ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת וישב | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישב Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ט-תשס"ב

רעיונות לפרשת וישב


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

דיבת העם ודיבת הארץ
"ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". פעמיים מוזכרת הדיבה בתורה. הדיבה הראשונה היתה דיבתו של יוסף, שהביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם. הדיבה השניה היתה דיבתם של המרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה אל בני ישראל. דיבתו של יוסף היתה על העם. של המרגלים - על הארץ.

לא מקרי הוא הקשר שבין שתי דיבות אלו. רש"י (בספר הפרדס) עומד על דבר מעניין בהזכרת שמם של המרגלים. שני מרגלים יצאו מבניו של יוסף: יהושע בן נון (אפרים) וגדי בן סוסי (מנשה). אבל רק אחד מהם נסמך לשמו של יוסף. יהושע, שלא היה שותף לדיבתם של המרגלים, מופיע לבדו ברשימה. ואילו המרגל השני מופיע לבדו בצמוד ליוסף: "למטה יוסף למטה מנשה, גדי בן סוסי". באה התורה לומר ליוסף: ראה בנים שגידלת והלכו בדרכיך...

אמנם הבדל גדול יש בין שתי הדיבות. דיבתם של המרגלים - בשקר יסודה. עליהם נאמר: "ויוציאו דיבת הארץ...". ואילו דיבתו של יוסף, אמת היתה, ועליו נאמר "ויבא יוסף את דיבתם..." (ראב"ע). אך גם זו וגם זו - דיבת הארץ ודיבת העם - חטאים חמורים הם. דיבת העם היא שהורידה אותנו לגלות מצרים. ודיבת הארץ היא שקבעה לנו בכיה לדורות.

דווקא בימים אלו, בהם רוצים אנו לתקן את חטא מוציאי דיבת הארץ, נתבעים אנו לזהירות יתרה. לא זו בלבד שלא להיות מוציאי דיבה על אחינו בני עמנו, אלא גם שלא נכשל ונהיה מביאי דיבה עליהם.

מעמק חברון
מחברון שולח יעקב את יוסף לדעת את שלום אחיו אשר בשכם. אך לא נאמר בתורה סתם "וישלחהו מחברון", אלא "וישלחהו מעמק חברון". קוראים אנו ותמהים: וכי מה איכפת לנו מאיזו שכונה בחברון נשלח יוסף, אם מן ההר או מן העמק? ובכלל, לשם מה צריכים אנו לדעת מהיכן נשלח יוסף?

ודאי אם כן, שאין המקרא הזה אומר אלא "דרשני". וכדי לעמוד על עמקו של הדרש, עלינו לשאול עוד שאלה בפשט. מי שמכיר את הטופוגרפיה של העיר חברון, יודע כי חברון העתיקה לא היתה כמו היום, בעמק שבין ההרים, אלא בראש ההר, שם נמצאת היום שכונת "תל-רומיידא". ועל כך שואלים כבר חז"ל: "וכי חברון בעמק היא, הלא בהר היא יושבת?". ומתוך כך באים חז"ל ואומרים כי שליחתו של יוסף לא היתה רק מחברון הגיאוגרפית, כי אם מחברון הרוחנית: "מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך".

ואכן, מערת המכפלה אינה נמצאת בהר בו שוכן בית הקברות היהודי העתיק, בתל רומיידא. היא נמצאת בשדה המכפלה, בעמק. מאותו עומק רוחני, של חזון הדורות שנאמר לאברהם - משם נשלח יוסף. אולי לא חשב שיש לשליחותו תוכן כה עמוק. רק בפרשת "ויגש" מכיר יוסף בכך ואומר "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים".

זוהי דרכו של הקב"ה בהנהגת העולם: האדם עושה לו את חשבונותיו הקטנים, והקב"ה הוא שעושה באמצעותם את חשבונותיו הגדולים, המכוונים להצמחת אורו של משיח מכל העמקים הגיאוגרפיים והמעמקים הרוחניים.

ויחלום... חלום

גדולים,
החולמים חלומות גדולים,
הופכים חלומות למציאות.
גדולים,
העוסקים במעשים קטנים,
הופכים את המעשים לגדולים.
ברם...
קטנים,
החולמים על גדולות,
ואינם עוסקים אפילו בקטנות,
מבלי עולם הם;
שכן,
החלומות נשארים בחלומם,
הקטנים - בקטנותם,
והעולם - בתוהו ובוהו.
(מאת הרב משה צבי נריה זצ"ל, שיום פטירתו חל בי"ט בכסלו).

פרץ וזרח
שני בנים תאומים ילדה תמר ליהודה: פרץ וזרח. הרמב"ן ורבנו בחיי עומדים על כך ששני תאומים אלה עומדים בהקבלה לשני המאורות הגדולים: השמש והירח. זרח - כנגד החמה, הזורחת בשמים, ופרץ, כנגד הלבנה, שלעיתים היא נפרצת ונחסרת ולאחר מכן מתמלאת.

שני כוחות שווים הם בעם ישראל: האחד - זרח - הוא כוח יציב וקבוע. אין בו חיסרון והשלמה. הוא נמשל לחמה. הוא מוציא את ידו ראשון, אך יוצא אחרון. במחשבה הוא ראשון. בביצוע הוא אחרון. זהו חזון אחרית הימים, בו יהיה אור הלבנה כאור החמה, וכמו שהיתה קודם מיעוטה.

משלים אותו אחיו, פרץ. הוא כוח פעיל ותוסס. שש ליטול על עצמו אתגרים. לא היציבות היא משאת נפשו, כי אם המאבק המתמיד. מוכן הוא להעפיל לגבהים, אך מוכן הוא גם להסתכן בנפילה למעמקים. מלכות ישראל, מלכות בית דוד, נמשלה ללבנה. לעתים היא מתמלאת ונשלמת ולפעמים היא הולכת ונחסרת. זוהי דמותו של דוד מלך ישראל. הוא המבטא את גורלו של העם בעולם הזה: גורל של מאבק מתמיד, רצוף כשלונות והצלחות, מעלות ומורדות; אך אף פעם אינו נופל לגמרי. "דוד מלך ישראל חי וקיים". כמו הלבנה, כך היא מלכות ישראל. ברגע שבו היא מגיעה לשיא נפילתה וחסרונה, מגיע המולד החדש, שמכוחו היא הולכת ומתחדשת.

המהר"ל מפראג מביע את אותו רעיון ביחס לחג החנוכה. התאריך של היום הראשון בבריאת העולם - בו נברא האור - הוא כ"ה באלול. מיום זה, בו היום והלילה שווים, הולך האור ופוחת, הולך היום ומתקצר במשך שלושה חודשים תמימים, עד כ"ה בכסלו. כ"ה בכסלו הוא היום הקצר ביותר והאפל ביותר בשנת החמה. אך זהו היום בו מתהפך כיוונו של התהליך, ובו בזמן מתחיל היום להתארך ואורו מתרבה. על כן באים נרות החנוכה להאיר לנו דווקא בשיא האפילה של החורף ובשיא האפילה של סוף החודש. על כן סדר ההדלקה של נרות החנוכה הוא "מוסיף והולך", עד אשר יפוח היום ונסו הצללים, ופגימת הלבנה תתמלא מבלי לשוב ולהיפרץ.

היינו כחולמים
פרשת וישב, ראשיתה בחלומות וסופה בחלומות. ראשיתה בחלומותיו של יוסף וסופה בחלומותיהם של שרי פרעה. כלפי חוץ נראים החלומות כדבר נלעג. "המלוך תמלוך עלינו?! אם משול תמשול בנו?!" - אומרים האחים הגדולים לאחיהם הצעיר. ואף יעקב אביהם מחרה- מחזיק אחריהם ואומר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!". החלום - הן כה רחוק הוא מן המציאות הממשית, כל כך מנותק הוא מן ההיגיון. "בעל החלומות" - ניתן לתת אותו לצחוק, ולכל היותר - לכעוס עליו, מפני שחלומו חושף את השאיפות הבלתי כשרות שלו ("אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו" - עפ"י ברכות נ"ה ע"ב). ומדוע להתייחס אליו ברצינות יתירה?

אולם לא זו דרכו של יעקב. בעוד האחים שונאים את יוסף על חלומותיו, על דבריו ועל כך שהוא מתיימר למשול בהם, ובעוד שכלפי חוץ אף יעקב עצמו מצטרף אליהם - לא כן בלבו. שם שומר הוא את הדבר. יודע הוא מה כוחו של חלום בעיצובה של המציאות. פעמים שהחלום נותן ביטוי למציאות העומדת לצאת אל הפועל. פעמים שהחלום הוא זה המוביל את המציאות בעקבותיו. בסופו של דבר מתברר כי החלום הוא מציאותי מאין כמוהו, ואף יותר מאשר לא מעט חישובים "ריאליים", כביכול.

כוחו של החלום לעצב את המציאות, תלוי במידה רבה בהתייחסות של החולם אל חלומו. "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות שם). המשמעות שמעניק החולם לחלומו, המידה והאופן בו נותן הוא לחלום לעצב את מציאות חייו, היא זו שתקבע בסופו של דבר את התוצאות. לעומת זאת, מי שאין לו חלום, מי שאין לו שאיפות ארוכות טווח המתנשאות מעבר למגבלות של המציאות הקיימת בהווה - סופו שיישאר כל ימיו מדשדש בביצה הקטנה של החיים.

חלומותיו של יוסף עומד לנגד עיניו של העם כולו. חלומות גדולים יש לו. חולם הוא על תיקון עולם. חולם הוא על מלכות ה'. חולם הוא את חלום גאולתו. חולם הוא על אורו של משיח שיאיר לכל האנושות ולכל העולם כולו. העמים לא מקבלים זאת. מהם מזלזלים. מהם שונאים. מהם שומרים ומצפים. ואילו עם ישראל - ממשיך לטוות את חלומו. "בשוב ה' את שיבת ציון - היינו כחולמים". וכך נאמר במדרש תנחומא (ויגש, סימן יא):
"בוא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז ג), ובציון כתיב: "אהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז ב). ביוסף כתיב "וישנאו אותו" (בראשית לז ד), בציון כתיב: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה יב ח)... ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך אלוקיך" (ישעיה נב ז). ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית שם ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א)...".


כדי לממש את החלום - יש צורך לפתור אותו, לתרגם אותו למושגים המתייחסים למציאות, לפרוט אותו לפרוטות, ואף להתחיל לפעול כדי לממש אותו. בחלומו רואה יוסף אלומות: תבואה בשלה לאחר הקציר. הוא לא הזכיר שלפני הקציר ולפני ההבשלה יש גם חרישה וזריעה, עמל ויגיעה, יזע ודמעות. ציון למדה מנסיונו של יוסף. וכך נאמר במדרש שם:

ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז ז), ובציון כתיב: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו ו).
אולם חלום שיבת ציון, כאשר הוא מיתרגם לשפת המציאות, מביא בחשבון את הדרך הארוכה המובילה אליו. רק "הזורעים בדמעה" - הם אשר "ברינה יקצורו". רק איש העמל אשר "הלוך ילך ובכוה נושא משך הזרע", הוא אשר "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". ואז יתקיים בו, מול כל עמי תבל: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוונה לאלומתי".

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il