בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויגש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

פרשת ויגש

יוסף נמשל לחורש, ויהודה לקוצר. מהו ההבדל ביניהם?? יוסף נמשל גם לשור - הצד החומרי, ויהודה לארי - הצד הרוחני. כיצד ההמשלות הללו משפיעים ביחס האחים ובמכירת יוסף, וכיצד ההשפעה לדורות, ובמיוחד לדור הגאולה, לאור הציווי ליחזקאל לכתוב עץ אחד ליהודה ואחד ליוסף.

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

תשס"ב
6 דק' קריאה
"ויגש אליו יהודה". במדרש רבה (צג, ד):
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס... (עמוס, ט יג), (קשה לחכמים, כיצד יפגשו החורש והקוצר או דורך הענבים בזורע בעוד כל אחד עושה מלאכתו בעונה אחרת של השנה? לכך ביארו שהפסוק מדבר על אנשים המכונים כך ולא על החורש והקוצר ממש). חוֹרֵשׁ זה יהודה, כדכתיב (הושע, י יא), אַרְכִּיב אֶפְרַיִם יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה. קוֹצֵר זה יוסף, שנאמר, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים. וְדֹרֵךְ עֲנָבִים זה יהודה, שנאמר (זכריה, ט יג), כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת. בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע - זה יוסף, שמשך זרעו של יעקב אביו והורידו למצרים, וכדכתיב (הושע, יא ד), בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם. וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס אלו שבטים, אמרו, מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו".


יש להבין מדוע מכונים יהודה ויוסף בשמות אלו. אלא כאן באה לידי ביטוי המהות המיוחדת של כל אחד מהם, ומשמעותו כלפי העם. יהודה נקרא חורש ודורך ענבים. חרישה אינה אלא פעולת הכשרה, המכינה את הקרקע לזריעה. לעומתה דריכת הענבים הינה חלק ממלאכת עשיית היין. נמצא שביהודה ישנן שתי תכונות שאינן מקבילות, מצד אחד כוח ההכנה ומאידך כוח עשיה במוצר המוגמר. גם יעקב בברכתו ליהודה לאחר שהמליכו על ישראל באומרו, גור אריה יהודה הוא מוסיף, אוסרי לגפן עירו ולשרקה בני אתונו..., חכלילי עיניים מיין... ופירש רש"י, ארצו של יהודה תהיה מושכת יין משובח המאדים את עיני שותיו.

יש לשים לב וכי כלום מקרה הוא שדוקא ארצו של יהודה מספקת את היין לסל המזון הישראלי? אלא כפי שאמר המשורר בתהלים (קד, טו), "ויין ישמח לבב אנוש". יין אינו עיקר מזון האדם ויתכן שיחיה אדם אלף שנים ולא ישתה יין כלל. אולם אדם השותה יין חייו שמחים יותר וממילא שלמים יותר. (כבר הפליגו חכמים במסכת סנהדרין (ע, א), בשבחו של השותה יין במדה. רב כהנא אמר, נעשה ראש. רבא אמר, נעשה חכם, עיין שם). וכך היא תכונתה של המלכות. היחידים בישראל יכולים להתקיים גם בגלות, כפי שאנו רואים שיהודים חיים בכל תפוצות העולם בלא מלכות ישראל מאות רבות של שנים. ברם, אין אלו חיים שלמים מבחינה לאומית אשר בהכרח משפיעים גם על טיב החיים של כל יחיד ויחיד. כאשר ישראל שוכנים על אדמתם ומלך אחד להם הסדר החברתי בא על תיקונו אין אימת זרים, ומתקיים, ישראל יושבים לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. תפקידה של המלכות להעלות את איכות החיים כפי שבמידה מסוימת עושה זאת היין.

לא רק במישור החומרי פועל היין אלא גם במישור הרוחני. וכבר אמר יותם בן גדעון במשלו לבעלי שכם (שופטים, ט, יג) על התירוש, המשמח אלוקים ואנשים. ופירש יונתן בן עוזיאל, שממנו מנסכים לפני ה' (עיין בדברינו פרשת שלח, שניסוך היין הינו שלמות עבודת ה' כאשר המקריב אינו מסתפק בקרבן בעל חי אלא מוסיף עליו גם יין, כעין אכילה ושתיה שהיא שלמות הסעודה). גם המלכות המביאה את העם לשלמות החומרית. גורמת להעלאת האיכות הרוחנית שלו. ולכך נקרא יהודה דורך ענבים.

לעומתו, יוסף נקרא קוצר . הוא מספק את המזון היסודי אשר בלעדיו אין האדם יכול להתקיים. אותן אלומות אשר יוסף ראה בחלומו הינם רמז שבלעדיו עלולה משפחת יעקב לגווע ברעב. יתרה מזאת, יוסף מושך את זרע אביו למצרים, ושם הם מתפתחים לעם. מצרים היא האדמה לזרע הזה, על מנת לעשותו עץ עבות.
יהודה הוא בגדר של חורש מפני שאמר, "מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו"... הוא היה הגורם למכירת יוסף למצרים, ובזה, הכשיר את הקרקע לפעולותיו של יוסף. ברם, המחייה בפועל הוא יוסף, הדומה לקוצר התבואה בשעה שהיא ראויה לאכילה. שאר השבטים עומדים מהצד, כי יהודה ויוסף הם המלכים הפועלים לטובת ישראל, וכאילו שהם הנפעלים.

ברוב שנות חיי העם עמדו שני כוחות אלו נפרדים בישראל. היו שפעלו לתיקון הלאומיות הישראלית, והיו שפעלו לתיקון הרוחניות של ישראל. עמוס מנבא כי יבואו ימים אשר שני כוחות אלה יפגשו ויפעלו כאחד. יתכן שהראשון הוא משיח בן יוסף הפועל לגיבוש העם באופן חומרי לאומי. ואחריו משיח בן דוד, כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים:
"אם יעמוד מלך מבית דוד העושה מלחמות ונוצח "ומשיב את העם לעבוד את ה"' הרי זה בחזקת משיח. ואם בנה המקדש הרי זה בודאי משיח".

כאמור, תפקידו של מלך משבט יהודה, הוא להשיב את העם לעבודת ה' ולבנות המקדש שזהו מרכז עבודת ה' עלי אדמות.

עוד אמרו במדרש תנחומא (ד):
וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם (ישעיהו, יא יג), מקרא זה נאמר כנגד יוסף ויהודה דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן, בשעה שהיו יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה, באו ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה, בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי ועכשיו ארי ושור מתנגחין ועומדין. והקנאה ביניהן עד שבא המשיח לפיכך וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם.

השור רומז לצד החומרי ורוב תבואות בכח שור (משלי, יד, ב), כוחו של יוסף גם בארץ, הוא מגד תבואות שמש ומגד גרש ירחים ומגד ארץ ומלואה (דברים, לג, יד). ואילו יהודה הוא ארי, מלך. בנוהג שבעולם השור מתיירא מפני הארי וכאן שניהם עומדים, ואדרבה, נראה שידו של השור גוברת. כך אמרו חכמים שם במדרש:
הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת, ז יט), הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם זה יוסף. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אלו האחים.

דרכה של מלכות שאינה יכולה להתקיים בלא ממלכה. יוסף הוא המעמיד את העם ולכן בתחילה גובר כוחו. יהודה שהוא המלך, ותפקידו לאחד את האומה תחת שלטון אחד, מאחה את הקרע שנפער במשפחת יעקב עם מכירת יוסף. וכך אמרו במדרש רבה (צג, ט):
אמר ר' חייא בר אבא, כל הדברים שאת קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאת מגיע וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, היה בהם פיוס ליוסף פיוס לאחיו פיוס לבנימין. פיוס ליוסף - ראו האיך הוא מוסר נפשו על בניה של רחל. פיוס לאחיו - ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו. פיוס לבנימין - אמר לו, כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך.


נמצא שלא רק יוסף היה זקוק לפיוס אלא כל האחים היו זקוקים לו. לפי שחלה התרופפות כללית ביניהם מעת מכירת יוסף. יהודה בדבריו הביא לחידוש האחוה. וזוהי הסיבה שגרמה להתרגשות יוסף עד כדי התודעותו לאחיו.

אלא שיש לתמוה הרי יהודה ירד לענין יותר משאר האחים כפי שאמר ליוסף, ועבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים ואם כן מה הפלא שיהודה שם נפשו בכפו להשתדל בגאולת בנימין. ומהו הפיוס שמצאו בדבריו? אלא כאשר מתבוננים רואים, שבפרשת מקץ כאשר ראובן הציע ליעקב, את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך, יעקב מסרב. ומביא רש"י מחז"ל, אמר לו, וכי בניך הם ולא בני. ואילו כאשר יהודה אומר שהוא ערב, יעקב הסכים. ולכאורה לא מובן מדוע סרב לראובן. ראובן בודאי ישתדל בכל מאודו וכוחו להשיב את בנימין, בחושבו שאביו יהרוג את בניו. ואם יעקב לא יעשה זאת לבסוף, ראובן אינו יודע על כך. לעומת זה ערבותו של יהודה לפי הפשט אינה יותר מאשר דיבורים. ואף יהודה בטענתו לפני יוסף אינו אומר שהוא יפסיד מערבות זאת, אלא כך אמר, ואיך אראה ברע אשר ימצא את אבי, כאשר יודע שבנימין איננו.

נראה שהשוני בין ראובן ויהודה הוא, בעוד ראובן אינו מתייחס לבנימין, הוא בא לספק את רצון אביו החושש מאובדן בנימין. על כן אמר יעקב, אדם המוכן להפקיר את בניו אינו מרגיש דיו בקשר בין האב ובנו בין יעקב ובנימין, אין לסמוך עליו, ממנו לא תבוא הגאולה. ואילו יהודה אמר, "אנכי ערב", ממלא את מקום הלווה, הוא נעשה חלק אחד עמו. עצם קבלת הערבות מצד יהודה העידה כי יהודה מרגיש שהוא ובנימין הינם היינו הך. כאשר שמע זאת יעקב נענה. אותה הגישה היא שהולידה את הויכוח בין יהודה ויוסף. יוסף ובנימין ושאר האחים ראו כי יהודה אינו רק נאה דורש אלא הוא חש במלא התוקף את משמעות המושג ערב. כי עבדך ערב את הנער מעם אבי. פירושו אני והוא חד הם. ואם תאמר סוף סוף בנימין חטא ומדוע ישלם הערב, על כן השיב יהודה, ואיך אראה ברע אשר ימצא את אבי. כאשר ראה יוסף כי יהודה חזר בו ורואה את האחוה כיסוד הבסיסי לתקומת ישראל לא יכול היה להתאפק.

בהעדרו של יוסף מהבית הבינו האחים את מלוא הערך של שלמות כל השבטים. ומה הם חסרים כאשר יוסף איננו. הדבר בא לידי ביטוי במסירות הנפש של האחים ובראשם יהודה לגאול את יוסף בכל מחיר. ההוכחה, ענינו של בנימין.

הקרע בבית ישראל הוא סימן לבאות, שבמשך ההיסטוריה שלנו תהיינה התחככויות פנימיות בעם ובעיקר בין יהודה ויוסף. וכאשר נחלקה מלכות יהודה בזמנו של רחבעם בן שלמה, ירבעם בן נבט משבט אפרים בן יוסף היה מלך ישראל. (ומעניין, שדוקא שבט בנימין המשיך בנאמנותו ליהודה כמבואר בספר מלכים. ואולי הסיבה לכך מסירותו המיוחדת של יהודה כלפיו. האחוה והרעות שהיו ביניהם בלא פירוד ראשוני הולידו אהבת עולם). הכתתיות הזאת ממשיכה ופוגעת לא רק במצבו החומרי של העם אלא גם בדרגתם הרוחנית. כנאמר ביחזקאל (לז, טז):
"ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו. ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים ולכל בית ישראל חבריו. וקרב אותם אחד אל אחד לך והיו לאחדים בידך... וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר הלוא תגיד לנו מה אלה לך. דבר אליהם כה אמר ה' אלוקים הנה אני לוקח את עץ יוסף,.... ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי... הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים אשר הלכו שם וקבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם ועשיתי אותם לגוי אחד ומלך אחד יהיה לכולם ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם ובכל פשעיהם והושעתי אותם מכל מושבותיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוקים".

כל זמן שהעם חצוי הוא עלול לטומאת גילולים ושיקוצים ורק כאשר נעשים לגוי אחד בארץ ורועה אחד יהיה לכולם ובמשפטי ילכו וחוקותי ישמרו ועשו אותם.

התפייסות יוסף ואחיו הניחה את היסוד להתאחדות העם לעתיד לימות המשיח שיבוא במהרה בימינו.

____________________
עוד ביאורים נפלאים, מרתקים ומשובבי נפש, בביאור מדרשי חז"ל באור חדש, בספר אבני ברקת במהדורה הרביעית שיצאה לאור בימים אלו.
ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל kilab@netvision.net.il

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il