בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עשרת ימי תשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

תשובת הצדיקים

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ז
4 דק' קריאה
מובא בתלמוד (עבודה זרה דף ד ע"ב) "וא"ר יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר: (דברים ה) 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו'. והיינו דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה; לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: (תהלים קט) 'ולבי חלל בקרבי'; ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא למה עשו? (דף ה ע"א) לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור - אומרים להו לכו אצל צבור".
לכאורה קשה, וכי שכדי להורות תשובה לרבים וליחיד הקב"ה החטיא את ישראל ואת דוד ח"ו?
נראה שחז"ל באו ללמד אותנו כאן רעיון עמוק בענין התשובה, שהיא עבודה ללא גבול ושייכת לכל אדם בכל דרגב שהוא. כי התשובה היא לשוב אל ה', כפי שנאמר בתורה (דברים פרק ל) "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ", ומרומז במילה עצמה תשובה "תשוב – ה' " (בספר התניא), וממילא אין גבול לתשובה כמו שהקב"ה הוא בלי גבול וכמה שנתקרב אליו והיא שייכת אף אצל הצדיקים, כפי שמובא בזהר הקדוש שעתיד הקב"ה "להדרא צדיקיא בתיובתא".
ונראה שזה היה החטא של ישראל ושל דוד ע"ה שחשבו שהשלימו עצמם ואינם זקוקים עוד לתשובה.
ישראל במעמד הר סיני אמרו נעשה ונשמע, אמירה שמתאימה למלאכי השרת, כפי שאמרו חז"ל (שבת דף פח ע"א) "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?", ואז הפכו להיות כמלאכים שחיים לעולם, (עבודה זרה דף ה ע"א) "דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר: (תהלים פב) 'אני אמרתי א-להים אתם ובני עליון כלכם', חבלתם מעשיכם (בחטא העגל) 'אכן כאדם תמותון' ".
ישראל התעלו במעמד הנשגב למדרגה עליונה, וחשבו שהשלימו את יעודם, פטורים מיצר הרע ואין עוד מעלה למעלה ממה שהגיע באותה שעה. וראיה לדבר מהמדרש הבא (דב"ר פרשה ז י) " 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת', מהו 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת'? א"ר יצחק: בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כד) 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' אמר הקב"ה: (דברים ה) 'מי יתן והיה לבבם זה להם', שמעו ישראל ושתקו. א"ר יהודה בן לוי: למה"ד לחבר אחד קשה שראה עכנא אחת קשה אמר מי יוכל לחבר את זו אמרו לו ולא את החבר הכל ממך. כך, כיון שאמר הקב"ה 'מי יתן והיה לבבם זה להם' היה להן לומר: רבש"ע! אתה תן. לפיכך אמר משה 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' ".
מדוע לא בקשו לב לדעת? מפני שחשבו שאינם צריכים לכך! לפיכך לקח להם הקב"ה את ההשגות הגדולות שקבלו וראו במעמד הר סיני, ומשה בושש לבא ולרדת מההר, והם הרגישו אבודים מבחינה רוחנית, עד שחטאו בעגל. וכל זה מפני שלא בקשו מהקב"ה לב לדעת לשוב אליו בתשובה נוספת כתשובת הצדיקים.
וכן מצאנו אצל דוד המלך ע"ה, שהייתה לו הרגשה שנצח את יצר הרע ואמר "ולבי חלל בקרבי", ואמרו חז"ל "שהרגו בתענית", וזו הייתה הסיבה לכך שחטא, אמרו חז"ל (סנהדרין דף קז ע"א) "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה אומרים, א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב ואין אומרים א-להי דוד? - אמר: אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי, אמר לפניו: רבונו של עולם, בחנני ונסני. שנאמר (תהלים כ"ו) 'בחנני ה' ונסני וגו'. אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך, דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך, דמנסינא לך בדבר ערוה". ואנו יודעים את סוף המעשה שנכשל בחטא עם בת שבע.
יצויין שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם, וגם האבות לא כונו בשם א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב בחייהם, ולכן הכתוב אומר "ופחד יצחק", וכפי שפירש רש"י (בראשית פרק לא פסוק מב) " ופחד יצחק - לא רצה לומר א-להי יצחק, שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע (לעיל כח יג) אני ה' א-להי אברהם אביך וא-להי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, יעקב נתיירא לומר א-להי ואמר ופחד". והסיבה לכך מפני שכל עוד אדם חי הוא צריך להיות בבחינת מהלך מדרגה לדרגה, ולקיים "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", ולכן הקב"ה אינו מייחד שמו עליו, דבר שהיה מורה על כך שהשיג את השלמות. וזאת הייתה הטענה על דוד שבקש שהקב"ה ייחד שמו עליו בחייו, וכיון שבקש להוכיח זאת ואמר "בחנני ה' ונסני", כאילו בכוחו להתגבר על כל ניסיון, הקב"ה לקח ממנו את הסייעתא דשמיא שהייתה לו, וממילא לא עמד בניסיון, כי אם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.
וזהו להורות תשובה לרבים וליחיד, שעבודת התשובה היא משאת נפש תמידית לעלות מדרגה לדרגה עד בלי די. וצריך אדם לומר (משנה מסכת אבות פרק א משנה יד) "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני", כלומר מצד אחד יראת שמים תלויה בו עצמו, אבל בלא עזרת שמים אינו יכול להתגבר וצריך לבקש רחמים על כך שיצליח להתגבר על יצרו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il