיובים בשוגג.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il