ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיעור לפרשת ויחי תשס"ג | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויחי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (35 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (35 ד')

מוצש"ק פרשת ויחי תשס"ג

שיעור לפרשת ויחי תשס"ג


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד ז"ל

"ויקרבו ימי ישראל למות"
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וכו' ויקרבו ימי ישראל למות". מדוע כשמדובר על החיים מוזכר השם "יעקב", ואילו כשמדובר על המיתה מוזכר שם "ישראל"? ובכלל יש להבין מה פירוש המלים "ויקרבו ימי ישראל למות" - לאן הם התקרבו? ומדוע הוזכרו ימים רבים, הרי המיתה היא ביום אחד בלבד? אומר הזוהר כך: בכל יום ויום אדם מצווה לעשות את רצונו של רבונו של עולם. כל יום שמתחדש כביכול מזהיר את האדם לעשות את רצונו של רבונו של עולם, שימלא את היום בתוכן, כי אחר כך, בעת שהנשמה עולה למעלה, בסיום החיים, באים כל הימים וכל יום ויום מספר מה עשה האדם באותו יום. מי שהוא שומר תורה ומצוות וממלא את כל ימיו בתוכן חיובי, בעשייה חיובית, בתורה ובמצוות, אזי בבוא הזמן באים כל הימים למעלה בשמחה לספר, להראות, להביא לפני בית דין של מעלה, בפני רבונו של עולם את כל המעשים הטובים שעשה האדם. הימים שבהם האדם לא עשה את רצונו נשארים בחוץ, או אף יותר גרוע מזה - צריכים לבוא ולספר את מה שהוא כן עשה ולהצטרף לכוחות של שלילה שפוגעים בו. על יעקב, שכל ימיו עשה את רצונו של רבונו של עולם, נאמר "ויקרבו ימי ישראל למות". כל ימיו קרבו ובאו לפני הקדוש ברוך הוא.

ברעיון זה מרחיב אור החיים ואומר על פי האר"י ז"ל שבעת לידתו של האדם ניתנים לו חלקי נשמה כמספר ימי חייו. בכל יום תפקידו של האדם לצחצח את חלק הנשמה ששייך לאותו היום, למלאות את עניינו של היום. על פי זה הוא מסביר מדוע הדורות הראשונים חיו מאות רבות של שנים, ואילו היום "ימי חיינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" - במשך הזמן התקצרה תוחלת החיים. משל למלך שהיה לו מכרה של יהלומים, ונתן לכל אחד מהפועלים כמות גדולה של יהלומים על מנת שיבריק, יצחצח וילטש אותם, ואמר לכל אחד מהפועלים - לאחר כך וכך זמן, תקבל שכר לפי מספר היהלומים שהספקת לצחצח. הגיע הזמן להחזיר את העבודה אל המלך, והנה התברר שהפועלים נתרשלו וחלק אף קלקלו את היהלומים, כי ראו שיש להם הרבה יהלומים וחשבו שיש להם זמן. אמר המלך: מכאן ואילך אתן כמות קטנה יותר של יהלומים בזמן קצוב יותר. כך אמר הקדוש ברוך הוא לקצר את ימי האדם. מספר היהלומים הוא חלקי הנשמה. שבעים שנה הם בערך 25,000 ימים, שהם מספר הימים שיש לאדם בממוצע בימי חייו, ומוטל עליו לצחצח חלק מהנשמה כל יום ויום, ובסופו של כל יום עולה חלק הנשמה השייך לאותו יום למעלה, וכבר לא ניתן שוב לתקנו. זוהי טובה שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם, שהפיקדון מוחזר למעלה והוא לא יכול עוד לקלקל מה שכבר תוקן. ואם הוא לא תיקן - בכל זאת רבונו של עולם מאפשר לו דרך תשובה לתקן גם את מה שעבר.

זהו הפירוש של "ויקרבו ימי ישראל למות". "ישראל" הוא השם היותר מובחר. כל ימי חיי יעקב מתקבצים אצלו קודם עליית נשמתו ביום הדין, למסור דין וחשבון, להביע את כל הדברים שהוא עשה. על כן הוא נקרא "ישראל" - מופיעים הימים המבטאים את השלמות של יעקב שמתבטאת בשם "ישראל".

הימים האלה לעתיד לבוא הם הלבושים של האדם בעולם הבא, בעולם העליון. לאדם שעושה את רצונו של רבונו של עולם יש לבוש יפה מהודר, מעין הבחינה של העולם הבא. לאחר שאדם הראשון חטא, כתוב: "ויראו כי עירומים הם", אין להם לבוש. החטא גרם לקלקל את כל מעשיהם של אדם וחוה. כאשר יעקב בא לקבל ברכה מיצחק, כתוב "וירח את ריח בגדיו". חז"ל אומרים שהוא הריח ריח גן עדן. בגדים אלו היו של עשו ואף על פי כן נאמר "וירח את ריח בגדיו". כיצד? הרי אין אלו הבגדים של יעקב? אומר הזוהר, שיצחק הריח את ריח הלבוש של העולם הבא של יעקב, את כל עבודת ה' שהוא עבד עד כה - כל הלבושים שלו היו מוכנים לעולם הבא. וזוהי כוונת חז"ל באמרם שריח גן עדן נכנס יחד איתו. יצחק חש בברכת אלקים ועל כן בירכו "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ". כלומר, הימים הם לבושים שאדם מכין לעצמו לעתיד לבוא, שלא יבוא ערום, כפי שאמר איוב "ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה", כביכול ללא זכויות בכלל. וכל יום שעובר- אין לו תחליף.

יחודו של יוסף

"ויקרא לבנו ליוסף ". בהמשך שואל הזוהר, האם רק יוסף הוא בנו? מדוע הוא קורא דווקא לו? ועונה - כן. ביוסף היה משהו שביטא באופן מיוחד את זה שהוא בנו של יעקב, שכן אנחנו זוכרים מפרשת וישב שיוסף עומד בנסיון אשת פוטיפר יום ועוד יום, "ויהי כדברה אליו יום ויום ולא שמע אליה". כוח הגבורה שלו נמשך עד שמגיע היום שבו הכוח להתגבר הוא קשה ביותר, "ואין איש מבני הבית" - אבל מישהו כן היה, דמות דיוקנו של יעקב. כך דורשים חז"ל. ויוסף עומד תחת השפעת הדמות הזו, והיא זו שמביאה אותו להתגבר בשעה הכי קשה, להירתע מהחטא ולא להיכשל. ועל כך קורא לו יעקב באופן מיוחד. יוסף חי את העובדה שהוא בנו של יעקב.

שם נאמר "וימאן ויאמר" - יוסף אומר לאשת פוטיפר, "הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי וכו' ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו". אמר לו הקדוש ברוך הוא, כשם שמיאנת בשעת הנסיון בלשון זו כך תקבל את הברכה בלשון הזו - "וימאן ויאמר", וכן מצינו שבשעה ששם יעקב את יד ימינו על ראש אפרים ושמאלו על ראש מנשה, ורצה יוסף להסיר את ידו ואמר לו "לא כן אבי", "וימאן ויאמר ידעתי בני ידעתי". חוזרות אותן המלים. הברכה ניתנת על בסיס זה שאתה אז מיאנת. אומר הזוהר "ידעתי בני ידעתי", ידעתי את הגבורה שלך אז ואני יודע שזה הבכור, אבל כך הוא סדר הברכה המיוחד לבני יוסף.

ליקוט ניצוצות הקדושה
לאחר מכן אוסף יעקב את בניו, "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", והוא מברך כל אחד לפי עניינו, וכל אחד מקבל גם את כל הברכות שכל אחד מהאחים קיבל. יעקב איש האמת מברך כל אחד. יש כאלה שטמונה בברכתם ביקורת, אבל לכולם זו ברכה. "ראובן בכורי אתה" - הבכוריות הזו תחזור לעתיד לבוא בעז"ה כשתחזור עבודת הכהונה לבכורות.

"גור אריה יהודה" - בתחילה הוא נקרא "גור" ואחר כך "אריה". אומר אור החיים כאן רעיון מאוד מאוד עמוק. יש פשט ויש עומק נוסף שעליו מדבר אור החיים. יש סדר אלוקי בעולם, שמאז שחטא אדם הראשון נתפזרו ניצוצות של קדושה בכל מיני מקומות טמאים רחוקים מאוד, ויש לקבצם, וזו כל עבודת האדם, עבודת ישראל בכל הדורות עד לימות המשיח. זהו ההסבר לגלויות השונות, שישראל גלו לבין העמים כדי לאסוף משם את ניצוצות הקודש. לפעמים המהלך הזה של החזרת ניצוצות הקדושה נעשה בצורה מאוד מסובכת קשה, כדוגמת מה שכתוב בספרים הפנימיים על שכם בן חמור. בשכם היתה מעוברת נשמתו של ר' חנינא בן תרדיון, ודבקה נפשו של שכם בדינה, ובדרך של איסור נדבקו הנפשות ויצאה הנשמה הקדושה והשתחררה, ולבסוף נתגלגלה והופיעה בתור תנא שמסר את נפשו, בין עשרת הרוגי המלכות. לפעמים הדברים מתגלגלים בצורה מאוד מסובכת, בדרך של נפילה לאיסור חמור מאוד - פעמים בדרך של אונס ופעמים בדרך של אי ידיעה. כך נשמתו של המשיח, דוד המלך, נתגלגלה מרות. ואף אצל יהודה היתה הסתבכות - הוא בא על תמר כלתו, וממנה יצא בהמשך הדורות דוד המלך. היתה טמונה שם נשמה כה קדושה, שכוחות הטומאה לא אפשרו להגיע אליה, והיה צורך להוציא אותה משביה. זה נעשה באמצעות הכישלון של יהודה, כדי להוציא נשמות קדושות שבויות במקורות של טומאה. העיקרון הזה שאומר אור החיים נותן לנו הסתכלות על כל מיני תופעות ומצבים מורכבים שאנו מוצאים במשך הדורות. בשורש הדבר יש כאן מאבק פנימי רוחני של הוצאת ניצוצות קדושה משביים, ואין דרך להוציאם אלא בדרך מסובכת. לא בגלל זה נעשה אידיאולוגיה מחטאים חס וחלילה, אבל כשמתגלגלים וקורים דברים לא מובנים על ידי אנשים גדולים וחשובים - יש בזה שיקולים ורבדים עמוקים יותר, שאינם בהשגתנו, שמגלגל רבונו של עולם באופן כזה על מנת לאסוף את כל ניצוצות הקדושה המפוזרים ובלועים בכוחות הטומאה. וזהו רמוז בפסוק על יהודה - בתחילה היה "גור", אך במעשה תמר הוא הוציא את הטרף שהיה בלוע בכוחות הטומאה - על ידי זה נולדו זרח ופרץ, ונעשה "אריה", עלה במדרגה. תחילה הוא היה אישיות פרטית ולאחר מכן נעשה אישיות כללית, מנהיג, מלך באומה הישראלית לעתיד לבוא.

דרכי הגאולה
"אסרי לגפן עירה". אומר אור החיים, "כיבס ביין לבושו", שהגאולה האחרונה צריכה להיות על ידי לימוד התורה הנמשלת ליין. ואם ח"ו לא יעסקו בלימוד התורה, אזי "בדם ענבים סתה", הגאולה תבוא על ידי יסורים. ישנן שתי אפשרויות לגאולה העתידה שאנו כה מצפים לה - אם היא תהיה על ידי לימוד התורה היא תבוא בדרך טובה, ללא ייסורים, דרך של שלוה והתרוממות, ואם לא - עני ורוכב על חמור, בדרך של יסורים. אבל היא ודאי תבוא. כמובן אנחנו, שנמצאים בתקופה כזו של יסורים, צריכים לדעת שהמאמצים התורניים שאנו עושים מצמצמים מאוד את היסורים.

מה מלמד אותנו ספר בראשית?
סיימנו את ספר בראשית. בפרשת בריאת העולם מוזכרת חמש פעמים המילה "אור", כנגד חמישה חומשי תורה. כך אומר המדרש. כל חומש הוא אור מיוחד. "ויאמר אלהים יהי אור" - אור התורה, ספר בראשית, הופעת רבונו של עולם כבורא עולם בבריאה, בטבע, ביצירה האלוקית יש מאין. זו ההתחלה. ואנחנו מכירים אותו מתוך כל מהמציאות, מתוך התבוננות. יש להתבונן בסדרי הטבע באופן הרחב והעמוק ולראות את כל פלאי הבריאה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם", להתבונן היטב למעלה ולמטה. "מה רבו מעשיך ה'". מה גדלו, מה עמקו ומה קטנו - יש להתבונן גם בדברים הקטנטנים שהם מופלאים, כראש הנמלה בגודל ראש של סיכה שמכיל בקרבו מוח עם תוכניות, כוונות וכו', בכל הבריות והתכונות המתאימות לכל אחת לפי עניינה. ככל שאנו מתקדמים ומגלים עוד ועוד כוחות מופלאים בבריאה, כאנרגיה, קרנים, ואפשרות להעביר דברים מקצה העולם אל קצהו דרך האויר - אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש חכם גדול, שלא נוכל להגיע אף פעם אל חוכמתו, שיצר את כל ההרמוניה המופלאה הזו. זה לא נעשה מאליו. זהו ספר בראשית. - ראשית הבריאה וראשית האבות. והוא בא ללמדנו שיש ללכת בדרכי רבונו של עולם, "והלכת בדרכיו" - מה הקדוש ברוך הוא בורא אף אנחנו צריכים ללכת בדרכו וליצור, לחדש ולהתחדש, להעמיק. "ואני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם". אם תתנהגו כמו שרבונו של עולם רוצה, יהיו לכם באמת כוחות של יצירה, של בריאה, של "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". זה הלימוד בספר בראשית על בריאת העולם ועל דרכנו בעניין זה.

ראשית האומה
ספר זה הוא ראשית האומה, האבות. אברהם אבינו, יצחק ויעקב, שעליהם אומרים חז"ל שטעמו מעין עולם הבא בחייהם, שלא היה להם יצר הרע, שלא שלט בהם השטן, שלא שלט בהם מלאך המות. כל זה נלמד ממה שנאמר עליהם "בכל", "מכל" ו"כל" - הם כלליים, הם כלל ישראל, כמו שאומרת הגמרא בראש השנה שהפסוק "וה' פקד את שרה" יכול גם להיות פסוק של זכרונות, כי אין זה זיכרון פרטי אלא כללי. מה שקורה לאבות שייך לכלל ישראל. הכלל הוא מרומם מכל החסרונות, וממילא לא שולט בו מלאך המות. הם חיים חיים עליונים כבר בעולם הזה, מעין עולם הבא. ואנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות, בדרכי הצדיקים המגשימים בחייהם את דרך ההליכה בדרכי ה', ומראים לנו כיצד לעשות זאת. אברהם אבינו פורץ את דרך האמונה ומלמד אותנו את מידת החסד - מלמד זכות על סדום ומכניס אורחים. אך יש יותר מלימוד מידת החסד הפרטית בין אדם לחברו, והוא החסד היותר גדול של אברהם שהוא האמין בה', ובכך יסד את קיומו של העולם. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - אל תקרי "הבראם" אלא "אברהם". אברהם מזכה את העולם על ידי שהוא דבק ברבונו של עולם, מאמין בעצמו ומלמד את האמונה לכל הסובבים אותו. זה בעצם מזכה את העולם ומקיים אותו. וכי יש חסד גדול מזה? בחסד הזה עסקו אף יצחק ויעקב. יצחק מלמד אותנו את מידת מסירות הנפש, המוכנות למסירות נפש בלתי מוגבלת, להיקרב כקרבן. המעשה החד-פעמי הזה מבטא את כל עניינה של האישיות הזו. בכל הדורות אנו נסמכים על מסירות הנפש הזו, כאילו אפרו צבור על גבי המזבח, ובכל פעם שישראל מבקשים לקבל זכויות הם נשענים על הזכות הזו, זכותו של יצחק. יעקב מלמד אותנו את בחינת האמת "תתן אמת ליעקב", השילוב שבין החסד לגבורה. מבין שלושתם משלב יעקב שלמות הופעה של כוחות המידות, ולאחר מכן כל מידה הולכת ומתפצלת, כפי שאנו מוצאים בשבטים שלכל אחד ישנה המיוחדות שלו. הקדוש ברוך הוא סידר שהאומה תהיה בנויה משנים עשר השבטים, אבני היסוד של קיומה של האומה כולה, שהם מתפשטים מתוך שלושת היסודות של האבות.

ראשית הגאולה
בסוף הספר - "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" - זוהי בעצם הראשית של האחרית. יעקב רוצה לספר לבני ישראל על הגאולה העתידה. חז"ל אומרים שהאסיפה היא תנאי לגאולה הזו. רק כשישראל הם אגודה אחת הם זוכים לגאולה. הרצון הזה של יעקב הוא בעצם ראשית הכל, הממשיכה את ראשית הבריאה וראשית האומה. זהו עניינו של כל ספר בראשית. תמיד היינו נוהגים לרקוד בסיום ספר על מנת לבטא את השמחה. סיימנו ספר בראשית, אמרנו "חזק חזק ונתחזק". אנחנו כבר נמצאים בתוך תוכה של הגאולה, כבר מתאספים וחוזרים לארץ ישראל, רואים את הטוב האלוקי ההולך ומתגלה לנגד עינינו. נזכה לראות גם את המשכה והשלמתה במהרה בימינו, אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il