יום ו' ה' מנחם אב ה'תשע"ד
מבצע הפרסים הסתיים, אנו עדיין זקוקים לתמיכתכם
Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיוון תשס"ט

נדר אומלל

פרק יב



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שני מאמרי חז"ל חלוקים בשאלה מה היתה אשמתו של יפתח.
..ואם אין בידו תורה אין בידו כלום, כן את מוצא ביפתח הגלעדי מפני שלא היה בן תורה אבד את בתו. אימתי בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, באותה שעה שנא' וידר יפתח נדר וגו' והיה היוצא וגו' והיה לד' והעליתיהו עולה, באותה שעה היה עליו כעס מן הקב"ה. אמר אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל היה מקריב אותו לפני לכך זימן לו בתו. כל כך למה כדי שילמדו כל הנודרים הלכות נדרים וקונמות שלא לנהוג טעות בנדרים.. 1

על פי המאמר הזה הכעס על יפתח הוא לא על עצם הנדר. עצם הנדר היה בסדר. מותר היה לו לזרז את עצמו למלחמה, ומותר לו לבטא את בטחונו המוחלט בקדוש ברוך הוא, אלא שהיה צריך לדקדק בהלכות נדרים. אסור היה לו לומר בלשון כוללת כל כך "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי". המדרש מתריס נגדו: "אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל היה מקריב אותו"! בגלל, שלא נזהר בלשונו, ולא דקדק לנדור בהמה טהורה למזבח, זימן לו הקב"ה את בתו.
האם באמת היה מקריב כלב או חזיר אילו היה בא לקראתו? בודאי! יפתח מתגלה כאדם, שאינו בן תורה, לא רק בעצם הנדר, אלא, בכלל המושגים הרוחניים שלו 2 . הוא אינו רואה עצמו מוגבל בשום דרך בהבעת תודתו לקב"ה. יפתח הוא אדם, שיחסו לעבודת ד' מושפע מעובדי האלילים. להם לא חשובה הדרך, חשובה הכוונה. את הדרך יקבע לו כל אחד ואחד על פי רגשותיו ומחשבתו. יפתח מתרגש מאד לפני המלחמה, ורוצה להביע מראש את תודתו לקב"ה, אם ישעה לתפילתו. אבל בגלל שהוא נגוע בפולחן האלילי הוא נודר להקריב כל מה שיזדמן לו. אין זו טעות סתמית. דרך הנדר הזה מתגלה אורח החיים המקולקל של יפתח, נחשף הרקע הרוחני שלו, ומתגלה קבל עם, שדרכי התורה רחוקות הימנו. בתודעתו לא היה קיים כלל הסייג של התורה למותר ואסור בדרך עבודת ד'. בשבילו הכל מותר. אילו היה יוצא כלב או גמל, היה מקריב גם אותם! 3 על זה יצא הקצף. הקב"ה זימן לו את בתו "כדי שילמדו כל הנודרים הלכות נדרים".
נדרים, בכלל, עלולים להביא למשגים חמורים. העצמאות הרוחנית של ההתנדבות כלפי שמים בדרך של נדר, מסוכנת. היא עלולה להביא את האדם למצב, שבו הוא נסחף אחרי רגשותיו ומקבל על עצמו דברים, שלא יוכל לעמוד בהם, או שאסור לו לעמוד בהם. "טוב אשר לא תִדֹר משתִדור ולא תשלם" 4 . מחד, יפתח מבטא רגש חיובי של הודאה לקב"ה, אך מאידך מתגלה קיצוניות המידות שלו. כל רגש יש לעבד בכלי קודש. גם להתנדב צריך בדרך של תורה. יפתח היה קיצוני בעבודת ד' שלו. קיצוניות שהרקע שלה אולי אלילי. יפתח הוא דמות מסובכת מאד. הוא נקרא אל הדגל כדי לנהל את המלחמה בבני עמון משום שלא היה אדם אחר להוביל את המערכה, אבל שפלותו הרוחנית היא תעודת עניות לדור, שהוא היה מנהיגו. היה לו כח אמונה להכות את בני עמון, אבל אוי לו למי שיפרש את הנצחון הזה כתעודת מעלה ליפתח ולדור. "לא בצדקתך וביושר לבבך" היה הנצחון. למי שעוד היו ספקות בדבר המצב הרוחני הירוד, באה מיד לאחר המלחמה גערה אלוקית נוראה בראשו של הדור, ודרכו לכל הדור, על המצב הרוחני שלו ועל הגסות והעיוות בדרך עבודת ד'.

אך במקום אחר רואים חז"ל את חטאו של יפתח מזוית אחרת:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם - דכתיב "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך" וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא - השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה. שאול בן קיש - דכתיב "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו", יכול אפילו עבד, אפילו ממזר - השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד. יפתח הגלעדי - דכתיב "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי" וגו', יכול אפילו דבר טמא - השיבו שלא כהוגן - נזדמנה לו בתו" 5 .
לפי מדרש זה לא בהכרח, שאילו היה יוצא דבר טמא היה יפתח מקריב אותו. שאול לא היה נותן את בתו לממזר. בקושי נתן אותה לדוד. אליעזר ודאי שלא היה מביא נערה עוורת ליצחק, ואם כך נראה שכוונת הדברים היא, שגם יפתח לא היה מקריב כלב או חזיר. רבי שמואל בר נחמני אינו טוען שיפתח לא היה בן תורה. הוא מוצא מכנה משותף בין שלשה אישים: אליעזר, שאול ויפתח. שלשתם מבקשים התערבות אלוקית במעשיהם. אליעזר מבקש סיעתא דשמיא בבחירת אשה מתאימה ליצחק, שאול מבקש התערבות אלוקית במפלתו של גלית. הוא מבקש איש, שהקב"ה יתן את רוחו עליו. גם יפתח מבקש סיוע משמיים במלחמתו. "אם נתן תתן את בני עמון בידי והיה היוצא..".
ברם, רק שניים זכו, להענות כהוגן. יפתח לא זכה להענות כהוגן.
מדוע?
ישנו הבדל בסיסי בין יפתח לבין אליעזר ושאול.
אליעזר זקוק להתערבות האלוקית. הוא אינו יכול למצוא את הנערה ומבקש את הקב"ה להצליח דרכו. הן הזיווג ליצחק הוא תנאי להמשך בחירת ד' באברהם, על כן הוא מבקש שהקב"ה ייענה לסימן שלו. אין לו דרך אחרת לזהות את הנערה.
גם שאול מבקש את ההתערבות האלוקית, בימים בהם חרף גלית את מערכות ישראל. הוא נאלץ לבקש איש, אשר רוח אלקים בו, כדי שזה יכה את גלית. הלוא יש כאן חלול ד' גדול ששאול אינו יכול לנצחו לבדו. הוא מבקש, ומתפלל שהקב"ה יזמן לו איש מתאים.
אבל אצל יפתח אין שום קשר בין הנדר המשונה שכל היוצא מדלתי ביתו יעלה עולה, לבין ההצלחה שלו במלחמה. יפתח יכול היה לבקש סייעתא דשמיא במלחמה ולהבטיח קרבנות רבים. יפתח נודר, שמי שיצא מביתו יעלה עולה, ועכשיו הקב"ה "צריך" לסייע לו, שדווקא בהמה טהורה תצא. אין לזה הצדקה. זו הסתבכות מיותרת. אליעזר ושאול תלו יהבם בקב"ה בדבר שהיו זקוקים לו. יפתח תולה את
יהבו בענין, שהוא כלל אינו זקוק לו.
אם כך, מדוע יפתח נודר?
יפתח מרגיש שהוא מוכרח להוכיח את אמונתו בקב"ה. הוא צריך לעשות משהו מיוחד, כדי להוכיח את עצמו לפני הקב"ה שמוכן הוא לתת כמעט כל דבר למען שליחותו. אבל מדוע היה צריך לעשות זאת? מדוע הוא צריך להוכיח את עצמו? הוא יוצא לחרף נפשו בשביל עם ישראל ומה צריך הוכחה יותר מזה?
נתבונן בדברי יפתח: "אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לד' והעליתהו עולה" אפשר היה לקצר את המאמר: "והיה היוצא לקראתי והיה לד'" מדוע מוסיף ומדגיש יפתח "אשר יצא מדלתי ביתי בשובי בשלום" האם יש כאן איזו נקודה פרטית חשובה? אפשר אולי להסביר כי יפתח חושב כעת על כבודו ומעמדו לאחר שובו. שמא זהו גם ההסבר להתעקשות התמוהה שלו בקיום הנדר. תהיה זו נקמה מתוקה באחיו ובזקני גלעד. בזכרו את שפלותו בימים עברו, ירגיש בוודאי שמחה עצומה של "מקימי מעפר דל". אולי חשב על אלה שיצאו לכבודו, ועל כן נפלטו מפיו המלים "היוצא אשר יצא מדלתי ביתי" בלי לשים לב למה שאמר או למה שהחסיר. לא נדע כמובן את מחשבותיו, אבל לא לשווא ספר הנביא את ספור גדילתו של יפתח ונידויו מן הבית. נראה לי בכל אופן שיפתח מדגיש כאן לא רק את נצחונם של ישראל, אלא גם את עניינו הפרטי, כמנהיג, יש לו חשיבות וערך, אבל אי אפשר לתת לזה מקום באותה מידה. ההתייחסות למנהיגות כאל עניין אישי בלטה גם כשנשא ונתן עם זקני גלעד, ואמר "אנכי אהיה לכם לראש" לומר שזה יהיה תלוי ברצונו. יתכן וראיה זו תתחזק עוד בהמשך. מעבר לכך מתעוררת שאלה, האם יש קשר בין גדעון, אבימלך ויפתח, שיחד עם הנהגת הציבור מחפשות לעצמן מדה כזו או אחרת של שררה? אפילו גדעון למרות ענוונותו אפשר לחשוד במעשה האפוד שלו. האם זה נוגע גם לאבימלך שחפש רק שררה לעצמו? ננסה להתייחס בהמשך לקשר שבין הדברים. בכל אופן נתן אולי לפרש את המאמר השני מהגמרא בתענית, לא ככשלון הבא מעבודה זרה, אלא כחולשה של כבוד וגאווה.
* * *
בכל אופן, שני המאמרים משקפים שתי זויות ראיה של אותו הדור. מזוית אחת זהו דור מסובך בפולחן אלילי. הוא אינו מסוגל להתנתק ממנו. גם בשעות ההתקדמות, ישנם סיגים של עבודה זרה.
גם מן הזויות האחרת לא נראים פני הדור מאירים. זהו מצב בו עושים חשבונות בעבודת ד'. האדם יעבוד את הקב"ה אם הוא ירויח מזה תמורה או לכל הפחות מעמד וכבוד. זוהי עבודה על מנת לקבל פרס, ולא עבודה מוסרית לתיקון עולם ולגילוי הצד האלוקי שבאדם.

בת יפתח

המדרש מפרט דו-שיח שהתנהל בין יפתח לבתו בנסותה לשנות את רע הגזירה.
כיון שבקש לקרבה היתה בוכה לפניו. אמרה לו בתו, אבי יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי, שמא כתב הקב"ה בתורה שיהו ישראל מקריבין לפני הקב"ה נפשות אדם? אין כתיב בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן לד' מן הבהמה"! מן הבהמה ולא מן בני אדם? אמר לה: בתי נדרתי "והיה היוצא אשר יצא והעליתיהו עולה", שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם נדרו? אמרה לו, והרי יעקב אבינו שנדר "כל אשר תתן לי" וגו' ונתן לו הקב"ה שנים עשר בנים, שמא הקריב להקב"ה אחד מהם, ולא עוד אלא חנה שאמרה "ותדר נדר ותאמר ד' צבאות אם ראה תראה" וגו' שמא הקריבה את בנה לפני הקב"ה? כל הדברים האלה אמרה לו ולא שמע לה.. 6

כל טענותיה של בת יפתח אינן מתקבלות. לא הצווי, שבתורה, ולא נדרי יעקב וחנה משכנעים את יפתח בטעותו. בת יפתח מדברת על מושגים, של עבודת ד' בקרבן. על נדרים כמו נדרה של חנה "השאלתיהו לד'" וכמו נדרו של יעקב "עשר אעשרנו לך", אלה דרכי עבודת ד' . בדרכי עבודת ד' לא יעלה על הדעת להקריב אדם. "ורוח הקדש צווחת ואומרת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני?...לא צויתי ולא עלתה על לבי" 7 . אבל יפתח שבוי בתפישות זרות, הרחוקות מרחק שמיים וארץ מאמונת התורה. הוא הלא נדר נדר לקב"ה, וכעת עליו לשלמו, ולו במחיר חיי בתו.
חיי בתו? לא לכולי עלמא.
* * *
המפרשים, כמו האמוראים, חלוקים בשאלה מה עלה בסופו של דבר בגורלה של בת יפתח.
הכתוב אומר:
ויעש לה את נדרו אשר נדר והיא לא ידעה איש ותהי חק בישראל.

הרד"ק, בשם האבן עזרא, לומד על דרך הפשט, שיפתח לא העלה את בתו לעולה, מזה שנאמר "והיא לא ידעה איש" משמע רק שנהג בה מנהג הקדש 8 , אבל לא העלה אותה לעולה. את נדרו של יפתח מסביר הרד"ק כך:
והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לד' והעליתיהו עולה.

את הוי"ו במלת "והעליתיהו" מסביר הרד"ק במשמעות של "או". יהיה לד' או יעלה לעולה. אם יהיה אדם - יהיה לד', היינו, ינהג מנהגי פרישות כנזיר, ואם יהיה בעל חיים - יעלה לקרבן 9 .
והעליתיהו עולה - דעת רז"ל בזה - ידוע, ור"א ז"ל פירש "והעליתיהו" הוי"ו במקום או, ופירש והיה לד' הקדש אם אינו ראוי לעולה, או העליתיהו עולה אם ראוי לעולה. וכמו זה הוי"ו "מכה אביו ואמו" או אמו. ויפה פי' וכן נראה מהפסוק כי לא המיתה, שאמר "ואבכה על נפשי" לאות כי לא המיתה אך לא ידעה איש כמו שאמר "והיא לא ידעה איש". ומה שאמר גם כן "ויעש לה את נדרו אשר נדר" ולא אמר ויעלה עולה, לאות, כי פרושה היתה. וזהו את נדרו אשר נדר והיה להשם. כך נראה לפי פשטי הפסוקים, ודברי רז"ל - אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה.
כאמור מביא הרד"ק גם את קבלת חז"ל. מהי קבלת חז"ל, שהרד"ק מזכיר בדבריו?
ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי וגו', ואנכי פציתי פי אל ד' ולא אוכל לשוב", והלא פנחס היה שם, והוא אומר לא אוכל לשוב? אלא פנחס אמר, אני כהן גדול בן כ"ג ואיך אלך אצל עם הארץ, יפתח אמר, אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט. מבין תרויהון אבדת ההיא עלובתא מן עלמא. ושניהם נתחייבו בדמיה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש 10 , יפתח נתפזרו עצמותיו שכן כתיב "ויקבר בערי גלעד" 11
התנחומא אומר, שיפתח שחט את בתו 12 . מאמר זה עולה בקנה אחד עם ההשקפה הכללית של המדרש על דמותו הירודה של יפתח, שניכרת היתה בו השפעת הפולחן האלילי, ובהם אפילו זביחת אדם, כמו עבודת המולך של הכנענים.

במקום אחר מאשימים חז"ל את ההנהגה, את הסנהדרין ואת פנחס בן אלעזר בראשם, במות בת יפתח. אשמה זו מצטרפת להאשמות נוספות של חז"ל כלפי הסנהדרין בדור השופטים. הם מואשמים במותם של ארבעים ושניים האלף
במלחמת בני אפרים.
...ושמא תאמר, אותן ארבעים ושנים אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי מפני מה נהרגו? יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות את בתו על גבי מזבח, נתקבצו עליו אנשי אפרים לעשות עימו מריבה גדולה...לפיכך נתקבצו למלחמה ויצא והרג בהן ארבעים ושנים אלף… ומי הרג את כל אלה? אמור, לא הרג אותן אלא פינחס בן אלעזר, שהיה ספק בידו למחות ואינו מוחה. להפר לו נדרו ליפתח ולא התיר לו , ולא פינחס בלבד, אלא כל מי שהוא ספק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר... לפי שכל ישראל ערבין זה לזה. למה הן דומין, לספינה שנקרע בה בית אחד, אין אומרים, נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה 13 .

שני גורמים לדעת חז"ל הם שהביאו למצב הנורא של שפיכות דמים בתוך ישראל.
קנאותו של פנחס לכבודו.
והנתק, שבין הסנהדרין לעם.
עד כדי כך מקנא פנחס לכבודו, שקנאה זו באה על חשבון ההשפעה על ישראל. ההנהגה דואגת לכבודה. ברור, שהסנהדרין בישראל צריכה לדאוג לכבודה, בימים כתיקנם. אבל ישנם מצבים, שבהם אי אפשר להתעסק בדרישת הכבוד, משום ששום כבוד לא יבוא, והקרע בין העם להנהגה ילך ויתרחב. בימי השופטים היה העם נתון בלחצים רוחניים כבדים. לחצים, שלא השכיל לעמוד בהם. הוא שקע במפולת רוחנית. אנשי התורה שבעם התנתקו מהחוטאים, וכך נוצר נתק בין הסנהדרין, שראו בנפילתו של העם, אבל עמדו מנגד ולא דאגו להגיש לו סעד רוחני, לבין העם המשווע לעזרה. זו הגישה הקנאית, שאפיינה את הנהגת הסנהדרין בימי השופטים 14 . בזמנים שהאומה בריאה, יש לדאוג ליחס נכון אל ההנהגה ואל הסנהדרין, אבל בימים שהעם ירוד ומדולדל, אין טעם לתבוע את הכבוד, משום שאז תאבד התורה כליל, וישמט הבסיס לקיומה של האומה. אם כתוצאה מן הכבוד נוצר נתק - יוצא השכר בהפסד. חז"ל מטילים אשמה נוראה על הסנהדרין, שלא קשרו חבלים של ברזל ברגליהם וסבבו מעיר לעיר כדי ללמד תורה. פנחס אומר "אני כהן גדול בן כהן גדול בן בנו של אהרן הכהן אלך אצל עם הארץ"? חז"ל רואים בזה יחס מעוות לפשוטי העם. היחס של ההנהגה אל העם היה יחס מזלזל. על פי השקפתם רק החלקים הרוחניים בעם, שמקבלים מלכות שמיים והולכים בדרך התורה, רק הם מכובדים. כל האחרים - מנודים. פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הוא הקנאי, שאמנם "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" 15 בימי משה, אבל אינו ראוי להנהיג את העם בימי השופטים. משום כך מסתלקת הימנו רוח הקודש. כל הנפילה של ימי השופטים מונחת על כתפיהם. כל הסיבוכים הנוראים, שנגרמו בעקבות מצבה המוסרי הירוד של האומה - על אחריות המנהיגים, הסנהדרין. מותם של בני אפרים בימי יפתח, כמו מותה של בת יפתח, שבאה לה בעקבות קנאותו של פנחס, כולם כולם, ע"פ חז"ל, נגרמו באשמת הסנהדרין, שלא יצאו ללמד תורה, או למחות במי שהיה צריך. כל ישראל ערבים זה לזה. לא יתכן שהקברניט יראה תא אחד בספינה שוקע, ויאמר: החסרון לא בי. הדילדול הרוחני רק הלך והחריף כתוצאה של גישה המקנאה לקודש, ומנשלת את החוטאים מחיבור לשכינה. חוסר הערבות, שבין הנהגת התורה לאומה, שהיתה בשפל המדרגה, הוא אחד המפתחות, שעליהם מצביעים חז"ל, להבנת עניה של התקופה.
* * *
עדיין צריך להבין, מעשית, כיצד יתכן הדבר, שאין פתח לנדר שכזה.
הרי ברור, שאלו שאלו את יפתח שאלה כמו "לו היית יודע שבתך היא זו שתצא, ההיית נודר"? היה משיב בלאו, והיה הנדר ניתר לגמרי, או שיכול היה להמיר דבריו, בכסף, או בקרבן. ובכלל אין צורך לא לכהן גדול ולא לסנהדרין. שלושה חכמים מספיקים. מדוע יש צורך דווקא בפנחס ומה זה קשור לסנהדרין?
אומר הרמב"ן 16 שיפתח התייחס אל עצמו כאל מלך. "אני ראש לכל ישראל". לכן חשב, שעליו לנהוג בדבריו כמו דברי מלך. ומלך, לו יחזור בו מדבריו, יטיל דופי בכל ההנהגה שלו.
וזה היה טעותו של יפתח בבתו. כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל, וקיים להמית אנשים והעובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר. ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לד' חס וחלילה. לכן אמר בב"ר שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה.

לכן באמת, כשניסו לדבר עמו שיתיר את נדרו לא רצה. היה צורך בגדולי העם שידברו אל לבו. אבל אלה זלזלו בו כיוון שלא היתה בו הבנה של תורה שחשב שצריך לקיים, אפילו נדר שהוא נגד התורה. אם כן על פי דברי הרמב"ן כשלונו של יפתח היה בהחשבת עצמו כמלך, כאילו היה אלקים וגזירתו קיימת בכל אופן. עניין הכבוד המדומה של מנהיג, הוא שורש חטאו של יפתח בנדרו על היוצא לקראתו, וזה היה עונשו בהחשיבו את עצמו ודבריו כגזרת אלקים.

מלחמת עצמאות
בויכוח של בני אפרים עם גדעון מתגלה, שבתוך חלוקת השבטים, היו סדרי הנהגה ברורים 17 . מאז ברכת יעקב זכה שבט אפרים להיות ראש לבית יוסף. "ואולם אחיו הקטֹן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים" 18 . כך היה בימי יהושע, וכך צריכה ההנהגה להימשך תמיד, על פי סברת בני אפרים. מעולם לא נכון היה שבט אפרים לוותר על מנהיגותו, לא על המנהיגות הכלל ישראלית, בודאי שלא על המנהיגות הפנימית, ובמיוחד לא לטובת מנהיג מבני מנשה. יפתח אינו היחיד, שנכווה בגחלתם של בני אפרים. גם על מנהיגותו של גדעון, השופט הראשון שצמח משבט מנשה, ערערו בני אפרים. יפתח אמנם קיבל רשות לנהל את המלחמה בשטחי ישראל, בגלעד, אבל הוא חרג מן הסמכויות שניתנו לו.
ותהי על יפתח רוח ד' ויעבר את הגלעד ואת מנשה ויעבר את מצפה גלעד וממצפה גלעד עבר בני עמון

עם החריגה הזו מהסמכות לא ניאותו בני אפרים להשלים. מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת? הם אינם מתלוננים על המלחמה בגלעד. הטענה איננה "מדוע נלחמת". הטענה היא "מדוע עברת" על דעת עצמך את הגבול להילחם בבני עמון. כל זמן, שהיה מדובר על מלחמה מקומית, על שחרור בני מנשה ממצוקתם, יכול גם יפתח לעשות זאת. אבל ברגע, שהמלחמה הופכת להיות מלחמה משמעותית בין שני העמים, אסור ליפתח לנהל את המלחמה. זה מנוגד לכללים, הגלויים או הנסתרים, שקימים מקדמת דנא, בתוך מערכות ההנהגה הפנימית של בית יוסף. אין רשות לבני הגלעד לפעול בלי הרשות של בני אפרים. הם רואים בו מורד.
על הטענה המדינית 19 הזו משיב יפתח בצורה ברורה:
איש ריב הייתי אני ועמי ובני עמון מאד ואזעק אתכם ולא הושעתם אותי מידם. ואראה כי אינך מושיע ואשימה נפשי בכפי ואעברה אל בני עמון

איזו טענה בפי בני אפרים? שמונה עשרה שנה לחצו בני עמון את יושבי הגלעד, כשכל שבטי ישראל מתעלמים מן המצוקה של יושבי צפון הגלעד. בידי מועצת הזקנים של יושבי הגלעד לא נותרה ברירה אלא לנקוט פעולה של יאוש, כדי להיחלץ מהמצוקה. "ויאמרו העם שרי גלעד איש אל רעהו מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון יהיה לראש לכל ישבי גלעד". הם מוכנים להפקיד את ההנהגה המקומית בידי כל אדם, יהא אשר יהא, אם ילחם בבני עמון. גם יפתח לוקח על עצמו סיכון גדול, כדי להוציא את בני גלעד מן המצב הקשה שבו הם נתונים שנים רבות. "ואשימה נפשי בכפי". איש לא חשב לבוא ולעזור ליושבי הגלעד בשעות המצוקה שלהם, גם לא בני אפרים, הם ראו את הסבל של בני מנשה, והתעלמו. יש להניח, שלא פעם פנו יושבי הגלעד אל בני אפרים וביקשו מהם סיוע, אך לא נענו. אפרים ישב בנחלתו בתוככי הארץ. אך למנשה אין ברירה, "ואראה כי אינך מושיע ואשימה נפשי בכפי". כיצד מעיזים בני אפרים להתלונן על מעשהו של יפתח, כשזה קם ועשה מעשה, לאחר שהם עצמם הפקירו את אחיהם במשך שנים רבות.
ולו זו בלבד, גם אחרי טענותיו של יפתח אין הם משתכנעים בצדקת דרכו. בזמן, שקבץ יפתח את אנשי הגלעד להלחם בהם, המשיכו במריבתם עם יפתח. בינתיים מגייס יפתח לעזרתו את יושבי הגלעד, ויוצא למלחמה נגדם. מדוע לא סרו מעליו, לאחר, שהסביר את נימוקיו?
* * *
יתכן, שבני אפרים טענו, שיפתח פתח במלחמה, שאת תוצאותיה לא יכול היה לנבא. אמנם היה לחץ בגלעד, אבל המלחמה יכולה היתה להביא לתוצאות הרות אסון 20 , בישראל כולו, ומכל שכן בגלעד. אמנם יפתח הצליח במלחמה, אבל את ההחלטה להפוך את המלחמה למלחמת כיבוש, הוא קיבל על דעת עצמו, אולי חשבו בני אפרים, שההחלטה הזו היתה חסרת אחריות.
אבל לא די בטיעון הזה, כמובן, כדי להסביר את ההתקפה של בני אפרים על יפתח. על כורחנו נצטרך להסיק, שהיתה ממש מלכות פנימית בתוך בני רחל, שאפרים בראשה. גם שבט בנימין עומד תחת הנהגתו של שבט אפרים, כפי שאומרת דבורה. "מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימין בעממיך, מני מכיר ירדו מחקקים..." 21 אל הטיעון האחרון מצטרפת העובדה, שיפתח שבר את כל המוסכמות. הוא מערער מן היסוד את המעמד של זקני אפרים. אחרת, אי אפשר להבין את בני אפרים, שממש מאיימים על חיי יפתח, לאחר שבסיומו של ענין הצליח להושיע את ישראל. הם עולים על ביתו, כשפניהם למלחמה. בטענה שלבני גלעד אין עצמאות. להם אסור למנות על עצמם מושל.
ברור שהם ראו זאת כחלק מצוואת האבות. כשם שקבע משה גדולה ליוסף "בכור שורו" 22 כך קבע משה "רבבות אפרים ואלפי מנשה" והבטיח את גדולת אפרים על מנשה. וכן יעקב כאמור "ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגויים" 23 אפילו כשהמליך שמואל את שאול על פי ד' היו אנשים בני בליעל שבזו לשאול 24 . זאת אומרת שתפסו את צוואת האבות כדבר תורה שאפילו נביא אינו רשאי לשנותו. אבל נתן להוסיף כאן יותר, נתבונן במשפט אחד מהפסוקים המתארים את סבת המלחמה.
כי אמרו פליטי אפרים אתם גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה 25 .

הטענה היא, שלבני גלעד אין עצמאות. את המשפט הזה כנראה היו אומרים בני אפרים זמן רב לפני המלחמה. היה זה ביטוי רווח, שיש בו כדי להעיד על היחס המזלזל של בני אפרים לבני הגלעד. גלעד הוא ככל הנראה הכנוי הרווח לבני מנשה היושבים בעבר הירדן המזרחי. כך בשירת דבורה "גלעד בעבר הירדן שכן" 26 שם זה נזכר שם בנגוד למכיר שיצא למלחמה. אם כך פירוש הפסוק אצלנו שגלעד אינו נחשב הרי הוא טפל למנשה שטפל לאפרים.
אבל נראה שצריך לשים לב לנקודה נוספת שתתן לנו הסבר לא רק להתנהגות בני אפרים אלא הקשר כללי לכל מהלך הנבואה בספר שופטים, ונראה זאת מתוך ההמשך. יפתח לא רק שאינו חוזר בו אלא מתקיף בחריפות את בני אפרים. גדעון ריצה את בני אפרים. "הלא טוב עֹללות אפרים מבציר אביעזר". הוא מודה בהנהגת אפרים, ומיחס לו את הנתח העיקרי, שבהצלחת המלחמה. "בידכם נתן ד' את שני שרי מדין". יפתח אינו כזה. הוא מגלגל את האשם בחזרה על בני אפרים שלא נקפו אצבע כדי לסייע לבני הגלעד.
קשה לבני אפרים לבלוע התנהגות כזאת, הקוראת תגר כנגדם. כנגד הכרזת העצמאות הפנימית הזו יוצאים בני אפרים, כשהם באים להרוג, ונמצאים נהרגים בידי אחיהם, הדלים מהם בכח ובמנין 27 .
מדוע נענשו כך בני אפרים? מה היה חטאם?
ראינו כבר את המדרש, בתנא דבי אליהו:
יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות את בתו על גבי מזבח, נתקבצו עליו אנשי אפרים לעשות עימו מריבה גדולה. היה לו לפינחס שיאמר להן, להתיר לו נדרו לא באתם אליו, לעשות מריבה באתם אליו ? לא מיחה בבני אפרים, ולא התיר לו את נדרו ליפתח. מי שיושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אמר, מאחר ששם זה נפשו בכפו ובא והציל את ישראל מיד מואב ומיד בני עמון באו לעשות עימו מריבה גדולה, לפיכך נתקבצו למלחמה ויצא והרג בהן ארבעים ושנים אלף, שנאמר ויאמר לו אמר נא שבולת ויאמר סבולת. זה לשון עבודה זרה, כאדם שאומר לחבירו שאבול.

האשמה, שמטילים חז"ל על ההנהגה הרוחנית שלא עשו את המוטל עליהם, אינו מיוחד דווקא למעשה זה, כפי שראינו בפרשת בת יפתח. זוהי אשמה, הרובצת לפתחה של הסנהדרין, שהתנתקה מהעם, לאורך כל התקופה.
המדרש מחדד את טענתו אל בני אפרים:
להתיר לו נדרו לא באתם אליו, לעשות מריבה באתם אליו?… מאחר ששם נפשו בכפו והציל את ישראל... לפיכך... יצא והרג בהן.

מלבד האחריות, שהיתה מוטלת על פנחס, אפשר ללמוד מן המדרש מה היתה האחריות, שהיתה מוטלת על בני אפרים. יפתח, שלא היה בן תורה, נכשל בנדרו. המנהיג מבני הגלעד, שניצח את בני עמון, הסתבך במצוקה נוראה שלא ידע כיצד להיחלץ ממנה. בני אפרים, היו צריכים לקבל את ההנהגה, כמו שהיא, להבין את מצוקותיה ולסייע לה. פעמים ואין בהנהגת ישראל ידיעת תורה ויש לעזור לה. היו הם צריכים ליזום את הסיוע למנהיג. היו צריכים להפעיל עליו לחץ שיתיר את נדרו. הנהגת הדור עניה ונתונה במצוקה והשעה שעת חרום לאומית. ישראל נמצאים במצוקה, ובני אפרים, במקום לחזק את ההנהגה ולהגיש לה סיוע, מתבוננים עליה בעיניים של קנאה ותחרות. סכנת התרסקות מרחפת מעל ראשה של ההנהגה, ובני אפרים מנצלים את מצוקותיה כדי להילחם בה. רבים הם על השלטון, על השררה, ולו במחיר פלוג השבט. זו תעודת העניות של התקופה. בשעות חרום יש להתאחד. בשביל אחדות צריכים כל הגורמים לוותר על הצדדים האישיים שלהם. לא עתה עת להילחם על הנתח הפרטי של בני אפרים, כי אם לאחדות לאומית.
בני אפרים נענשו, משום שהיו מוכנים להלחם עבור השררה, גם במחיר אחדותה של האומה. אבל יש להוסיף כאן דבר. המדרש מדגיש שיפתח זכה לסיוע האלקי כיוון ש"שם נפשו בכפו" למען ישראל. למרות שאפשר היה למצוא צד של אהבת כבוד אצלו, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמסר נפשו על ישראל. אבל אין זו רק זכות , זו מעלה בקודש. נזכיר שוב את דברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" 28
תחילת מעלות הנבואה, שילווה את האדם עזר אלקי ויעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים, או הצלת חסיד גדול, או השפעת טובה על אנשים רבים וימצא מצד עצמו התעוררות ודחיפה לפעולה, וזה נקרא רוח ד'…וזו היא דרגת כל שופטי ישראל אשר נאמר בהם באופן כללי "והיה ד' עם השֹפט והושיעם" 29 וזוהי גם דרגת כל ישראל החסידים…ותהי על יפתח רוח ד'

אנחנו נזכרים בתשובת יפתח לבני אפרים "ואשימה נפשי בכפי ואעברה אל בני עמון ויתנם ד' בידי". כיצד אינם יראים בני אפרים מהופעת רוח ד' אשר על יפתח, מסירות נפשו של יפתח למען ישראל אינה רק זכות, היא עצמה הופעה של רוח ד'. אנחנו נזכרים גם כיצד עמד שאול וכל מחנהו משותק מול מחנה פלשתים והסבה אחת היא: " ורוח ד' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ד'" לא היתה לו יותר גבורת הקודש. כאן נפתר העניין כולו. בני אפרים לא היו מוכנים להודות שאדם כזה ריק מתורה ספוג השפעות אליליות יזכה לרוח ד', "הן יש בדור גדולים ממנו?! כיצד יתכן שהוא יהיה מנהיג?! זהו ממש חלול הקודש שבני גלעד מוכנים למנות עליהם לראש אדם ריק מתורה ומצוות?" כנגד זה הם מתקוממים ולא רק בגלל היותו מבני גלעד. כיוון שלא קרנו פניו של יפתח לא יכלו בני אפרים לראות את גדולתו הרוחנית. כל מה שהיו צריכים לראות הוא "ואשימה נפשי בכפי" הוא התעורר להושיע את עמו כי לא היתה ברירה, איש מ"הגדולים" לא עשה דבר. אדם כזה יש בו רוח ד', אבל מי ששבוי ביוחסין או במעמד חברתי עלול לטעות ולומר "זה אינו מנהיג". 30 מאידך, יש לבדוק האם גדלות הרוח הזו מספיקה בשביל הנהגת החיים השוטפים בעם? לא ולא, כאן מוכרחים כוח של תורה, אבל כוח התורה צריך לבוא לעזרת מנהיג דל כזה לסייע ולהשלימו ולא ולבוא עליו בבקורת ואיומים.
נקודה נוספת רומז לנו המדרש:
ויאמר לו אמר נא שבולת ויאמר סבולת, זה לשון עבודה זרה, כאדם שאומר לחבירו שא בל 31 , והוא לא יכול לדבר כן

נראה, שבדורו של יפתח לא עבדו לאל הבבלי. חז"ל רצו לרמוז, שהכשלון הרוחני של האחדות הלאומית בימי השופטים, הוא זה שהביא את ישראל לעבודה זרה. לו היו ישראל מאוחדים, היו חזקים יותר באמונתם. פלגנות, כמו זו של בני אפרים, היתה נפוצה בימי השופטים, והיא זו, שבעטיה לא הצליחו בני ישראל להתגונן מהשפעות עבודה זרה, שחלחלו לתרבותם, מן החוץ. החלשים שבהם נפלו, ולא נעזרו בידי הגדולים יותר.
אולי התכוונו חז"ל אף לומר, שהפלגנות הזו של בני אפרים היא עצמה עבודה זרה, 32 כמו עגל הזהב מימי המדבר, שהוא הביטוי לכוחו של שבט יוסף. אז נוצק הזהב בדפוס העגל משום שהעם רצה להביא לידי ביטוי מוחשי את השאיפה, שכחות חומריים כמו של יוסף ינהיגו את האומה. כח ההנהגה החומרית צריך לעלות לשלטון, "כי זה משה האיש" הרוחני והנבדל "לא ידענו מה היה לו". צריך הנהגה ארצית יותר. צריך לרומם את קרנו של יוסף. זו ההשחתה הנוראה ביותר. כשצד אחד רוצה להעמיד את עצמו במרכז החיים ובראש ההנהגה, בניגוד לכל הכוחות האחרים הקיימים באומה, הוא סוטה ומדיח מעבודת ד'. כשששבט אחד מנותק מן האומה ועומד לעצמו - זו עבודה זרה. "ויצא העגל הזה". כשיוסף נפרד מהאומה, כדי להציג שלטון עצמאי, אין לו חלק בקודש הישראלי. ירבעם גם הוא מעמיד עגל, כי רצונו להינתק מן המקדש. הוא רוצה לבנות שלטון רק על בסיס כוחו שלו. העגל הוא - "בכור שורו הדר לו". אין לך עבודה זרה גדולה מזו. אם אין ארבעה ראשי דגלים או ארבעה ראשי הנהגה, אין מרכבה. אם אין מרכבה - אין שכינה. מי שמפרק את מעשה המרכבה כדי לעמוד בגפו בראש האומה - מסלק שכינה מעצמו ומישראל ואין לך חילול ד' גדול מזה. המדרש רומז לרעיון זה, ומשום כך מפרש את מלת המבחן בפי בני אפרים כשם אל בבלי, הם מתנתקים משבטים אחרים כדי לשמור על ההגמוניה שלהם. "אין סבולת אלא לשון עבודה זרה".
פרשיה זו, אם כן, על חולשותיו של יפתח מלמדת אותנו שההנהגה צומחת מתוך פשוטי האומה ועל כן אמרו רבותינו 33 את המאמר הנזכר לעיל:
שקל הכתוב שלושה קלי עולם, כשלושה חמורי עולם לומר לך: ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרון בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו"

אולי נתן בסכום ענינו של יפתח לראות התפתחות מענינת. יחד עם שקיעת הדורות הולכת וצומחת הנהגה שיש בה רוח ד' כל פעם מנקודה נמוכה יותר. עתניאל ואהוד הם מגדולי האומה, עתניאל עומד בראש האומה, אבל אהוד לעומתו פועל לבדו. ברק מצליח גם הוא להושיע אבל רק בעזרת דבורה. גדעון מרומם ומתרומם מכוח אמונתו ואמונת ישראל המופיעה בשלוש מאות המלקקים. יפתח הוא כבר מן הריקים ממש. יש בו רק מסירות הנפש לישראל והאמונה בבחירת ישראל בארצם. אף על פי כן מצליח הוא לגלות רוח ד'. אם כן יש עליה בתוך ספר שופטים למרות הירידה הכללית. קשה למיוחסים בעם לקלוט את המציאות הזאת לכן גם לגדעון וגם ליפתח יש אויבים מבפנים. כאן תעלה השאלה, אם כך איזה מנהיג הוא שמשון? האם הוא ממשיך את העליה שבתוך הירידה?


^ 1 תנחומא פרשת בחקותי ה' ה.
^ 2 אמנם אפשר לקרוא את דברי המדרש בסימן שאלה, "אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל היה מקריב אותם לפני"? אבל אם באמת לא היה יפתח מקריב כלב או חזיר, אין סבה לכעס עליו וגם אין סיבה להעניש אותו. הוא טעה בפיו ולא דייק בהגדרות. ברור, שהמדרש מתכוון לומר, שלא היתה חשובה לו כלל השאלה מה יצא מביתו. לא הטרידה אותו השאלה אם יצא דבר טהור או טמא, משום שכל כוונתו היתה לבטא את הרגשות התודה, במקרה של נצחון, במושגיו שלו. מושגים, שאינם מושגי תורה. "שלא היה בן תורה".
^ 3 אנחנו רואים שעובדי האלילים בגודל יראתם מהעונש ומכיוון שלא תקנו דרכיהם, היו מוכנים לשלם אפילו בבניהם כמו בעבודת המולך.
^ 4 קהלת ה' ד.
^ 5 תענית ד.
^ 6 תנחומא בחקותי ה' ה
^ 7 שם במדרש.
^ 8 על פי חז"ל יהיה הביאור "והיא לא ידעה איש", לפני המעשה, ומתה ערירית. ברם, מבקשתה של בת יפתח, משמע כפירוש הפשט של הרד"ק. בת יפתח מבקשת לרדת על ההרים "ואבכה על בתולי". לו נגזר דינה למוות הייתה צריכה לבכות על חייה.
^ 9 ראוי לציין כי רמב"ן, בפירושו לתורה ( ויקרא כ"ז כט, בביאור הביטוי "חרם" ), תוקף בחריפות את תפישת המפרשים הנ"ל, לפיהם לא התכוון יפתח להעלות ממש קרבן אדם, אלא רק להפרישו מחיי החולין. הוא טוען שפשט הכתוב הוא שהעלה את בתו לעולה. הוכחתו העיקרית היא ממנהגן של בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה. אילו היתה עובדת ד' בפרישות ובטהרה, מה מקום לקבוע מנהג בישראל לציין ארבעה ימי צער על כך?
ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר: כי פירוש "והעליתיהו עולה" - או והעליתיהו, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה "והיה לד'" קודש, שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ד' בתפלה והודות לאלהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה, ועשה בית לבתו (לאחר מעשה, כדי לקיים נדרו) מחוץ לעיר, והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה, ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לד' איננו שיהיה פרוש. אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לד' והיה משרת בבית ד', לא פרוש. וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ד' בטהרה. אבל הדבר כפשוטו"
^ 10 שנאמר "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, לפנים ד' עמו" (דברי הימים א ט' כ)
^ 11 תנחומא שם. ערי הגלעד- משמע , שנקבר במקומות רבים, שהיה נישול אברים אברים.
^ 12 "מבין תרויהון אבדת היא עלובתא", וכן תנחומא - בחקותי סימן ז': "..ורוח הקודש צווחת נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני? "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו אל תשלח ידך אל הנער.."
^ 13 אליהו רבה פרשה י"ב, וכן בילקוט על אתר.
^ 14 שרידים לגישה הזו מוצאים בשלהי התקופה, בדמותם של בני עלי במשכן שילה, המרחיקים את העם מן הקודש והמקדש. כנגדם עומד איש אחד מן הרמתים, שעולה מדי שנה בשנה למשכן, ובכל פעם, על פי המדרש, מכיוון אחר, ומביא אנשים אחרים אל המקדש. בנו שמואל נוהג כפי שכבר היו צריכים הסנהדרין לנהוג בכל מאות השנים, שעברו מאז הכניסה לארץ. " וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו. והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. ותשבתו הרמתה כי שם ביתו.."
^ 15 במדבר כ"ה יא.
^ 16 רמב"ן ויקרא כ"ז כט.
^ 17 מה שנאמר בפרקי הסיום של הספר "איש הישר בעיניו יעשה", מתייחס למוסדות השלטון. "איש" הוא לשון חשיבות. אותם, שהיו בעלי מעמד וכח, היו משתלטים על ההנהגה ועושים כטוב בעיניהם, אבל לא היה יכול להיות מצב, שיקום מאן דהוא וימרוד במוסדות ההנהגה השבטיים. זו הסיבה, שברגע שחרג יפתח מסמכויותיו של קצין צבא שקיבל סמכויות לניהול המלחמה בשטחי הגלעד, ונהג כשופט עצמאי כשהחליט להעביר את המלחמה אל תוך שטחי עמון, מיד תקפו אותו זקני אפרים, שראו את עצמם מנהיגי בית יוסף. המשמעות של הביטוי "איש הישר בעיניו יעשה" האמור בסוף הספר היא, העדרה של מלכות ריכוזית. ההנהגה מפוצלת לקבוצות כח שבטיות השולטות כל אחת במקומה היא.
^ 18 בראשית מ"ח יט.
^ 19 יפתח מעלה טיעון נוסף, רוחני. "ויתנם ד' בידי". קיבלתי סיעתא דשמיא במעשי, ומלחמתכם נגדי כמוה כקריאת תגר על פעלו של הקב"ה, שנתנם בידי, ואישר את מלחמתי.
^ 20 דרכה של מלחמה, שלעולם אי אפשר לחזות כיצד תסתים. המשנה בתענית ג ה אומרת: "ועל החרב מתריעין עליה מפני שהיא מכה מהלכת". גם יאשיה המלך ניסה למנוע את חרבו של פרעה נכה מלעבור בארצו, למרות שהיתה חרב של שלום (מלכים ב' כג' כט), משום שלא ניתן לדעת כיצד תתפתח מלחמה. לפעמים מריבה מקומית מתפתחת לממדים של חורבן נורא.
^ 21 שופטים ה' יד, מכאן ניתן אולי לראות, שאפרים מוביל את כל שבטי הצפון. אחריו יוצאים גם בני מכיר, אנשי מנשה וגם בני זבולון. לימים, תתפלג הממלכה לשניים, כשאפרים ייסד את המלכות הצפונית מבית אל ועד דן, ויהודה את הממלכה הדרומית.
^ 22 דברים ל"ג יז.
^ 23 בראשית מ"ח יט.
^ 24 שמואל א י' כז.
^ 25 לדעת רש"י צריך לקרוא את הפסוק כך: כי אמרו פליטי אפרים, כלומר: פחותים שבאפרים, (לבני הגלעד ) "מה אתם גלעד חשובים בתוך אפרים ובתוך מנשה".
לדעת הרד"ק "פליטי אפרים" מתיחס לאנשי הגלעד, שאמרו להם: "פליטי אפרים אתם שאתם מחולקים בתוך אפרים ובתוך מנשה ואין אתם חשובים לכלום".
כך או כך, ברור, שהכתוב מעמיד כרקע לנקמת בני הגלעד בבני אפרים את הזלזול, ואת הביטול, שהאחרונים היו נוהגים כלפיהם. על סמך זאת אפשר להסיק שהעובדה, שבני גלעד נעשו עצמאים והעמידו מנהיג, היתה פגיעה כל כך חריגה בהנהגת זקני אפרים, שזה היה הגורם המרכזי, שהביא את בני אפרים למלחמה ביפתח.
^ 26 שופטים ד' יז.
^ 27 יש להניח, שעלייתם של בני אפרים על יושבי הגלעד משקפת את יחסי הכוחות. אפרים הוא החזק שבשבטי הצפון, ובודאי שכוחו עולה על כוחם של כמה בתי אב מיושבי הגלעד. המספר הרב של החללים, ארבעים ושניים אלף, מעיד על הכח הגדול, שעמו בא אפרים למלחמה, כמו על ההתערבות האלוקית, שגזרה מפלה לבני אפרים.
^ 28 מורה נבוכים ח"ב, פרק מ"ה.
^ 29 שופטים ב' יח.
^ 30 אנו מכירים בדורנו היטב, את חוסר הנכונות להכיר בגדלות הרוח של אנשים רחוקים מתורה ששמו נפשם בכפם והיו שליחי ד' לגאולה ולקדוש ד'.
^ 31 שא בל. "בל" הוא אליל בבל.
^ 32 עיין באורות התחיה לרב זצ"ל פרק כ'.
^ 33 ראש השנה כה:
חזרה למעלה