ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת ויחי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויחי Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ו - תשס"א

רעיונות לפרשת ויחי


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

יששכר וזבולון
שני אחים הם: יששכר וזבולון. זה התברך באניות סוחר וזה התברך בכושר סבל לשאת משא. אך המשא המוטל על שכמו של ה"חמור" - לדעת חז"ל - אינו משא פיסי, אלא משא רוחני: עול תורה; "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא (=סחורה) וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה".

קשה הדבר עד מאד. הייתכן שיהודי אחד ישלם ליהודי אחר כדי שיניח תפילין במקומו, כדי שישב במקומו בסוכה? הלא ידוע שכל מצוות עשה המוטלת על גופו של אדם, אי אפשר לה להתקיים אלא ע"י האדם עצמו! ובמיוחד צריכים דברים אלו להיות אמורים במצוות לימוד התורה, שהיא המעצבת את אישיותו של האדם מישראל כאדם שדבר ה' הוא נר לרגליו. א"כ, כיצד יכול שבט יששכר "לעשות את העבודה" בשביל שבט זבולון? וכיצד נפטר זבולון מן הציווי "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה"?

מתוך עיון בסוגיות הגמרא ובדבריהם של גדולי ישראל, עלינו לומר כך ששני חלקים ישנם במצוות לימוד התורה: חלק אישי וחלק ציבורי. החלק האישי הוא המוטל על גופו ושכלו של כל אדם ואדם מישראל, ואיש אינו יכול להיפטר ולהתחמק ממנו, והוא: לקבוע עתים לתורה בכל יום, בבוקר ובערב. את החיוב הזה לא ניתן להמיר בכסף. החלק הציבורי הוא המצוה המוטלת על עם ישראל לעסוק בתורה ולגדל מתוכו תלמידי חכמים. מצוה זו אינה מחייבת כל אדם להקדיש את כל זמנו לתלמוד תורה. מצוה זו מחייבת כל אדם מישראל לדאוג לכך שהאומה כולה תעסוק בתורה. את המצוה הזאת יכול אדם אחד לקיים בכך שהוא מקדיש את כל ימי חייו לתורה, ללמוד אותה וללמד אותה לאחרים, ואדם אחר יכול לקיים אותה בכך שהוא מסייע לאחרים ללמוד תורה ע"י עזרה כספית או אירגונית.

מילוי שלם של המשימות הלאומיות לא יתבצע ע"י אחידות, שבה כל אחד הוא "קצת כזה וקצת כזה", אלא ע"י מצב שבו כל אחד ממלא את תפקידו הוא בשליחותה של האומה כולה ורואה את זולתו כממלא את תפקידו שלו - ג"כ מכוחה של אותה שליחות. אהבה רבה צריכה לשרור בין החלקים השונים שבעם, המשלימים אלו את אלו. על כן באותה ברכה מברכים אנו: "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות... אותנו לימדת".

חרב וקשת בשכם
"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". - כך אומר יעקב בצוואתו. על מלחמתם של שמעון ולוי בשכם כבר למדנו בפרשת וישלח. אך מה להם ולחרבו וקשתו של יעקב? על שאלה זו עונה המדרש (בראשית רבא, פרשה פ):
"ולא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו המעשה. וכיון שעשו בניו אותו מעשה, אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אוה"ע? מה עשה? נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם. ואמר, אם יבואו האוה"ע להזדווג להם לבני - אני נלחם כנגדן".

אכן, חרבם וקשתם של שמעון ולוי, "כלי חמס" הן בידיהם, גזל מידיו של עשו הרשע. לא בה התפאר יעקב אביהם. חרבו וקשתו של יעקב, כלי מלחמת ההגנה הם, ובהם לקח את העיר שכם, ותהי לו לנחלה.

אך לא בנשק טהור בלבד נקנית ארץ ישראל. "שכם אחד", לדעה אחרת במדרש (בראשית רבא, פרשה צז), אינה שכם העיר כי אם חלק הבכורה - הייעוד והתפקיד - אשר נתן יעקב ליוסף בנו. החרב והקשת, לדעה זו, לא כלי מלחמה הם, כי אם כלים במאבק הרוחני: תפילה ובקשה, מצוות ומעשים טובים.

דומה כי אי אפשר לזה בלא זה. אי אפשר לזכות בשכם הגיאוגרפית בלי לזכות ולהכיר בייעוד הרוחני אותו היא נושאת. ואי אפשר לעמוד במלחמה הפיסית מבלי לעמוד יחד עימה במלחמה הרוחנית. "אתה הוא מלכי אלוקים, צוה ישועות יעקב. בשמך צרינו ננגח, בשמך נבוס צרינו". חיבור אלה הערכים ביחד - הנחלה הגיאוגרפית וחלק הבכורה הרוחני, מלחמת הכוח ומלחמת הרוח - הוא שיביא את עם ישראל להגשמת ייעודו בעולם: "כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה... לעבדו שכם אחד".

גור אריה יהודה

חמישה מבני יעקב נמשלו לחיות: אריה, אילה ונחש, זאב וחמור. ארבעה מתוכם נקראו על שמם של החיות עצמן. רק אחד מהם יוצא מכלל זה: "גור אריה יהודה". מדוע לא נקרא יהודה על שם האריה הבוגר, אלא על שם בנו הצעיר, גור האריות?

כבר חז"ל עמדו במדרש על כפילות זו, ואמרו: "מלמד שנתן לו גבורה של ארי וחוצפה של גוריו". שני סוגים של אומץ-לב יש באדם: אומץ הבחרות וגבורת הזקנה. האומץ של גיל הנעורים, שעדיין לא רכש לו נסיון חיים עשיר - יש בו בוז לסכנות והתעלמות מחוקי הזהירות. גבורה מתפרצת זו היא החוצפה. לעיתים זהו הכוח הנדרש בהנהגת עם ישראל: לא לעשות יותר מידי חשבונות, ולמהר "לקפוץ" אל המים ואל האש. אך יש גבורה אחרת, גבורה של זקנה. זוהי גבורה מחושבת ושקולה, המביאה בחשבון את כל ההיבטים, ובעיניים פקוחות לוקחת גם סיכונים. גם כוח זה צריך להוביל את העם בדרכו.

הנהגתו של שבט יהודה משלבת בתוכה את שני האופנים של האומץ: החוצפה הספונטנית של הצעירים, והגבורה המחושבת של הזקנים. רש"י בפירושו עומד על שני שלבים בהתפתחותו של האריה, שהוא המלך: השלב הראשון הוא "גור" - הכנה למלוכה. ורק השלב השני הוא "אריה" - מלך. כך היתה מלכותו של דוד: בתחילה היה רק שר בממשלתו של שאול, ולאחר מכן היה מלך מכוח עצמו. וכן בהמשך: בזמן הגלות: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" - שררה קטנה. וכל זאת עד אשר יגיע זמנה של מלכות המשיח "עד כי יבוא שילה".

אם נרצה לאחד את שני הפירושים, נאמר שכאשר כוח הגבורה הוא בבחינת "גור" ספונטני - עליו להיות בעמדה של הכנה למלוכה, ובינתיים עליו להיות כפוף לכוחות אחרים שישלטו בו ויכוונו אותו למקום הראוי לו. וכאשר כוח הגבורה מגיע לזקנה, לגבורה של שיקול דעת - אזי מגיע זמנו למלוך.

חמור גרם
הכינוי "חמור" נחשב היום לכינוי גנאי, והוא מכוון לאדם קשה הבנה. אך לא כך הם הדברים בתורה, בברכותיו של יעקב אבינו: "יששכר חמור גרם". מהי א"כ משמעות הכינוי "חמור"?

החמור ידוע כבהמת משא. יש לו כושר נשיאה גבוה. הוא מסוגל לשאת משאות כבדים. הוא לא מסוגל לרוץ. הליכתו, איטית היא; אך רצופה. חז"ל פירשו את הכינוי "חמור" בהיפך גמור ממשמעותו המקובלת. "חמור" הוא תלמיד חכם, הנושא את שכמו לשאת בעול התורה. מה שמאפיין את התלמיד החכם אינו הברקה מקורית הבאה במהירות. לימוד התורה לא נמשל לריצת הסוס או לתעופת הנשר. תלמיד חכם הוא זה שיושב יום יום ולומד בהתמדה. מה שמאפיין אותו הוא קביעות ויציבות. כך גדל תלמיד חכם, בלימוד מתמיד ומאומץ של שורה ועוד שורה, דף ועוד דף; כאותו חמור, הנושא על שכמו משא כבד ופוסע באיטיות, אך בעקביות.

על הפסוק "רובץ בין המשפתיים" אומר רש"י: "כחמור המהלך ביום ובלילה ואיל לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח, רובץ בין התחומין, בתחומי העיירות". וכך גם התורה. אחד הדברים שהיא נקנית בהם - מיעוט שינה. "ועל הארץ תישן". עוד דבר מאפיין את החמור: הסתפקות במועט. וכך גם היא דרכה של תורה: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה... ובתורה אתה עמל".

ממשיכה המשנה ואומרת: "ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך". וכך נאמר גם בפסוק: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" - על התורה, שעליה נאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם..." "דרכיה דרכי נועם..." כיצד מתייחסים בני יששכר אל העם כולו? האם הם יושבים בהיכל השן הפרטי שלהם? על כך אומר רש"י: ויהי - לכל אחיו ישראל - למס עובד: לפסוק להם הוראות של תורה. זוהי דרכם של תלמידי חכמים. לא יוקרה הם נוטלים לעצמם כי אם אחריות לשאת בעול הציבור. לא שררה הם לוקחים, כי אם עבדות.

ויהי רצון שנזכה להיות: חמורים... (גם אם לא כחמורו של ר' פינחס בן יאיר...).

איילה שלוחה
כמו אחיו האחרים, אשר התברכו בכך שנמשלו לבעלי חיים, כן הוא נפתלי, הנמשל לאיילה שלוחה. אך משל זה, מעורפל הוא עד מאד. כל בעלי החיים הוזכרו כדי לייחס אליהם את הפעולות הרגילות בהם. גור אריה - תכונתו היא לטרוף. על כן מובן מדוע נאמר עליו: "מטרף בני עלית". הזאב - טורף ואוכל. החמור - נושא משאות ורובץ לנוח בדרך. הנחש - נושך. אולם ביחס לאיילה נאמר: "הנותן אמרי שפר". האם האיילה מדברת? וא"כ, מהי משמעותו של המשל?

הרמב"ן עומד על כך שהאיילה שימשה כיונת דואר, השלוחה ממקום למקום כדי לבשר בשורות טובות. על כן לא נאמר: "האומר אמרי שפר" כי אם "הנותן אמרי שפר", שאמרו אנשים אחרים, אלא ששלחו אותו.

תכונתו של נפתלי, א"כ, היא השליחות. השליח אינו פועל ביוזמתו העצמית, ואף אינו אומר דבר משל עצמו. הוא רץ במהירות ביוזמתו של המשלח, ומוסר את דברי המשלח כמות שהם. זוהי דרכו של נפתלי בעבודת ה'. אין הוא עובד את עצמו ורואה בקב"ה את מי שמדריך אותו איך לבטא את עצמו. להיפך, כל כולו אינו אלא שליח לעבודת בוראו ולהעביר את דבר ה' אל כל בני האדם עלי אדמות.

הרמב"ן מביא סיפור מן התלמוד הירושלמי במסכת שביעית (פרק ט, הלכה ב) המבאר כיצד מבצעת האיילה את שליחותה. ואנו נביא אותו בלשוננו, בתרגום לעברית:
"מעשה בדיקליטיאנוס המלך שהיה מיצר לבני פניאס (=בניאס) במיני מסים קשים. אמרו לו אנשי העיר: אנחנו הולכים מכאן למקום אחר. אמר לו שר המשנה שלו: אם הם הולכים משם - סופם שיחזרו להם, כי הטבע גורם לחזור למקום שנולדו. ואם אתם רוצים לנסות הדבר, תנסו בצביים שהורגלו כאן ותשלחום לארץ רחוקה ותראו שבסוף יחזרו למקומם. וכך עשה: הביא צביים וחיפה את קרניהם בכסף ושלח אותם לאפריקי, ובסוף שלוש עשרה שנה חזרו למקומם".

בני פניאס איימו על הקיסר שינטשו את עירם עקב הקשיים שהעמיד בפניהם. שרו של הקיסר הרומאי הבין יותר מהם מהי דבקותו של אדם באדמתו. הוא לא יכול היה למנוע את בריחתם. אבל יכול היה להבטיח את שובם למקומם הטבעי.

התלמוד הירושלמי אינו מספר לנו אם בני העיר פניאס היו יהודים או גויים. סביר להניח, עפ"י המידע ההיסטורי שבידינו, שהיתה זו עיר נכרית. ואכן שיקולים אלו: קשיים כלכליים מחד גיסא, וקשר טבעי איתן למקום מאידך גיסא - הם המאפיינים את הקשר של כל עם אל ארצו.

עם ישראל, לעומת זאת, יוצר קשר אחר אל ארצו. אין זה קשר טבעי, כי אם קשר של שליחות אלוקית. לא סיסמאות משלו אומר הוא בדבר משמעות קיומו, אלא נותן הוא את אמרי השפר, את דבר ה' שניתן לו. "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו". זוהי אמירתו של שבט נפתלי, אשר קיבל לו את נחלתו אל מול גולן.

אחרית הימים
עומד יעקב אבינו בערוב ימיו. בניו נקבצים סביב מיטתו, אבלים ובוכים. לא בארץ אבותיהם הם יושבים, כי אם בארץ לא להם, בתחילתה של גלות ארוכה. מצפים הם לדברי עידוד מאביהם. אף יעקב אביהם מבקש לחזק אותם טרם לכתו לבית עולמו, ולגלות להם את אשר צופן העתיד בחובו. "היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". אך דווקא אז נסתלקה ממנו שכינה. נסתם הקץ ולא נתגלה, "כי סתומים הדברים וחתומים עד עת קץ". מדוע לא נתגלה הקץ? מדוע נשארו הדברים סתומים וחתומים מכל אדם? האם לא היה הרבה יותר קל אילו היינו יודעים את התאריך המדוייק בו יסתיימו כל צרותנו? האם לא היה הרבה יותר פשוט אילו היינו יודעים את התהליך המדוייק הצפוי לנו מכאן ועד עת קץ, עם הנחיות מפורטות כיצד לפעול עם א-ל?

נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו היינו מקבלים תשובות מפורטות לשאלות אלו, עם לוח זמנים מדוייק. יש להניח שהיינו חיים את חיינו באדישות משעממת, ולכל היותר בציפייה פסיבית. מדוע עלינו להתאמץ, ליזום ולפעול, אם הכל ידוע מראש? לא לזאת מצפה מאתנו רבונו של עולם. מרגע שהתברר כי הגאולה באה בדרך הטבע, התברר כי הגאולה באה תוך שותפות מלאה של בני האדם. אנו צריכים ליזום ולפעול, לקחת אחריות על מעשינו ולהפיק את הלקחים מכשלונותינו. אין פירושו של דבר שאנו מביאים את הגאולה בכוחנו שלנו. יש מי שמנהל ומכוון מלמעלה. יש מי שיוצר את ההזדמנויות, והוא שנותן את ההזדמנות השנייה גם לאחר החמצתה של הראשונה. יש מי שמציב מכשולים ואתגרים בדרך, אשר ההתמודדות אתם מניעה את המהלך קדימה, הוא המלמד אותנו בדרך הקשה אם טעינו במהלך שעשינו, והוא גם הפותח דרכים לתיקון במקרים בהם היו כשלונות וטעויות.

באינטואיציה נדירה עמד על סוד זה - משה דיין בהרצאה שנשא לפני כשלושים שנה בפני בוגרי קורס פיקוד בכיר בצה"ל, וכך אמר אז:
אמרתי 'מה יהיה?' ולא 'מה יהיה הסוף?' עשיתי זאת מפני שנראה לי כי הדגש בשאלה יהודית זו הוא בדרך ולא ביעד הסופי; בתהליך ובמאבק ולא בתחנה האחרונה... לכן חושבני כי התשובה המרכזית, הבסיסית, שביכולתנו לתת לשאלה 'מה יהיה - היא: 'נמשיך להיאבק'... עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת המנוחה והנחלה.

על כן נסתמו מאתנו דרכיה הסבוכות של גאולת ישראל. ציפייה פעילה לישועה תלווה אותנו בכל רגע ורגע בחיינו. נחשוב ונברר, נפעל ונעשה, נשגה, נפיק לקח ונתקן, עד אשר יפוח היום ונסו הצללים ונלך לנו אל הר המור ואל גבעת הלבונה.

בדברי יעקב לבניו, בסופו של דבר, לא היו "הדלפות" מאחרי הפרגוד. הקץ לא נתגלה. אך דבר גדול אמר יעקב לכל אחד מבניו. אתה, יהודה, תהיה אריה. ואתה, בנימין, תהיה זאב. אתה, יששכר, תהיה חמור גרם. ואתה, נפתלי, תהיה איילה שלוחה. כל אחד מכם יפעל על פי תכונותיו המיוחדות כדי להביא את העם כולו אל מטרתו. אך אל תשאל: 'מה יהיה'? שאלה זו אינה במקומה. דבר אחד עליך לשאול בכל יום ויום: 'מה עלי לעשות'? 'מה עלי לעשות היום בכוחות המיוחדים שרבונו של עולם נתן לי'? ואז, יתקיים בכל אחד ואחד מאתנו הביטוי: "כל ימי חייך, להביא לימות המשיח".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il