ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ביאור שיטת הרמב"ם בתקפו כהן | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (64 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (64 ד')

כא כסלו, התשס"ג

ביאור שיטת הרמב"ם בתקפו כהן

מסכת בבא מציעא - דפים ו', ז'



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

דברי הגמרא
אדם שנולד בעדרו בכור - אומרת התורה שהבכור קדוש, והוא שייך לכהן. המשנה בבכורות מתייחסת למקרה שיש ספק אם הולד בכור או לא, וקובעת "המוציא מחבירו עליו הראיה".
הגמרא (בבא מציעא ו, ב) דנה במשמעות פסק זה. רב המנונא מפרש שהמשנה שאם הבהמה אצל הישראל לא נוציא מידו, אך אם הכהן תקף מהישראל את הבכור לא נוציא אף ממנו, שהרי המשנה לא חילקה בדין זה. אולם רבה אמר שלעולם נחשב הכהן מוציא מישראל, כי תחילה היתה הבהמה ברשות הישראל.

רב חנניה הביא סיוע לדעת רבה מהברייתא "הספיקות נכנסים לדיר להתעשר": ישראל שיש לו בהמה שספק אם היא שייכת לו או לכהן, הוא יכול לצרפה למעשר בהמה. ואם נאמר שהכהן יכול לתקוף את הבהמה מהישראל "אמאי נכנסין לדיר? נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן!" אם הישראל יכול לעשר מוכח שבהמה זו נחשבת ממון ישראל, אך אם הכהן יכול לתקוף - נמצא שיש גם לכהן זכות ממונית בה!

בסוף הסוגיא מבררת הגמרא מהו המקרה בו עוסקת המשנה, ואומרת שלא מדובר בה בספק בכור, שכן ספק בכור אסור בגיזה ובעבודה, וכיון שהוא כבר קדוש אין הוא יכול להיות מעשר "דיהיה קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש", אלא מדובר בספק פדיון פטר חמור: ישראל שנולד לו בכור של חמור חייב לפדותו בטלה וליתנו לכהן, ואם אינו פודה - חייב לעורפו. אם נולד לו ספק פטר חמור, הוא חייב לפדותו שהרי ספק דאורייתא לחומרא, אך אין הוא צריך ליתנו לכהן משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואומרת הגמרא שעל טלה זה נאמר שנכנס לדיר להתעשר.

שיטת הרמב"ם, ביאור הרשב"א והקשיים שבו
הרמב"ם פסק את המשנה לגבי ספר בכורות, וכן פסק שתקפו כהן אין מוציאים מידו, אך פסק גם שהספיקות נכנסים לדיר להתעשר, וכבר דנו בכך ראשונים ואחרונים: הרי הגמרא אומרת ששני פסקים אלו סותרים זה את זה, ואם הספיקות נכנסים לדיר להתעשר - מוכח שתקיפת הכהן לא תועיל!

הרשב"א (א, שיא) מבאר שראיית הגמרא היא רק בהו"א שדין 'הספיקות' עוסקת בספק בכור, אך למסקנה שעוסקת בספק פדיון פטר חמור אין להשוות בינו לבין ספק בכור:
"דשאני בכור דקדושה הבאה מאליה היא, דאף על גב דצריך להקדישו למצוה מכל מקום אי לא אקדשיה קדוש, והלכך הא ספק בכור ספק גמור הוא ולא איתחזק ביה ישראל יתר מכהן ולא כהן יתר מישראל. ואף על גב דאיתחזק ישראל באם, בולד מיהא לא איתחזק, והוה ליה כעין ההיא דהמחליף פרה בחמור וילדה, אלא דהתם אית ליה דררא דממונא למר ולמר והכא ליכא דררא לחד מינייהו והילכך כל דאלים גבר, אבל הספקות ישראל איתחזק בהו לגמרי, דבגופו של פטר חמור ממש ליכא דזכי ביה, דאי לא פריק ליה למיתה אזיל, ועוד כל דפריק ליה הוה ליה דבעלים ונכנס שה תחתיו בספק, ושה ודאי הא איתחזק ביד בעלים, וספק פדיון פטר חמור הוא ספק אינו פדיון, והילכך דינא הוא דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו".

האחרונים הבינו בכוונת הרשב"א, שבספק פדיון פטר חמור הישראל הוא מרא קמא, בעוד שבספק בכור אף אחד אינו מרא קמא, והוא ספק מעיקרו, ולכן אין עדיפות לישראל על הכהן, והכהן יכול לתקוף. לפי הבנה זו, גם הרמב"ם יודה שאם יש מרא קמא מוציאים מיד התוקף.

מספר קשיים מתעוררים בביאור זה. האחד הוא בהבנת עצם החילוק: מדוע בספק בכור אין מרא קמא? הרי קדושת הבכור חלה רק כאשר הוא נולד - פטר רחם אמר רחמנא, אך בעוד שהיה עובר הוא היה שייך באופן ודאי לישראל, ונמצא שגם בבכור הישראל הוא מרא קמא!

ענה על כך הקצות (בספרו שב שמעתתא), שעם לידתו הופך העובר למציאות חדשה, מעובר לולד, ועל כן אי אפשר להחשיב את בעלות הישראל על העובר כחזקת מרא קמא על הולד. פנים חדשות באו לכאן .
ולכאורה דברי הקצות נסתרים מהגמרא בדף ק, א. ראובן נתן לשמעון חמור וברגע זה קנה בקניין חליפין את פרתו של שמעון, שנמצאת עדיין בביתו של שמעון. אולם אחר כך התברר שהפרה ילדה, ואין יודעים את הלידה היתה לפני רגע החליפין, ואז היא שייכת למוכר, או שהפרה ילדה אחר כך והוולד שייך לקונה. המשנה פוסקת במקרה זה 'יחלוקו', ושואלת על כך הגמרא מדוע לא נלך אחרי מי שמוחזק? ועונה הגמרא שאכן אם יש מוחזק הולכים אחריו, ובמשנה מדובר ש"קיימא באגם" - באופן שאף אחד אינו מוחזק. הגמרא מוסיפה לשאול "ולהוי ברשות מרא קמא ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה!" ועונה שאכן לפי חכמים זוכה המוכר שהוא מרא קמא, והמשנה היא לשיטת סומכוס שסובר שכל ממון המוטל בספק חולקים. מפורש בגמרא זו שהמוכר נחשב מרא קמא על הולד משום שהיה בעלים עליו כשהיה עובר!

עוד קשה מגמרא זו על דברי הרשב"א, שכן הרשב"א אמר שתקיפה מועילה ממוחזק אך לא ממרא קמא, ומשמע שמרא קמא עדיף על מוחזק, אך מהגמרא הנ"ל מבואר שמוחזק עדיף על מרא קמא, שהרי שאלה תחילה מדוע לא הולכים אחרי המוחזק, ומשמעות השאלה שלמרות שהמוכר הינו מרא קמא - אם הקונה היה תפוס בולד היה זוכה בו!

משמעות חזקת מרא קמא

כדי לבאר את הדברים נקדים את דיון קונטרס הספיקות בטיבה של חזקת מרא קמא.
אפשרות אחת להבין כיצד פועלת חזקת מרא קמא היא כשם שפועלת חזקה קמייתא. חזקה קמייתא אנו פוגשים בדרך כלל באיסורים: כאשר מתעורר ספק אם דבר מותר או אסור אנו מעמידים אותו על מצבו האחרון. לדוגמא, אשה פנויה שחל ספק אם התקדשה - מעמידים אותה בחזקת פנויה, ומקוה שנמדד שיש בו 40 סאה, שזהו השיעור לכשרותו, וטבל בו אדם טמא ואחר כך נמצא שהמקוה חסר משיעורו, ויש ספק האם בשעת טבילת האדם המקוה היה מלא - יש צד לומר שמעמידים את המקוה על חזקתו הראשונה שהיה טהור (אמנם במקרה זה ישנם צדדים נוספים, שכן יתכן ללכת אחרי חזקת הטובל שהיה טמא).

האפשרות השניה היא להבין שמרא קמא הוא סוג של מוחזקות: כשם שאדם שתופס ממש בחפץ הריהו מוחזק בו וחל עליו הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה", כך גם מרא קמא נחשב מוחזק. אמנם חזקתו היא ברמה פחותה משל אדם שתפוס ממש, ולכן אמרה הגמרא בדף ק' שמוחזק ממש עדיף על מרא קמא, אך מכל מקום הוא נחשב מוחזק ברמה מסויימת.

בשאלה זו האריכו האחרונים, והביאו ראיות לכאן ולכאן. ההלכה היא שבספק שנוצר על ידי שתי כיתות עדים הסותרות זו את זו, למשל כששניים אומרים שאשה התקדשה ושנים אומרים שלא התקדשה, אין הולכים אחרי חזקת האשה שהיתה פנויה, והיא נחשבת ספק מקודשת. הגמרא ביבמות ל"א ע"א עוסקת בשאלה האם הלכה זו היא מדאורייתא - "תרי ותרי ספיקא דאורייתא" - או שמדאורייתא גם במקרה זה הולכים אחרי החזקה, ורק מדרבנן החמירו - "תרי ותרי ספיקא דרבנן".

האחרונים ביארו את שאלת הגמרא, שהיא תלויה בהבנת הדין, שנלמד מפסוק, שהולכים אחרי חזקה קמייתא. אם כלל זה אומר שאנו נתייחס אל הספק כאל מבורר, מובן מדוע בתרי ותרי החזקה לא תעזור, שכן תרי ותרי הם הספק המוחלט ביותר שיכול להיות, שהרי התורה עצמה אומרת ללכת אחרי שני עדים, והיאך יתכן שחזקה תברר כאשר יש שני עדים לכל צד? הרי תרי כמאה! הצד השני סובר שגם בתרי ותרי הולכים אחרי חזקה, וביארו האחרונים שדעה זו סוברת שגדר חזקה קמייתא אינו בירור, שכיצד יתכן לומר שהעובדה שהאשה היתה פנויה פושטת את הספק שנוצר? אלא עניינה הוא דרך של הנהגה בספיקות, ואין סיבה שהנהגה זו לא תהיה גם בספק מוחלט.

הגמרא מבקשת לפשוט את הספק מ'עובדא דבר שטיא': אדם מכר קרקעות, יש שני עדים שבשעת המכירה הוא היה שוטה ואז מכירתו לא חלה, ושני עדים אחרים אומרים שהיה פיקח. במקרה זה נפסק שמעמידים את הקרקע בחזקת המוכר משום שהוא מרא קמא, ומכאן מוכיחה הגמרא שגם בתרי ותרי הולכים אחרי חזקה קמייתא. ואם נאמר שחזקת מרא קמא עניינה מוחזקות אין כל ראיה לחזקה קמייתא, ואם כן מוכח מגמרא זו שמרא קמא מועיל כחזקה קמייתא.

לעומת זאת, הביא קונטרס הספיקות ראיות שחזקה קמייתא היא מדין מוחזקות. התוספות בסוגיית המחליף פרה בחמור (דף ק) הקשו מדוע לפי רבנן הולכים אחרי מרא קמא, הרי יש גם חזקה הפוכה - חזקת מעוברת, שכשם היתה מעוברת היא נשארה מעוברת גם בשעת החליפין! וענו על כך "חזקת מרא קמא חשיבא טפי". וביאר קונטרס הספיקות שזהו גופא התירוץ, שחזקת מרא קמא היא מצד מוחזקות ולא מצד חזקה קמייתא, ולכן היא חשובה יותר. עוד הוכיח קונטרס הספיקות מהתוספות ריש פרק חמישי בב"ק כעין זה, וכן מלשון הגמרא שם "ונוקמא ברשות מרא קמא ונהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה".
הקצות חולק על קונטרס הספיקות, וסובר שחזקת מרא קמא היא מצד חזקה קמייתא.

בעקבות המחלוקת והראיות, אמרו אחרונים שיש לומר הסבר פשוט - אכן שני הצדדים נכונים, וחזקת מרא קמא פועלת בשילוב שני הצדדים של חזקה קמייתא ומוחזקות.

ישוב דברי הרשב"א לשלש השיטות בהבנת חזקת מרא קמא
עתה מובנת מאוד סברת הקצות, שהחזקה על העובר אינה מועילה לגבי הולד. הקצות הולך לשיטתו שחזקת מרא קמא פועלת כחזקה קמייתא, וכלל ידוע הוא בחזקה קמייתא שלא מתחשבים בחזקה שהיתה במצב אחד ביחס למצב אחר. אולם אחרי שאמרו האחרונים שחזקת מרא קמא פועלת כחזקה ממונית - מדוע לא?

ניתן לבאר, שכיון שבספק בכור אין חזקה קמייתא, כמו שכתב הקצות, נותרה רק החזקה הממונית, וממוחזק גרידא - ללא חזקה קמייתא - מועילה תפיסה. גם במחליף פרה בחמור אין חזקה קמייתא מסברת הקצות, ומכל מקום כשהעובר נמצא באגם ואף אחד אינו מוחזק הולכים אחרי המרא קמא, אבל כשיש מוחזק הוא עדיף משום שזו מוחזקות ברמה גבוהה יותר. ובספק פדיון פטר חמור תפיסה אינה מועילה, כי לישראל יש חזקת מרא קמא שקיימים בה שני הכוחות.

הסבר זה הוא רק לדעת האומרים שבמרא קמא יש גם חזקה קמייתא וגם מוחזקות. ניתן לתרץ גם לדרכים האחרות, ולשם כך נקדים את דברי קונטרס הספיקות.

קונטרס הספיקות (כלל ב, אות ז) שואל: בכתובות דף כ ע"א למדנו על שטר חוב שחתומים עליו שני עדים, אך שני עדים אחרים אומרים שהעדים החתומים היו פסולי עדות. הגמרא מכריעה שלא קורעים את השטר אך גם לא גובים מהלוה, וכתב רש"י שהמשמעות לכך שלא קורעים את השטר היא שאם יתפוס המלוה - תפיסתו תועיל. כך פירשו גם התוספות, ששאלו במה מקרה זה שונה מספק בכור שתקיפה אינה מועילה, וענו שכאשר התופס טוען טענת ברי משאירים בידו. והנה שנינו בתחילת מסכת בבא בתרא "השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר וכו' לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם", ופירשו הראשונים שכיון שחייבנו אותם לעשות את הכותל בשווה אנו מניחים שאכן עשו כך, ולכן אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. והקשו התוספות מדוע המשנה תולה את דין החלוקה ביכולת הכפייה, שזו ראיה, גם אם לא היתה יכולת כפיה ולא היתה ראיה - צריכה להיות חלוקה מספק, משום המוחזקות, ודין החלוקה יהיה גם אם יפלו כל האבנים לרשותו של אחד מהם! והוסיפתו תוספות שלא שייך כאן 'כל דאלים גבר', שהרי הגמרא אומרת שדין זה הוא רק כשאין דררא דממונא.

ותמה קונטרס הספיקות שדבריהם סותרים את דבריהם בכתובות שתפיסה מועלת בטענת ברי! וענה על כך קונטרס הספיקות בשם אחיו, שתפיסה מועילה רק אם סיבת הפסק הראשון אינה מתבטלת: בכתובות סיבת הפסק הראשון להשאיר את הכסף ביד הלוה היא שהלוה מוחזק, ועתה שהמלוה מוחזק אנו משאירים בידו מאותה הסיבה, ומה עדיפות יש ללוה על המלוה? אך בב"ב סיבת הפסק הראשון אינה המוציא מחבירו עליו הראיה אלא שזהו ספק של דררא דממונא, ונמצא שהתפוס רוצה לשנות את יסוד הדין.

ומעתה ניתן לבאר את הרשב"א לפי אותו עיקרון. לפי הקצות שחזקת מרא קמא פועלת כחזקה קמייתא יש לומר, בספק פדיון פטר חמור לא תועיל התקיפה, שכן התוקף רוצה לשנות את סיבת הדין, שהרי סיבת הדין להשאיר ביד הישראל היא חזקה המבררת, ואילו כדי להשאיר את הטלה ביד הכהן אנו רוצים לפעול מדין 'המוציא מחבירו עליו הראיה'. וגם לפי קונטרס הספיקות שחזקת מרא קמא פועלת מדין מוחזקות יש לומר שעדיין יש הבדל בין מוחזקות מציאותית לבין מוחזקות שהיא מחמת הדין, וכיון שבספק פדיון פטר חמור השארנו את הטלה ביד הישראל מכח מוחזקות דינית, שוב לא יוכל הכהן לתקוף ולזכות מכח מוחזקות מציאותית.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il