ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מחלוקת יוסף ואחיו - אז והיום | אתר ישיבה

דף הבית ספריה אמונה יש שואלים גאולה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טו-כא בכסלו ה'תשנ"ד

מחלוקת יוסף ואחיו - אז והיום


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

א

בראותי את פרשת יוסף ואחיו, עולים בי הרהורים, האם הקרע היום בין חלקי העם, חמור יותר מהקרע שהיה בין יוסף ואחיו? האם השנאה היום בין חלקי העם גדולה יותר מאשר השנאה ששנאו האחים את יוסף? קשה להחליט לכאן או לכאן. אולי אפשר לומר כי כאז כן עתה. גדולי הדורות הסבירו, שהשנאה בין יוסף לאחיו נבעה מחילוקי דעות אידיאולוגיים ולא מרוע-לב סתמי, היתה זו מחלוקת שנבעה מפערי השקפות-עולם תהומיים.

אחי יוסף חשבו שיוסף נוטה לדרך זרה ומסוכנת, דרך המנוגדת לדרך האמת, וצריך להרחיק אותו מהמשפחה, כדי שלא יסית את האחרים. ליוסף יש נטיות כלפי חוץ, הוא מדגיש את הערך של הקשר עם עמים אחרים, הוא אומר: עלינו לפעול בתוך העמים האחרים, כך נשפיע יותר, אסור לנו להתבודד ולהסתגר. האחים ראו בדרך זו סכנה. דרך זו יכולה להביא להתבוללות, היא מטשטשת את הייחוד הלאומי הרוחני, היא מבליטה מדי את המשותף שיש בין עם ישראל לעמים.

כך אמנם הם דברי הנביא על אפרים, מזרעו של יוסף: "אפרים בעמים יתבולל" (הושע ז, ח). וכך יוסף מתבטא בפגישה עם אחיו: "שמני אלקים לאדון על כל מצרים" (בראשית מה, ט). לאמור, הנה בדרך זו אוכל להשפיע על מצרים, אבל האחים, ובראשם יהודה, חלקו על יוסף: הם סברו, שלעם ישראל דרך מיוחדת, ועליו לחיות את חייו המיוחדים לבדו. התואר של ישראל - "עם לבדד ישכון" (במדבר כג, ט) אינו שלילי, אלא חיובי, אין זו בדידות שבדיעבד, אלא של לכתחילה. לא צריך לשאוף לברוח מהבדידות, אי-אפשר לברוח ממנה, ועלינו לשמור עליה, לשמור על הדרך המיוחדת, העצמאית, העליונה, האלקית, לשמור על המסגרת, ובכך להיות אור לגויים. לא נהיה אור לגויים על-ידי עירוב איתם.

מזרעו של יוסף, מאפרים, יצא ירבעם, שהעמיד עגלים לעבודה-זרה, כתוצאה מהקשר עם הגויים. במקום להשפיע עליהם, הושפע מהם. אבל יוסף חשב: אסור להישאר במצב של בדידות לאומית. כולם יהיו נגדנו, לא נוכל להחזיק מעמד! זו לא דרך נכונה להיות נגד כולם, צריך לסלק את השנאה והקנאה שבין ישראל לעמים, ורק כך נוכל להתקיים, רק כך נוכל להשפיע ולתרום לעולם כולו. נוכל להרים את כולם לגובה הרוחני שלנו.

לעומתו אומר יהודה: דרך זו מסוכנת, היא מביאה להתבוללות. עלינו לשמור על המסגרת הרוחנית המיוחדת, להיות עם לבדד, ואחר שנגבש את הכוחות שלנו ונעלה לפיסגת הדרך שלנו, מתוך כך נמלא את ייעודנו הכלל אנושי.
כך שולטות שתי השיטות, שיטת יוסף ושיטת יהודה, עד ביאת גואל. בתחילה קם משיח בן יוסף, ואחר-כך קם משיח בן דוד, ומנצח את ניצחונם של ישראל. כשם שהמחלוקת בין האחים הסתיימה באיחוד לבבות, כך בעז"ה יאוחדו הלבבות בקרוב, והאומה כולה תתאחד ותדגול בשם ד' אלקינו, ד' אחד.

ב

ישנם אנשים שיש להם כישרון להסתדר בכל מקום. גם במצבים קשים הם משתדלים למצוא את הטוב שבכל מצב ולהשיג אותו. לעומתם ישנם אחרים, שמחפשים את השלמות. לאלו אין כל ענין בשיפור מצבי-ביניים חולפים, פניהם אל השלמות המלאה. תכונתו של יוסף הצדיק היתה שבכל מקום שהיה, הוא מיצה את כל מה שהיה ניתן למצות באותו מקום ובאותה השעה. הוא הוּרַד למצרים ונעשה עבד לפוטיפר. שם הוא מצליח, ונעשה מנהל ומופקד על כל ביתו. אחר-כך אוסרים אותו בבית-האסורים. גם שם הוא מצליח, ונעשה אחראי על כל בית-הסוהר. אחר-כך הוא מתמנה שליט על כל מצרים.

בנטייה זו, של מיצוי כל מה שאפשר בכל מקום, גם בגלות, גם בעבדות, גם בבית-הסוהר, יש מעלה, אבל יש בה גם סכנה. כי אפשר להיות מרוצים מהמצב הקיים, ולשכוח את השאיפות, את שאיפת השלמות, ואכן, כאשר יוסף הצליח בבית פוטיפר, אומרים חז"ל שהחל לסלסל בשערו, להיות מרוצה מעצמו יתר על המדה, וקצת שכח את ייעודו, את עברו ואת עתידו. על-כן העמידו הקב"ה בניסיון עם אשת פוטיפר. יש בדרך זו סכנה: הנה יוסף נעשה שליט על כל ארץ מצרים והוא מזמין את אביו לבוא, לרדת מארץ-ישראל למצרים, באופן זמני כמובן, אך הזמניות הזו מסוכנת, כי היא יכולה להימשך, ואכן זה מה שקרה: ישראל השתעבדו למצרים זמן רב.

ליהודה לעומת זאת, דרך אחרת, הוא שואף לשלמות מלאה, לגאולה שלמה, אינו מסתפק בגאולה זמנית, ובהקלה מצרות השעה, אלא מצפה הוא אל הגאולה השלמה. אכן, שני הכוחות הללו משלימים זה את זה. אי-אפשר שלא להזדקק לשיפור העכשוי בכל מצב, שכן בלי זה, אפשר להתמוטט ולהיאבד, כי אם לתקן הכל אי-אפשר ולשפר קצת אין חפץ, אפשר ליפול לגמרי. יש הכרח לשמור על גובה, בכל מצב. מאידך, אסור לשקוע בעכשויזם, עד כדי שיכחה של השאיפות הגדולות, העתידיות. כך, במשך כל הדורות שלטו שתי התכונות המנוגדות, והמשלימות זו את זו.

מאז התעוררות התחיה-הלאומית, מאז התעוררות הציונות, נמשך הויכוח בין שתי הגישות: בין הגישה הפרגמטית, הריאליסטית, ובין בעלי החזון השלם. בתחילה התנהל הויכוח על תוכנית אוגנדה. מקלט לילה, פתרון מוצלח, אם כי זמני, לעם היהודי. הצעה פרגמטית-מציאותית, אבל מסוכנת, הסכנה: פן תישכח המטרה והייעוד התכליתי, שלא תישכח ירושלים. שם ניצחו בעלי החזון. אחר-כך באה הצעת החלוקה. שם ניצחו הפרגמטיים. וכך עכשיו הויכוח בין אנשי ארץ-ישראל השלמה ובין הנוטים לויתורים ולחלוקת ארץ-ישראל מחדש, בין בעלי החזון, ובין הריאליסטים, כביכול.

יש כאלה שיש להם כח פריצה התחלתי, אבל אינם בנויים להשגת השלמות. ויש שיש להם יכולת להשלים, אבל אין להם כח הפריצה ההתחלתי. ההתחלות קשות, יש הרבה טעויות, ההישגים אינם שלמים, יש הרבה בוסריות בתחילת הדרך, אבל זהו בדיוק כוחם של הפורצים: לפרוץ בלי שלמות, לספוג את הקשיים ההתחלתיים. בלעדי הפורצים, לא תהיה התחלה, וממילא לא יהיה המשך. הם יכולים רק להתחיל, ואחריהם יבואו הממשיכים, אנשי החזון השלם, שיביאו את המהלך לשלמותו המלאה. בתחילה, - משיח בן יוסף, ואחר-כך - משיח בן דוד. כך היה בכל הדורות. יוסף, הכח שדוחף תמיד קדימה, לא נרתע מהתמודדויות, לפעמים הוא מושך את העם לשלבים קשים, שאותם צריך לעבור ולהמשיך. על-ידו יורדים מצרימה, ומתחיל כיבוש הארץ, ויהודה הוא המשלים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il