בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הראל עוז

פרק ז

טל האמונה

undefined

הרב אלחנן בן נון

סיוון תשס"ט
9 דק' קריאה
נסיון הגיזה הוא בירור על מקור הכח המקנה לגדעון ולוחמיו את הבטחון בהצלחת המערכה. שאלתו של גדעון למדה, שלא היה ברור לו מנין זכות הישועה, מכחו שלו או מכח ישראל. גדעון לא נענה במלואו באות הראשון. "ברית כרותה לטל שאינו נעצר". אין מצב, שבו יבשה האומה כליל מ"טל". האמונה היא מהותם של ישראל, ומשום כך אינה יכולה לאבד מהם לעולם. זוהי הבטחה אלוקית, המפורשת בתורה, מימים ימימה.
"כי לא תשכח מפי זרעו".
ויאמר ד' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות... ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. 1

עדות לאיזה ענין?
כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי. והיה כי תמצאןָ אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו...

עוד לפני מות משה, הבטיחו הקב"ה, שגם כאשר יבואו ימים, שבהם יזנה ישראל אחרי אלהי נכר, ואפילו יגלה מארצו כששם ד' נסתר ממנו, אז ודווקא אז תקום אותה השירה שכתב משה להעיד 2 עדות נאמנה "כי לא תשכח מפי זרעו". אי ן מציאות בעולם, שהאמונה תשכח מישראל, ולו גם בנפילה הרוחנית הקשה ביותר, כדוגמת זו המתוארת בפרשת וילך. "ברית כרותה לטל, שאינו נעצר". בפרשת וילך, במקום בו מנבאת התורה את המשבר הרוחני האיום, שילך ויחריף מיום מות משה והלאה, מוצאת התורה לנכון להבטיח שמציאות האמונה בישראל היא מציאות מוכרחת, שמופיעה גם בדורות הירודים ביותר. לפעמים אמנם מתוך צרה קשה, אבל היא קיימת, והיא היא הערובה והתקווה לבואה של הישועה.

מיד לאחר, שהנסיון השני מצליח, ובו מתברר כי "טל" האמונה נמצא בישראל, נגלה ד' לגדעון ואומר לו: "רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם". כאן מתברר הקשר שבין שתי הפרשות. ישראל אינם חרבים מאמונה. לעולם ישנו גרעין של אמונה, אמנם אינו רחב, אבל קיים. כעת יש לאתר אותו ולהבליט אותו. רק אלו, המשמרים ברוחם את רוח האמונה הישראלית, יוכלו ליטול חלק במלחמת ד'.

רב העם אשר אתך
שלא כחלוקת הפרקים 3 , מחלקת מסורת הסדרים את המקראות באופן שבו הסדר החמישי מתחיל פסוק אחד לפני תחילתו של פרק ז.

חלוקת הפרקיםחלוקת הסדרים
ו







ז
... ויאמר גדעון אל האלהים אל יחר אפך בי ואדברה אך הפעם אנסה נא רק הפעם בגזה יהי נא חרב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל. ויעש אלהים כן בלילה ההוא ויהי חרב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ היה טל.

וישכם ירבעל הוא גדעון וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרוד ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה בעמק. ויאמר ד' אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי ...
ד




ה
... ויאמר גדעון אל האלהים אל יחר אפך בי ואדברה אך הפעם אנסה נא רק הפעם בגזה יהי נא חרב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל.

ויעש אלהים כן בלילה ההוא ויהי חרב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ היה טל. וישכם ירבעל הוא גדעון וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרוד ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה בעמק. ויאמר ד' אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי ...


חלוקת הסדרים עומדת כאן על הקשר שבין סיפור הגיזה והטל לבין פרשת המלקקים. הקב"ה רוצה ללמד את ישראל, שישועתם באה מכח האמונה ולא מכח החרב. האמונה היא הנותנת את הכח לחרב להכות. בראשית הספר הציג הנביא מעגל רוחני, שבו מושיע השופט את ישראל ומרומם אותם, אך מיד "לאחר מות השפט ישבו והשחיתו מאבתם". כאן החשש גדול יותר ששוב יפלו. "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", וישכח חיש מהרה את הופעת השכינה.
הדור מצוי במדרגה השפלה ביתר, שידע מעודו. אם בדור של דבורה עוד היו נביאים וצדיקים שהנהיגו אותו, הרי שדורו של גדעון חסר את כח התורה, שיתייצב לפני המחנה. גדעון אינו במדרגה רוחנית של מנהיגים כמשה ויהושע, המסוגלים לרומם את האומה מכח אישיותם. משום כך אין תפקידו של גדעון להיות נקודת משען חיצונית, שתשמש מנוף לעם. תפקידו של גדעון הוא לגלות את כח האמונה, שנמצא בכלל הצבור, בפשוטי העם 4 .
גם בדור הקודם, דורו של ברק, עוד היו אלו גדולי הרוח ושרי התורה, שהישועה הופיעה דרכם. בדורו של גדעון, המושיעים הם אנשים שכל גדולתם שלא כרעו לבעל 5 . ענקי הרוח, שפעם ידעו לרומם את כל העם מכח אישיותם, אינם בנמצא בדורו של גדעון. הפעם צריכה ההתרוממות לבוא מתוך הציבור. בפועל זוהי המדרגה הנמוכה ביותר, שאליה הגיעו ישראל במהלך התקופה עד כה. משום כך ההתרוממות, שאמורה לבוא במצב ירוד שכזה צריכה להימשך לאורך זמן 6 . במצב רוחני כל כך שפל, רק עליה משמעותית ויציבה, שלא תשכח ותתפוגג במהרה, תוכל לרומם את העם.

צרוף אחר צרוף
הצורך לסנן את לוחמיו של גדעון מובן, כאמור, לאור פרשת האותות. כדי להביא את הישועה צריך גדעון לצאת למלחמה עם אותם האנשים, שבהם באה לידי ביטוי עצמת האמונה הישראלית. לו היה גדעון צריך לצאת עם כל העם, שאינו מזוכך דיו, לא היה יכול לרומם אותו. עם שלשים ושנים אלף הלוחמים לא היתה המלחמה מובילה לגילויה של האמונה. אז היתה ניתנת פרשנות לנצחון "לאמר ידי הושיעה לי". אז היתה מתפרשת המלחמה על דרך המקרה הטבעי ולא היתה נגלית יד האלוקים. גדעון ירכז אליו רק את האנשים, שדרכם יוכל לגלות את עצמת האמונה של האומה. משום כך יורד מספר הלוחמים משלשים ושנים אלף לעשרת אלפים ומעשרת אלפים לשלש מאות איש מלקקים.
* * *
ברם, דווקא על רקע זה בולטת אי-בהירות מסוימת.
מן הכתובים משתמע, שגדעון ומחנהו, שמנה שלשים ושנים אלף לוחמים, כבר היה ערוך ומוכן להלחם במחנה מדין, שחנה מצפון לגבעת המורה. רק אז קבל גדעון את הנבואה, שבה נצטווה לסנן את לוחמיו. עובדה זו מתמיהה מאד. גדעון הלא פועל בשליחות האלוקית - "והושעת את ישראל מכף מדין, הלא שלחתיך". מעודד מנבואה זו החל גדעון לפעול בעשותו מאמץ גדול לגייס לוחמים רבים, ככל שניתן, להילחם במדיינים. אלפים נענו לקריאת השלוחים, שפשטו במרחבי הצפון. לנגד עיניו של גדעון החל להתגבש מחנה צבאי של ממש. הלוחמים התרכזו בדרום העמק, בעין-חרוד. ואז, ממש בשעה שגדעון רוצה לצאת אל הקרב, מצווה עליו הקב"ה לברור את הלוחמים.
אם מלכתחילה רצה הקב"ה להביא את הישועה באמצעות שלש מאות איש בלבד, מדוע נתן לגדעון להתאמץ בכנוס צבא גדול ומיד אחר כך ציווה עליו לפרק אותו?
* * *
תשובה חלקית נמצאת בפסוק ח. ישנה שם תופעה מעניינת, שדוגמתה לא מצינו במלחמותיהם של ישראל:
ויקחו את צדה העם בידם ואת שופרֹתיהם ואת כל איש ישראל שלח איש לאהליו ובשלש מאות האיש החזיק ומחנה מדין היה לו מתחת בעמק.

היתה, אפוא, משמעות מעשית לכינוס הצבור הגדול. הם אמנם לא זכו עדיין להלחם בפועל, אך הם הותירו למלקקים כמות נכבדה של צדה ושופרות. האם ניתן לומר, שהסבה לכינוס הלוחמים היא, שגדעון צריך הרבה מאד שופרות? האם אינו יכול לאסוף צידה ושופרות במקום לגייס את האנשים?
מצאנו לא אחת שקול השופר משמש להודעות שונות בעת קרב.
אות לפתיחת הקרב: "ואהוד נמלט עד התמהמהם והוא עבר את הפסילים וימלט השעירתה. ויהי בבואו ויתקע בשופר בהר אפרים וירדו עמו בני ישראל מן ההר והוא לפניהם" 7
אות סיום הקרב או השהייתו: "ויתקע יואב בשופר ויעמדו כל העם ולא ירדפו עוד אחרי ישראל ולא יספו עוד להלחם" 8
אות אזהרה : "ארץ כי אביא עליה חרב ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהם ונתנו אתו להם לצפה וראה את החרב באה על הארץ ותקע בשופר והזהיר את העם" 9
אות לכינוס לוחמים : "ורוח ד' לבשה את גדעון ויתקע בשופר ויזעק אביעזר אחריו".
בהמשך מתברר תפקיד השופרות בכלי מלחמה ממש, עיין בפס' יט-כב. לכאורה דווקא משום שהשופר היה כלי, שבדרך כלל שימש קבוצות לוחמים, הרי שתקיעה בבת אחת בשלש מאות שופרות סביב המחנה יכלה ליצור רושם, שמחנה המדיינים מותקף באלפים רבים של לוחמים, מה שהביא לבהלה ומבוכה בקרב לוחמי מדין. וכך אומר רד"ק לפס' ח:
וכן שופרותיהם שהיו עם מקצתם להריע במלחמה, לקחו כמו כן הנשארים עמו, כדי שיהיה שופר ביד כל אחד ואחד מהשלש מאות הנשארים, ויריעו תרועה גדולה להבהיל מחנה מדין.

ועדיין לא ברורה סיבת הגיוס הראשון של כלל העם. אין ספק שגדעון היה זקוק להם כבר עכשיו לאיזה ענין.

נראה לי שההסבר לענין קשור למהות השופר והשמוש בו. ידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה:
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. 10

על פי דברי הרמב"ם מוסיף הרב זצ"ל את הדברים הבאים:
טבע השופר לעורר את הנפש מתרדמתה ותתגבר בכוחה, שאז אם היא טובה תתאזר לכסוף את הטוב... ולנפש רעה תוסיף רעה, כי יחרד לקראת נקימה וכל מידה רעה שבמעמקי נפשו. על כן היו משתמשים האומות גם כן בקול שופר בעת מלחמה לעורר רוח השנאה והנקמה בעם... 11

אבל, מסביר הרב, יש שופר שלא רק את כוחה של נפש פרטית הוא מעורר. יש שופר שמעורר את הכח הכללי של הצבור. וכך הם דבריו:
כשיהיה רצון ד' יתברך לקבץ פזורינו אז "יתקע בשופר גדול", והכוונה שכמו שפעולת שופר של ראש השנה היא להוציא מהכח אל הפועל קדושה חלקית מהקדושה הצפונה בנפש הישראלית, לעתיד לבא תהיה הפעולה כללית. 12

ועוד אומר הרב זצ"ל:
בשם שופרו של משיח אנו מתכוננים להתעוררות ולדחיפה הגורמת לתחיתו ולגאולתו של עם ישראל. 13

שלוש מאות השופרות של גדעון ואנשיו לא היו רק אמצעי להפחיד את מחנה מדין, אלא גם דרך לבטא את כח האמונה הטבעית, הקיים באומה, המתגלה על ידי שלוש מאות המלקקים.
הכתוב מדגיש שהשופרות, שלקחו המלקקים היו שופרותיהם של העם . "ויקחו את צדה העם בידם ואת שופרותיהם". תפקידם של המלקקים הוא, להיות אלה שיוציאו אל החוץ את האמונה הפנימית שבכלל ישראל. משמעות המלה "שופר" היא מלשון "שפופרת", היינו, כלי חלול. ברם, לא מספיק שהשופר יהיה חלול, גם קרן של פרה יכולה להיות חלולה אם יוציאו ממנה את תוכנה, אך קרן הפרה פסולה לשמש כשופר 14 , אף על פי שתוכנה הוצא ועתה היא חלולה, משום שהיא איננה חלולה בטבעה. השופר צריך להיות חלול מטבעו, משום שכל עניינו הוא להוציא את הקול הפנימי אל החוץ, מבלי מפריעים. סוד מלחמתם ונצחונם של המלקקים הוא, שהם באים מכח כל ישראל. על כן כנס גדעון בראשונה ציבור גדול, ורק אחר כך סינן את המלקקים מתוכם, והם אלו שקיבלו מן העם את השופרות. לאמר: קול האמונה הכלל-ישראלי, הוא שיבקע מן השופרות, המוחזקים בידי שלש מאות איש, שבאו מכח העם.
שלוש מאות האיש הללו הם כשופר שחלול בטבעו. אמונתם בד' לא נפגמה גם בזמני הנפילה של העם, על כן נזהרו שלא לכרוע על ברכיהם. אנשים תמימים אלה, שאמונתם ישרה, בריאה וחזקה ראויים להיות "שופרות" לכל העם.
כאן מתברר דבר נוסף. אמנם שלוש מאות המלקקים אנשי אמונה יראי ד' ובוודאי ראויים הם מצד עצמם לצאת למלחמה, אבל הרי לא לשווא סינן גדעון למעלה משלושים אלף איש. האין זה קטרוג שרבים כל כך מישראל חלושי אמונה הם?
נראה לי, שוב, על פי דברי הרב זצ"ל, שבדיוק לשם כך בחר גדעון בשופרות. וכך הם דברי הרב זצ"ל בענין השופר:
הקב"ה צוה לתקוע בשופר, והוא מקבל קול השופר אף על פי שאין זה הגילוי לפי הערך שלנו בפועל, אבל הוא לפי ערך הסגולה שמכוסה וטמונה בנו 15 .

אמנם אין העם ראוי מצד מעשיו ואף מצד חולשת אמונתו לישועה, אבל סגולת האמונה הטמונה בו גדולה כל כך שאם רק ישנם אנשים בדור המסוגלים להוציא אותה מן הכח אל הפועל, יכולה היא לפעול מלחמות וישועות.
גדעון פועל , אפוא, בשני מישורים. מחד הוא צריך לגלות את כח האמונה של כלל ישראל, ומאידך הוא חייב לעשות את זה דרך אנשי מעלה מאמינים, שבעזרתם יוכל לרומם את האומה. לכן מתבצע הגיוס בשני השלבים. בראשונה הגיוס הכללי, שבו הוא מגלה את עובדת היותו שליח האומה ובא מכחה, אך לאחר מכן הוא לוקח רק אותם המאמינים, שמסוגלים בפועל לגלות את אמונת ישראל הטהורה.


^ 1 דברים ל"א טז-כא.
^ 2 השירה, היא שירת האזינו, כפי שמסכימים המפרשים על אתר. שירת האזינו היא סיפור הבחירה הנצחית של הקב"ה בכנסת ישראל, המתחילה בהתהוות העמים בימי קדם - "בהנחל עליון גוים...חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו", ממשיכה בסיפור ההשגחה הנפלא של הרועה את עם מרעיתו - "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" , "ויאכלהו דבש מסלע", ומסתיימת בנבואת העתיד, שעה שישראל יתכחשו לצורם, וגם אז "לא יטוש ד' עמו", "כי אם הוגה וריחם כרב חסדיו" - "כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב".
^ 3 יש להעיר כי בתנ"ך שהוציא הרב ברויאר בהוצאת מוסד הרב קוק, המסודר בעיקר על פי הספר העתיק המכונה "כתר": יש בסוף פסוק מ' הפסק פרשיה פתוחה, הזהה לחלוקת הפרקים במקום זה. למרות שגם על פיו ישנו הפסק נוסף לאחר פסוק א'.
ישנם עוד חמשה מקומות בספר שופטים בהם מחלק ה"כתר" חלוקת פרשיות במקום שנוסח תנ"ך קורן אינו מצינם, והם: ו' ו י"ג יד, יח; כ"א יח, כב. הם יצוינו בכוכבית בציטוט הפסוקים בספרנו.
^ 4 הופעת האמונה בפועל בדורו של גדעון ירודה יותר מן הדורות הקודמים, אלא שהיא עולה עליה בנקודת הופעתה, זו אמונה המופיעה מתוך הציבור ולא דרך מנהיגיו. גדעון הוא הראשון מבין המנהיגים, שמבשרים תקופה חדשה בימי השופטים, הוא הראשון ל"שלשה קלי עולם" (גדעון, יפתח ושמשון) שאין עניינם לרומם את ישראל מכחם אלא לעורר ולגלות את כחות האמונה הגנוזים בכלל הצבור.
^ 5 עיין לקמן.
^ 6 כדרכם של דברים הנבנים מלמטה, מתוך האומה - ולא משמים - אך מחזיקים מעמד. הקב"ה אינו רוצה נס המנוגד, למצבו האמיתי של העם כי אחריו תהיה נפילה תהומית. כעת צריכים המלקקים לגלות את גילוי כח האמונה שבישראל כדי שההתרוממות אכן תהיה משמעותית.
^ 7 שופטים ג' כו-כז.
^ 8 שמואל ב ב' כח.
^ 9 יחזקאל ל"ג ב-ג.
^ 10 רמב"ם הלכות תשובה ג' ד.
^ 11 מאורות הראי"ה, ירח האיתנים, עמוד צ"א.
^ 12 שם עמוד צ"ז.
^ 13 שם עמוד קמ"ג.
^ 14 לדעת חכמים. עיין ראש השנה כו.
משנה. כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר משך בקרן היובל. גמ'. שפיר קאמר רבי יוסי! - ורבנן: כל השופרות אקרו שופר ואקרו קרן, דפרה - קרן אקרי, שופר - לא אקרי.
^ 15 שם עמוד ק.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il