ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בני משה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות שמות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פרשת שמות תשס"ב

בני משה

לפרשת שמות



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

משה רבינו מופיע לפנינו בפרשה זו לראשונה, ובה הוא מתגלה במלוא גדלותו, כמושיען של ישראל וגואלן הראשון.
מה ידוע לנו על בניו של משה? בפרשתנו מוזכר שמצא את זווגו עם בת יתרו, ונולדו לו ממנה שני בניו, שמו של הראשון מוזכר בפרשה והוא גרשום, והשני אין שמו מוזכר בפרשה עד פרשת יתרו, ושם נאמר (שמות פרק יח) "...ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה: ושם האחד אליעזר כי אלוקי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה" 1 .

"אל תקרב הלום" - למלכות
אולם בניו לא המשיכו את דרכו של אביהם הגדול בהנהגה הציבורית. ולא התפרסמו כגדולי הדור בתורה. אדרבה, אנו מוצאים שנכדו נכשל בחטא חמור של עבודה זרה, הוא היה הנער הלוי ששמש כהן לפסל מיכה בימי השופטים, והכתוב הזכיר את יחוסו ברמז, וכך נאמר (שופטים פרק יח) "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כוהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ". ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני שופטים):
"וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא, דכתיב ובני משה גרשום ואליעזר, אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה. דאמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מכאן שתולים הקלקלה במקולקל".


מובא במדרש (שמות רבה פרשה ב):
"בקש משה שיעמדו ממנו כוהנים ומלכים א"ל הקב"ה אל תקרב הלום כלומר לא יהיו בניך מקריבין שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך, הלום זו מלכות כמה דתימא (שמואל ב ז) כי הביאותני עד הלום, ואומר (שמואל א, י) הבא עוד הלום איש, א"ל הקב"ה כבר מתוקן המלכות לדוד אעפ"כ זכה משה לשתיהן, כהונה ששימש בז' ימי המלואים, מלכות דכתיב (דברים לג) ויהי בישורון מלך".


מדוע בקש משה רבינו העניו מכל אדם מלכות, וכי בקש גדולה וכבוד לעצמו? אלא בקש שבניו ימשיכו את דרכו, אולם הקב"ה לא קבל בקשתו, "ואמר לו אל תקרב הלום" ואין הלום אלא מלכות, ששמורה לדוד ולזרעו אחריו, וכהונה שמורה לאהרן ולבניו אחריו.
וכך אפשר להבין, את המובא ברש"י (שמות פרק א פסוק כ) "וייטב אלוקים למילדת - מהו הטובה ויעש להם בתים - בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים. ויבן את בית ה' ואת בית המלך (מלכים א' ט א). כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים, כדאיתא במסכת סוטה (סוטה יא ב)".

ולכאורה תמוה, מדוע לא הזכיר את הכתוב את משה רבינו בנה של יכבד, כשכר למסירות נפשה של יוכבד, ואינו נכלל באותם "בתים" שהבטיח לה? והרי משה רבינו היה אדון הנביאים ומוסר התורה, ולא היה גדול כמותו בישראל? אלא שממשה רבינו לא יצאו "בתים", היינו, שהוא לא העביר את קניניו הרוחניים בירושה.
וכאן עולה השאלה, מדוע באמת לא זכה משה שבניו ימשיכו את דרכו?

נראה שהטעם לכך מפני שמנהיגותו של משה נובעת מן התורה, והתורה אינה עוברת בירושה, וכל הרוצה לזכות בה צריך לעמול בעצמו לדעת אותה.
זאת הסיבה שחז"ל אמרו (ילקוט שמעוני, פרשת בלק רמז תשעא) "מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהן תלמידי חכמים? שלא יאמרו תורה ירושה היא לנו".

וכך כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה א):
"בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כל מי שירצה יבא ויטול".


איזה בן של משה לא נימול עד שהגיעו למלון?

מסופר בפרשה על התרשלות משה במצות מילה של בנו, בזמן השליחות שלו למצרים (שמות פרק ד) "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". רש"י על אתר פירש, שמדובר על מילת אליעזר.
וכך משמע מהגמרא (נדרים דף לא עמוד ב):
"תניא, ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה - שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר: (שמות ד) ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. אמר רבי: חס וחלילה שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר: אמול ואצא סכנה היא, שנאמר: (בראשית לד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים... אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה אמר לי (שמות ד) לך שוב מצרים! אלא מפני מה נענש משה? מפני שנתעסק במלון תחלה, שנאמר: (שמות ד) ויהי בדרך במלון. רשב"ג אומר: לא למשה רבינו בקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק, שנאמר: (שמות ד) כי חתן דמים אתה לי, צא וראה מי קרוי חתן? הוי אומר: זה התינוק".

לפי מקור זה נראה, שמדובר כאן על מילת הבן השני הקטן אליעזר, וכך אפשר לפרש את מחלוקת התנאים, למ"ד שמשה נתרשל במילה, משה התעכב מלמול אותו ביום השמיני, ואם כן בטל מצות מילה ביום השמיני, ויש בכך התרשלות בקיום מצות מילה, אולם למ"ד שהחטא היה, שמשה התעסק במלון תחילה, מדובר שהמילה נדחתה כבר, וכיון שאין זו עתה מילה בזמנה, לא נחשב שבטל מצוה, אלא רק שלא היה זריז במצוות.

דעה אחרת מובאת במכילתא יתרו, שמדובר בפרשה על מילת גרשום הבכור:
"רבי אלעזר המודעי אומר: בארץ נכריה, אמר משה הואיל וכל העולם עובדי עבודה זרה אני אעבוד לפני מי שאמר והיה העולם. שבשעה שאמר משה ליתרו תן לי צפורה בתך לאשה אמר לו יתרו: קבל עליך דבר זה שאומר לך, ואני נותנה לך לאשה, אמר לו מהו? אמר לו: בן שיהיה תחילה יהיה לעבודה זרה. מכאן ואילך לשם שמים וקבל עליו. אמר לו: השבע לי וישבע לו שנאמר: ויואל משה אין אלה אלא שבועה שנאמר: 'ויואל שאול את העם לאמור', לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה".

וכך פירש בתרגום יונתן בן עוזיאל "וערע ביה מלאכא דה' ובעא למקטליה מן בגלל גרשום בריה דלא היה גזיר ועל עיסק יתרו חמוי דלא שבקיה למגזריה, ברם אליעזר הוה גזר בתראה דאתניו תרויהון".

ולפי זה צריך להבין מדוע דוקא כאן במלון בקשה מידת הדין לפרוע ממשה? נראה שבזמן הזה שמשה הולך לגאול את ישראל, ולהזהיר את המצריים לשלחם, ואם לאו יענשו בעשר מכות שהאחרונה שבהם היא מכת בכורות, חובה לברר את ההבדל בין ישראל לעמים ע"י אות ברית, וכך מדוייק מסמיכות הפרשיות "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל: ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך", ומיד לאחר מכאן אומר לו ה' "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". וכמו שבמכת בכורות נצטוו לשים את הדם לאות על הבתים, כך עתה נענש על שלא חתם אות ברית בבשר בנו.

השבועה שנשבע משה ליתרו
מנין לקחו חז"ל שמשה נשבע ליתרו שבועה זו שבן אחד יהיה לעבודה זרה? נראה שלמדו זאת מזה שבאמת יצא ממשה נכד שעבד עבודה זרה, ואפשר לתלות את מה שקרה לו בגלל השבועה.

נוסף לכך יש כמה דיוקים לשוניים אצל הנער הלוי שמזכירים את משה רבינו. כגון: (שופטים פרק יז) " ויואל הלוי לשבת את האיש ויהי הנער לו כאחד מבניו", כפי שנאמר אצל משה " ויואל משה לשבת את האיש", ויש בזה גם קשר עניני, שבשניהם נאמר ביטוי זה כאשר הם חפשו מקום לגור בו ולהתפרנס.
ועוד נזכרים כמה ביטוים מקבילים שחז"ל דורשים אותם כדלהלן: "ויסורו שם ויאמרו לו מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה". "אמרו לו לאו ממשה קאתית, דכתיב ביה אל תקרב הלום. לאו ממשה קאתית, דכתיב ביה מזה בידך, לאו ממשה קאתית, דכתיב ביה ואתה פה עמוד עמדי, תעשה כהן לעבודה זרה?!" (ילקוט שמעוני, שם).

נראה שביטויים אלו מזכירים לנער הלוי את גדלות סבו, שנאמר לו "אל תקרב הלום", בעמדו אצל הסנה, מעמד מקביל למעמד הר סיני (הסנה בגימטריא סני), ומאידך גיסא יש בזה רמז שלא יקרב הלום למלכות, שלא ירשוהו בניו. וכן נאמר לו "מזה בידך" היינו מטה האלוקים, ומאידך גיסא יש בזה רמז לכך שאמר לשון הרע על ישראל, בזה שאמר "והן לא יאמינו לי", (שמות רבה, פרשה ג) "כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני הם מאמינים בני מאמינים", וכן נאמר לו "אתם שובו לכם לאוהליכם ואתה פה עמוד עמדי", שמראה על מעלת משה מעל הנביאים שפרש מאשתו, אולם מאידך גיסא רומז לכך שמשה לא חזר לאהלו ולא בנה לו בית של המשך הדורות כמותו.

כיצד נשבע משה שבועה זו?
עדין עלינו להבין כיצד נשבע שבן שיהיה תחילה יהיה לעבודה זרה? ועוד הרי יתרו עצמו כבר פרש מעבודה זרה, ומדוע בקש דבר זה ממשה?
א. אולי נשבע שלא יהיה חייב להתגייר וזה כעבודה זרה, ולכן הוא לא מל את גרשום בעצמו בגלל השבועה, וצפורה מלה אותו ובכך הצילה את משה שנעשה לה "חתן דמים", (ובזה החזירה לו על זה שהוא הציל אותה).
ב. פירוש נוסף אפשר לפרש ע"פ מדרש. מובא במדרש שם (ילקוט שמעוני) שאנשים שאלו את הנער הלוי "תעשה כהן לעבודה זרה?! אמר להם, כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות, הוא סבר עבודה זרה ממש - ולא היא, אלא עבודה שהיא זרה לו. כדאמר ליה רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא כהנא אנא, גברא רבא אנא, וזילא בי מילתא".

ולפי זה אפשר לפרש, שזו הייתה כוונת משה רבינו בשבועה שנשבע ליתרו, שבן אחד יעסוק בדרך ארץ, וזה נחשב לבחינת משה עבודה שהיא זרה לו. שכן משה למד תורה לאוכלי המן שאינם נהנים מיגיע כפיהם.

נוסף לכך, משה רבינו עצמו קיים בגופו את הדבר שלא נהנה מן הבריות, מובא במדרש (שמות רבה פרשה ד):
"וילך משה וישב אל יתר חותנו, הה"ד (תהלים כד) נקי כפים ובר לבב..., מי יוכל לעלות בהר ה' מי שיש בו מדות הללו וכולן נאמרו במשה, נקי כפים, זה משה שנאמר (במדבר טז) לא חמור אחד מהם..., אם נטל חמור משלהן מה שנא' מן הלסטים אלא כך אמר משה כל אותן המסעות שהיינו נוסעים במדבר לא אמרתי לאחד מהן שיטול דבר משלי ויטעון על חמורו, ואין נשיאה אלא לשון עמיסה, כמה דתימא (בראשית מד) ויעמוס איש על חמורו, ובר לבב, זה משה שלא הלך בשליחותו של הקב"ה עד שנתברר על עסקיו שנאמר ואמרו לי מה שמו..., אשר לא נשא לשוא נפשו, זה נפשו של מצרי שלא הרג את המצרי עד שעמד עליו בדין והרגו וראה שחייב מיתה, ולא נשבע למרמה, זה משה, כשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא ילך חוץ מדעתו וכשהלך בשליחותו של הקב"ה הלך אצל יתרו והתיר שבועתו, הה"ד וישב אל יתר חותנו"

נמצא שמשה נשבע ליתרו מפני שלא רצה להנות ממנו בחנם.

ועוד מצאנו במדרש, שמשה הרגיש כאילו את נפשו הוא חייב ליתרו, (שמות רבה פרשה ד):
"ובשעה שאמר לו הקב"ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה אמר לו רבון העולם איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו... לכך אמר משה לפני הקב"ה קבלני יתרו ונהג בי כבוד איני הולך אלא ברשותו, לכך כתיב וילך משה וישב אל יתר חותנו".

וגם נכדו הנער הלוי דמה לסבו בזה, והרגיש מחויבות כזאת למי שאירח אותו אצלו, ועשה לו מה שבקש ממנו.

מובא במדרש (ילקוט שמעוני שם):
"כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר מנהו על האוצרות, דכתיב ושבואל בן גרשום בן מנשה נגיד על האוצרות. וכי שבואל שמו והלא יונתן שמו? א"ר יונתן מלמד ששב לאל בכל לבו".

לכאורה קשה, מי שהממון חביב עליו נותנים לו לשמור על האוצרות? אלא ממונו היה חביב עליו כמו אותם הצדיקים שממונם חביב עליהם כגופם, שאינם פושטים ידם בגזל, ואינם רוצים להנות מן הבריות, וכשמינוהו דוד על האוצרות, ונתן לו אתגר מעשי רוחני שב בתשובה שלימה!

אולם לאחר כל התירוצים הנ"ל עדין קשה איך משה נשבע לוותר לו בדבר שאינו לפי תפיסת עולמו?
ובמיוחד הדבר קשה לאישיות כמשה רבינו, שמידתו היתה יקוב הדין את ההר?
נראה לומר, שמשה רבינו עם כל תקיפותו בתורה, היה כרועה נאמן שרוצה לקרב את צאן מרעיתו, ולדאוג לכל אחד מהם כפי מה שהוא לקרבו למוטב. ולכן האמין שסופם לעשות תשובה.

וכך דרשו עליו בגמרא (סוטה דף יד עמוד א):
"לכן אחלק לו ברבים - יכול כאחרונים ולא כראשונים? ת"ל: ואת עצומים יחלק שלל, כאברהם יצחק ויעקב שהן עצומים בתורה ובמצות; תחת אשר הערה למות נפשו - שמסר עצמו למיתה, שנאמר: (שמות לב) ואם אין מחני נא...; ואת פושעים נמנה - שנמנה עם מתי מדבר; והוא חטא רבים נשא - שכיפר על מעשה העגל; ולפושעים יפגיע - שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: (ירמיהו ז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".

עוד אנו מוצאים שרחם על הערב רב והוא הוציאם ממצרים, וכשחטאו ישראל בעגל, אמר לו הקב"ה שהוא אשם בכך שהוציא את הערב רב.

וכן הוציא את מיכה מן הלבנים, כפי שאמרו בגמרא (סנהדרין דף קא עמוד ב) "מיכה - שנתמכמך בבנין", והקב"ה אמר לו הנח, קוצים שבכרם אני מכלה, בכל זאת משה האמין שעתיד לעשות תשובה, ואת סופו של מיכה אנו יודעים שהוא החטיא את ישראל בפסל מיכה, וסיבך את נכדו של משה בעבודה זרה. וכן היתה הנהגתו גם כלפי יתרו חותנו, שכבר עשה צעדים לכפור בעבודה זרה, ומשה ראה את אישיותו והאמין בו שסופו להתגייר, כפי שאכן היה שנעשה סמל לגרי צדק. ולכן הסכים להשבע לו שהבן הראשון יהיה כפי שיתרו ירצה, מתוך מחשבה שיתרו עצמו יתגייר וירצה שבנו יעבוד את ה'.

לפי זה אפשר למצוא קשר בין שבחי משה בכתוב "אשר לא נשא לשוא נפשו, זה נפשו של מצרי שלא הרג את המצרי עד שעמד עליו בדין והרגו וראה שחייב מיתה", לבין "ולא נשבע למרמה, זה משה, כשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא ילך חוץ מדעתו וכשהלך בשליחותו של הקב"ה הלך אצל יתרו והתיר שבועתו", כמו שיתרו נזהר שלא להרוג את המצרי שהכה איש עברי עד שבדק שלא יצא ממנו איש כשר, ועל זה נאמר "אשר לא נשא לשוא נפשי". כך נזהר בשבועתו ליתרו, ובודאי שער בדעתו שיתרו יסכים לבסוף לחנך את בנו לשם שמים.

יהונתן בן גרשום בן מנשה - משה
מובא במדרש (ילקוט שמעוני,שופטים עב):
"ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי, ממשפחת יהודה, אלמא מיהודה קאתי, והוא לוי אלמא מלוי קאתי? דאבוה מלוי ואמיה מיהודה, וקרי ליה משפחה, דמשפחת אם קרויה משפחה. אי נמי מתוך שעשה מעשה מנשה דקאתי מיהודה קרי ליה ממשפחת יהודה, דכתיב ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כוהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא, דכתיב ובני משה גרשום ואליעזר, אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה".

מדוע בחר הנביא לתלות את הנער במנשה, ולא בעובד עבודה זרה אחר? נראה שזה בגלל שחזקיהו לא רצה להביא בנים לעולם מפני שראה ברוח הקודש שיצא ממנו מנשה, והנביא ישעיהו אמר לו שזה לא נכון לחשוב כן "ובהדי כבשא דרחמנא למה לי", ולעומת זאת משה מוכן להביא בנים שלא אמון בם לכלל ישראל, מפני שהאמין בהם "לבל ידח ממנו נדח".

מובא בגמרא (יבמות דף מט עמוד ב):
"תני, שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, וכתוב בה: משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, וכתוב בה: מנשה הרג את ישעיה. אמר רבא: מידן דייניה וקטליה, אמר ליה, משה רבך אמר: (שמות ל"ג) כי לא יראני האדם וחי, ואת אמרת: (ישעיהו ו') ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא! משה רבך אמר: (דברים ד') מי כה' אלוקינו בכל קראנו אליו, ואת אמרת: (ישעיהו נה) דרשו ה' בהמצאו! משה רבך אמר: (שמות כ"ג) את מספר ימיך אמלא, ואת אמרת: (מלכים ב' כ') והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה! אמר ישעיה: ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה, ואי אימא ליה אישוייה מזיד, אמר שם איבלע בארזא. אתיוה לארזא ונסרוה, כי מטא להדי פומא נח נפשיה, משום דאמר: (ישעיהו ו') ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. מכל מקום קשו קראי אהדדי! ואראה את ה' - כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. דרשו ה' בהמצאו - הא ביחיד, הא בצבור. ויחיד אימת? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".

נראה לישב את הסתירה בין נבואת משה לנבואת ישעיהו, שדרגת נבואת משה היתה כ"כ גבוהה של גלוי שכינה עד שלא שייך לראותו "כי לא יראני האדם וחי", אולם מדרגת נבואת ישעיהו אפשר לראות את השכינה. וכן תשובה בכל זמן ובכל מקום היא לפי השגת משה רבינו שהשיג את רחמי ה' המרובים, וכן האמין בכחה של תשובה.

חז"ל אמרו שמנשה חזר בתשובה, וכוח תשובתו נבע מעיון בתורת משה, שממנה למד "בכל קראנו אליו" שהקב"ה מקבל תשובת כל קוראנו, "תשב אנוש עד דכה" (תפילה למשה) "עד דכדוכה של נפש". וכך גם קרב את יתרו, והאמין שישוב בתשובה לישראל, וכך גם נכדו הנער שב אל ה' בכל לבו.

ושם האחד אליעזר
נראה שהבן אליעזר היה ממשיך דרכו של משה רבינו. מובא במדרש (במדבר רבה, פרשה יט):
"רב אחא בשם ר' חנינא אמר: בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבון העולמים יהי רצון שיהא מחלצי אמר לו חייך שהוא מחלציך הה"ד (שמות יח) ושם האחד אליעזר שם אותו המיוחד".

והרי סוד פרה אדומה נתגלה רק למשה רבינו, שנאמר "ויקחו אליך - לך אני מגלה סוד פרה אדומה".
עוד מובא (שיר השירים רבה, פרשה א):
"ובית מדרשו של רבי אליעזר היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל ונושק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית".

היינו שדימו את רבי אליעזר למשה, שהוא כתורה.

מובא בתלמוד בבלי מסכת סוכה דף כח עמוד א:
"תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם, לא שמעתי. רבי יוסי בר' יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. - אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? - אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי... ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם".

משמע שהנהגה זו שלא אמר דבר שלא שמע מרבותיו, היתה הנהגה יחודית לו, שזהו דבר שלא שמע מרבותיו.
ורמז לכך בגמרא סוכה דף כז עמוד ב:
"תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי בקיסרי ואמרי לה בקיסריון, והגיע חמה לסוכה. אמר לו: מהו שאפרוש עליה סדין? אמר לו: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט. הגיע חמה לחצי הסוכה, אמר לו: מהו שאפרוש עליה סדין? - אמר לו: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים, שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים על פי נביאים. הגיע חמה למרגלותיו של רבי אליעזר, נטל יוחנן סדין ופירש עליה. הפשיל רבי אליעזר טליתו לאחוריו ויצא. לא מפני שהפליגו בדברים, אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם".

למה רומזים דבריו "אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט. אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים, שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים על פי נביאים". נראה שבא לומר להם שראויים הם לחדש דבר מלבם, שבכל שבט יש נביאים ושופטים הראוים לעשות את המוטל עליהם, אלא שלו יש הנהגה אינו אומר דבר שלא שמע מרבו.

נראה שרבי אליעזר מיצג את דמותו של משה רבינו, מוסר תורה שבכתב שכל מה שמסר קבל מאת הקב"ה, ולא אמר דבר שלא שמע ממנו. וגרשום מיצג את דמותו של יתרו הגר שהיה מנהיג מעשי ונתן עצה למשה רבינו כיצד לשפוט את העם, בחינת תורה שבעל פה.

בניו של משה רבינו אלו כלל ישראל
מי הם בניו של משה רבינו ממשיכי דרכו? אלו כלל ישראל, כך אמרו חז"ל על המלמד בן חברו תורה "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", על אחת כמה וכמה, משה רבינו שמסר תורה לישראל, וכל אחד מהם יש לו ניצוץ מנשמת משה רבינו, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני.
וכך מובא במדרש תנחומא הוספה לפרשת שלח סימן ו:
"ואעפ"כ לא בטלה גזירתו של הקב"ה שאמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו (במדבר י"ד, יב), העמיד ממנו ששים רבוא, ולעולם הבא הקב"ה מכנסן, שנאמר הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים (ישעיה מט יב), והגליות באות עמהם, והשבטים שהם נתונים לפנים מן סמבטיון, ושלפנים מן החשכה, הם מתכנסין ובאין לירושלים, עליהם אמר ישעיה לאמר לאסורים צאו (ישעיה מ"ט, ט), לאלו שהם נתונים לפנים מן סמבטיון, לאשר בחשך הגלו (ישעיהו מ"ט), אלו שהם נתונים לפנים מן ענן חשך, על דרכים ירעו (ועל) [ובכל] שפיים מרעיתם (ישעיהו מ"ט), אלו שהן נתונים בדפני של אנטוכיא, אותה השעה הן נגאלים, ובאין לציון בשמחה, אמר ישעיה ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה (ישעיהו נא יא)".

אפשר היה לומר שמזרעו ממש יצאו שישים ריבוא, אולם נראה שכל כלל ישראל נחשבים לזרעו, והם השישים ריבוא, וכך משמע מהמדרש שכל השבטים הגולים ישובו בזכותו, אפילו הנדחים ביותר, כפי שהוא בחייו רחם על כל אחד ואחד מישראל.

וזה הפשט גם במדרש (שמות רבה, פרשה א):
"כיון שהושלך משה ליאור אמרו: כבר הושלך מושיען במים. מיד בטלו גזירתם. והם אינם יודעים, שעל מי מריבה הוא לוקה, כההיא דאמר ר' יוסי בר חנינא: המה מי מריבה (במדבר כ), המה שראו אצטגניני פרעה וטעו, היינו דקאמר: שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו (במדבר יא). אמר להם משה לישראל: בשבילי נצלתם אתם כולכם".


וזה כוונת המדרש שהזכרנו לעיל "ואת עצומים יחלק שלל, כאברהם יצחק ויעקב שהן עצומים בתורה ובמצות", היינו, אע"פ שרק אברהם יצחק ויעקב קרואין אבות, אבל מאחר שבזכות משה נצלו כולם, הרי כולם בניו, ולכן עם עצומים יחלק שלל.


^ 1 שמות רבה פרשה א ד"ה א, לג ותקרא:
"ותקרא [את] שמו גרשום (שמות ב'). דרך הצדיקים לשום שם לבניהם על שם המאורע. ביוסף מהו אומר - ויקרא את שם הבכור מנשה, כי נשני אלוקים את כל עמלי (בראשית מא). ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני [אלוקים] (שם בראשית מ"א), כדי לזכור הנסים שעשה עמו הקב"ה. אף משה קרא בנו גרשום על הנס שעשה לו הקב"ה, שגר היה בארץ נכריה והצליחו הקב"ה שם".

לכאורה לפי הסדר הכרונולוגי היה צריך להודות קודם על כך שניצל מחרב פרעה, ואח"כ על שהקב"ה היה עמו בארץ נכריה? ונראה שתחילה בא להודות על היות ה' עמו בגלות בהסתר פנים, ואח"כ מוסיף הודיה על הנס שעשה לו באופן גלוי.
ועוד יש להעיר מדוע חושב משה את ארץ מדין לארץ נוכריה יותר מגלות מצרים? נראה שהיה קשה למשה להיות רחוק מאחיו שהוא נתן את לבו ועיניו עליהם בסבלם במצרים.
ועוד, מדוע שמו של אליעזר אינו מוזכר בפרשה? נראה שהשם גרשום, מתאים לפרשת שמות שהיא פרשת הגלות, גר הייתי בארץ נכריה, והשם אליעזר מתאים להאמר בפרשת יתרו, שבה מודה יתרו "על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל עמו".


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il