בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישלח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

פרשת וישלח תשס"ג

דרכו של יעקב אבינו למן היציאה מהארץ דרך יסורי הגלות וכל הסיבוכים ועד לעלייה ארצה לבית אל, סוללת את דרכו של עם ישראל עד לגאולה העתידה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מוצש"ק פרשת וישלח תשס"ג
9 דק' קריאה 40 דק' צפיה
זכות אבות
"וישלח יעקב מלאכים לפניו". חז"ל אומרים שיעקב שלח מלאכים ממש, מלאכי שמים. וחכמים גם מספרים מה עשו המלאכים - הם הפחידו את עשו. יעקב היה רגיל במלאכים. כבר נפגשנו בזה בפרשה הקודמת. והנה בהמשך, יעקב יודע שעשו הולך לקראתו, "וירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר איתו וכו'". מלאכים הולכים לפניו ושומרים עליו, "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", אם כן מדוע הוא מפחד? חז"ל אומרים "וירא" - שמא יהרג, "ויצר לו" - שמא יהרוג. מילא מובן מדוע פחד להרוג, אבל מדוע פחד להיהרג? חז"ל אומרים שבכל מצוה שאדם עושה נברא מלאך, ואם כן מלוים את יעקב הרבה מלאכים. אמנם יש ליעקב זכויות רבות מאוד, אבל הוא יודע את תפקידו המיוחד. כל הדורות כולם מתקיימים בזכות האבות, ויעקב לא רוצה למעט מזכויותיו. הוא רוצה להוריש אותן בשלמות לבניו בכל הדורות, כמו שכתוב "וזכרתי את בריתי יעקב וכו'". זכות אבות נמשכת כל הדורות, והנה כאן הוא יכול לאבד מהזכויות בגלל ההצלה מעשו. אז יעקב מתפלל לרבונו של עולם, פונה אל "אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק". הוא לא רוצה להשתמש בזכות שלו, אלא רוצה שהקדוש ברוך הוא יושיע אותו כעת על פי הבקשה, והזכויות תישמרנה לכל הדורות.

המלחמה הרוחנית בעשו
לפני שיעקב פוגש את עשו, מספרת לנו התורה שהוא פוגש את המלאך, ונאבק עימו. "וילן שם בלילה ההוא". "והוא לן בלילה ההוא במחנה", הוא נותר לבדו ונאבק עם המלאך, עם שרו של עשו. בכל מלחמה, בטרם היא מתגלה בפועל יש מאבק רוחני בין השרים, בין הכוחות העליונים, בין השורשים של העמים. המאבק הזה מתרחש תחילה בכוחות הפנימיים-הרוחניים ומוכרע, ורק אחר כך מתגלה במציאות. וכך גם כאן. "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו". עשו לא יכול לפגוע בכל האיברים העיקריים שלו, ועל כן פוגע באבר נמוך, קרוב למקום יצר הרע. התורה אומרת בהמשך, "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". יש איסור תורה לאכול מגיד הנשה בכל הדורות. אומר כאן הזוהר, יש רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים באדם. בכל מצוות עשה שאדם מקיים הוא מחזק איבר אחר, בורא מלאך המקיים אותו ושומר עליו. ויש שס"ה מצוות לא תעשה, והן כנגד שס"ה גידים שבאדם. מצוות אלה הן גם כנגד שס"ה ימי השנה - לכל גיד יש יום מיוחד בשנה. המלאך לא יכול היה לפגוע ביעקב אלא בגיד הנשה, בגיד אחד. אומות העולם, שהמלאך מייצג אותם, לא יכלו לפגוע אלא ביום אחד - יום תשעה באב. כל האוכל בתשעה באב כאילו אוכל מגיד הנשה. זהו יום שיש בו צד של חולי, של עיוות, עד שתבוא הרפואה העתידה, ויהפכו הימים לימי שמחה. כלומר, בעצם המלאך גרם בפגיעתו לחורבן הבית הראשון והשני, והשפיע לדורות. אבל בסופו של דבר, "ותזרח לו השמש", ויעקב חזר לפנואל, וזה מה שעתיד לקרות - עם ישראל יגאל וישוב לפדות נפשו.

גדלותו של יעקב
"ויותר יעקב לבדו". המדרש אומר, "אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך - ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: אין כאל ומי כאל ישורון? ישראל סבא. מה הקדוש ברוך הוא כתוב בו 'ונשגב ה' לבדו', אף יעקב 'ויותר יעקב לבדו'". זהו מדרש מיוחד. יש דברים שצדיקים כביכול עושים כמו שהקדוש ברוך הוא עושה, אבל "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" - "ויותר יעקב לבדו"?! אומר המדרש שיש בזה דמיון. הבלעדיות של רבונו של עולם היא הרי מיוחדת במינה. אין אפשרות להשוות מישהו שיהיה כביכול כמו הקדוש ברוך הוא, "אין עוד מלבדו", "אל מי תדמוני ואשוה", והנה אומר כאן המדרש שיש בחינה מסוימת בזה. כלומר, רבונו של עולם לבדו בכל העולמות כולם, וכנגדו מבחינה מסוימת יעקב הוא לבדו בעולם, כאילו אין שום דבר מלבדו, כל העולם בטל אליו, הוא מתעלה על הכל, בזכותו כל העולם קיים. יש כאן ייחודיות מיוחדת, שכלפיו כאילו שום דבר לא נחשב. והרב זצ"ל היה מקשר את זה עם מדרש נוסף. חכמים אומרים במסכת חולין, שיעקב חזר על פכין קטנים. נשארו לו כלים לא חשובים, אך צדיקים מדקדקים גם בפרטים, וכל דבר שיש להם הם שומרים עליו. כאן מתבררת השלמות של יעקב - מצד אחד הוא נשגב, במדרגה מיוחדת עליונה עד כדי כך שכל העולם בטל כלפיו, ומצד שני הוא מתעסק גם בענייני החומר, ואף דואג שלא יאבד שום דבר, כי הוא יודע שלכל דבר בעולם יש תפקיד, גם לדברים קטנטנים. זו השלמות. - לא רק להתרומם מעלה מעלה ברוממות של מחשבות ודביקות נפלאה, אלא לדעת לרומם הכל, גם את הדברים הקטנים, המעשים הקטנים. גדלות בקטנות - גדלות המגיעה עד לדברים הקטנים היא שלמות. יכולים להיות אנשים שכשהם עוסקים בעבודת ה' הם מתרוממים בלימודם למדרגות עליונות מאוד, אך אחר כך בבית לא שומרים על אותו הגובה. נאמר על ר' זירא שהאריך ימים משום שמעולם לא הקפיד בתוך ביתו. יש אנשים שבבית אין להם סבלנות. בחוץ, כלפי אחרים הם נפלאים, עושים רושם יוצא מן הכלל, אף פעם לא צועקים, נימוסים נפלאים, יחסים טובים מאוד, אבל בבית אין להם סבלנות, לא צריך לעשות רושם. ר' זירא לא הקפיד אף פעם על בני ביתו. "ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ותפילין ולא הרהרתי במקומות המטונפים". מי שלא מהרהר אף פעם בדברי תורה אין לו בעיה במקומות המטונפים, אבל מי שלא פוסק מלהרהר בדברי תורה - יש לו קושי כיון שמחשבותיו נמשכות גם כשהוא נכנס למקום מטונף (כמו שירותים). אבל ר' זירא יודע לעשות את החלוקה, וכיון שהוא לא מסוגל ללמוד במקום לא מתאים, הוא מצליח להפסיק את הרהוריו. זוהי מדרגה עליונה של שליטה גם במחשבות ובפרטים הכי קטנים. יעקב הוא גם מעין "ונשגב ה' לבדו", וגם מתעסק בפכין קטנים ומתקן את כל הדברים הקטנים.

מעשה דינה
וכך יעקב ממשיך בדרכו אחרי ההתגברות על שרו של עשו, ומכאן הדרך פתוחה להתגבר גם על עשו בעצמו. והדרך לארץ ישראל רצופה התמודדויות. הוא מגיע לשכם ואז מתרחש מעשה דינה, ויש בנים יקרים שלא יכולים לעבור לסדר היום. יעקב נבהל על הריגת אנשי שכם. כבר דנו בזה הראשונים, שהם עשו כהלכה, ובכל אופן התרעם עליהם יעקב. הרמב"ן מיישב שאמנם כל אנשי שכם היו חייבים מיתה, אבל בני יעקב לא היו מחוייבים בזה, ועל כן אומר להם יעקב שאמנם לא עשו עבירה אבל "עכרתם אותי", יש חשש שכולם יבואו עלינו, יש כאן סכנת נפשות. והם עונים, "הכזונה יעשה את אחותנו". מה התשובה בזה? הרי יש כאן סכנת נפשות. אור החיים מסביר את תשובתם - להיפך, היינו בסכנת נפשות אם לא היינו עושים כלום, היינו נראים חלושים ועלובים. יראו שככה פוגעים באחותינו ואנו לא עושים כלום אז יביאו עלינו עוד רעות. מישהו לא מבין שעל דבר כזה צריך להגיב?! אין מה לחשוש.

"קום עלה בית אל ושב שם"
כאן אנו מגיעים אל הצו האלוקי של הקדוש ברוך הוא אל יעקב, "קום עלה בית אל ושב שם". הרמב"ן שואל, "לא ידעתי מהו 'ושב שם'". מה משמעות הציווי הזה? "ויתכן שצוהו לשבת שם תחילה, ואחר כן יעשה המזבח להטהר מעבודה זרה או מן החללים שהרגו... ויעקב נזרז במצוה להטהר טרם בואו שם", וציוה "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם". גם הספורנו שואל את השאלה הזו, ועונה - כדי להתכונן לעבודת ה' צריך להמתין קצת, שיהיה ישוב הדעת, כמו חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפילה ומחוננים את דעתם כדי להיות מוכנים. לכולם זה קשה, חוץ מאנשי בית אל שלהם זה כפשוטו - אין שאלה מדוע להישאר ולשבת בבית אל... אור החיים גם מתייחס לזה ואומר - שב שם ומתוך כך לא תפחד מהם. בבית אל לא תפחד. שם יהיה לך ביטחון ותוכל לשבת במנוחה. בשכם, היכן שנעשה מעשה שמעון ולוי, לא כל כך בטוח, שם שכיחא היזקא. אור החיים מביא אפשרות נוספת ואומר, שהקדוש ברוך הוא אומר ליעקב לקיים קודם את נדרו, להודות לרבונו של עולם על כל הטובה שעשה לו מאז שיצא מארץ ישראל, ורק אז יוכל לשבת. זה לא כל כך הפשט בפסוק, כי אז הסדר היה צריך להיות הפוך - קודם "קום עלה בית אל ועשה שם מזבח" ורק אחר כך "ושב שם".

נראה שכוונת הדברים, בהמשך לדברי הראשונים, היא כך: "קום עלה בית אל" - לא הולכים לבית אל אלא עולים . שב שם למעלה, בעלייה המיוחדת הזו. הקדוש ברוך הוא אומר ליעקב שהגיע הזמן לעלות, בעקבות כל מה שהוא עבר והתחסן והשתכלל והתעלה ובנה משפחה. לפני כן הקדוש ברוך הוא לא מדבר אל יעקב בגלוי, אלא מתגלה אליו בחלום - בהתחלה בבית אל, ולאחר מכן בחרן. כעת זהו דבר ה' ממש. יעקב התקדם, עלה למדרגות הנבואה, במדרגות השלמות. לפני היציאה מארץ ישראל הוא היה רווק, פלגא דגופא, לא יכלה לשרות עליו שכינה במלואה, ולאחר מכן היה בחוץ לארץ. כאן הוא כבר מגיע לארץ ישראל עם משפחתו, "ויבא יעקב שלם", אז הוא שומע ממש את דבר ה'. ובבית אל הוא גם רואה מראות נבואה, "וירא אלקים אל יעקב עוד".

"ויקרא שמו ישראל". זה מה שאומר הקדוש ברוך הוא ליעקב. בבית אל תתעלה למדרגה חדשה, תקבל שם חדש. "שב שם" - שב במדרגה העליונה של קדושת המקום הזה, ואחר כך תוכל להמשיך איתה הלאה. תהיה תמיד במדרגה כזו של "אין זה כי אם בית אלקים". כפי שהתפלל דוד המלך "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בית ה' כל מי חיי". דוד המלך לא מתכוון שהוא לא יצא כלל מבית ה', אלא שבכל מקום שהוא יהיה, גם ברחובות ובשווקים ובמקומות אחרים, יהיה במדרגה של הקדושה של בית ה'. זו אולי המשמעות של הפסוק "קום עלה בית אל ושב שם" - תמשיך תמיד את המדרגה שיש במקום הזה. יש פירוש ששואל - מדוע יעקב היה צריך לחכות לזירוז של הקדוש ברוך הוא לקיום הנדר? ומבאר, שיעקב התלבט - כתוב שהוא הגיע לחרן ונזכר שעבר במקום שהיו אבותיו ולא התפלל ואז קפצה לו הדרך לבית אל, והר המוריה קפץ אף הוא לבית אל, ושם חלם את חלומו. התחברו שני המקומות יחדו. כעת יעקב שואל את עצמו, היכן הוא צריך לקיים את נדרו? והקדוש ברוך הוא עונה לו, "קום עלה בית אל ושב שם".

קדושת המקום היא במדרגה מיוחדת במינה. כאן ניצב ראש הסולם או אמצעו, לפי דעות חז"ל. כאן יעקב חולם את החלום הגדול, ורואה את המגמה השלמה של האדם מישראל. כך צריך להיות האדם, כך צריכה להיות עבודת ה' - מצד אחד משיכת כל המדרגות ועלייה מעלה ומצד שני גם המשכת השפעות מלמעלה למטה עד כל המדרגות כולן. הסולם צריך להיות גם "ראשו מגיע השמימה", וגם "ניצב ארצה". יש להאיר את אור ה' בכל המדרגות שבעולם ובכל המעשים והמקומות שבעולם, שיתגלה אור ה' בכל המציאות כולה. את המגמה השלמה הזו צריך להחזיק כל הזמן. זו המשמעות של "קום עלה ושב שם". תמשיך את המדרגה שהגעת אליה בחלום ואיתה תצליח להתמודד עם כל האירועים והמאבקים, ולא תיפול. ו"מעשה אבות סימן לבנים". יעקב עשה סיבוב, יצא לגלות, בנה משפחה, התמודד עם לבן הארמי ובדרך אף עם עשו, הגיע לארץ ישראל וגם אז הדברים היו קצת מורכבים ומסובכים - מעשה דינה, מתירנות, הפקרות, ויעקב ממשיך בדרך, ואז מגיע הצו האלוקי - "קום עלה בית אל ושב שם". אולי הקריאה הזו היא בעצם הקריאה של זמננו. גם אנחנו עברנו את המסלול הזה של היציאה לגלות, שם עם ישראל גדל והתרחב, נאבק באויבים רבים, עבר הרבה נסיונות קשים והם פיתחו אותו, וכעת מגיעה השעה שרבונו של עולם קורא לעם ישראל לשוב הביתה - בהתחלה זה מתגלה בחלום, חלום יותר נסתר מחלומו של יעקב אבינו. קול פנימי, תחושה פנימית, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", הגיעה השעה לחזור הביתה, לשוב לארץ ישראל, והדרך רצופה בקשיים והתמודדויות. כנגד הרצון לשוב לארץ מתעוררים הרבה כוחות מעכבים. אבל החלום של עם ישראל דוחף אותו לעשות זאת ואנחנו כבר נמצאים בכניסה לארץ ישראל, קצת יותר מרגל אחת בפנים, לא כולם אבל חלק. ואז באה קריאה נוספת לעלות עוד מדרגה, אל הר ה', ולקיים את המגמה העליונה שלשמה היה כל הסיבוב הארוך הזה, כל הקשיים, כל ההתמודדויות, כל הייסורים. הכל קרה בשביל שעם ישראל יוכל לבנות חיים עליונים שלמים בארץ ישראל, חיים שכל העולם כולו יכיר בגדלותם. דבר ה' נצחי, קיים לעולם, נובע ממקור הנצח, שומע אותו יעקב אבינו ושומעים אותו כל ישראל. "קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך".

עת צרה היא ליעקב
יעקב אבינו מלומד ביסורים ועל כן אומר הפסוק "יענך ה' אלקי ישראל ישגבך שם אלקי יעקב". רבונו של עולם כ"אלקי יעקב " הוא המושיע את ישראל בעת צרה. יעקב מתגבר על הקשיים ונושע מהצרות. כל עניינן של הצרות אינו בצרות עצמן אלא בישועה שהן מביאות. "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע". הישועה באה מהצרה עצמה. אנו נמצאים עכשיו בתקופה של התמודדות, התקדמות על ידי ומתוך הצרות. כל הזמן הולכים ומתקדמים ומקיימים את הצו האלוקי של העלייה אל הר ה', אל המדרגה הרוחנית העליונה של הגאולה העתידה. כפי שאמרו חז"ל (פסחים דף פח ע"א) על יעקב:
"ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו'', אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר , שנאמר ' אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו שדה , שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה'. אלא כיעקב שקראו בית , שנאמר 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'".

בית זו הופעה שלמה, מסגרת שלמה. ובמקום אחר אמרו חז"ל (שבת דף קיח):
"אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'' - לא כאברהם שכתוב בו 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה', ולא כיצחק שכתוב בו 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל', אלא כיעקב שכתוב בו 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'".

והמדרשים קשורים זה בזה - מצד אחד יעקב קראו בית, המבטא מסגרת, אך לאחר שיש בניין יציב מתקיים גם "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". בעז"ה נזכה שיתקיימו בנו הדברים הללו, "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב", "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il