ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבועות - זמן מתן תורתנו? ;">

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים שבועות מעמד הר סיני ומתן תורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשס"ט

שבועות - זמן מתן תורתנו?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

בתורה נראה לכאורה שחג השבועות הוא חג של החיבור אל העבודה ואל הארציות. בספר ויקרא (כג) נצטווינו על הקרבת ראשית הקציר שהוא קרבן ה" עֹמֶר "; ונצטווינו לספור ימים החל מיום זה ועד היום ה"חמישים" - שמקריבים בו קרבן של "שתי הלחם" שנאפו מהתבואה החדשה. יום זה הוא חג השבועות שנקרא בתורה (במדבר כח, כו) גם בשם "יוֹם הַבִּכּוּרִים ".
לעומת זאת חג השבועות נקרא בסדור התפילה - "זמן מתן תורתנו". הזיהוי שבין חג השבועות לבין מתן תורה שהיה בהר סיני מעורר קושי. חג השבועות חל ביום ה"חמישים" של ספירת העומר; ובמסכת ראש השנה מבואר שבזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית העדים - פעמים שחג השבועות חל בתאריך ה' בסיוון. מתן תורה לא ארע בתאריך הזה לכל הדעות! ואם כך מדוע חג השבועות מזוהה כ"זמן מתן תורתנו"? 1

התעמקות במשמעות של קרבן ה" עֹמֶר " ושל ספירת ה" עֹמֶר ", וכן במשמעות של קרבן "שתי הלחם", - מגלה את הקשר שבין חג השבועות לבין מתן תורה.

העמ"ר
המשמעות היסודית של השורש עמ"ר היא שיעבוד של צער - "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ..." (דברים כד, ז; וברש"י שם). אולם התנ"ך משתמש במשמעות הזו באופן מושאל במקומות נוספים.
מי שמלקט את ה"כריכות" הקטנות שנקצרו ומחברן ל"אלומות" שהן ה" עֳמָרִים " - נקרא בחלום יוסף "מְאַלֵּם"; והוא נקרא בספר תהלים (קכט) " הַמְעַמֵּר ". המשנה (שבת פרק ז) מונה את " הַמְעַמֵּר " בכלל מלאכות האדם להשגת לחמו: "הַזּוֹרֵעַ וְהַחוֹרֵשׁ וְהַקּוֹצֵר וְהַמְעַמֵּר הַדָּשׁ וְהַזּוֹרֶה וכו' ". מדוע נבחר דווקא השורש עמ"ר - שמציין שעבוד - כדי לציין את פעולת הליקוט?

השורש עמ"ר קשור לפעולת הליקוט , מפני שתחושת הסיפוק שהאדם מקבל בעת שהוא מלקט בידיו את התבואה - היא תחושה משעבדת . לאחר שהמלקט יחדל מלצבור את התבואה שנצרכת לו - הוא יחסר את תחושת הסיפוק שנלווית לפעולת הליקוט. המלקט ירצה להמשיך ולקבל את התחושה הזו; ולפיכך, הוא ימשיך ללקט דברים שהוא אינו זקוק להם. המלקט נקרא מעמ"ר - מפני שהוא גונב את עצמו ומשעבד )מעמר) את עצמו - להמשיך ולעסוק בפעולת הליקוט גם כשהיא אינה נצרכת.
איך משתחררים מן ההתעמרות העצמית הזו?

העמ"ר ככלי מידה - בליקוט המן

הקב"ה שלח את משה להוציא את בני ישראל משעבוד מצרים, והוא הודיע לו - "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". כשישראל יצאו ממצרים והם היו בדרכם לעבוד את הקב"ה על הר סיני - הם התחנכו לשחרור מהשעבוד לפעולת העימור (ליקוט).

הקב"ה המטיר להם אוכל מן השמים שנקרא "מָן"; והם היו צריכים ללקט ( לעמר ) מתוך המן את הכמות היומית שנדרשת למאכל כל נפש. הכמות הקצובה הזו נקראה " עֹמֶר ", וכאשר הם חזרו מהליקוט ומדדו את מה שהם ליקטו בכלי המידה שנקרא " עֹמֶר ", נאמר: "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר". בסופו של דבר כולם קיבלו את כמות האוכל שה' הקציב להם!! מדי יום התברר להם, שמי שליקט מעבר למה שנצרך לו - בזבז את זמנו לריק; ואילו מי שליקט פחות מהמלקטים האחרים - הרוויח זמן פנוי!!

שְׁנֵי הָעֹמֶר - השבת והתורה
בירידת ה"מן" היתה התגלות נוספת:
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר... שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי : רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם ... וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא"

הקב"ה התיר לישראל להתעמר בעצמם במשך ימות החול. כלומר, לצאת ללקט מהמן כפי תאוות הליקוט , ולגלות בשובם למחנה שהם לא הרוויחו דבר מן ההתעמרות הזו. אולם הקב"ה אסר עליהם להתעמר בעצמם בשבת; ומי שיצא ללקט בשבת גילה שהוא התעמר בעצמו - באופן מיידי. השבת נועדה כדי "לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי "; כלומר, כדי להגות בתורה ובמצוות שהם קיבלו לפני כן במקום שנקרא "מרה" 2 . הקב"ה גילה להם באופן ניסי - שלכבוד השבת ולכבוד העיסוק בתורה שהוא נתן להם - הוא מעניק להם את מה שהם צריכים בלא שום צורך ללקט!!
ההופעה של " שְׁנֵי הָעֹמֶר " שנקראה גם " לֶחֶם מִשְׁנֶה " גילתה את הקשר שבין השבת ובין התורה. הקב"ה גילה להם שמי שיבחר לעבוד אותו בשבת - ולשבות ולהגות בתורתו - לא יבזבז את זמנו לריק; ואילו מי שיבחר להמשיך לעבוד את עצמו, ויתעמר בעצמו ויצא ללקט - לא ימצא כלום.

ספירת העומר הקדומה - שהכינה את מתן תורה
האדם נברא כשנטוע בו רצון ליצוק משמעות אמיתית לחייו. אולם פעמים שאין לו זמן פנוי לפתח את הרצון הזה. כשישראל היו במצרים, המצרים היו גורם חיצוני שהתעמר בהם; ושעבד אותם ועשק מהם את הפנאי הזה. בט"ו בניסן ישראל יצאו מתחת שעבוד מצרים; אולם הם השתחררו רק מהמשעבד החיצוני. ישראל נותרו משעבדים את עצמם – לעצמם; לפעולת הליקוט ( עימור ) שמשעבדת את האדם ללקט דברים שאינם נצרכים לו. ולפיכך, הם לא היו ראויים עדיין למתן תורה!

כאשר הקב"ה המטיר לישראל את המן, והם ליקטו אותו; ולאחר מכן הם ספרו ומדדו אותו ב" עֹמֶר "; הם התחנכו להשתחרר באופן מדורג מההתעמרות העצמית שבפעולת הליקוט - ולהרוויח זמן פנוי. בנוסף לכך, בשבת נכפה עליהם להימנע כליל מהליקוט ( העימור ) המשעבד, ונכפה עליהם להיות פנויים כל היום.
מכיוון שלישראל היה זמן פנוי, ומכיוון שהאדם נברא כשנטוע בו רצון ליצוק משמעות לחייו; הם החלו לבקש אחר המשמעות האמיתית של חייהם. ישראל החלו לרצות שהקב"ה ייתן להם תורות נוספות על התורות שהם קיבלו כבר ב"מרה"; ישראל ציפו שהקב"ה יופיע וייתן להם את כל התורה; תורה שתיתן משמעות לכל ימי חייהם. ולאחר שישראל ביקשו בכל ליבם את התורה הזו, הקב"ה הופיע ונתן להם אותה.

טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי
תהליך עימור ה"מן" ל" עֹמֶר " - היה תהליך חינוכי שהכשיר את כל אחד מישראל לבקש את התורה. אולם זה היה תהליך ניסי שהתבצע באוכל ניסי. עם ישראל נכנס לארץ ישראל מתוך מגמה לחיות את הקדושה בתוך החיים הטבעיים - לזרוע ולקצור תבואה גשמית רגילה. כיצד אפשר לעשות תהליך חינוכי דומה בזמן שנכנסים לארץ ישראל ומעמרים תבואה רגילה?

בפרק ל"ט בתהילים דויד מציע פתרון שיעזור לאדם להפסיק ללקט (לעמר) דברים שאינם נצרכים לו:
"הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא , אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. ... הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי ... אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן, יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם ".

דויד מתאר את האדם כ"נמלה אנושית" יצור שעוסק בצבירה; והוא מספר שזו פעולה של הבל, ואין וודאות מי ישתמש במה שנצבר. דויד מגלה - שההבנה שימיו של האדם בעולם הם ספורים ומדודים - תעזור לאדם להכיר את אפסיותו. וההכרה הזו תעזור לו להפסיק לעסוק בצבירה ( עימור ), ולעסוק במשמעות האמיתית שלמענה נברא.

הרעיון שרמוז בדברי דויד הוא הרעיון שנמצא במצוות ספירת העומר. בזמן שישראל נכנסו לארץ ההנהגה הניסית של ירידת המן ואיסופו ל"עומר" המיוחד - חדלה. כעת כבר לא יהיו ניסים גלויים ומיידיים. עם ישראל צריך לקצור תבואה רגילה ולעמר אותה; ומי שיעמר הרבה יהיה לו הרבה. עם ישראל הצטווה להתגבר על תאוות הליקוט והצבירה, ולהקריב כקרבן ציבור לה' - את העומר הראשון שהוא עימר . העומר הראשון לא יתעמר למילוי תאווה אנושית פרטית – אלא יוקרב לה'.

בנוסף לכך, החל מיום הקרבת העמר - כל יחיד ויחיד נצטווה לספור ימים ושבועות. ספירת הימים והשבועות מפנימה בלב כל אחד שימיו הם מדודים. ואם הוא מבזבז אותם בעימור וליקוט של דברים מעבר למה שהוא נצרך להם; הוא יהפוך לאדם שהתעמר בעצמו ועסק בהבל - " יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם" . ספירת הימים מפנימה בלב האדם את אפסיותו; והיא מעוררת בו את הרצון לקבל מבורא העולם את התורה, כדי לקבל משמעות אמיתית וקיימת לימים שהוקצבו לו בעולם. רק לאחר שנוצר ונקבע רצון כזה בלב כל אחד ואחד - הקב"ה בא ונותן לו את התורה. 3

קרבן הביכורים - והמן שהיה יורד לכבוד שבת
החינוך לרצון לקבלת התורה מופיע באופן נוסף. ביום החמישים עם ישראל הצטווה להקריב כקרבן ציבור את הביכורים. "שתי הלחם" שאפויות מהתבואה החדשה - " לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים ". הקרבן המיוחד הזה נועד להזכיר את ההופעה של ירידת ה"מן" לכבוד השבת. עם ישראל קיבל לכבוד כל שבת " לֶחֶם מִשְׁנֶה " שמשמעותו היא "שתי לחם". התורה מספרת ש"שתי הלחם" של המן היו בכמות של " שְׁנֵי הָעֹמֶר ", והיא מוסיפה לספר "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא". "שתי הלחם" שישראל קיבלו במדבר לכבוד שבת היו בכמות של " שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים "; ו"שתי הלחם" שישראל מקריבים בחג השבועות הם באותה המידה - " שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים ".

הקב"ה הודיע לישראל במדבר, שהוא נותן להם את "שתי הלחם" של המן - כדי שישבתו מהמלאכות ויהיה להם פנאי לעסוק בתורה. הגאולה שלעתיד תבוא לאותה מטרה והיא תהיה גם כן "שבת מן המלאכות". כך מבואר ברמב"ם (הלכות מלכים יב):
"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה... כדי שיזכו לחיי העולם הבא ".


כאשר ישראל מקריבים "קרבן ביכורים" זהה למנת המן הכפולה שהם קבלו לכבוד שבת, הם מגלים שבתוך-תוכם הם רוצים להגיע לגאולה כזו. גאולה שתהיה תקופת פנאי של "שבת מן המלאכות" ועיסוק בתורה. ישראל נכנסו לארץ ישראל כדי לעסוק בקציר ובליקוט, והם מקריבים את ביכורי הקציר והליקוט; אולם זו לא התכלית של בני האדם עלי האדמות. התכלית של בני האדם היא להיות "פנויים" ולעסוק "בתורה וחכמתה"!! ובעקבות גילוי הרצון הזה - הקב"ה נותן לעם ישראל את התורה.

ה"שבת" כמילה המַּנְחָה במצוות ספירת העומר
השאיפה אל ה"שבת מן המלאכות" - מבצבצת גם מבעד ללשון התורה ביחס לקרבן העומר וביחס למצוות ספירת העומר.
התורה מצווה לקצור ולהקריב העומר ממחרת היום-טוב הראשון של פסח. אולם מכיוון שהחזון של ימי הספירה הוא הפסקת ההתעמרות העצמית וההגעה ל" שבת מן המלאכות"; ומכיוון שיום-טוב הוא במידה מסוימת "שבת מן המלאכות" - התורה מכנה את היום-טוב הזה "שבת"!! - "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת "!!
בתקופה שמן הפסח ועד חג השבועות יש מצווה לספור ימים ויש מצווה לספור שבועות. אולם מכיוון שהחזון של ימי הספירה הוא הפסקת ההתעמרות העצמית וההגעה ל" שבת מן המלאכות"; ומכיוון שהשם "שבת" מתאים גם ככינוי לשבוע - התורה מכנה כאן את השבועות שסופרים בשם "שבתות"!! - "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"!!

ה"שְׁנָיִם" כ"מספר מַנְחֶה"
כזכור, "שתי הלחם" שישראל קיבלו במדבר לכבוד שבת ולכבוד העיסוק בתורה - היו בכמות של " שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים "; ו"שתי הלחם" שישראל מקריבים בחג השבועות הם באותה המידה - " שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים ".

הקשר בין המספר "שנים" לבין תקופת העימור מרומז כבר ביום הראשון של הקרבת העומר. כאשר היו קוצרים ומקריבים את העומר, היו מקריבים יחד עימו כבש לעולה; והמנחה שהיתה מובאת יחד עם הכבש הזה היתה יוצאת דופן. כל המנחות של הכבשים הן של עישרון אחד, ואלו המנחה של כבש העומר היתה של "שני עשרונים". המספר "שנים" מופיע שם כדבר הטפל של הטפל. העיקר הוא ה"עומר" ה"אחד" שמוקרב, נטפל אליו "כבש אחד", ונטפלה אל הכבש הזה מנחה יוצאת דופן - "שני עשרונים".

ביום הראשון של ה"עימור" האדם נמצא בשיא ההתלהבות מפעולות הליקוט והעימור שלו. הוא מודע לכך שהוא צריך לעסוק גם במשמעות הרוחנית של ביאתו לעולם; אולם הידיעה הזו נדחקת לתת-המודע שלו. ולפיכך, המספר "שנים" שמסמל את העיסוק בתורה - נדחק לקרן זוית; וה"שני עשרונים" מופיעים רק בדבר שהוא טפל אל הטפל.
אולם לאחר "חמישים יום" של ימי הספירה, האדם הפנים כבר את הידיעה שהמטרה של ביאתו לעולם היא המשמעות הרוחנית של החיים שלו. ולפיכך, המספר "שנים" שמסמל את העיסוק בתורה - מודגש באופן בולט בקרבנות המיוחדים של היום הזה. הקרבן העיקרי של החג הוא " שתי הלחם" שהם " שני עשרונים"; ויחד עם הלחם היה בא קרבן של "אֵילִם שְׁנָיִם " למרות שהקרבן הרגיל בחגים הוא "אַיִל אֶחָד"; ויחד עימם היה בא קרבן מיוחד שאין דומה לו בשאר החגים "שלמי צבור" - שהיו " שְׁנֵי כְבָשִׂים".

המספר "שנים" מסמל כאן את העיסוק תורה; והוא מופיע במשמעות הזו במקומות נוספים בתנ"ך (וכפי שהתבאר במאמר "אליהו והתפריט של האלמנה").

זמן מתן תורתנו - תלוי בעבודתנו ולא בתאריך
כזכור בתחילת הדברים התקשינו, שבתורה נראה לכאורה שחג השבועות הוא חג של החיבור אל העבודה ואל הארציות; ואילו בסידור התפילה הוא נקרא "זמן מתן תורתנו". והתקשינו שפעמים שחג השבועות חל בה' בסיוון ואילו מתן תורה בהר סיני לא ארע בתאריך הזה לכל הדעות! ואם כך מדוע חג השבועות מזוהה כ"זמן מתן תורתנו"?

אולם לאחר שעיינו במשמעות המילה עמר ובהבנת המשמעות שחג השבועות מגיע דווקא לאחר ספירת ימים ושבועות מהקרבת העמר . אנו מבינים שהתורה קושרת את התקופה שבין פסח לעצרת לתקופת החינוך שישראל עברו מיציאת מצרים עד הגיעם למתן תורה. ישראל התחנכו אז למדוד את המן בעומר ולחדול מלהתעמר בעצמם וללקט ליקוט מיותר. והם התחנכו גם באמצעות " שתי הלחם " ("לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר ") – לשאוף לשבות כליל מן העמור (הליקוט) ולהגות בתורה.

קרבן הבכורים - שתי הלחם - הוא קרבן שבא מהחיבור אל העבודה והארציות; אולם הוא מביע דווקא את ההיפך!! הוא מביע את הרצון להשתחרר מהם ומן ההתעמרות העצמית - ולקבל את התורה. ולכן חג השבועות נקרא בסדור התפילה - "זמן מתן תורתנו".

ואמנם מתן תורה הראשוני שהיה בהר סיני היה מלווה בקולות וברקים; אולם גם שם - ישראל לא קבלו עדיין את כל התורה; ומשה עלה לאחר מכן להר סיני כדי להוריד להם את יתרת התורה. במתן תורה הראשוני - ישראל קבלו רצון חזק לקבל עוד ועוד מן התורה!! והתעוררות דומה חוזרת על עצמה כל שנה - אך בלא קולות וברקים!! העבודה של "ספירת העומר" מכשירה בלב כל אחד את ההכרה שימיו בעולם הם ספורים, והיא נוטעת בו את הרצון לקבל את התורה; ובחג שבועות שבא לאחר מכן, הקב"ה נוטע ונותן בו בצנעה רצון חזק לקבל עוד ועוד מן התורה.


^ 1 הקשר שבין ה' בסיוון לבין חג שבועות בתור "זמן מתן תורתנו" נידון כבר בחידושי הריטב"א (מסכת שבת דף פז, ב ד"ה אמרי ליה); ובשו"ת הריב"ש (סימן צו); ובשו"ת עונג יום טוב (סימן מב ד"ה ונראה משום)
^ 2 "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה... שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו)
^ 3 בנוהג שבעולם, אדם שמצפה למאורע שמח, סופר את הימים שנותרו לו עד המאורע – במנין פוחת: ארבעים ותשעה, ארבעים ושמונה, וכו'. ספר החינוך (מצוה ש"ו) הסביר שספירת ימי העומר היא לקראת מתן תורה שבחג השבועות; ולפיכך הוא נדחק להסביר מדוע הספירה אינה במניין פוחת והולך. אולם לפי מה שהתבאר, הספירה אינה ספירה אל מאורע; אלא ספירה ממאורע – "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה". מטרת הספירה שונה, והיא נועדה להפנים בלב האדם שהימים שהוא מנצל בעימור התבואה, באים על חשבון הימים שהוא צריך לחפש בהם את המשמעות האמיתית שלמענה הוא נברא. ואז, לפני שהאדם נופל אל ה"שער החמישים", שמסמל מצב שאין ממנו תקומה; - הקב"ה בא ונוטע בו את הרצון לקבל את התורה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il