ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת ויגש | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויגש Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ט- תשס"ב

רעיונות לפרשת ויגש


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

גר ותושב
פסימיות רבה משתקפת בדבריו של יעקב אבינו אל פרעה, כאשר נשאל לגילו. כאשר פרעה שואל אותו: "כמי ימי שני חייך"? עונה לו יעקב: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה. מעט ורעים היו ימי שני חייי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם". ואף המפרשים מצטרפים לתמיהה זו: מה ראה יעקב אבינו לומר לפרעה את הדברים הללו, הנראים לנו מיותרים?

על דרך הפשט אומרים המפרשים על אתר, שיעקב אבינו נראה אז זקן מכפי גילו. וכדי שפרעה לא יתפלא שאדם בן מאה ושלושים נראה כמו בן מאה ושמונים, הסביר לו מדוע קפצה עליו הזקנה.

אך מדברי רש"י ניתן לדלות רעיון עמוק יותר. "שני מגורי" - מפרש רש"י - "ימי גרותי. כל ימי הייתי גר בארץ אחרים". דברי רש"י נראים תמוהים, לכאורה, שהרי דווקא ביחס ליעקב עצמו נקראה פרשה שלמה בשם "וישב": "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". ביחס ליצחק נאמרה שם לשון גרות, וביחס ליעקב - לשון ישיבה! א"כ מדוע מדגיש יעקב את היותו גר בארץ כאשר דווקא הוא הוגדר כתושב?

נראה שזהו בדיוק הבסיס לדברי המדרש המובא ברש"י בתחילת פרשת וישב: "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". יעקב אבינו, לאחר שעבר שנים רבות וארוכות של צרות מידי לבן ומידי עשו, ביקש לישב בשלוה. הוא רצה לראות את עצמו כתושב בעולמו של הקב"ה, ולא רצה יותר להיות במעמד של גר, החי כאורח בעולם. ביקש של יעקב לראות את עצמו כתושב וכאזרח דווקא כאשר אביו יצחק נחשב כגר. "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". אין רע במצב של תושב. אנשים רבים זכו לכך, וביניהם אברהם ויצחק, שבדרך כלל נאמר עליהם בתורה "וישב" ולא "ויגר". אבל ברגע שהישיבה בשלוה לא מהווה רק תוצאה של חסד ה' והופכת להיות מטרה ומשאת נפש - על כך באה ביקורתו של הקב"ה, האומרת לו: בעולם הזה, עליך לראות את עצמך כגר, ולא לשאוף לחיי שלוה של תושב. "אדם לעמל יולד".

לאחר ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף" במשך עשרים ושתיים שנה, לאחר שראה יעקב כי לא זכה אלא לשנים ספורות של שקט ושלוה, הבין יעקב כי אינו אלא גר בעולם הזה, אשר נדרש ממנו להיות נכון להתמודדות ולמאבק במשך כל ימי חייו. על כן, בתשובה לשאלת: "כמה ימי שני חייך?", ענה: "ימי שני מגורי...".

ויבוא בארה שבע
"ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע, ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק". יעקב מתבשר כי יוסף חי. הוא מחליט לרדת אליו למצרים. בדרך, בבאר שבע, הוא עוצר את השיירה, ומקריב קרבן לה'. מדוע לא הביא את הקרבן בחברון, העיר בה גר במשך כל השנים הללו, והמתין עד שהגיע לבאר שבע, הנמצאת על הדרך למצרים? ומדוע קרבנו הוא דווקא ל"אלוקי יצחק" ולא ל"אלוקי אברהם" גם כן?

אין זו הפעם הראשונה בה יציאתו של יעקב מן הארץ היא דרך באר שבע. גם יציאתו הקודמת היתה משם. "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". עומד יעקב ותוהה: האם כדין יוצא אני מן הארץ? האם לרצון ה' היא יציאה זו? על כן הולך הוא לבאר שבע, עירם של אבותיו, אברהם ויצחק.

שונה היא דרכו של אברהם מזו של יצחק. אברהם אבינו, כאשר היה רעב בארץ, אכן ירוד ירד מצרימה מפני הרעב. יצחק אביו, לעומת זאת, נשאר בארץ (עיין ספורנו). האם עליו ללכת בדרכו של אברהם, או שמא בדרכו של יצחק? גם מעשיהם בבאר שבע - שונים היו. אברהם קורא למקום "באר שבע" על שם השבועה שנשבע והברית שכרת עם אבימלך מלך פלישתים. גם יצחק קרא למקום "באר שבע"; אך לא על שם ההסכם שחתם עם הפלישתים אלא על כך שזוהי הבאר השביעית שכרה באדמת הארץ (ספורנו פרשת תולדות). גם כאן עומד יעקב אבינו ושואל: איזו "באר שבע" תורה את דרכי, זו של אברהם, שוויתר על זכויותיו בארץ (עיין רשב"ם על פרשת העקידה), או זו של יצחק, שהתאמץ לאחוז בה למרות כל הקשיים הכלכליים והבטחוניים?

רוצה יעקב אבינו ללכת בדרכו של יצחק אביו. הן זה היה רצונו מאז ומעולם, לשבת "בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". את הזבח הוא זובח במקום בו בנה יצחק אביו מזבח ומקריב קרבן לאלוקי יצחק אביו. וכמו שהתגלה הקב"ה אל יצחק אבינו בבאר שבע, כך התגלה אל יעקב. אצל יצחק נאמר: "וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר: אנוכי אלוקי אברהם אביך. אל תירא, כי אתך אנוכי, וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". בדרך דומה מתגלה ה' אל יעקב: "ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה... ויאמר: אנוכי הא-ל אלוקי אביך. אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". מה דומה הנבואה? אך יחד עם זאת, מה שונה ההנחיה? שניהם מקבלים הנחיות בלילה, במצב קשה ומדאיג. אך בעוד שיצחק קיבל הנחיה שלא לפחוד מלהישאר בארץ למרות כל הקשיים להיאחז בה, יעקב מקבל הנחיה שלא לפחוד מלרדת מן הארץ. ולא נתיישבה דעתו עד שהבטיח לו הקב"ה: "אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה".

מדיניות כלכלית חדשה

תקופות של מצוקה כלכלית, פעמים שהן גורמות משברים קשים, ואף יוצרות עיוותים חמורים, שאחר כך קשה מאד לתקנם. ופעמים, הזדמנות יש בהן, בעתות של מצוקה, לתקן עיוותים אשר הצטברו במשך שנים רבות.

כך נראה להבין את דרכו של יוסף (בעקבותיו של הרמב"ן). תם הכסף במצרים. המצרים הרעבים, המבקשים לחם, מוסרים את רכושם, את הסוסים, את החמורים, את מקנה הצאן ואת מקנה הבקר. ומאחר שאף זה תם, פונים המצרים אל יוסף בהצעה מפתה: "קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם". מבקשים הם להיות עבדי פרעה. אמנם לא תמיד נעים להיות עבד; אולם האחריות לפרנסתו של העבד מוטלת על שכמו של האדון. בעתות מצוקה, מה טוב לו לאדם יותר מאשר להיות סמוך ובטוח על שולחנו של פרעה בכבודו ובעצמו, ולהיות פטור מכל אחריות אישית? יוסף מבין את הנזק החמור הצפון בהצעה זו. אדם המסיר מעל עצמו את האחריות הכלכלית, מהר מאד יסיר מעל עצמו את האחריות המוסרית. אם אינו אחראי לפרנסתה של משפחתו, לא יהיה אחראי אף לשלמותה, ומכאן קצרה הדרך לניאוף. אם אינו אחראי לפרנסתם של ילדיו, לא יראה עצמו אחראי אף לחנכם, ומכאן קצרה הדרך להפקרות מוחלטת. יוסף דוחה בנימוס את הצעתם הנדיבה של המצרים. את גופם אין הוא קונה לעבדים. אין הוא רוצה ליצור שם "בית עבדים", על כל קלקוליו המוסריים. אולם הוא לוקח ומלאים את האדמה.

יש להניח כי חלוקת הקרקע במצרים, רחוקה היתה מלהיות שוויונית. יש להניח כי יחידים בעלי הון השתלטו במשך הדורות על אמצעי ייצור רבים. עתה ניתנה ביד יוסף ההזדמנות לבצע תיקונים מרחיקי לכת, אשר יבצעו חלוקה שווה יותר של המשאבים בין כולם. על כן הוא מבצע "העברת אוכלוסין" (טרנספר, בלע"ז) בכל רחבי ארץ מצרים, מקצה עד קצה. האדמות מחולקות מחדש, כאדמות המלך. אולם חלקו של המלך אינו גדול, ואינו עולה על חמישית מן היבול. האדם נשאר בן חורין, אחראי לגורלו ומתפרנס מיגיע כפיו. (היחידים אשר נשארו פרזיטים, היו כוהני הדת המצרים. הם המשיכו לקבל מזון מבית פרעה, והמשיכו להחזיק באדמותיהם; בניגוד לכוהני ישראל, אשר אין להם חלק ונחלה בארץ...).

מה גדולה היא כפיות הטובה של המצרים, אשר הפכו את אחיו ובניו של יוסף, לעם של עבדים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il