יום ד' ג' מנחם אב ה'תשע"ד
מבצע הפרסים הסתיים, אנו עדיין זקוקים לתמיכתכם
Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשס"ט

"קִמחא דפסחא" - "מעות חיטין"


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

שאלה: 'קִמחא דפסחא' ('מעות חיטין') - מהי חשיבות הענין? מה תוקפו? האם זו הלכה או שמא מנהג? חיוב על כל אדם או חומרה ומידת חסידות בלבד? האם ניתן ליתן זאת ממעשר כספים?

תשובה: הזוה"ק (יתרו פח/ב) כתב: כי בכל החגים והזמנים צריך האדם לשמוח ולשמח לב עניים , ואם הוא שמח לבדו ואינו משמח עניים , עליו נאמר: "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב', ג') וכן: "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח" (ישעיה א', י"ד). לכן יזהר כל אדם לשמח לב עניים יתומים ואלמנות, וה' ישמח לבבו.
וכתב הרמב"ם (הל' שביתת יו"ט פ"ו, הי"ח) בענין מצוַת השמחה בחג שיש מצוה לשמוח ולשמח את אשתו וילדיו: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה (דברים ט"ז) עם שאר העניים האומללים . אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר:
'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם, כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ, כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם' (הושע ט', ד'). ושמחה כזו - קלון היא להם. שנאמר: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' (מלאכי ב', ג')".

מנהג קדום ועתיק יומין אשר נהגו בו ראשונים ליקח חיטין ולחלקן לעניים כדי לסייע בידם בהוצאות חג הפסח המרובות (רמ"א תכ"ט, א').
והגר"א ("דברי אליהו") מצא רמז לזה מן הפסוקים:
"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה': מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים ..." (שמות י"ג, ו' - ז')

וזו לשונו: "יש להבין מדוע נכפלו האזהרות ונשנה פעמיים, בראשון כתיב תֹּאכַל וכו', ובשני יֵאָכֵל וכו'? וי"ל לרמז בזה המנהג המובא בהגהות הרמ"א (סי' תכ"ט):", לקנות חיטים לחלקם לעניים לצורך פסח ... והנה בראשונה ציוה לכל אחד מישראל על אכילת מצה בפסח, וז"ש 'שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת', רוצה לומר אתה בעצמך, ומלבד חיובך לעצמך מוזהר אתה להשתדל ולראות ש'מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים', רוצה לומר יֵאָכֵל על ידי אחרים העניים ", עכ"ל.
כיום בדורות האחרונים, מנהג מגבית 'קִמחא דפסחא' הוא אינו רק לצורך חיטים או קמח למצות אלא נותנים לעניים כל צרכי החג, והם צריכים להיות בהרחבה ובדרך מכובדת כמנהג בעלי-בתים חשובים, ובין אם יתנו מעות או מצרכים לפסח הכל יהיה בדרך כבוד ולתועלת המקבל. לכן, כיום נוהגים ליתן מעות לאגודות המתעסקות בחלוקת מצרכי מזון לנזקקים .
יש להדגיש, כי יש פוסקים אשר נתנו למנהג זה תוקף של הלכה. ודבר זה הוא חיוב על כל אדם (ועי' מ"ב שם ס"ק ה'), ואינו חומרא או חסידות בלבד, וכופין את הסרבנים. ואין אדם יכול לפטור עצמו במה שנתן לעניי עיר אחרת. "ואין עצה ותחבולה להשתמט ממגבית זו. פלוני זה עשיר וידו קמוצה וטוען שאין לו, אומרים לו: אם אין לך - היה מן המקבלים, או תן או קח, והוא בוש ונותן; פלוני זה עני ובוש לקבל - מתחכמים לו ונותנים לו דרך הלוואה או שולחים לו בדרך שאינו יודע מי שלח" ("ספר התודעה"). וכל עניי העיר זכאים לקבל 'קִמחא דפסחא' ממגבית עיר זו. וגבאי הצדקה ישפטו במאזני צדק ויתנו לכל עני לפי מצבו ומספר נפשות ביתו.
עני המבקש לאכול מצות שמורות ומהודרות והן יקרות יותר ממצות פשוטות, אפשר ("פתחי תשובה" סי' זה) שאין חייבים לתת לו, אבל אם הוא בן תורה או שמנהגו כן תמיד מחויבים לתת לו מצות שמורות ומהודרות כפי הרגלו". (ע"פ "הלכות חגים" פ"ב, ה"כ - הכ"ג. וע"פ "פסקי תשובות" ח"ב תכ"ט, ב').
בספר "מעדני שלמה" (מועדים) כתב: ששמע מפי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שאע"ג שמשמע מהשו"ע ש'קִמחא דפסחא' הוי דין מס המוטל על אנשי העיר [עי' רמ"א תכ"ט ס"א ומ"ב שם ס"ק ו', וכן משמע מס"ק ב' שם שתלוי באם שהה בעיר י"ב חודש (שהוא הלכה ב"הלכות צדקה"), ועי' "מקור חיים" - ביאורים שם אות ג'] ולכן אי אפשר לצאת ידי חיוב זה על-ידי כספי מעשר (וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רמ"ט סק"א שאין לפרוע מס מכספי מעשר), מכל מקום, נראה שבזמנינו שפיר יוצא ידי חובת 'קִמחא דפסחא' בכספי מעשר. שרק בזמן שהיו קובעים בכל עיר סכום קבוע שכל אחד ואחד חייב היה לתת מכספו ל'קִמחא דפסחא', הוה דין מס, אבל בזמנינו שאין קובעים סכום קבוע לזה אינו כדין מס, ומסתבר שהכל צדקה, וא"כ יכול ליתן מכספי מעשר.
"מנהג זה נהגו בו לפני הפסח, וגומרים את הגביה והחלוקה קודם שבת הגדול [לכתחילה. אך כמובן שהזמן הוא עד אפילו השעות האחרונות של ערב פסח (ע"פ התו' תש"נ ג עמ' 52, עיי"ש ובלקו"ש יד עמ' 369), לא משום מצות צדקה, שהרי מצוַה זו נוהגת בכל השנה כמו בפסח, אלא משום חרות נהגו בו. שאפילו כבר קיֵּם אדם מצוַת צדקה כהלכתה, אין הוא מרגיש חרות בנפשו אם הוא יודע שבסמוך לו נמצאים רעבים שאין להם מה יאכלו. ועוד, בשביל שלא יהא ח"ו כדובר שקרים בליל השימורים, בשעה שאומר בתחילת ההגדה: "כל דכפין ייתי וייכול", כלומר, כל מי שרעב יבוא ויאכל, והרי ידע שישנם רעבים בעירו ולא טרח קודם החג לשבור רעבונם; עכשיו שטרח וסיפק מזונם של העניים הידועים לו, ואומר: שמא נשאר עוד מי שלא ידעתי בו כי רעב הוא - שולחני ערוך לפניו, הרי נאמנים דבריו ומקבל שכר גם על אמירה זו כאילו עשה גם עתה והאכיל רעבים ושימח לב עניים " ("ספר התודעה". ועיין ב"חכמת שלמה" סי' תכ"ט).
"והנה ידוע פתגם הבעש"ט ... אשר מכל דבר יש ללמוד הוראה בעבודת האדם לקונו שזהו תכלית בריאתו ... וכל-שכן וקל וחומר שיש ללמוד את זה מענייני תורה ומצות. ובנידון דידן הרי מנהג ישראל תורה היא, והובא גם בראשונים שלפני פסח גובין 'קִמחא דפסחא' - היינו עזר לעניים . וזהו גם-כן ההקדמה להסדר וכנוסח ההגדה שמתחיל בענין 'כל דכפין ייתי ויכול'. והוראה והדגשה מיוחדת בזה, אשר כל ישראל ערבים זה בזה הן בעניינים גשמיים והן בעניינים רוחניים, ואי אפשר לאדם להיות בן חורין ולנהוג דרך חירות בימי הפסח, כדרישת התורה שקוראה לזמן זה זמן חירותנו ובפרט בעת עריכת הסדר, כי אם כאשר עושה כל מה שביכולתו שגם חבירו הישראלי יהיה בן חורין, פטור וחירות מן הדאגות. ואדרבה צריך להקדים בהנוגע לחבירו קודם שמתחיל בעריכת החירות שלו. ולכן הקדמה לחגיגת זמן חירותנו - הוא הענין של מעות חיטים והקדמה פרטית לעריכת הסדר - ההודעה של 'כל דכפין ייתי ויכול'" (אג"ק יא, עמ' א, ועיין מה שנתבאר בזה ב"זאב יטרף" - פסח פ"א).
"וזהו אחד מהעניינים שפועלים בצדקה בכלל ומעות חיטים בפרט, אשר הרבה יותר ממה שעושים עם הזולת על-ידי הצדקה או מעות חיטים, עושים בזה עבור עצמנו, שעל-ידי זה זוכים ומשתחררים מדאגות גשמיות ורוחניות וישנו זמן חירותנו אמיתי לכל אחד ואחד בפרטות [ועי' ב"עזר אל עמי" (מועדים), עמ' 280 - 279], ובמהרה בימינו - נזכה לזמן חירותנו הכללי, שה' יתברך ... על-ידי משיח צדקנו, שיביאנו לגאולה האמיתית והשלימה" (אג"ק ד, עמ' רסה, ועיין מה שנתבאר בזה ב"מעיל צדקה" ח"ב סי' א' שנו, עמ' קב).


"אם אין קמח אין תורה -
אם אין תורה אין קמח" (אבות פ"ג מי"ז, עיי"ש)

שאלה: חג הפסח מתקרב ועימו "מצות הצדקה" - 'קִמחא דפסחא' (ועי' בעלון הקודם), מצד שני מעלת החזקת התורה ידועה. לאן ננתב את כספי התרומות בחודש זה? מה בין תמיכה בעניים לתמיכה בלומדי תורה?

תשובה: בספר "צדיק באמונתו יחיה" (עמ' נא - נד) נכתב: רבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה חוזר ואומר: שעלינו להבחין היטב בין מצוַת הצדקה לבין המצווה לסייע להעמדת התורה. לכל יהודי - הוא היה אומר - צריכים להיות שני כיסים: כיס אחד שממנו הוא נותן צדקה לאנשים נזקקים וכיס שני שממנו הוא תורם להעמדת התורה בישראל. יש ושני החשבונות הללו מתערבים, והערבוביה הזאת גורמת נזק רעיוני ורוחני ביחס לערכה של התורה בישראל, בה עצמה יש משום השפלת ערכה וכבודה של תורה. חובתו של כל אדם מישראל לתת מכספו לתלמידי חכמים ולהרחבת חינוכה של תורה בישראל, שונה מהותית מחובתו לסייע לנזקקים. צריך לדעת שאין זו צדקה, אלא משהו אחר לגמרי! צדקה ניתנת לאנשים אומללים ומסכנים שנשבר מטה לחמם, אך כשאדם תורם לישיבה, לא לאנשים מסכנים הוא נותן, אלא הוא מסייע בהעמדת השורה הפנימית של אישי הרוח שמאירים ומרוממים את כל החיים בישראל, של תלמידי חכמים שמקימים ומרימים בישראל את האמת הא-לוהית, את השאיפות הכבירות הנצחיות של דרכי ה' ושל האידיאלים הא-לוהיים, וע"י כך משפיעים בעולם את ההשפעה היותר עליונה. זכות היא לנו להעמיד את בעלי האמת הא-לוהית והשאיפות הכבירות הללו! בעשותנו כך, אין אנו נותנים למסכנים, אלא אנחנו מתרוממים להשרשת הערך העליון של השפעתה, כוחה ופעולתה של תורה בנפשנו, ונוטלים חלק באתגר הלאומי העליון של בניין הרוח בישראל. בערך הזה תלוי כל ענייננו בתור עם ישראל. זהו חשבון שונה מנתינת צדקה בעלמא, זה צריך לבוא מכיס אחר, זוהי הפרשה שונה מן המשכורת, ואסור לערב בין שתי ההפרשות הללו.
כל יהודי אוהב ישראל, החפץ בבניין האומה ויודע מה הוא התוכן הרוחני שקיומנו והתפתחותנו תלויים בו, צריך לתרום לישיבות מתוך מגמה להשתתף בבניין האומה. על מנת לבנות את האומה, לא די בתשלום מיסים כדי לסלול כבישים ולבנות מערכות ניקוז, אלא צריך גם לתרום לבניין רוחה של האומה, לבניין הפְּנִים, שהוא הנותן את הערך, החיוניות והמשמעות לכל. אם העמדת אנשי התורה בישראל מחייבת לחלק מענקים ללומדי תורה כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה, יש בזה דבר נעלה ונשגב. כאשר איש מדע מקבל מענק עבור מחקר בפיזיקה גרעינית, הוא אינו מתבייש בכך, אדרבה, הוא רואה בזה כבוד גדול. זאת משום שהוא מבין היטב שחשוב לאומה שיהיו בה מומחים לפיזיקה גרעינית, אבל צריך גם לדעת שחשוב לאומה שיהיו לה אנשי רוח ותורה, אמונה ויראת שמים, שכן עיקר חיותנו ועיקר תפקידנו בעולם תלוי בזה. כבוד גדול הוא לתת עבור מטרה כזאת.
אֹמנם, מצד מקבל הכסף, אין זה מצב אידיאלי, אבל כמו שאדם מוכן לקבל מִלגה כדי שיוכל להתמיד בעבודתו המדעית, והוא יודע היטב בעצמו שאין זה משום שאינו רוצה לעבוד אלא משום שלאומה יש צורך באנשי מחקר, ואדרבה, לכבוד הוא לו לקבל מִלגה, כך גם צריכה להיות גישתו של אדם המקדיש עצמו לתורה. מי שכבר הגיע לידיעת ערכה של התורה, עליו להקריב במסירות נפש את מידת חסידותו הפרטית, המחייבת אותו להתפרנס מיגיע כפיו ולא מתלמוד תורה, כדי שיהיו באומה אנשי השורה הפנימית, אנשים מלאים בתורה, שישפיעו את התורה ויקימו את האומה.
מעשה היה בתלמיד אחד שלמד מספר שנים בישיבת הסדר, ולאחר מכן רצה לעבור לישיבת "מרכז הרב", אך הודיע מראש שהוא מסרב לקבל מִלגה מן הישיבה, מתוך הִזדהות עם דברי הרמב"ם בעניין זה (ראה פירוש הרמב"ם לאבות פ"ד, מ"ו, וכן הלכות תלמוד תורה לרמב"ם פ"ג, ה"י, אך ראה שם גם את פירושו הארוך של הכסף משנה). הרב צבי יהודה לא היה מוכן שהוא ילמד בישיבה, משום שסירובו נובע מחוסר הכרה בערך התורה. הוא חש שאילו היה אותו תלמיד מקבל מענק כדי שיתמיד בעבודה חיונית מתחום החול, הוא לא היה מתנגד כל כך, והתנגדותו זו נובעת מחוסר אמונה והכרה בערך התורה, ומי שלא מכיר את ערך התורה עד שהוא מוכן למסור עליה את נפשו, אין מקומו בישיבה. מי שהתורה אצלו במדרגה נחותה מכל מדע אחר - הרי זו בושה וחרפה, לא תלמידים כאלו רצה רבינו לגדל.
מובן מאליו שאין הם לומדים בשביל הכסף, הרי ממילא הם מקבלים סכום זעום, שאין בו לבדו כדי לקיים אותם, גם לא בצִמצום. דבר מצוי הוא שבחורי ישיבה מבריקים, שיכלו להשתלב בעבודות נחשבות בתחומי החול, עובדים בשנות לימודם בעבודות פשוטות כשטיפת חדרי מדרגות כדי לקיים את משפחותיהם. ברור שאנשים כאלו מוכנים לקבל כסף רק מתוך מסירות נפשם על התורה, כדי שיוכלו להיות פנויים ללימוד.
גם אם יש, לצערנו, בציבור הרחב רבים שמביטים אחרת על לימוד תורה, כיון שאינם מכירים בחשיבותה הגדלתה והאדרתה, אין זה משנה מן האמת ואיננו צריכים לחוש בפניהם רגש נחיתות. מי שחש נחות בפני הדעות הללו ורואה את התורה קלת ערך לעומת שאר צורכי האומה, הוא בעצם מתבייש ביהדותו. מי שיודע שהוא עושה דבר חשוב, אינו נרתע מלעשותו גם כשאחרים אינם מבינים זאת. תלמיד ישיבה צריך לדעת שבזה שהוא מקדיש שנים לעמל תורה ומחזק את הצד הפנימי של האומה, הריהו מציל ובונה אותה. לא ניתן לצאת ידי חובת כל הבריות. אדם אינו צריך לשאוף שכולם יהיו מרוצים ממנו וכל שוגה וחסר דעת יהלל וישבח אותו ["חמושי גבורה אנו חייבים להיות כשאנחנו מכירים שכל כוונתנו היא טהורה, ישרה ונכוחה ונגד ה' דרכנו. חלילה לנו, להיות חפצים דוקא להיות יוצאים ידי כל הבריות, אפילו היותר חביבות ומשובחות" (אגרות הראי"ה ח"ב אגרת תרמ"ד, עמ' רסב)]. על בחורי ישיבה להכיר בערך עצמם ובערך האידיאלים שהם מוסרים נפשם עליהם באוהלה של תורה. לא הגוף נותן את הערך לנשמה, להיפך, הנשמה נותנת את הערך לגוף. החיים, על כל כוחות השכל והרגש, השאיפות והערכים שבהם, אינם באים מן הגוף, אלא מן הנשמה, מן הפְּנִים, מן התורה. העולם איננו עומד על החומר כי אם על הרוח, אין אנו מטריאליסטים - חומרניים (עוד ביחס לתמיכה כלכלית בישיבות, ראה ב"אור לנתיבתי", עמ' רצ"ט - ש"ב).
חזרה למעלה